פתח דבר
_________________________________________________________________________________________________________
ספר זה נכתב במקורו על ידי יאיר אורון בראשית שנות האלפיים ופורסם בגרסתו הראשונה בשנת 2006. היה זה הספר הראשון בעברית שהוקדש לנושא כמבוא ללימודי ג'נוסייד. פרסום הספר היה חלק ממפעל חלוצי שהוביל פרופ' אורון באוניברסיטה הפתוחה, ולצידו פורסמה סדרת ספרים שעסקה במקרי מבחן שונים של אירועי ג'נוסייד ובסוגיות יסוד הנוגעות לנושא. בסדרה זו יושם חזונו של יאיר אורון להרחבת המודעות לג'נוסייד באופן כללי בחברה הישראלית, ובאופן פרטני יותר למודעות לג'נוסייד הארמני, שלה תרם אורון אולי יותר מכל חוקר אחר בישראל.
מאז פרסום המהדורה הראשונה חלה התפתחות משמעותית בעיסוק בנושא באקדמיה בארץ ובעולם. חקר הג'נוסייד, שהחל במידה רבה במסגרת מחלקות למדעי החברה, החל להיות נוכח באופן משמעותי גם בשיח המחקרי של היסטוריונים ושל תחומי דעת נוספים. גם באקדמיה הישראלית ניכרת העלייה בהיקף העיסוק בנושא ובכלל זה פרסומם של מאמרים ושל ספרים הנוגעים לנושא בעברית ואף גיליון מיוחד של כתב העת זמנים שהוקדש לנושא. לצד התרחבות העיסוק האקדמי בנושא, סוגיית הג'נוסייד הולכת ותופסת מקום בולט בשיח הציבורי הישראלי והעולמי - מה שמנכיח את הצורך בבחינתו מחדש של הנושא גם בעבור קהל הקוראות והקוראים בעברית.
במהדורה המחודשת שלפניכם עודכנה המהדורה הראשונה במגוון נושאים שעל הפרק, ואף הוספנו לה כמה ראשי פרקים המציעים דיון בנושא מנקודות מבט חדשות. הפרק הראשון של הספר מוקדש לבירור המושג ג'נוסייד (רצח עם, השמדת עם) ולנסיבות היווצרותו. בהמשך נעסוק באמנת האו"ם (1948) בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם, ברקע ובנסיבות שהוליכו לניסוח אמנה זו ובוויכוח שהתחולל וממשיך להתחולל סביב יישומה. ספר זה אינו כולל התייחסות לטבח 7 באוקטובר 2023 ולאירועים בעקבותיו, שעוררו דיון ציבורי ופוליטי סוער בסוגיות אלו בארץ ובעולם ומוקדם מדי להעריך אותם בפרספקטיבה היסטורית. עם זאת, אנו סבורים שהעיון בספר עשוי לספק לקוראים רקע הכרחי להבנת שורשי התופעה שנדונה בו.
הפרק השני מוקדש לעיון בהגדרות ובטיפולוגיות של תופעת הג'נוסייד ולקשיים הנלווים להגדרתו לעומת מושגים אחרים שהוצעו לתיאור תופעות של רצח המוני ולהבנתן. נוסף על כך, מציג הפרק את פולמוס החוקרים המתנהל מאז 2021 סביב התזות של דירק מוזס, שקרא תיגר על עצם השימוש במושג "ג'נוסייד". הפרק מציע גם סקירה של הגישות החדשות העוסקות בקשר בין תופעת הג'נוסייד ובין מאפייני היסוד של המודרניות.
בעשורים הראשונים לאחר השואה התנהל עיקרו של חקר השואה, בארץ ואף בעולם, במידה רבה במנותק מחֵקר הג'נוסייד, שהוא תחום מחקר שהבשיל מאוחר יותר. בעשורים האחרונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, הדיון בשאלת הקשר בין תופעות אלו הולך ותופס מקום מרכזי הן בשיח המחקרי והן בשיח הציבורי בארץ ובעולם. במסגרת זו מתקיים דיון מתמשך בין עמדות המדגישות את ייחודיותה של השואה מול אלו המבקשות לראות בה מקרה אחד, בולט ומשמעותי ככל שיהיה, של תופעת הג'נוסייד הרחבה יותר. הפרק השלישי, המוקדש לסוגיה זו, מציג גישות שונות בנושא. כמו כן הוא מאיר את נושא החקיקה במדינת ישראל בנושא הג'נוסייד.
