פעם היינו אור כוכבים

פרולוג

"האהבה תכתיר גם תוקיע, תרומם אף תשפיל."

חליל ג'ובראן, הנביא¹

היום

טקס פרסי נוצת הזהב, העיר ניו יורק.

הרגשתי אותו עוד לפני שראיתי אותו, אבל ככה זה היה מאז ומתמיד. חום מעודן התפשט מתחת לעור שלי כשהחלקיק הלא ידוע שברא את ההוויה שלי הגיב לאותו חלקיק הופכי שברא את ההוויה שלו. אני כבר מכירה היטב את הכמיהה שנוסקת בי, יודעת שהיא תמיד תהיה שם, לא משנה כמה איאבק בה. לא נזקקתי לעיניים כדי לדעת שהוא היה קרוב, בדיוק כמו שאנשים יודעים שהצל שלהם נמצא שם כשקרני השמש מלטפות אותם. אף על פי כן, העברתי את מבטי על החדר, על פני נשים בשמלות ערב משובצות אבני חן וגברים בחליפות טוקסידו מגוהצות למשעי, על פני שולחנות עמוסים במאכלים חגיגיים, אל מעבר למזרקת השמפניה שבעבעה ונצנצה והשתקפה בעשרות נברשות הקריסטל.

ליבי דילג ועצר, ואז המשיך לפעום במקצב לא סדיר. שם. שם. הוא נשען על עמוד שיש, עיניו ממוקדות בי, הבעת פניו איכשהו שלווה ועזה בעת ובעונה אחת. נשמתי עמוק, מרימה יד אל הבטן שלי, אצבעותיי מרחפות על בד הקטיפה הירוק־אזמרגד של השמלה שלי כאילו כך אצליח להכניע את החלקיקים שהסתחררו בי, שעוד נמשכו כל כך לגבר הייחודי שעמד מולי. למה? למה אתה פה? למה עכשיו? כשסוף־סוף הצלחתי למצוא שלווה? כי הרגשת בזה? חזרת כדי להעלים אותה?

חבל מאוד. לא ארשה לך לעשות את זה.

לא שוב.

מבטו נדד למטה, אל המקום בו נחה כף ידי, ומייד התרומם שוב אל הפנים שלי, קמט קטן מכתים את תווי פניו, כאילו ניסה לפענח את המחווה, את הבעת הפנים שלי, אבל ללא הועיל. משהו בי נמלא סיפוק מהמחשבה שהוא כבר לא הצליח לזהות את כל הרגשות שלי במומחיות. וחלק אחר התאבל.

"את מתרגשת, קאריס? טקס הפרסים עומד להתחיל. כדאי שנחזור לשולחן שלנו — אלוהים, מי זה? זאת אומרת, מי האליל הזה?" שמעתי את ג'וּן שואלת לידי.

"זאק קליין," לחשתי בלי להסתכל עליה, השם עדיין מעלה בפי תחושה לא מוכרת, אף על פי שהוא בחר אותו לפני מה שהרגיש כמו עידנים, בחדר בית מלון בצד השני של העולם. הכתף החשופה של העוזרת האישית שלי התחככה קלות בכתפי כשהיא רכנה הצידה כדי להביט, מעבר לאישה שעמדה בדרכינו, על הגבר שהתרחק מהעמוד בדחיפה והתחיל להתקדם לכיוונינו. בתנועות חלקות. החלטיות.

אוי, לא. בבקשה אל תעשה את זה.

היא אחזה בזרוע שלי. "חשבתי שזה הוא. הוא מתקרב. אלוהים אדירים." היא הרפתה ממני באותה מהירות בה היא אחזה בי ומזווית העין יכולתי לראות אותה מתייפּה.

"נכון," נאנחתי, שריריי דרוכים ומוכנים להימלט, אם אליו או ממנו — לא הייתי בטוחה.

