מולדת איננה מזבח

פתח דבר

בוקר, שבת 7 באוקטובר 2023, אנשי חמאס חוצים את הגדר מעזה, פורצים לניר עוז וטובחים באכזריות בתושבי הקיבוץ. אסנת פרי, כפי שסיפרה לוואלה חדשות:

אחרי שהוקפצנו לממ"דים בשבת בבוקר, הבנו שזה לא משהו רגיל, אבל לא הבנו עד כמה. החלטנו לדומם את עצמנו. כיבינו את הטלוויזיה ואת האורות. התלבטנו לגבי הטלפונים והחלטנו לכבות גם אותם. ישבנו בממ"ד בחושך ושמענו את הקולות בחוץ. יש שלב שבו שמענו מחבלים רצים בשבילי הקיבוץ וצועקים בערבית, כי הם הבינו שאין אף אחד שיילחם בהם. בשלב מסוים המחבלים נכנסו אלינו הביתה, הם היו אצלנו שלוש פעמים. איך שהמחבל פתח את הדלת, חיים תפס אותו בכתפיים והעיף אותו, הוא נחבל בראש וברח. חיים בן 79 וחולה לב אבל אמיץ וחזק. הבנו שהלך עלינו התחבאנו כמיטב יכולתנו וידענו שעוד כמה דקות המחבל חוזר לסיים את העבודה. אחרי כמה דקות הגיעו עוד מחבלים ואמרו לחיים באנגלית לבוא איתם, ושהם לא רוצים להרוג אותו. ראינו שהם בכלל לא קולטים שגם אני שם וחיים החליט מיד לצאת איתם כדי שיעזבו אותי, כי הם לא ראו אותי. המון זמן אחר כך לא זזתי עד שלא שמעתי יותר קולות מחוץ לבית. ישבתי ככה שבע שעות עד שהגיעו כוחות הביטחון והוציאו אותי, בקושי נושמת.

את המילה הראשונה בספר זה כתבתי כשבוע אחרי האסון הזה, הגדול ביותר שקרה למדינת ישראל, טבח השבעה באוקטובר. באותם רגעים לא ידעתי עד כמה עמוק יהיה הקשר בין האירועים המעציבים, מלחמת לבנון 1982, טבח השבעה באוקטובר 2023 ומלחמת עזה, אסון לא פחות גדול; מלחמה שבשעת כתיבת שורות אלה, עשרה חודשים אחרי תחילתה, עדיין אין לה סוף נראה לעין. הרעיון לספר נמצא איתי יותר מארבעים שנה ונסיבות החיים הביאו אותי להתפנות לכתוב אותו דווקא בסמיכות זמנים זו. הד האירועים והמחאה שסביבם, מוטיבים רבים הדומים בין שתי התקופות, עיוורון מדיני זהה, מספר בלתי נתפס של קורבנות בשני הצדדים ומעל לכול, אווירת הנכאים ועימה התפרצותן של מחאות בסדרי גודל הולכים וגדלים — כל אלה היו ברורים לי מרגע ראשון והתחזקו תוך כדי כתיבה. לעיתים כשדיברתי על מחאה בני שיחי שאלו אותי, "רגע, אתה מדבר עכשיו על 1982 או על 2023?"

כשעברתי על מסמכים ועדויות מימי מחאת מלחמת לבנון, נתקלתי במספר אנשים יקרים מוותיקי ניר עוז שתרמו תרומה חשובה להתנגדות למלחמה. למרבה התדהמה והזעזוע, נוכחתי כי היה להם חלק טראגי באירועי השבעה באוקטובר 2023. חיים פרי שנהרג בשבי בעזה וזוגתו אסנת פרי שתיארה כאן את שעבר עליהם באותה שבת. עודד ליפשיץ שנהרג בשבי ויוכבד ליפשיץ שנחטפה ושוחררה. אלכס דנציג שנהרג בשבי בעזה, אורי דן שנפטר לפני שנים אחדות וכרמלה דן שנהרגה עם נכדתה נויה בעזה. כולם חברי ניר עוז, כולם הוגי "יוזמת ניר עוז" ומנהיגיה, שעוד ידובר בה בהמשך, אז בימי מחאת מלחמת לבנון. אנשי החבורה הזו היו ועודם אנשי שלום, אידיאליסטים, מתנדבים בנפשם, ציונים, אנשי מעש ומחשבה, אכפתניקים, חדורי הרגשת שליחות לתקן את העולם מקלקוליו, אנשים טובים.

לא הכרתי אף אחד מהם אישית אבל ספר זה הוא לכבודם.