ייחודו של הספר שלפנינו הוא בניסיון להציג מבוא ללימודי הג'נוסייד תוך שילוב בין הפרספקטיבה האוניברסלית והמבט הבין־תחומי ובין נקודת המבט הישראלית והסוגיות הבוערות הנמצאות על סדר היום של ציבור הקוראות והקוראים בעברית. אנו מקווים שהספר יתרום ויקדם את הדיון הביקורתי בתחום מחקר חשוב זה ובסוגיות החברתיות, הפוליטיות והמוסריות רבות המשקל הנוגעות אליו.
ישי לנדא, אייזיק לובלסקי, גיא מירון
מבוא
_________________________________________________________________________________________________________
כְּשֶׁסֻפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה
קָמָה זְעָקָה שֶל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל
כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה
הַשְּׁתִיקָה.
כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:
עֲ צֹ ר !
כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי־נִרְאִים.
כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא־נְשׂא, אֵין שׁוֹמְעִים
עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.
גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם־קַיִץ.1
על שוויון ערך חיי האדם
ג'נוסייד (genocide) או השמדת עם הוא מקרה קיצוני של פגיעת בני אדם בבני אדם אחרים חפים מפשע על רקע זהותם הקיבוצית. ג'נוסייד הוא הפרה מרחיקת־לכת ביותר של זכויות האדם הבסיסיות. מקרי השמדת המונים מלווים אומנם את ההיסטוריה האנושית לדורותיה, אך נראה שבמאה ה־20 בוצעו מעשים מסוג זה יותר מבכל מאה אחרת בהיסטוריה. היו שהגדירו את המאה הזאת "מאת הג'נוסייד", "מאת הרוע" או "מאת האלימות". במאה זו התרחשה גם השואה, שאפשר לראות בה את אחד משיאי האכזריות שאליו הגיעה האנושות ופגיעה אנושה ובוטה ביותר בזכויות האדם. דבר זה כשלעצמו מציב בפנינו שאלות חשובות שבהן נדון להלן.
בראייה היסטורית, "זכויות האדם" הוא מונח חדש יחסית, שהחל לשחק תפקיד פוליטי ורעיוני בעיקר בשלהי המאה ה־18. הוא מזוהה במיוחד עם שתי המהפכות הגדולות שהתרחשו אז, המהפכה האמריקאית (1791-1765) והמהפכה הצרפתית (1799-1789), שנשענו מצידן על החידושים הרעיוניים של תקופת "הנאורות".
"הנאורות" - Les Lumières בצרפתית, Aufklärung die בגרמנית, the enlightenment באנגלית - היא שם כולל לתנועה של אנשי־רוח מן המאה ה־18, שביקשו לחדש את פניה של אירופה מבחינה חברתית ותרבותית, להתנער מן האמונות הקדומות ומעוולותיה של המסורת - ובמידה רבה גם של הדת - ולהשתית סדר חדש המבוסס על כבוד האדם ועצמאותו, על חופש המחשבה והמחקר ועל עקרונות התבונה והמינהל התקין. הנאורות שיקפה, בראש ובראשונה, את עמדותיה של בורגנות אירופית שהלכה והתחזקה מבחינה כלכלית וצברה ביטחון ותחושת ערך עצמי מבחינה חברתית. היא החלה לפקפק בפומבי בלגיטימיות של משטרים פיאודליים ואבסולוטיים, המושתתים על זכויות יתר מולדות, וכן בתקפות של הדוֹגמות הדתיות שהצדיקו שלטון זה.
לרעיונות הנאורות נודע תפקיד מעשי משמעותי ביותר במהלך שתי מהפכות גדולות שעיצבו את העולם המודרני מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ותרבותית. הראשונה הייתה המהפכה האמריקאית, מהפכה פוליטית ואידיאולוגית שהתרחשה באמריקה הבריטית בין השנים 1765 ו־1791. במהלכה הקימו האמריקאים מדינות עצמאיות בשלוש־עשרה המושבות, התקוממו נגד הבריטים והביסו אותם במלחמת העצמאות האמריקאית (1775-1783). לאחר המלחמה הם קיבלו עצמאות מהכתר הבריטי, וייסדו את ארצות הברית כמדינה הראשונה שהושתתה על עקרונות הנאורות של דמוקרטיה ליברלית.
