ניקול

1

אוגוסט 2034, אשדוד, ישראל

שמי ניקולטה, אך בפי כול אני 'ניקול'. כשהייתי ילדה קטנה אמא היתה קוראת לי בקול צווחני 'ניקול! ניקול!', בכדי שאשוב הביתה ממשחקי הרחוב. המורים בבית ספרי גערו בי בטון נרגן 'ניקול!'. מאוחר יותר, גברים לחשו את השם 'ניקול' במהלך משחקי חיזור. בהמשך, הם מלמלו אותו במהלך מעשה האהבה. לבסוף, בגניחות מאורכות, ממושכות — ניק... ניק... ניק... — היו גומרים בתוכי.

כך או כך, השם 'ניקול' דבק בי ונותר כשם המועדף גם עליי.

אני יושבת על כורסתי הנוחה, עטופה בקרניים הנעימות של השמש. הן מלטפות אותי בחמימותן. אני מביטה בפרחים היפים שגדלו בגינתי הקטנה, ומהרהרת בחיי.

יותר מאי פעם, אני מבינה היום שכל מה ששאפתי לזכות ולקבל מן החיים זו תחושת הלהט של האש שלהם. רציתי לצרוך את כל מה שגביע החיים הציע לי וללגום ממנו לרוויה, עד תום. אני יודעת, אמנות החיים היא אמנות מורכבת ויוקרתית, אבל מעניינת, מתגמלת ומצויה מעל הכול.

אני מתרוממת מכורסתי וניצבת מול המראה. פניי המחייכות משתקפות בה. אני אומרת להן: "האם אתן פניה של אישה בת שמונים? האם אני עדיין מושכת גברים?"

אני בוחנת את קמטיי ויודעת שהרווחתי אותם ביושר. אני מתבוננת בעיניי הגדולות, החודרות, ובשפתיי המלאות ואומרת: "כן, ניקול, הקסם שלך עדיין קיים ופועל". אני נזכרת בדברים שאמר לי יוֹן לפני חמישים שנה: "גם בגיל שמונים את תמשכי אחרייך שובל של גברים...". הוא צדק. אני מחייכת בסיפוק כאשר גברים צעירים ממני בשנים רבות מחזרים אחריי ברחוב.

אנשים רבים מגיעים אל זקנתם ומגלים שהותירו מאחוריהם דברים רבים שלא התנסו בהם ולא חוו אותם. אין זה מקרי שאידיאולוגיות דתיות שונות, שמנוצלות על ידי אנשי דת, מבטיחות למאמיניהן, המתוסכלים או המיואשים בחיי ההווה, הזדמנות לחיים טובים יותר בעתיד, בעולם אחר. בשונה מהם, אני העדפתי ועדיין מעדיפה לנסות ולהתנסות בכל האופציות האפשריות כאן ועכשיו, בעולם הזה.

אני שבה לכורסא כדי לפתוח קופסת פלסטיק גדולה שמונחת על השולחן. אני שומרת בה את יומני, מכתבי מעריציי ומחזריי, תצלומים ומזכרות שונות. הם המעט שבמעט שנותר לי, אחרי שנאלצתי להשמיד את רוב מכתביי ופנקסיי, תצלומים ומזכרות שאגרתי במהלך שלושים שנות חיי ברומניה. ביניהם היו מכתבי אהבה שונים, שירים שכתבתי בנעוריי, פתקאות עם פתגמים מצוטטים ומחשבות אודות חיי, שהיו חבויות מעיניים לא רצויות ונכתבו בקודים אישיים.