משהו שג'ון שמעה בנימת קולי גרם לה לעצור ולהסתכל עליי. "את מכירה אותו, קאריס? ואף פעם לא סיפרת לי? אלוהים אדירים. יש תמונות שלו בעירום חלקי בכל רחבי טיימס סקוור. יש לך מושג כמה קמפיינים הותאמו במיוחד לו? לפחות תריסר. ואף פעם לא הזכרת את העובדה שאת מכירה אותו?"

מכירה אותו.

חשבתי שהכרתי אותו. פעם. האמנתי שהכרתי אותו טוב יותר משהכרתי את עצמי. או לפחות באותה מידה. כי היינו אדם אחד. נאהבים. תאומים. לא בדמינו, אלא בנשמותינו. מלוכדים.

הוא התקרב והשרירים שלי נקפצו עוד יותר. נדרכו. תווי פניו התחדדו, אורות וצללים מלטפים את פסגות ועמקי יופיו הגברי יוצא הדופן, מתרפקים על החשכה והאור שלו בלי להתאמץ. בשבילי זה לא היה קל באותה מידה. מצד שני, הוא לא בדיוק נתן לי הזדמנות. הרגשתי את הצלעות שלי נמשכות פנימה ועצרתי את נשימתי.

היא החזירה את מבטה אליו. "אתם יכולים להיות קרובי משפחה, את יודעת? רגע — אתם באמת קרובי משפחה?"

קול חנוק בקע מהגרון שלי. האם יכולתי לעשות את זה?

"הי, את בסדר?" ג'ון שאלה. "קאריס?"

שאפתי נשימה נרעדת, מזמנת את כל כוחותיי. כן, את יכולה לעשות את זה. אם את חייבת, את יכולה.

"אני מייד חוזרת," לחשתי והכרחתי את כפות רגליי לנוע לכיוונו. אני לא אברח. לא הפעם. יישרתי כתפיים לאחור ופילסתי את דרכי בין האנשים שעמדו בינינו, מבטי מרוכז במבטו. כשהתקרבתי, הבעת הפנים שלו השתנתה, פיו נפתח קלות בהפתעה, עיניו נמלאו חום וחשש גם יחד.

הוא לא ציפה שאפגוש אותו בחצי הדרך.

"קאריס," הוא בירך אותי לשלום, קולו צרוד, שנינו עצרנו כשהגענו זה לזה. בחנתי אותו במבטי וזרם חשמלי הבזיק והלהיט אותי, מגיב לקרבה הגופנית הפתאומית שלו. אלוהים. הוא עמד ממש מולי וזה היה נורא ומפלח לב. ונפלא עד כאב. טרפתי אותו במבטי. לא את הדמות שראיתי אינספור פעמים על שלטי חוצות ובמגזינים, אלא אותו, בשר ודם ואור כוכבים. הבטן שלי התכווצה ורעד מוכר של תשוקה עבר בי. הנחיריים שלו התרחבו ועיניו הפכו כבדות לרגע, לפני שהבעת פניו התרככה שוב והפכה שלווה. "קאריס," הוא חזר על שמי.

במשך שניות אחדות רק הסתכלנו זה בזה, אבל החזה שלנו עלה וירד באותו הקצב.

החדר מסביב דהה ונעלם. באותו רגע בזמן, רק שנינו התקיימנו.

תירגעי. תשתלטי על עצמך. את כבר לא אותה ילדה מבולבלת ובורה.

"זאקאי," אמרתי, והוקל לי לשמוע שקולי יציב. יישרתי את הגב, זקרתי סנטר ושילבתי את כפות ידיי לפניי כדי להסתיר את הרעד שעבר בהן. "אתה נראה טוב."