***

אז מדוע מלחמת לבנון? העניין האישי שלי במלחמה זו נובע מן העובדה הפשוטה ששירתי כחייל סדיר בזמן הקרבות ומאוחר יותר הייתי מאלו שנותרו בלבנון גם חודשים ארוכים לאחר תום ימי הלחימה הרשמיים. אני וחבריי ראינו את המראות, את הנזק שנעשה, את חוסר התוחלת, תמהנו ולרוב כעסנו על המעשים ועל עצם שהותנו שם, אבל היינו חיילים סדירים וככאלה, למעט סירוב, כלי המחאה שברשותנו היו מוגבלים. אנחנו שהיינו שם, מי שהשתתף בקרבות ומי שרק נע כברווז במטווח בכביש החוף הלבנוני, כולנו נושאים זיכרונות ולרובנו צלקת נפשית כלשהי מהימים ההם; אצל כל אחד היא בגודל, בצבע ובעומק שונים. לרבים היא הייתה ותהיה תמיד נקודת ההתייחסות החברתית פוליטית שלהם כבני אדם בוגרים. לצערי אין ברשותי נתונים אמפיריים מדויקים, וייתכן כי אני טועה, אך הרושם שלי הוא שמלחמה זו גרמה לרבים מדור לבנון, מאלה שלחמו שם, לאמץ חשיבה מתונה יותר בחיים ולהבין את מגבלות הכוח.

כשניגשתי כעבור ארבעים שנה לכתוב ספר זה, המעורבות שלי כחייל צעיר במלחמה זו הייתה יתרון, אך אולי בעיני אחרים תיחשב כחיסרון: מחד גיסא, היכרותי הבלתי אמצעית עם לבנון, עם מהלכי המלחמה ועם המורכבות של חייל מן השורה בביצוע פקודות מתוך ידיעה כי משהו כאן לא נכון ומקולקל — כל אלה העניקו לי כלים וערך מוסף בהשוואה לחוקר לא מעורב שהיה כותב על מחאת לבנון. מאידך גיסא, מעצם היותי מעורב ייתכן שפרשנותי את האירועים והאהדה הרבה שחשתי למוחים נגד המלחמה, בכל מילה ושורה שכתבתי, תהיינה נגועות בסובייקטיביות. אך האם יש מחקר היסטורי כלשהו שהוא באמת אובייקטיבי? אני מסופק. כך או כך, העובדות הן מקוריות, מדויקות ואמיתיות, ודי בכך כדי להעמיד מחקר זה על קרקע מוצקה.

נתתי דרור לסיפור האישי שלי בפסקה בודדת וקצרה בראש כל פרק, ורק בה. הספר איננו עליי, לא על חבריי ששירתו איתי, ולא על המלחמה. הקורא לא ימצא בין הדפים סיפורי גבורה וגם אם היו כאלה, אני בספק אם יש סיבה גדולה להתגאות בהם בהקשר של המלחמה הארורה ההיא. הסיפור שבעמודים הבאים הוא דווקא על אלה שפעלו בעורף, אלה שלא הפסיקו להפגין, לעורר תשומת לב לקורה בלבנון, לעמוד תחת מטר של גידופים, הסתה, יריקות, אגרופים וכל אמצעי אלים אחר מצד אנשי כך ותומכי ליכוד שהיו עיוורים למתרחש. עד שלבסוף שוחררה נצרה, נזרק רימון ונערכה לוויה. הסיפור הוא על אלה שעזבו מספר פעמים בשבוע את מקום עבודתם ואת משפחתם והצטרפו לאחרים כדי לעמוד בכיכרות בימי הקיץ החמים בתל אביב הלחה או בימי הקור החורפיים בירושלים הקפואה. אנשים שנתנו מעצמם, מזמנם, ממשאביהם, ממרצם, מסיבות אידאולוגיות שונות, בעיקר משום שראו כי במלחמה הזו אבדה הדרך להנהגה ולממשלה, שהלכו כסומים אחרי מי ששיקר וסובב אותם בכחש.