המהפכה הצרפתית, ששאבה השראה ועידוד מהצלחת ההתקוממות שבעקבותיה נוסדה ארצות הברית, התרחשה בין השנים 1789 ו־1799. זו הייתה תקופה של שינויים פוליטיים וחברתיים מרחיקי לכת בצרפת. היא החלה עם כינוס האספה הכללית של 1789 והסתיימה, כך מקובל להניח, עם הקמת הקונסולאט בנובמבר 1799. רבים מרעיונותיה נחשבים לעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית, בעוד הערכים והמוסדות שיצרה נותרו מרכזיים בשיח הפוליטי עד ימינו, למשל עקרון "ריבונות העם", תפיסת הפרדת הרשויות, החלוקה המקובלת בין "ימין" ו"שמאל" ועוד.
השאלות שילוו אותנו בניסיוננו להבין את תופעת הג'נוסייד הן: מדוע אם כך נראה שהג'נוסייד מאפיין ביתר שאת דווקא את העידן שבא לאחר מהפכות אלו? מדוע לא הצליח העידן המודרני להעלים תופעה זו מבימת ההיסטוריה ואולי אפילו, יש שיטענו, תרם לה והעצים אותה? האם וכיצד תופעה זו יכולה וצריכה לשנות את הדרך שבה אנו רואים את העידן המודרני בכלל?
על אף משמעות התופעה והיקפה, מרבית בני האדם נוטים להתעלם ממנה ולהדחיק אותה. עד לראשית המאה ה־21 תוכניות הלימוד ברמות השונות, לרבות במסגרות אקדמיות, מיעטו להתייחס לנושא. בעשורים האחרונים ניכרת ראשיתו של שינוי במצב זה בקהילה האקדמית, בין השאר על בסיס התובנה שידע ומודעות הם בוודאי תנאי הכרחי — אם כי לא תנאי מספיק — למניעת התרחשותם של מקרי רצח עם בעתיד. הם עשויים להיות הגורמים שימנעו מבני האדם לרצוח, לסייע לרוצחים או לעמוד מנגד.
השואה היא מקרה הג'נוסייד הידוע ביותר וסביב השאלה אם, ובאילו אופנים, היא דומה למקרי ג'נוסייד שהתרחשו בעמים אחרים מתנהלים ויכוחים נוקבים כבר כמה וכמה עשורים. השואה הייתה "תעשיית מוות", פרי אידיאולוגיה ותיאוריה שדגלו בהשמדה שיטתית של כל בני העם היהודי ובנותיו. יש הטוענים שבכך ייחודיותה ובכך היא שונה מכל רצח עם אחר, עד כדי כך שהיא ראויה להמשגה נפרדת העומדת בפני עצמה מעבר למושג ה"ג'נוסייד". אחרים, לעומת זאת, טוענים שיש לראות את השואה כמקרה נוסף, גם אם קיצוני במיוחד, של רצח עם, שיש להבינו ולנתחו תוך כדי שימוש באותם כלים מחקריים שבהם אנו ניגשים לחקר אירועי ג'נוסייד אחרים, שלכל אחד מהם ייחוד משלו.
אין ספק שהשואה השתרשה בזיכרון ובתודעה ההיסטורית של יהודים וישראלים רבים כאירוע ייחודי. יתרה מזאת, יש גם כאלה הרואים בה אירוע מכונן בהיסטוריה העולמית או לפחות המערבית, בכללה.2 ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל מקומה המרכזי של השואה בזיכרון התרבותי שלנו, אל לנו להתעלם ממקרי רצח עם אחרים שהתרחשו למכביר במאה ה־20 לפני השואה ואחריה, ועדיין מתרחשים ועלולים להתרחש גם במאה ה־21.
