פרשת סטלין

הערת המחבר

זהו סיפור אמיתי. כל מה שמופיע בין מירכאות כפולות הוא דיאלוג שנמסר כלשונו, וכל תיאור של חיי יומיום נלקח ממכתבים, מיומנים, מממוארים. רבים מהתיאורים ומהדיווחים האלה נכתבו בחיפזון, ולא נועדו להתפרסם ברבים. איחדתי את האיות ותיקנתי דקדוק כדי להקל את קריאתם. הפניות למסמכים המקוריים נמצאות בהערות בסוף הספר.

אני גם החלפתי את רוב (אך לא כל) הקיצורים וראשי התיבות בשמות מלאים: כך FO היה ל"משרד החוץ", ושמות אישים שנכתבו במקור בראשי תיבות מופיעים בספר בשמותיהם המלאים. אבל כמה משמות המוסדות או הארגונים כגון נקוו"ד (שירות ביטחון הפנים הסובייטי שקדם לקג"ב) מופיעים בראשי תיבות. וכך לפעמים גם רה"מ. השיטה שלי אינה עקבית במיוחד: המטרה שלי הייתה בהירות.

נהגתי כך גם בתעתיק של שמות רוסיים: השתמשתי באיות המועדף על אנגלים ואמריקאים שחיו במוסקבה בעת המלחמה, והכלל הזה חל גם על שמות מקומות.^א

אחד האישים המרכזיים בספר, ארצ'יבלד קלרק קֶר, עמד על כך שכולם יקראו לו ארצ'י, דרישה שהייתה בגדר חריגה קיצונית ממוסכמות העולם הדיפלומטי. נהגתי כפי שהוא ביקש, והרחבתי את חוסר הרשמיות הזה לדמויות מרכזיות אחרות. יש סיבה טובה לכך: קתלין הארימֶן הייתה מוכרת לכולם בשם קתי, ואביה, אֶוֶורֶל הארימֶן, נקרא תמיד אוורל או אפילו אֵייב.

ובכל זאת, סטלין חייב להישאר סטלין. הוא לא היה משועשע כאשר אמרו לו שהכינוי שלו הוא "דוֹד ג'ו".

יש דבר אחד בלבד שהוא גרוע יותר ממלחמה
לצד בעלי ברית, והוא מלחמה בלעדיהם!

וינסטון צ'רצ'יל, 1944

פרלוד

ליל קיץ, 1941

זה היה הלילה הקצר ביותר בשנה.

שמי המערב היו עדיין מוארים בשוליהם, אבל במחוזות הגבול המערבי של ברית המועצות, שהשתרעו מהים הבלטי ועד הים השחור, כבר שרר חושך. חרמש הירח המתמעט לא היה אלא שביב דק של כסף.

לכל אורך הגבול הסובייטי, כ־2,900 קילומטרים אורכו, הצבא הגדול ביותר בתולדות האדם נחבא בצללים. רגלים, תותחנים, נהגים, מכונאים, כולם צפו בחשכה וחיכו. יותר משלושה מיליון חיילי ורמאכט, רבים מהם בוגרי קרבות בצבא הגרמני, המתינו בכוננות הגבוהה ביותר לאחר שקיבלו זה עתה את הידיעה כי מבצע ברברוסה נועד לצאת לדרך באותו הלילה. הפלישה הנאצית לברית המועצות עמדה להתחיל.

אותם שלושה מיליון חיילים היו חיל החלוץ של צבא ממונע אדיר אשר כבר רמס תחתיו את רוב אירופה. אוסטריה, צ'כוסלובקיה, פולין, נורווגיה, דנמרק, בלגיה, ארצות השפלה, צרפת, יוון ויוגוסלביה — כולן נמחצו על ידי הנאצים. עכשיו עמד הוורמאכט לקרוא תיגר על אויבו הנורא מכול באותה העת, הצבא האדום של סטלין. היטלר והגנרלים שלו היו בטוחים בהצלחתם, שכן כוח הפלישה שלהם כלל 3,350 טנקים, 2,700 מטוסי קרב ו־7,184 קני ארטילריה, לצד 600,000 משאיות ו־600,000 סוסים. לא פחות מ־148 דיוויזיות נאספו לשלוש קבוצות ארמיות ענקיות: הצפונית, המרכזית והדרומית. הן נועדו לחדור עמוק אל תוך הטריטוריה הסובייטית במטרה לכבוש את לנינגרד, את מוסקבה ואת אוקראינה הסובייטית. היטלר היה נחוש בהחלטתו לנצח במקום שבו נפוליאון ו"הצבא הגדול" שלו נכשלו כישלון מהדהד.

בשעות המוקדמות של יום ראשון, 22 ביוני 1941, החלו תותחנים גרמנים להסיר את רשתות ההסוואה מהתותחים וגררו אותם מהמחסות שלהם. חיילים סִנכרנו את שעוניהם והעבירו בלחש פקודות של הרגע האחרון. בקבוצת פיקוד מרכז בדקו חיילים את הכיסויים העמידים למים של הטנקים שעמדו לחצות את הנהר בּוּג. כעבור שעה בקירוב הותנעו מנועי הפנצרים ופלטו אדי דיזל אל שמי הלילה.

בצד הסובייטי של הגבול שרר שקט. עברו שעות מאז שהאיכרים, הפועלים ועקרות הבית שחיו במאות הכפרים שלאורך הגבול הלכו לישון, בלי שהיה להם שמץ של מושג שחייהם עומדים להתהפך. גם חיילי וקציני הצבא האדום לא היו מוכנים למה שציפה להם. לכולם לא היה שום מידע.