עוד טרם המחקר שערכתי לספר זה, בזמן אמת, שם בהרי השוף ובכל השנים מאז, הייתה לי ולהרבה מהסובבים אותי תחושה הגובלת בידיעה כי מישהו שיקר כל הדרך לביירות, שיקר לממשלה כגורם המחליט, לנו כחיילים עושי דברה, וכן לציבור, הריבון במדינה דמוקרטית, שזכותו לדעת על שום מה ולמה נעשים דברים בשמו. זאב שיף ואהוד יערי אמרו זאת מפורשות וקראו כבר ב־1984 לספרם מלחמת שולל. קראתי את הספר מספר פעמים בחיי, אולם תחושת הכעס כעת, לאחר המחקר ולאחר שנחשפתי למסמכים, גדולה שבעתיים לנוכח עוצמת המניפולציה שהניעה מלחמה זו. כן, יש כאלה היום בינינו, בכל צד של המפה הפוליטית, על רקע הידרדרות המנהיגות בשנים האחרונות, שעורגים ל"יושרה" של מנחם בגין, ל"דוגריות" של רפאל איתן ול"החלטיות" של אריק שרון, אך מרחק השנים לא אמור להלבין ולנקות את המעשים, השקרים והדמגוגיה שהרעילה כאן כל חלקה טובה. אולי להפך, אולי שם נטמן הזרע שהצמיח את הצמחים הרעילים המקיפים אותנו כיום.

אני רוצה להעמיד שוב את הדברים על דיוקם: הספר שלפניכם איננו ספר על מלחמת לבנון ואיננו מתיימר להיות כזה. מדובר בו על מחאת לבנון. לעומת זאת, ארבעה מחברים מוערכים כתבו על המלחמה, על מהלכיה וקורותיה, בשלושה ספרים מעמיקים וייתרו, לדעתי, ספר נוסף על הסיבות למלחמה ועל מהלכיה. הראשונים כמובן, זאב שיף ואהוד יערי, שכתבו כבר בשנת 1984 את מלחמת שולל הקאנוני, ספר מקיף המהווה עד היום את היסוד ללימוד הרקע, המהלכים והתככים שמאחורי אירועי המלחמה. שמעון גולן פרסם בשנת 2017 את של"ג בלבנון, בהוצאת משרד הביטחון, שבו הוא מכסה בצורה מקיפה, ממוסמכת ומדויקת בעיקר את ההיבט הצבאי ואת מהלכי המלחמה. האחרון, יגאל קיפניס, כתב בשנת 2022 ספר מצוין, 1982 — לבנון, הדרך למלחמה, שבו הוא מתאר את השתלשלות האירועים שהובילו למלחמה ומעניק זוויות מבט חדשות מגובות במסמכים חדשים. שלושת הספרים הללו, מצוינים כל אחד בתחומו, היו לי בסיס שעליו נשענתי בבואי לתאר את מהלכי המלחמה ואת הפעילות המדינית והפרלמנטרית שסביבה. שלושתם נוכחים בכל עמוד בספר זה ולא נותר לי אלא להודות למחבריהם.

למרות כל זאת, כדי לנוע כרונולוגית במשעול הזמן ולהעניק לקורא את ההקשר הנכון, תוארו בספר גם מהלכי המלחמה בקיצור הנדרש, והם שימשו שלד להתקדמות בתיאור פעילות המחאה. מי שמחפש תיאורי קרבות מפורטים, מוטב לו שיפנה לאחד משלושת הספרים שהוזכרו לעיל. כאן לעומת זאת, ייפרש סיפורן של התנועות והארגונים שהיו פעילים במאבק ובמחאה בעת המלחמה. אדון באנשים שפעלו בשורותיהם, בסיוע שזכו לו בחלק מן הזמן מהעיתונות, מהמפלגות, מהקיבוצים, ממוסדות אמנות ועוד. המחאה הזו ליוותה מלחמה שהייתה אמורה לארוך "מקסימום 48 שעות", ובפועל הסתיימה רק לאחר שמונה־עשרה שנים קשות ורוויות דם.

מלחמת לבנון נחשבת לצֶבֶר אומלל של אסונות: הראשון, נפילתם בקרב ובשגרה בלבנון של מאות רבות של חיילי צה"ל, אלפי פצועים ומשפחות שלמות שגורלן השתנה בעקבות כך, במשך שלוש שנות לחימה בלבנון ואחריהן עוד חמש־עשרה שנות הישרדות ברצועת הביטחון. עד היום צה"ל לא מסוגל, או לא רוצה, לספק מספרים אמיתיים ומוחלטים של הקורבנות. אסון שני, הזעזוע הנפשי שגרמה מלחמת לבנון לדור שלם של צעירים שהיו שם, לחמו, נתנו את המיטב מעצמם, ראו מראות, ראו הרג, וכל אלה ללא סיבה מספקת, מתוך גחמה ושיגעון גדלות של מנהיגים. האסון השלישי, ההרס וההרג שנעשו באוכלוסייה אזרחית, שפשעה היחיד היה שנקלעה למלחמה לא לה. נשים וגברים, ילדים וקשישים, בתיהם שחרבו עליהם, מי שנפגעו מהפצצות חיל האוויר ומארטילריית התותחים של צה"ל ומי שנפגעו ממאבק בין עדתי שחלה בו הסלמה בעקבות כניסת הכוחות הישראלים ללבנון. והאסון האחרון, או הטעות האחרונה, בכך שבמו ידם של מנהיגינו, שבזמן השהות בלבנון, במקום לצמצם הפסדים ולנצל את ההזדמנות לקרב חלקים מהאוכלוסייה הלבנונית אלינו, אולי להפוך אותם לבעלי ברית, הם תלו את כל יהבם על הנוצרים ועליהם בלבד. יצרנו לנו יש מאין אויבים חדשים ומרים, ואת תוצאות ההימור השגוי חווינו במשך שנים רבות וביתר שאת כיום.