התכחשות לקיומו של רצח עם (כל עם שהוא), אדישות כלפיו או התעלמות ממנו הן בנפשנו. הצורך בהכרה בפשע שבוצע כלפי אדם או קבוצה הוא גורם חשוב ביותר בתודעה האישית של הקורבנות ובהשקפת עולמם, ודומה שהצורך הזה חזק במיוחד במקרים של פשעים המוניים שכוונו כנגד קבוצות בעלות זהות קיבוצית מובחנת. אי־ההכרה היא לעיתים אף גורם קריטי המסכל את תהליך התמודדותם של הקורבנות עם האסון ואת ניסיונות השיקום שלהם, העשויים להימשך כמה וכמה דורות.
ייתכן שדווקא בישראל, שבה נוכחת השואה בתודעה הקולקטיבית ובשיח הציבורי והפוליטי, עלינו לתת את דעתנו על שאלות קשות, כמו: כיצד אנו מתייחסים לדרישתם הצודקת של קורבנות אחרים שהרוצחים או יורשיהם יכירו במעשי הפשע שביצעו וכיצד אנו מסייעים להם בכך? כיצד אנו מתייחסים לתביעתם שהעולם יכיר בעוולה הכפולה שנעשתה להם — הג'נוסייד עצמו וההתעלמות ממנו אחריו? כיצד אנו מתייחסים לציפייתם שבייחוד אנו נכיר בעוולות שנעשו להם?
אחת ממטרות ספר זה היא אפוא לעורר את רגישות הקוראים והקוראות לתופעת הג'נוסייד בהקשריה הרחבים, לגרום להתלבטות אצל הפרט בשאלות כגון עמדתו, אחריותו ואפשרות התגובה שלו ושל בני קבוצתו על מעשי עוול מסוג זה.
הגישה הבסיסית המנחה אותנו היא שוויון ערך חיי האדם באשר הוא אדם. בהקשר זה מובאים להלן דבריהם של הארכיבישוף דזמונד טוטו ושל שמעון ויזנטל.
הקדמה: מדוע חשוב ללמוד על השואה ועל הג'נוסייד של כל העמים?
ארכיבישוף אמריטוס דזמונד טוטו3
בדצמבר 1995, חמישים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ישבתי באותו האולם ממש שבו התקיימו משפטי נירנברג. השתתפתי בקבוצת דיון של רשת הטלוויזיה בי.בי.סי. על מורשת נירנברג. אחר כך ביקרתי באתר שבו עמד מחנה הריכוז הנאצי דכאו. נדמה שהגרמנים נחושים להבטיח שהאומה שלהם לעולם לא תשכח את הזוועות שבוצעו בשם האובססיה הארית של היטלר. בדכאו היה מוזיאון ומעל הכניסה אליו נחקקו המילים האלמותיות של ג'ורג' סַנְטַיאנָה: "מי ששוכחים את העבר נדונים לחזור עליו".
הסיבה המשכנעת ביותר ללימוד השואה ורצח עם שבוצע נגד כל עם אחר היא שבעקבותיו נתמלא בתחושת תיעוב גדולה כלפי מה שהתרחש; תחושה שתעורר אותנו לפעול כך שנבטיח שזוועות כאלו לא יישנו לעולם. לצערנו, נכונים דבריו של ציניקן, שאנו לומדים מההיסטוריה שאיננו לומדים מההיסטוריה. ייתכן שלוּ היה העולם מודע לרצח העם שביצעו העות'מאנים בארמנים, רצח העם הראשון במאה העשרים, הייתה האנושות ערנית יותר לסימני האזהרה שהופיעו, לפני שטירופו של היטלר יצא לפועל בעולם שפקפק באפשרות שמעשים כאלה אכן נעשים. יש סימנים, שמי שעיניים בראשם יכולים להבחין בהם, הצריכים לגרום לנו לעמוד על המשמר. כאשר רודנים חשים חסרי ביטחון ומאוימים וכאשר זכויות הפרט נשחקות, החיישנים שלנו צריכים להיות רגישים במיוחד. בזמנים של שינויים מהירים או של מהפכה ותהפוכות כלכליות וחברתיות ובזמנים של אי־שקט פוליטי, בעלי השררה יחפשו על פי רוב את השעירים לעזאזל שעליהם יוכלו לטפול את האשמה לכל תחלואי החברה. לוּ היה לקח העבר נלמד, ייתכן שהיינו ערניים יותר לסימנים שהחלו להופיע בגרמניה של שנות השלושים.