טוב. בלשון המעטה. הוא תמיד היה יפהפה, אפילו בתור נער מדובלל שיער, רזה וגמלוני. אבל עכשיו. עכשיו הוא היה גבר, והוא עמד מולי בחליפת טוקסידו שנתפרה למידותיו, שיער הפחם שלו מסורק לאחור, מדגיש את תווי פניו המושלמים, עיניו הכהות, מוקפות הריסים העבים, שדמו כל כך לעיניי, שבו אותי כליל, עד שנשימתי נעתקה. רעבתי אליו. גוועתי. ולהבזק הכמיהה התלווה צער. אצטרך להתאבל שוב אחרי המפגש הזה, ואף על פי שעדיין אהבתי אותו, גם שנאתי אותו על כך.

הוא שלח לי חיוך עקמומי. "אני מרגיש כאילו עבר נצח מאז שמעתי את השם הזה," הוא לחש, והשתתק. "טוב לשמוע אותו." הוא העביר עליי מבט ובעיניו ראיתי רעב מוכר. "את יפהפייה," הוא אמר בשקט.

הוא התקרב אליי והתפתיתי לפסוע צעד לאחור, אבל עמדתי על שלי, אף על פי שמשהו בי ציפה שהוא יזנק עליי כפי שהוא עשה בפעם האחרונה שפגשתי אותו.

אסור לך להיכנע לו. זה יכאב יותר מדי.

הכרחתי את עצמי לנתק את מבטי ממבטו כששטף פתאומי של קולות ותנועה הכה בי והזכיר לי שעמדתי בחדר עמוס אנשים. זאקאי הכניס את ידיו לכיסים ובחן אותי. עצב חלחל אל עיניו, והרגש הציף אותי לרגע בהלם. הוא מעולם לא נהג לחשוף את רגשותיו כה בגלוי, אפילו לא איתי. בחנתי אותו בהיסוס, מופתעת הן מנוכחותו והן מהתנהגותו.

"שמעתי שהתגרשת," הוא אמר.

קימטתי את המצח. "אני... זה לא הסתדר."

"אני מצטער."

"באמת?"

"לא."

אני משחררת נשיפה ארוכה. "אני לא יודעת מה אתה עושה פה, אבל הערב הזה חשוב לי. אני מועמדת לפרס. אם באת לפה להרוס —"

"לא באתי לפה להרוס לך את הערב. אני גאה בהצלחה שלך. הלילה הזה מגיע לך."

לא יכולתי לכבוש את הצחוק הקטן והמר שבעבע ועלה לי בגרון. "מה אתה יודע על ההצלחה שלי?"

הוא משך בכתפיו וצל צילו של חיוך עלה על פניו, התגלה לשבריר שנייה ונעלם כהרף עין. "כנראה יותר ממה שאת חושבת."

"אני מופתעת שיש לך בכלל זמן לבדוק מה קורה איתי, בהתחשב בחיים העמוסים שלך. כל הנסיעות... המסיבות." ג'יזל. "אתה באמת לא צריך לטרוח."

קמט נוצר בין עיניו והוא שאב את השפה התחתונה המלאה והנפלאה שלו אל מתחת לשיניו. צלמים מניו יורק ועד מילאנו השתגעו על המבט הזה. ראיתי אותו מוכר עשרות מוצרים לאורך השנים. פעם, המבט הזה היה שלי ושלי בלבד.

"החיים שלך, האושר שלך, הם לא טרחה בשבילי. הם משמחים אותי."

בלעתי רוק, ורוח הקרב שבי הלכה ודעכה. בשביל מה הוא הגיע לפה? "אני... מעריכה את זה. גם אני רוצה שתהיה מאושר, זאקאי. אבל בבקשה, בוא לא נעשה את זה שוב. לא היית צריך לבוא לפה. שנינו יודעים איך זה ייגמר."

הוא הניד בראשו באיטיות, בדאגה, וגמע אותי במבטו.

אישה עם מגש של כוסות שמפניה התקרבה אלינו, חיוכה מתפוגג בתגובה להבעות הסלידה שוודאי היו על פנינו כשהסתובבנו אליה. היא הטתה את המגש לעברנו. אני לקחתי כוס, אבל זאקאי הניד בראשו לשלילה. "לא, תודה," הוא אמר. היא הנהנה והשאירה אותנו לעמוד שם.