וכאן כדאי להתעכב מעט על חלון הזמנים: כשניגשתי למלאכת המחקר היה לי ברור משום מה שהספר יתחיל עם פרוץ המלחמה, ב־6 ביוני 1982, ויסתיים בשנת 2000, כשהחייל האחרון יעזוב את אדמת לבנון. תוך כדי מחקר התברר לי שלא כך הוא, ואת התקופה אפשר וצריך לחלק, לפחות כשמדובר במחאה, לשלוש תקופות: הראשונה, מפרוץ המלחמה ועד ליוני 1985 וההתכנסות לרצועת הביטחון, התקופה הסוערת ביותר, המעניינת ורבת הפעילות. השנייה, בשנים ה"מתות" של שגרת רצועת הביטחון עד לתחילת המחאה המחודשת בשנת 1996, תקופה שלא התקיימה בה פעילות מחאה ולא הייתה בה מודעות בציבור לקורה באזור הביטחון, להרוגים שנספרו כל יום בעמודים האחוריים של העיתונים, הרחק מן העין. והתקופה האחרונה, מיום אסון המסוקים בפברואר 1997 ועד ליציאה ונעילת השער אחרי אחרון החיילים. היעדר ההומוגניות בין התקופות דחף אותי להתרכז בתקופה הראשונה, ובה בלבד. למען האמת, העומס המבורך במסמכים ובתיעוד, ופעילות המחאה האינטנסיבית, הכריעו אותי והתכנסתי לתקופה הראשונה.

קיימת רשימה ארוכה ומכובדת של ארגוני מחאה שנתנו את ידם למאבק, חלקם ותיקים, שנוסדו שנים רבות לפני פרוץ המלחמה, אחרים שהתגבשו בעקבות המלחמה והפכו לתנועות שפעלו במשך שנים לאחר סיומה, ומעטים שהיו התארגנויות אד הוק, קמו ונעלמו לאחר שמימשו את מטרתם. את הגרעין הקשה של פעילי תנועות המחאה היה אפשר למצוא לעיתים תחת מספר כובעים, בפעילות בו־זמנית בשתיים או שלוש תנועות. רוב התנועות תמכו ועזרו האחת לרעותה והתייחסו למחאה כאל משיכת חבל: הן הבינו שמוטב שיעמדו בצד הנכון כמה שיותר ארגונים וכך יתחזק המחנה. למרות זאת היה אפשר להבחין במחסום כלשהו שמנע שיתוף פעולה בין התנועות שראו את עצמן ציוניות יותר לבין אלו שהייתה להן תדמית רדיקלית או שנשאו את דגל הסירוב.

מחאת לבנון לא יכולה להתהדר בתואר "מחאת המלחמה" הראשונה בישראל, תואר זה שמור ובצדק למחאת מלחמת יום הכיפורים, הזכורה לרבים כ"מחאת מוטי אשכנזי". למען האמת ההיסטורית, מחאת 73' לא הייתה מחאת יחיד, כפי שנטבע בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. ראשית משום שהיא החלה עוד טרם המלחמה במחאות החברתיות שהונהגו בידי "התנועה לשלום וביטחון", "הפנתרים השחורים", סטודנטים ירושלמיים ומספר ארגונים אחרים, אירועים ששימשו לאחר מכן כמצע פורה להתפתחות מחאת 73', זאת על אף שהרכיב החברתי בה לא היה מרכזי. שנית, אכן מי שהניע תחילה את מחאת 73' היה מפקד מוצב בודפסט מוטי אשכנזי ולו זכויות רבות בפריצתה, אך לא רק לו. בזמן שאשכנזי התיישב לבדו בחורף הירושלמי מול משרד ראש הממשלה, קמו מספר התארגנויות אחרות כמו קבוצות חיילי המילואים מהצנחנים ומהשריון, קבוצת פרופסורים ירושלמיים, קבוצת אזרחים שאכפת להם, הורי חיילים וכמובן, בשוליים, גם הגורם החברתי בדמות הפנתרים השחורים ומוקד. לאחר תקופת זמן קצרה מאוד איחדו רוב התנועות כוחות עם אשכנזי וחבריו תחת ארגון גג בשם "ישראל שלנו — התנועה לתמורה" ופעלו יחדיו. הסתבר שאיחוד זה, בד בבד עם השגת מטרת המחאה הראשית, דהיינו ההתפטרות של גולדה מאיר, משה דיין והממשלה כולה, גרמו למחאה להתמוסס בתוך מספר חודשים מועט.