טרם עזיבתי את מולדתי מיינתי את רובם. חלק זעיר מהם הותרתי בין החפצים שארזתי לישראל. את רוב הניירת ואת רוב המזכרות ערמתי לערימה במטבח ביתי. העמדתי סיר ברזל גדול על הכירה ומילאתי אותו במי ברז. חממתי אותם עד שרתחו. אדיהם התאבכו באוויר כעשן מנחה ממזבח במקדש. בזה אחר זה השלכתי אל תוך הסיר הרותח את אוצרותיי היקרים, את הניירות שאצרו בתוכן כל כך הרבה רגשות של אהבה ותשוקה, זיכרונות שנאלצתי לנצור בתוכי. בידיים רועדות קרעתי את פנקסיי לפיסות קטנטנות. הדיו הכחולה או השחורה של כתבי היד השונים התמוססה במים הרותחים והעכירה אותם. דמעותיי הצטרפו אל תוך התבשיל המכושף, תיבול מלוח לגזרי הנייר היקרים. כשראיתי את הדיו מתפזרת במים, דימיתי אותה לדם שזורם מתוך פצע מדמם בנפשי. הייתי חייבת להיפרד מן הדברים היקרים שרשמתי ביומניי ושהייתי מודעת לכך שבמשך הזמן אשכח אותם. היומנים האלה היו החברים שלי, אתר הווידוי שלי. הם היו מאזיניי ברגעי השמחה והעצבות. הם לא היו בוגדים בי. ביטחון הקיום שלי היה שמור בתוכם. ידעתי שאני מוכרחה לעשות זאת. חששתי מפני עיניים סקרניות, חשדניות, בוחנות, שתחפשנה בציודי אחר חומרים מפלילים, שבגינם ינסו למנוע ממני את היציאה לישראל, בשל בגידה־לכאורה במולדת או בבן זוגי. לכן החלטתי לעשות את המעשה הנורא הזה. מבעוד מועד.

המשכתי להשליך את גזרי הניירות אל תוך הלבה הרותחת שבסיר. המילים 'אהובי' ו'אהובתי' התמוססו והתפרקו לגורמים. אותיות נמסו לנוזל עכור שהתערבל אל תוך המים. ניירות ריחניים, מבושמים, ששמרתי במשך שנים, איבדו את ניחוחם ונבלעו בתוך דייסת הנייר הדביקה מתאית, עיסה חסרת טעם, מהבילה ומגעילה.

רוח צוננת חדרה מבעד לחלון הפתוח של המטבח. דומה שהיא מנסה לכבות את האש מתחת לסיר ולבלום את מעשיי. סגרתי את החלון. השמיים השחירו בחוץ ורצף של ברקים ורעמים זעזע את הבניין. האם איתני הטבע מסמנים לי לחדול? עצמתי את עיניי וניסיתי לשלול את האפשרות הזו. גשם החל לרדת, מזדהה עם דמעותיי הנוטפות אל תוך הסיר המהביל.

כאשר סיימתי את מלאכת 'השמדת הראיות' צנחתי על הכיסא במטבח, מזיעה ובוכה בכי תמרורים. כעבור מספר דקות עיניי נעצמו ושקעתי אל תוך אפילה חסרת גבולות.

הקצתי בבהלה. המים בסיר היו צוננים. שפכתי אותם וחילצתי מתוכם את עיסת הנייר העכורה. מיהרתי להניח אותה בתוך קופסת קרטון חומה. יצאתי לרחוב. מרוב התרגשות, לא הבחנתי שאני יחפה, ורק כותונת דקיקה מכסה את גופי. רצתי ברחוב, שהיה ריק מאדם, אוחזת בתיבת הקרטון. הגשם הרטיב אותי וצינן את גופי. התחלתי לרעוד. השלכתי את הקרטון על תכולתו אל תחתית פח האשפה הציבורי שברחוב. הפניתי מבטים לצדדים, מוודה שאיש איננו מבחין בי ובמעשיי. ידעתי שבעלי מחוץ לבית, כנראה בבית מרזח. מיהרתי לשוב הביתה, מדלגת יחפה בין השלוליות וזרמי המים השוצפים בצד המדרכה, במורד הרחוב. נכנסתי לדירה ומלמלתי: "עשיתי את זה!", "עשיתי את זה!".

כיום, אני מתגעגעת למה שהיה רשום ביומנים ומצטערת שהשמדתי אותם, למרות שידעתי שזה מסוכן לשמור אותם. טקס הפרידה מן היומנים היה קורבן־עולה, ריטואל דתי ורוחני, קבורה של חלק מנשמתי וזהותי.

כך נותרתי עם המעט שחילצתי מרומניה, מעט שהזכיר לי את המרובה.