זאקאי נפנה בחזרה אליי. "אנחנו יכולים..." הוא הביט מסביב, כמחפש מקום פרטי יותר.

נשפתי ארוכות ונלכדתי במבטה של אישה לא מוכרת שהתבוננה בנו בסקרנות, ושל האישה שלידה שעשתה כמוה. מבטים. לא אהבתי אותם אז ואני לא אוהבת אותם עכשיו. "יש פטיו ממש מעבר לדלת ההיא," לחשתי כשחלפתי על פניו וצעדתי לעבר האזור החיצוני. הוא בא בעקבותיי כשיצאתי מאולם הנשפים ושאפתי עמוקות את אוויר האביב העדין כשהגענו אל החצר הקטנה, שהייתה מוקפת עצים בשלבים ראשונים של לבלוב. התמקדתי בצליל הטפטוף של מזרקה סמוכה. האזור מרוצף הלבנים היה נטוש מאחר שרוב האורחים עוד היו בפנים ואכלו את ארוחת הערב.

הנחתי את כוס השמפניה המלאה על שולחן קרוב, הסתובבתי אל זאקאי והבטתי בעיניו באור העמום שמילא את החלל. "למה באת? מה אתה רוצה?" לחשתי.

הוא התקרב אליי באיטיות, משעין את המותן שלו על החומה הנמוכה שהשקיפה על הגן. "את לא יודעת?"

דקירה של בהלה הדהדה בתוכי. אבל הערכה מהירה של פניו השלוות גילתה לי שהפחד המסוים שלי היה חסר בסיס. שאפתי נשימה יציבה. "מאין לי לדעת? לא דיברתי איתך או ראיתי אותך בשלוש השנים האחרונות. חוץ מבכל המודעות המכסות את שלטי החוצות." שמעתי את נימת הכאב בקולי והתכווצתי מבושה עמוק בפנים. התקשרתי אליו. הוא בחר להתעלם ממני. כבר השלמתי עם זה, אבל אלוהים, למה זה עדיין כאב כל כך?

אני אהיה חזקה, הבטחתי לעצמי. אבל גם ידעתי איזה מחיר איאלץ לשלם.

הוא צפה בי לרגע בדממה. "זה לא אני. אלה רק תמונות."

צחקתי קלות, אבל אפילו אני שמתי לב שהצחוק שלי נעדר הומור. "אני לא יודעת מה ההבדל בין הגרסה ההיא לגרסה הזאת שלך," אמרתי והחוויתי לעברו בידי.

הוא נענע בראשו בעצב. "זה לא נכון ואת יודעת את זה. כל המסיבות ההן, כל התמונות של אנשים שמחים וחסרי דאגות, זאת בסך הכול אשליה. בדיוק כמו סנדארה."

סנדארה.

המילה הכתה בי כמו משהו כבד וחד שנזרק לעברי. משהו שלא הייתי מוכנה לתפוס ובמקום זאת נחבט בבטן שלי. עצמתי את עיניי בחוזקה. "אני לא רוצה לחשוב על סנדארה." לא הערב. לא איתך.

הוא התקרב צעד לכיווני, ועוד אחד. תנועותיו היו איטיות. זורמות. הוא לא הסתער עליי כפי שהוא עשה בפעם האחרונה שהיינו לבד. הוא משחר לטרף. אולי זאת הייתה טעות בשיפוט כשהסכמתי להיות איתו לבד. הוא נעמד ממש מולי, הרים יד והעביר את אצבעו על הכתף החשופה שלי, צופה בעור מתחדד ומצטמרר בכל מקום שהוא נגע בו. העפעפיים שלו צנחו במבט מסופק ושרירי הלסת שלו נקפצו. היכולת שלו לצפות את התגובה הפיזית שלי אליו מצאה חן בעיניו. עדיין.