השוואה בין מחאת 73' לבין מחאת לבנון מבהירה כי קיים פער גדול ומהותי ביניהן. ההבדל הדרמטי ביותר נעוץ בכך שהמחאה ב־1973 החלה ונערכה רק לאחר תום הקרבות, והדרישה בה לא הייתה להפסקת הפעילות הצבאית, שתמה זה מכבר, אלא ל"ניקוי האורוות" בצמרת הצבא ובממשלה וליישום עקרון קבלת האחריות. לא היה אז כל ויכוח באשר ללחימה משום שהייתה זו מלחמת אין ברירה, אם מתעלמים מחוסר רצונה של גולדה מאיר להגיב לרמזי הפיוס שנשלחו ממצרים טרם המלחמה. לעומתה, מחאת לבנון הייתה "מחאה נגד מלחמה, בשעת מלחמה", ולראשונה יצאו מפגינים לרחובות בזמן שחבריהם נלחמו כדי לעצור את מכונת המלחמה ה"שרונית". מעבר לשוני זה קיימים הבדלים רבים אחרים, ברורים, כמו גודלו של הציבור המוחה, רמת ההתגייסות, מספר הארגונים השונים שנטלו חלק במאמץ, אורך תקופת המחאה, העליות והמורדות ברמת הפעילות ועוד. הבדל אחד נוסף, מהותי מאוד, שמוביל לדיון חשוב על המקום המרכזי שתפסה מחאת לבנון בהיסטוריה של ישראל, טמון בפריצת המחנאות, הקיטוב, האלימות והשנאה בין המוחים לתומכי הממשלה. במחאת 73' לא היה עדיין זכר לקיטוב זה, ולעומת זאת במחאת לבנון הוא היה נוכח בכל האירועים.

הדעה המקובלת היא שמלחמת לבנון שונה מקודמותיה בתהליך שהוביל אליה, במטרותיה ובמאפייניה. מייד כשפרצה, ואפילו עוד טרם פרצה, התעורר ויכוח סביב השאלה האם היא מלחמת "ברירה" או מלחמת "אין ברירה", האם היא מלחמה "צודקת" (bellum justum, just war) או שמא כזו "שאינה צודקת", דיון שאליו אתייחס בפרוטרוט בגוף הספר. אולם מעבר לדיון ספציפי, קריטי וחשוב זה, היה אפשר להבחין, אולי בפעם הראשונה, בסדק בקונסנזוס הישראלי בזמן אירוע ביטחוני. לא עוד כל העם צבא, לא עוד התייצבות עיוורת לדגל ולא עוד עמידה בשורות צפופות מאחורי האתוס הציוני. הפעם העזו רבים, מסיבות אידאולוגיות, מצפוניות או הישרדותיות, לצאת מן השורה באופן פומבי, בלי לחשוש או להרגיש בושה. יש להניח שהגורם לשבר נעוץ בראש ובראשונה באי־ההסכמה באשר לסיבות ליציאה למלחמה, אך אני שואף ללכת כברת דרך נוספת ולטעון כי טמון כאן משהו עמוק יותר.

בספר זה אני מבקש לטעון טענה מרכזית, האומרת שמערכת הבחירות האלימה בקיץ 1981, מלחמת לבנון והמחאה שבעקבותיה, שפרצו כתוצאה ישירה ממנה, כל אלה יחד היו ה"גראונד־זירו", נקודת ההתחלה, כן השיגור של הקיטוב, ההקצנה והפילוג שאנו חווים בשנים האחרונות בחברה הישראלית. בפרוץ מחאת לבנון ניתן האות לתהליך שהלך והתפשט והעמיק והשתרש עד שנעשה דומיננטי בשיח, בפוליטיקה ובמרקם היחסים בין האנשים בישראל. כמובן, היו בדרך מנהיגים וראשי ממשלה שטרחו והעמיקו קיטוב זה והביאו אותו לנקודה הקיצונית הנוכחית. בשנים האחרונות אנחנו חוזים בקץ האתוס הציוני כפי שהכרנו אותו, קץ הסולידריות הלאומית, קץ הקולקטיב הישראלי, ובמקומן באות ההקצנה והקיטוב, ומכאן הדרך קצרה עד לנאום השבטים של הנשיא ראובן ריבלין. כן, ברגעי משבר, בקטסטרופות כדוגמת השבעה באוקטובר, כולם מתייצבים כאיש אחד ומביעים סולידריות במילים ובמעשים, אך כמו שחזינו, חיי המדף של האחווה הזו הם קצרים.