ועכשיו, אני יושבת מול קופסת המזכרות, השאריות, ושולפת מתוכה תצלומים דהויים, מכתבים, פיסות נייר וגלויות. כל אחת מהן מטיבה לטלטל אותי בזמן ובמקום. אינני נוסטלגית ובכל זאת, ביום הולדתי השמונים, יש מין רצון להתבונן אל העבר ולהיזכר ברגעים המשמעותיים של מסע החיים; לנסות לחוש בשנית משהו מאותן תחושות שחוויתי בילדותי, בנעוריי ובבגרותי. אני שלמה לגמרי עם כל מה שעברתי בחיי וחשה כי הפכתי לאישה בשלה וחזקה. אני יודעת שגם האירועים הקשים שהיו חלק מחיי חישלו אותי למה שאני היום. וכן, אינני מכחישה, חלק חשוב בחיי היו רגעי האהבה והתשוקה שחוויתי, שחיפשתי, שמצאתי, שאיתי עד היום.

מבטי נופל על תצלום דיוקנו של יון. הוא מחייך אלי בשחור־לבן. אני זוכרת שהוא צולם ליד קיר לבן בגינת המוסד הממשלתי בו עבדנו. אני מתבוננת ארוכות בתצלומו. בעיני רוחי מצטיירות מחדש תמונות המפגש האחרון בינינו, שנים רבות אחרי שעזבתי את רומניה.

2 

חלוקי אבן נתזו לשוליים כאשר הרכב בו נסענו בלם בחריקה על דרך העפר המשובשת. כאשר הפניתי את מבטי לימין הדרך יכולתי להבחין מבעד לעצים בבית חד־קומתי מעץ, צבוע בלבן, מגודר בכלונסאות ישנות. ירדתי מן הרכב ראשונה, בצעדים קלילים. עיניי המאופרות צפו לעבר שער הכניסה. רעש חריקת הרכב הסב את תשומת לבה של בעלת הבית והיא מִהרה אל שער הברזל בכדי לסייע בפתיחתו.

פול, נהג הרכב, ורוֹעִי, ידידי למסע, הצטרפו ובאו אל השער.

"אל מי אתם?", שאלה בעלת הבית.

"באנו אל יוֹן", השבתי, "התקשרתי לפני מספר ימים והודעתי..."

"נכון, נכון. אני אשתו, מריה. הוא כבר מצפה לכם מהבוקר... בואו, שבו ליד השולחן בסוכה ואני אקרא לו", אמרה ומִהרה אל תוך הבית. לא חלפה דקה ויוֹן הופיע בפתח הבית, אוחז בזרועה של רעייתו.

מִיהרתי לקראתו והושטתי את ידי. היד נותרה תלויה באוויר ללא מענה.

"ניקול, את כאן?", שאל יוֹן.

"כן, אני כאן, מולך", השבתי בפליאה.

"אני מצטער, אינני רואה אותך. אני כבר עיוור לחלוטין".

התקרבתי אליו, מביטה אל תוך עיניו הסומות, שהיו פקוחות לרווחה, מחייכות, ואישוניהן כהים ועמוקים.

"יוֹן!", קראתי. קולי לא חשף את המיית לִבּי. התעשתי ונשקתי על לחייו, פעם ועוד פעם. יוֹן נענה לנשיקותיי וגופו הדרוך התרכך. בעודנו מחליפים נשיקות, לחץ את כף ידי, חיבק אותי ולחש: "עכשיו אני רואה את פנייך. הם לא השתנו, אבל אני מאוד השתניתי, נכון?" שתקתי והוא הוסיף בקול: "בואי, נשב בסוכה. האם את פנויה?"

"אני גרושה".

"התכוונתי, האם הגעת לכאן לבדך?"

"מצטערת, לא הבנתי... שכחתי להציג בפניך את רועי ידידי ואת פול הנהג". כולם לחצו את ידו של יון ואחר כך התיישבו בסוכה סביב שולחן עץ מכוסה במפה מזוהמת. מריה הגישה כיבוד קל. רועי מזג לימונדה וחילק פרוסות עוגה לנוכחים.

יון ניצל את הרגעים הראשונים של המפגש והזמין אותי לסיור פרטי. הוא שילב את זרועו בזרועי והוביל אותי בשביל מרוצף אל בוסתן שופע פירות. — תפוחים, אגסים ושזיפים שחורים.

"האם אנחנו לבד עכשיו?", לחש.

"כן", עניתי.

יוֹן הוציא מכיסו מעטפה והושיט אותה בגניבה, לוחש על אוזני: "אני לא יכולתי לחכות לך עם מתנה ביד..."