"לא? אני רוצה לדבר עליה," הוא לחש. "אני חושב עליה כל הזמן בתקופה האחרונה. אני חולם אותה. אני חולם שאת לצידי. שאני שולח אלייך יד באותן שעות מוארות בקושי. עדיין." המילים הפתיעו אותי, בדיוק כמו הבעת הפנים שלו. הוא נראה מהורהר, לא מוטרד. במשך זמן כה רב, המילה 'סנדארה' העלתה בעיניו ניצוץ של מרירות, או הבזק של זעם מרוסן בקושי.

"הייתי מישהי אחרת אז," אמרתי חלושות. "זאת כבר לא אני, האישה שאתה מושיט אליה את היד. אני כבר לא הבחורה הזאת יותר."

אבל הבעת פניו נשארה רגועה, כמעט מלנכולית, והוא המשיך, מתעלם מדבריי. "לפעמים אני אפילו יכול להריח אותה." הוא עצם עיניים ושאף. "אדמת סחף ויסמין." מבטו לכד את מבטי והוא חייך, חיוך עדין כעלי הפרגים שצמחו לאורך החומה בבית שגרנו בו פעם.

נפניתי ממנו, משעינה את ידיי על חומת האבן. "מספיק, בבקשה," התחננתי.

הרגשתי את חום הגוף שלו מאחוריי כשהוא התקרב. "אני עוד זוכר את טעם התמרים המתוקים על שפתייך, ולפעמים אני מרגיש את להט השמש על העור שלי." הוא עצר, ואף על פי שרציתי לברוח, השרירים שלי לא הגיבו לפקודה. זה היה זאקאי הישן, לא זה שלמדתי לשנוא בסופו של דבר. לא זה ששנא אותי. "לפעמים אני אפילו רוצה לחזור."

"לחזור?" נשנקתי, מסתובבת אליו שוב ומוצאת את פניו קרובות אל פניי. "איך אתה יכול להגיד את זה?"

מבטו הבעיר את בשרי, את נשמתי, לוהט כמו השמש המדברית שהוא הזכיר לפני רגע. "כן. לחזור. בחזרה למקום שאהבת אותי בו."

ואז שפתיו פגשו את שפתיי, נקטר פיו מעלים בפתאומיות כל יכולת לחשוב כשהגוף שלו נצמד אליי והמולקולות שלנו התמזגו. ניצתו. שני חצאים של כוכב שנפל, מתחברים. מתלקחים באור פתאומי. בהיר וחזק מדי. נאחזתי בו והנחתי לו לכלות אותי כפי שעשיתי תמיד, כי נועדתי לכך — בשבילו — ומילה אחת הדהדה בראשי כשהסתחררתי מעל לאוקיינוס, מעל למדבר זהוב־חול, בחזרה, בחזרה, בחזרה אל סנדארה.

סנדארה.

סנדארה.

פעם היינו אור כוכבים

שלם שמורכב משני חצאים

נשמה זוהרת

ואטוֹמים בוערים

התנגשות קוסמית

פרידה לא צפויה

גן העדן התנפץ לרסיסים

כשנפלנו אל האדמה

פרק 1

לפני שבע שנים

הוא התקרב אליי באיטיות, דמותו מיטשטשת לאור הנרות העמום. מבטו ממוקד בעורי החשוף, עיניו השחורות כזכוכית געשית מעוטרות בקו שחור, כמו עיניי, כך שנראינו דומים עוד יותר. העיפרון היה אמור לגרום לו להיראות נשי, אני מניחה, אבל זאת לא הייתה התוצאה. במקום, הוא הדגיש את תווי פניו החדים והעצים את היופי הגברי המרשים שלו. והוא היה יפהפה, בלי ספק. לפעמים היופי שלו עוד הפתיע אותי. אותי, מי שהביטה בו בכל יום מאז שזכרתי את עצמי.