כדי להבין את המפץ הזה כדאי להביט תחילה על תולדות האתוס הציוני־הישראלי והשתנותו עם השנים עד לימי מלחמת לבנון. עד לשנות השבעים היה אתוס דומיננטי הגמוני, "הלאומי־הציוני", ששלט בחברה הישראלית והכתיב את חשיבתה, אורחותיה ומדיניותה. בכל מקום, האתוס הלאומי הוא הסיפור שמספר קולקטיב כלשהו על עצמו, הכולל את הזהות הקיבוצית, את עברו המשותף, את מאפייניו הייחודיים, את מנהגיו ואת העתיד שאליו מועדות פניו. כן, "סיפור", משום שבדרך כלל לאום אינו דבר מוחשי ומציאותי, אלא תוצאה של הבניית תודעה לאומית שאותה יצרו, או אם תרצו המציאו או דמיינו, מנהיגי הלאום. איטליה, שלא הייתה עד שלהי המאה ה־19 אלא אוסף של נסיכויות, נהפכה ללאום אחרי הריסורג'ימנטו; ובדרך הפוכה יוגוסלביה, שנחשבה עד לראשית המאה ה־21 ל"לאום", התפרקה לרסיסים וללאומים שונים.

האתוס הלאומי־הציוני שלנו הורכב מהיסוד השבטי, היהודי והישראלי החדש, והכול התכנס בסופו של דבר לתוך ה"ציוני". הוא התבסס על עברם של בני הלאום הישראלי־היהודי, במידה רבה על עברם "המדומיין" או המומצא, שלאורו חינכו האבות והאמהות המייסדים את החברה הישראלית, בכוונת מכוון, ובכך הנדסו את תודעתם של ילדי ישראל בעשורים הראשונים להקמת המדינה. הקשר היהודי לנרטיב הלאומי־הציוני היה בו לאבן יסוד, ועברו של הקולקטיב, שנרדף לאורך הדורות בשל זהותו היהודית, רק חיזק קשר זה. אולם החיבור של הקולקטיב הישראלי ליהדות לא היה בהכרח לדת, אלא יותר להיסטוריה, למנהגים ולתרבות היהודית, תוך השמטת הסממנים הדתיים. נוצרה מעין דת אזרחית ששילבה טקסים וסמלים מסוימים מן הדת האורתודוקסית ויצקה אותם לתוך הישראליות החילונית.

האתוס נבנה באמצעות חינוכם של הדורות הצעירים על סיפור אחיד מתחילת דרכה של האומה בארץ ישראל הקדומה, אז הייתה מדינה עברית עצמאית, דרך החורבן, הגלות והשואה וכלה בשיבה לארץ ישראל, בגאולה, בחידוש ימינו כקדם, בבניית "היהודי החדש", הלא הוא הצבר. מסקנות מחקריות מבוססות היסטורית־ארכיאולוגית עוררו סימני שאלה לגבי הנרטיב הזה: כן, כולם יהודים, אך יהודים חיו במשך שנים רבות בקהילות נפרדות עם מנהגים נפרדים, ורק כששבו למולדתם ול"כור מחצבתם" נבנה פה לאום יהודי־ישראלי יש מאין. בשנות החמישים והשישים התרכזו הכול בבניית רצף היסטורי שיצדיק את החזרה לארץ ישראל ויבנה את הקשר אליה. לשם כך נעשה שימוש בטקסטים, בטקסים, בחגים ובימי זיכרון. האחריות על הטמעת הנרטיב לא הייתה של מערכות החינוך בלבד, אלא גם בתורה שבעל־פה דרך תנועות הנוער, הצבא, החינוך הביתי והתקשורת. לצורך זה נבחרו מקבץ סיפורים ואירועים דרמטיים והרואיים בהיסטוריה היהודית והישראלית, על קורותיה של האומה. הנרטיב הלאומי־הציוני שנבנה הכיל את כל הערכים, הסמלים, המיתוסים, הסיפורים ההיסטוריים, הדימויים, ההתנהגות, העבר וההווה, ה"אנחנו" הלאומי. היו כמובן יוצאים מן הכלל: למשל קבוצת הערבים־הישראלים, שלהם יש יותר מן המשותף עם הנרטיב הלאומי־הפלסטיני; או קבוצת היהודים החרדים, שרובם אינם ציונים, הקרובים יותר לנרטיב הדתי־היהודי והוא המנחה אותם.