"יוֹן, אני לא זקוקה למתנות. עבורי, המפגש אתך הוא מתנה!"

יוֹן התעקש ותחב את המעטפה לידי. "עד היום אני חי את הרגעים הנפלאים שחווינו ביחד. לפי קולך אני בטוח שאת נראית כפי שהיית... כפי שאני זוכר אותך".

יוֹן קרב את כף ידו אל פניי ובתנועות עדינות מישש אותן, חש ברטט הקל ובחום לחיי. שאר הנוכחים, אשר ישבו בסוכה וסעדו, עיוורים למתרחש במרחק מה מהם, לא היו מודעים לסערת הרגשות של יוֹן ושלי. יוֹן ניצל את הדקות הספורות בהן היינו שרויים באינטימיות, לראשונה מזה שנים רבות, והצהיר על אהבתו המתמשכת. הוא הזכיר לי דברים שאמר בעבר: "ניקול, לפני מותי אחשוב עליך, אראה את פניך לנגדי ואלחש את שמך בנשימתי האחרונה!"

הבטתי בו ללא תגובה, סוקרת את העצים העמוסים בפירות בשלים. קטפתי תפוח אדום, נגסתי ממנו והושטתי אותו ליוֹן. "תטעם! טעמו נפלא... מדוע אינכם קוטפים את הפירות?" יוֹן השתהה ואחר כך לחש על אוזני: "מריה עצלה, הבנים רחוקים ואני עיוור. כאשר הפירות נופלים מתחת לעצים, מריה מלקטת חלק מהם בכדי להכין ריבה ופלינקה לחורף. היתר נרקב... קטפי לך תפוחים לדרך ותביאי גם לידידך... אַתּ כמו שמך, ניקול־נִיקָה שלי, אישה מנצחת. גם בגיל שמונים תפילי גברים ברשתך... אני איש זקן וחולה, כבר לא הגבר שהכרת פעם, אבל אהבתי אליך נשארה צעירה כבעבר... בואי נצא. כשאני לידך אינני רוצה לחשוב על ריקבון...".

לחצתי את ידו ושתקתי.

"הידיד שבא איתך... מיהו?"

"שמו רוֹעִי אבל אני קוראת לו רֵעִי, חבר שלי, ולפעמים רְאִי, כי הוא ההשתקפות הגברית שלי, נפש תאומה".

"האם הוא אהובך, גבר חייך?"

"הוא חבר יקר שלי. אתה היית ונשארת אהוב חיי..."

"...מוטב להיות חבר קרוב שלך מאשר להיות אהוב רחוק", אמר והשתתק.

להרף עין הרהרתי בכך שמרחק הוא רק טריטוריה. אהבה שייכת למרחבי הרוח. אהבה אמיתית מבטלת מרחקים. המושגים הללו — זמן, מרחק, טריטוריה וכדומה — הם המצאות אנושיות של העולם המודרני שהיה זקוק להגדרת גבולות. כשאני אוהבת, אני טוטאלית, ללא גבולות, נעה בעקבות הרוח אל אהובי.

פניו התכסו בעצבות, אך מיד התעשת וחיוך נבוך הציפו. "הביקור שלך היום החזיר לי את הטעם לחיים, עשה אותי למאושר בבני האדם. את אור חיי!...", לחש לי כשהגענו לקצה הבוסתן.

"בואו לשולחן!"

קולה של מריה קטע את שיחתנו החפוזה.

יצאנו מן הגן, התיישבנו בסוכה, צמודים ושלובי זרועות.

רועי התבונן בי וביון, מנסה לפענח מה התרחש בינינו בבוסתן. פנינו נותרו חתומים. פול לגם מן התה ונגס מן העוגה בתאווה רבה. פירוריה צנחו מפיו אל השולחן. הוא לא גילה עניין בנוכחים, אך העדיף להישאר ליד השולחן, מוותר על עישון סיגריה.

מריה ניקבה אותי במבטה ופנתה ליון: "אתה יודע כמה שהאישה הזו יפה וצעירה?"

"אינני יכול לדעת. אני זוכר אותה כקולגה שלי מן העבודה, לפני שנים רבות. היא היתה אישה חכמה וחרוצה..."