היד שלו נעה במורד ירכי והוא רכן אל האוזן שלי, נשימתו חמה ומדיפה ניחוח קינמון. נשפתי, והשרירים שלי התגמשו, נרפו. הוא היה איתי, וליבי פעם באהבה שמילאה כל תא בגופי, שנשפכה אל נהר נשמתי. "האיש ליד החומה נראה כמו צפרדע משוגעת," הוא לחש, כך שרק אני שמעתי. "אל תחייכי עכשיו," הוא אמר והעביר את פיו ברפרוף על פי, מסתיר את קימורי שפתיי. "זה יהרוס את המופע," הוא שאף ואצבעותיו הכישרוניות צללו אל בין רגליי. נאנחתי והנחתי לראשי להישמט מעבר לשפת המיטה, שניצבה על במה. תריסר זוגות עיניים צפו בנו, רעבות וסקרניות. "תיראי מבוישת, כוכב קטן. הם אוהבים את זה, נכון? תנשקי אותי. תנשקי את אחיך." נישקתי אותו.

***

"חשבתי שאמצא אותך פה," אמרתי וטיפסתי על החומה, מתיישבת לידו. שפתיו של זאקאי התעקלו קלות, אבל זה היה אחד מהחיוכים המרוחקים שלו, אלה שגרמו לי להרגיש בודדה, כאילו הגוף שלו נוכח אבל המחשבות שלו נמצאות הרחק מעבר לחולות, במקום נידח כלשהוא שהוא לעולם לא ירשה לי לנסוע אליו. הוא הרים רימון, מציע לי קצת ממנו בקימור גבה כהה. נענעתי בראשי, מביטה לעבר המדבר, ים רחב ידיים של גבעות מוזהבות שנעו בגלים מתחת לירח שלו. כששיניתי תנוחה על שפת החומה, הפינה של אחת האבנים התפוררה, וחופן השברים נפל אל האדמה מתחת. הצצתי למטה בזהירות, בקושי מצליחה לראות את הקרקע בין צללי החומה הגבוהה שהקיפה את ביתנו. קיר האבן היה גושי וסיפק מאחזים יציבים לרגלינו. הטיפוס למטה לא היה הישג גדול, אבל אם אפול...

זאקאי הכניס לפיו חופן מזרעי הפירות שהוא ליקט וירק אותם באוויר, כך שהם התעופפו לכל עבר ונעלמו מטווח ראייה. צחקתי, והוא חייך אליי, אבל עיניו הכילו משהו מלבד שעשוע. קריאת תיגר, אולי. אותה פינה עגמומית שהתגוררה רק בחצי שלו של הכוכב שלנו. "היית רוצה שגם אנחנו נעוף ככה פעם?" הוא שאל, מניד בראשו לעבר המקום מעבר לחומה, לשם נעלמו הזרעים הקטנים והמתוקים שהוא התאמץ לחפור מתוך קליפתו הפנימית הלבנה של הפרי. הרחק מפה.

"אני מעדיפה להיות ענב. הם מתוקים יותר. ופחות מסובכים," אמרתי בניסיון להצחיק אותו.

"לא," הוא לחש, ראשו עוד מוטה קדימה. "התכוונתי לשאול אם את אי פעם רוצה לעוף מעל החומה הזאת וליפול על האדמה מתחת? ולעזאזל עם ההשלכות?"