סדקים באחידות האתוס המשותף החלו להתגלות לאחר מלחמת ששת הימים. אז חל שינוי שגבר עם השנים בקרב קהלים גדולים, רובם חובשי כיפות, שאימצו לעצמם רטוריקה משיחית, גאולית, אמונית, כהצדקה להשתלטות על חבלי ארץ חדשים. ואז, בסמוך למלחמת יום כיפור, וביתר שאת בסמוך למהפך ב־1977, נפער סדק נוסף, כשקהל מזרחי החל להשמיע קולו נגד ההגמוניה האשכנזית. מנחם בגין והליכוד עשו שימוש בסנטימנט העדתי, ואותה אחידות, שהייתה מזויפת במידה רבה, החלה להתמוסס לה. הכול עוד עמדו תחת מטריית האתוס הציוני, והקיטוב והפילוג רחשו רק במעמקים ולא פרצו עדיין אל פני השטח.

התמוססות האחידות לא הייתה לצנינים בעיני הכול, אלא הייתה דווקא קרקע פורייה ואולי קטליזטור להכנסת גוונים חדשים לתוך הנרטיב הלאומי־הציוני. החשיפה לערכים אוניברסליים ליברליים, בשילוב עם הרצון להפוך לאומה ככל האומות, להביט אל העולם המודרני שבחוץ כשווים אל שווים, לא מתוך עמדת בידול, הם שהכניסו רוחות חדשות, הוסיפו לתוכו ערכים חדשים, לפעמים מחקו מעט מן הערכים הישנים שלא היו רלוונטיים עוד. נוספו ערכים הומניים וזכויות האדם, כבוד האדם, החירות וההגשמה העצמית של כל יחיד. הייתה התעסקות רבה יותר באנשים כפרטים עם רגשות, מחשבות ורצונות, שלא הוצרכו עוד להתבטל בפני הקולקטיב. רבים לא הסכימו לקבל עוד את היהדות, אפילו ה"אזרחית", ושמו דגש על פתיחות וקבלת האחר ועל ערכי מוסר הומניים תוך כיבוד רצונו של כל אדם להאמין בערכיו שלו. כך נפתרה מאליה בעיית ה"יוצאים מן הכלל", שלא התאימו למודל הלאומי־הציוני. הקולקטיב הישראלי הכיל כעת זהויות שונות, כן, גם את הערבים הישראלים ואת היהודים האורתודוקסים, הלא־ציונים. האתוס הלאומי שנבנה בעמל רב כשהמדינה הייתה בחיתוליה, דולל עתה ואצל רבים לא היה עוד חזות הכול, לחשוב ולנחשב ביותר במערך ההזדהויות שלהם. למרות המאמצים שנעשו בשנות החמישים להאחדה, הקולקטיב הישראלי לא היה הומוגני, והמיעוטים שהוסתרו או שהופלו בעבר יכלו לקבל לגיטימציה ולהפוך לחלק מקולקטיב כל האזרחים.

ואז הגיעו הבחירות האלימות לכנסת העשירית בקיץ 1981 ומלחמת לבנון בקיץ 1982 והמחאה שפרצה בעקבותיהם, והעלו אל פני השטח את הקיטוב בחברה הישראלית. כשאנו אומרים קיטוב הכוונה היא לרוב להיחלשות המרכז ולהצטופפות של הציבור בשני מחנות מנוגדים פוליטית, אידאולוגית וחברתית. ההיצמדות למחנות מנטרלת את אפשרות הפשרה, את דרך האמצע, ומציפה רגשות שליליים כלפי הצד שכנגד, הנעים בין דחייה לשנאה ממש. חוקרים המעוניינים למדוד קיטוב בחברה מסוימת מבחינים בין קיטוב אידאולוגי, שבו יש עיסוק ממשי בעקרונות, בערכים ובדרכי פעולה, לבין קיטוב רגשי, הכולל בעיקר דחפים שליליים במנעד רחב כלפי הצד שכנגד. כבודם של מדדים כאלה או אחרים במקומם מונח, אולם התוצאה היא אחת — קושי בהידברות, פגיעה ביסודות הדמוקרטיה, נזק למרקם החברתי והרס מערכות השלטון.