אנו רוצים ללמוד על השואה ודוגמאות אחרות של רצח עם, כי תכופות סונוורנו מההישגים הטכנולוגיים היוצאים מן הכלל של החברה האנושית — טיסה בחלל, נחיתה על הירח, תקשורת במהירות האור. הישגים אלה גרמו לנו, אולי בצדק, לא רק להיות גאים, אלא גם להיות יהירים באופן בוטה, מאמינים בקִדמה אוטומטית. מה שמביא אותנו לידי התפכחות היא העובדה שהקִדמה המוסרית שלנו איננה שוות ערך להישגינו הטכנולוגיים. אנו אינטליגנטים להפליא אך שיעור קומתנו המוסרית נמוך להפליא. אנו מוציאים סכומים שערורייתיים על תקציבי מוות והרס, כאשר חלקיק קטן של תקציבי ענק אלה היה יכול להבטיח שלילדים בכל העולם יהיה די מזון, גישה למים נקיים, שירותי רפואה הולמים וחינוך טוב בסביבה בטוחה. יש לנו היכולת להאכיל את כל אוכלוסיית העולם ואף אוכלוסייה גדולה ממנה, אבל ילדים מתים ברעב וממחלות הנגרמות מתזונה לקויה שקל למנוע אותן, ואילו אנו משליכים עודפי מזון כדי למנוע ירידה במחירי המזון. הדוגמאות של רצח עם ושל השואה הן תזכורות בוטות שיש לנו יכולת יוצאת דופן לרוע. מזעזעת במיוחד היא ההכרה שכמה מהמקרים האיומים ביותר בוצעו לא בידי פראי אדם נבערים, אלא בידי כמה מהמתוחכמים והמשכילים ביותר, הסבורים שהם נוצרים. עלינו לעצור לרגע לפני שאנו מנקים את עצמנו מאשמה — שכן מעשים אלה נעשו בידי בני אדם רגילים ונורמלים, ההוכחה האולטימטיבית לבנליות של הרוע.
אך בצד כל הדוגמאות האלה של רוע, יש דוגמאות נפלאות ליכולת האנושית לעשות טוב — דוגמאות יוצאות מן הכלל של אומץ, רוחב לב וטוּב לב. למדנו גם שאנו בעלי יכולת יוצאת דופן לעשות מעשים טובים, ויכולת זו עלינו לרתום למשימה להפוך את העולם למקום טוב יותר.
מעשי הזוועה צריכים לעורר בנו את החשק להתייחס לחיי אדם כיקרי ערך, כך שנסרב לשלול את אנושיותם אפילו של אויבינו. מה שמאפשר רצח עם הוא ראיית הקורבנות כמי שאינם בני אדם. באפריקה יש לנו דבר הנקרא "אוּבּוּנטוּ" (ubuntu), תמצית האנושיות, כאשר אנו מכירים בכך שהאנושיות שלנו כרוכה בזו של אחרים. אדם מוגדר כאדם באמצעות בני אדם אחרים. בני אדם נבראו לתלות הדדית, לאחווה ולהשלמה הדדית. רצח עם יכול להתרחש כי בני אדם אינם סובלניים כלפי השונה. "אובונטו" משבח את השונות. ההבדלים בינינו צריכים לגרום לנו להכיר בצורך שלנו זה בזה. אדם המלא בעצמו עד אפס מקום הוא תת־אנושי. "אובונטו" מבטא הסברת פנים, נדיבות, אכפתיות וחמלה.
כדאי לשים לב ללקח חשוב ביותר — בסופו של דבר, מי שאחראים לזוועות הללו נכשלים. זהו, בעצם, יקום מוסרי; לטוב ורע יש משמעות; ולרוע, תוקפני וחסר מעצורים ככל שהוא נראה, אין את המילה האחרונה. בסופו של דבר הטוב מנצח. היכן היטלר, אידי אמין, ז'אן בוֹקסָה, פינושה, פול פוט וחבריהם? העולם מגנה אותם. בסופו של דבר, העולם כיבד את האנשים הטובים. הטובים והצודקים — להם המילה האחרונה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