לא אהבתי את מצבי הרוח האלה שלו. הכעס חסר הפשר. העגמומיות. השאלות שלא הייתי בטוחה איך לענות עליהן. החסינות בפני חוש ההומור שלי. תהיתי למה בכל זאת ניסיתי לראות מעבר לכל החול, כאילו אם אצמצם את עיניי בדיוק בדרך הנכונה, משהו יופיע מעבר לחומה. אבל מה? לא היה שם כלום, אפילו לא חזיון תעתועים. אנחנו היינו חזיון התעתועים. גן עדן פורח מוקף קיני עקרבים, בורות מלאים נחשי צפע ואלף פסיעות בודדות של ריקנות. אף על פי כן, לא יכולתי לשקר, לא לחצי השני שלי. "לפעמים," התוודיתי. "אני לא רוצה ליפול. אבל לפעמים אני חושבת על התקופה שהיינו צעירים יותר, כשנהגנו להתגנב במורד המדרגות ולרוץ אל המדבר. אני חושבת על כך שאני ממשיכה לרוץ..." דמיינתי אותנו בתור ילדים, צוחקים כשהעמדנו פנים שאנחנו בורחים מסנדארה. אני תמיד הסתובבתי בחזרה ראשונה, מסרבת להקריב את הביטחון שלי לטובת הלא נודע, ואף על פי שהוא התאכזב, זאקאי תמיד חזר בעקבותיי הביתה.

"היית עושה את זה? היית מעיזה?" שמעתי את העניין בקולו, אבל היה שם גם משהו מעבר לעניין. משהו מלנכולי עד מאוד. האם הוא דמיין את שנינו נודדים עד אינסוף? האם הייתי מעיזה? לרוץ אל המדבר האכזר שאין בו לא מקלט ולא מקום מסתור, עכשיו כשכבר לא הייתי ילדה שעלולה להיכנע לריגוש הרגעי שטמון במרדנות?

"לא," אמרתי. "אין לי שום סיבה לעשות את זה."

שפתיו נמתחו. "ואולי לא ריק או מסוכן שם כמו שהוא אומר?"

הוא. חאזיק. הסתובבתי אל זאקאי, מבטי עובר על תווי פניו, אותן פנים שהיו הגרסה הגברית של פניי. התאומים, זה היה הכינוי שלנו בסנדארה. לא האמנתי שאנחנו אחים, למען האמת, אבל זה מה שהגברים ראו בנו, ולפעמים גם הנשים, אם כי לא באותה תדירות. לא, לא האמנתי שאנחנו קרובי משפחה. הזיכרונות שלו כללו רק ביבים ופתחי דלתות, שעה שאני זכרתי בית עם תריסים ירוקים ואישה עם חיוך של אור שמש. אבל מה אם. מה אם. "ואולי כן? ואולי יש לנו כל מה שאנחנו צריכים ממש פה? ואולי היציאה אל המדבר היא בסך הכול צעדת מוות, כמו שחאזיק סיפר לנו?"

זאקאי הזדעף והביט שוב אל האופק. "הגברים מגיעים מעבר לחול," הוא לחש. "אילו רק הייתי זוכר..." הוא נאנח לפני שסיים את המשפט. אילו רק הייתי זוכר כמה ארוכה ההליכה, זה מה שהייתי בטוחה שהוא עמד להגיד. אבל אף אחד מאיתנו לא זכר. שנינו היינו כה צעירים כשהגענו. האחרים סיפרו לנו על המסע במטוס, תיארו אותו במגוון דרכים. אבל לא ידענו כמה ארוך המסע יהיה בצעדים. שכן, המטוס חצה את השמיים במהירות, כמו ציפור מתכת גדולה. כפות הרגליים שלנו לא יעשו את זה.

"זה לא משנה," הזכרתי לו. "הגברים מגיעים מעיירות וכפרים מוזנחים. שמלאים ברעב ומלחמה ואלימות. חאזיק סיפר לנו שזאת הסיבה שהם משלמים כל כך הרבה כסף לטוס לפה. ליהנות מגן העדן בסנדארה, לחיות לרגע את החיים שאנחנו זוכים ליהנות מהם כל —"

"חאזיק," הוא רטן, "הוא ממזר ושוטה. ואת נשמעת כמו תוכי המחמד שלו."

נרתעתי לאחור, פגועה. תוכי הוא חיה שחוזרת על כל המילים שאדונה אומר, לא משנה מה ערכן. לפעמים, טאל הייתה שרה לנו שיר מצחיק על תוכי כשהיינו בחצר הפנימית, כדי לבדר אותנו.