שני המחנות החלו להתייצב האחד מול האחר. הימני העמיק את הלאומיות בואכה לאומנות, כרת ברית עם המגזר האורתודוקסי, נתמך במזרחים שששו לסגור חשבון עם שלטון מפא"י ארוך השנים, וצופף שורות. מנגד, השמאל נטש את העיסוק בסוציאליזם ובנושאים חברתיים והמיר אותו בחתירה לשלום, בליברליזם, בהומניזם ובאינדווידואליזם. מעט הקשר בין חלקי העם השונים והסולידריות, אפילו זאת המזויפת שנבנתה בעמל רב, התפוגגו להם בהפגנות ובהפגנות שכנגד, בהתבטאויות מעל דוכן הכנסת, בעיתונות וברחוב. מחאת לבנון הייתה ביטוי פומבי ראשון לקיטוב שחל בעם. סביב מלחמת לבנון היה אפשר לזהות בזמן אמת את הנוכחות הגוברת של הליברליזם וההומניזם בשאיפה לא לערוך מלחמות בסדר גודל תנ"כי כשאין הכרח, ברצון לשמור על חיי אדם, לנהוג באמות מידה מוסריות גם כלפי האויב ובוודאי כלפי אוכלוסייה אזרחית. במחנה המחאה היו הערכים החדשים דומיננטיים, והם נעדרו מן המחנה שתמך במלחמה ויצא לרחובות באלימות רבה כדי לרסן את המחאה.

אמירה אחת לדעתי הדגימה היטב את התמורה והיא מצאה את דרכה לשמו של הספר. בעבר הייתה האמירה המיוחסת ליוסף טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו", זו שביטאה את הגישה המסורתית־הציונית. לעומת זאת, משפט בן שלוש מילים בלבד שטבעו יהושע ורמה זמיר, הוריו של חלל הבופור ירון זמיר, במכתבם לשר הביטחון, "מולדת איננה מזבח", מצביע על השינוי שחל בחברה הישראלית. משפחת זמיר, ציונים לא פחות מטרומפלדור, לא היו מוכנים לאבד בן ללא סיבה מוצדקת כתוצאה משיגעון גדלות של מנהיג. בעיניהם ובעיני רבים שיצאו לרחובות למחות, ערך חיי האדם לא נפל בחשיבותו מערך האתוס הציוני, ואם אין תוחלת בהקרבת הפרט על מזבח המדינה — אין להקריבו. מחאתם הופנתה לשר הביטחון, שהתגלה במלחמה כקהה רגשית לחיי אדם, הן "אצלנו", בקרב חיילינו על כביש ביירות דמשק, והן "אצלם", בקרב אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע בהפגזת ביירות במשך ימים רבים.

עוד לפני הדיון ב"גראונד זירו" של הקיטוב ובאתוס הציוני המשתנה, העמדתי לעצמי שלוש מטרות ראשוניות, יסודיות יותר, לבדיקה:

הראשונה, החשובה והמרכזית מכולן, בחינת המחאה על כל הארגונים והאנשים שהשתתפו בה. המחאה החלה בזרזיף דק, משום שרוב הציבור לא הבין תחילה כי מלחמת לבנון אינה כשאר המלחמות, וישראלי ציוני שקוראים לו לדגל מגיע, כי "מה יגידו החבר'ה אם לא אבוא?" ואולם, אט־אט הבינו חלקים גדלים והולכים של האוכלוסייה שמקורות המלחמה וסיבותיה היו שונים מכפי שהוצהר, וכי הוסוו מהציבור מטרות אחרות. במשך שלוש השנים היו עליות ומורדות בהתנגדות למלחמה, נוספו תנועות ונעלמו אחרות, היו רגעים שהיה אפשר לראות את זעם ההמונים ברחובות וימים שבהם נשכחו הכוחות שנשארו בבוץ הלבנוני והמדינה עסקה בנושאים אחרים, השביתה באל־על למשל. בהקשר זה אנסה למפות את התנועות, את התהליכים ואת השינויים בהלך הרוח בציבור.

מטרה שנייה, אולי הבעייתית ביותר למדידה ולהערכה אובייקטיבית, היא לבחון עד כמה השפיעה המחאה על מקבלי ההחלטות, על מערך השיקולים שלהם ועל דעת הקהל. מחאה היא דרך לשנות הוויה גרועה בעיני המוחים. מטרתה של המחאה נגד מלחמת לבנון הייתה לשכנע, לשנות מציאות, לשנות תודעה, להפסיק את המלחמה ולהסיג את הכוחות. בשום שלב לא דובר על ערעור השלטון או הפלתו ולא ננקטו אמצעים אלימים מצד המוחים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*