זאקאי נרתע כשהוא ראה שנעלבתי. "אני מצטער, כוכב קטן."

"זה בסדר," אמרתי באנחה. ידעתי שלמרות הזיכרונות שלו, של רעב וייאוש, זאקאי בכל זאת נכסף ל... סוג כלשהו של חופש שאני רציתי בו לעיתים נדירות בלבד. היה לי בית שאהבתי. היה לי אוח עם עיניים כתומות כמו השמש השוקעת, עיזים שובבות שהעניקו לנו מהחלב שלהן, עצי תמר עמוסי פירות ארגמניים, וצמחי שושנת המדבר עדינים ומבושמים. היו לי שפיריות עם כנפיים שזהרו בשלל צבעים וירח שנראה כה גדול בשמיים זרועי הכוכבים עד שלפעמים הושטתי אליו יד כדי לבדוק אם אצליח לגעת בו, עד כדי כך הוא נראה קרוב. והיה לי אותו, את החצי השני שלי.

העיניים שצפו בנו לא מצאו חן בעיניי. אבל הן לא פגעו בי. זאקאי לימד אותי לצחוק עליהן. להמציא להן כינויים. ואני למדתי להאזין לסודותיהן.

"הצפרדע המשוגעת," הרהרתי בקול, נזכרת בעיניו הבולטות ובלשון שהגיחה מפיו ללא הרף וליקקה את שפתיו. "שמעתי מישהו אומר את שמו. קוראים לו רמי ארדגר. ציירתי אותו בספר שלי." לא הכרתי את האותיות, אבל הייתה לי שפה משלי, סדרת ציורים שהשתמשתי בהם כדי להגות מילים ושמות.

"אני לא מבין למה את טורחת."

משכתי בכתפיי. לא הייתי בטוחה מדוע ציירתי את שמותיהם כשהם התגנבו אל אוזניי מתוך חלקיקי השיחות שנדדו מצידו השני של החדר. זה הפך להרגל. הייתה לי רשימה באורך שלושה עמודים, שהחזקתי בתוך המחברת הקטנה עם הכריכה הצהובה שהחבאתי מתחת למצעים.

ציירתי גם סיפורים שאספתי מהאנשים שהגיעו לסנדארה כדי לשלם את חובותיהם, שחלקם עזבו וחלקם עוד נשארו פה. יצרתי את הדברים שהם סיפרו לי מתוך התמונות שדמיינתי, כמו הלווייתן הכחול אדיר הממדים שנשף מים מתוך הפיה שלו, ובניינים שהתפרצו מבעד למעטה העננים.

"איזו מילה לכדה את תשומת הלב שלך הערב?" הוא שאל.

נאנחתי והעברתי את אצבעותיי על האבן, ממוללת ביניהן כמה גרגרי חול. "מגרֶה," אמרתי. "ברתה אומרת שהמשמעות היא 'טוב מאוד'." קימטתי את המצח. אהבתי את ברתה. היא הייתה מבוגרת ממני, אז היא ידעה יותר ממני, אבל היא מעולם לא למדה בבית הספר.

זאקאי פלט צחוק רפה. "הם בטח תיארו אותך." הקמטים נעלמו מהמצח שלי כשחייכתי אליו. "או אותך. כתבתי את המילה."

"אולי יום אחד תחברי בין כל המילים האלה והן יספרו סיפור."

"איזה מין סיפור?"

"סיפור טוב, כוכב קטן. סיפור שנותן לאנשים תקווה."

תקווה. מהי תקווה? הפניתי את מבטי אל הרִיק החולי מעבר לחומה שלנו. למה לייחל לדברים שאי אפשר לראות? עדיף לאהוב את מה שנמצא מולך, להעריך את מה שניתן לך, לא משנה כמה פעוט.

לא?

המשך הפרק זמין בספר המלא