רק שבועות מעטים קודם לכן הזהיר היטלר את הגנרלים שלו כי מבצע ברברוסה יחייב שיטת לחימה חדשה לחלוטין אשר אכזריות נועדה לשמש בה נשק. "זאת מלחמת השמד," אמר. "המפקדים חייבים להיות מוכנים להקריב את נקיפות המצפון האישיות שלהם."¹ קצינים סובייטים שייפלו בשבי, מחבלים ופרטיזנים יש להוציא להורג בירייה מייד — אותם לצד מאות אלפי יהודים. אוכלוסיות שלמות היו אמורות להתחסל כדי שלגרמנים יהיה יותר lebensraum, "מרחב מחיה". לא פחות מרושעת הייתה "תוכנית הרעב" של היטלר, שנועדה להיות אמצעי להמתת מיליוני אזרחים סובייטים.

היטלר היה בטוח שיזכה בניצחון מהיר. "אנחנו צריכים רק לבעוט בדלת," הוא אמר בהזדמנות אחת, "וכל הבניין הרקוב יקרוס תחתיו."² הוא ציפה שחיילים גרמנים יצעדו במצעד ניצחון ברחובות מוסקבה בתוך חודשים אחדים, אם לא שבועות.

הפיהרר הניח את התשתית לניצחון באביב של אותה שנה, כאשר פיתה את בולגריה, רומניה ויוגוסלביה להצטרף למחנהו. כאשר הממשלה הפרו־נאצית של יוגוסלביה הופלה בהתקוממות צבאית פרו־מערבית — מכשול בלתי צפוי — היטלר פלש ליוגוסלביה והכריח את בלגרד להיכנע בתוך עשרה ימים.^ב עכשיו, כאשר רוב אירופה הייתה תחת שליטתו, הייתה הדרך סלולה לניצחונו הגדול ביותר. רק לבריטניה היה פוטנציאל לקלקל את התוכניות שלו, אבל בריטניה עצמה ניצבה בפני סכנה חמורה באותו קיץ. הצוללות של היטלר הטביעו אוניות בריטיות בקצב שעלה על קצב בניית האוניות החדשות בבריטניה.

שנתיים קודם לכן, בקיץ 1939, הדהימו היטלר וסטלין את העולם כאשר חתמו על הסכם ידידות. אחרי משא ומתן ממושך מאחורי הקלעים נמסר בפומבי כי הם התגברו על העוינות הממושכת ביניהם, ושני הדיקטטורים היו עתה בעלי ברית. פוליטיקאים בכל רחבי אירופה ואמריקה חיכו הלומי אימה למה שיקרה עתה.

הם לא נאלצו לחכות זמן רב, שכן התוצאות של הברית הנאצית־סובייטית^ג התבררו בתוך פחות משבועיים. אחד הסעיפים הסודיים בהסכם חילק את פולין לשני חלקים - החלק המערבי נועד להיבלע בידי גרמניה הנאצית, ואילו החלק המזרחי הובטח לברית המועצות. ב־1 בספטמבר 1939 פלש הפיהרר למערב פולין, ובעקבות זאת בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. המהלך הזה סימן את תחילת מלחמת העולם השנייה.

שלושה שבועות לאחר מכן שלח סטלין את הצבא האדום למזרח פולין, למסע כיבוש שלווה בהוצאות להורג המוניות של פוליטיקאים, אינטלקטואלים וקציני צבא. בחודשים הבאים נבלעו עוד מדינות בידי גרמניה וברית המועצות.

הצבא האדום השתלט על שלוש המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה) ותקף את פינלנד; הוורמאכט כבש באפריל 1940 את דנמרק ונורווגיה, ולאחר מכן הגיעה פלישת הבזק של היטלר לצרפת ולארצות השפלה (הולנד, בלגיה ולוקסמבורג). במהלך כל אותם חודשים ארוכים, הברית של הפיהרר עם סטלין עמדה ביסוד כל מהלך שביצעה גרמניה.

אבל עד יוני 1941 התרופפה הברית הנאצית־סובייטית והופיעו סימנים רבים מספור לכך שהיטלר מתכונן לבגוד בבעל בריתו. סטלין סירב להאמין לסימנים האלה. הוא התעלם מטיסות סיור שערכו מטוסי הלופטוואפה מעל הטריטוריה הסובייטית ודחה בביטול מידע מודיעיני שמסר סוכן של הנקוו"ד שעבד במשרד האווירייה הגרמני. "תגידו למקור בחיל האוויר הגרמני שיזיין את אימא שלו!" הייתה תגובתו של סטלין. "זה לא מקור אלא מפיץ כזבים."³ הוא לא האמין אפילו למידע מודיעיני מדויק שהגיע מריכרד זוֹרגֶה, סוכן סובייטי בשגרירות גרמניה בטוקיו.

כאשר השגריר הבריטי במוסקבה סר סטפורד קְריפְּס העביר בעצמו אזהרה שהגיעה היישר מווינסטון צ'רצ'יל, סטלין דחה אותה בתור "אנגליסקאיה פרובוקציה". הוא בז לראש הממשלה הבריטי, והיה משוכנע כי הוא מנסה לדרבן את ברית המועצות למלחמה בהיטלר.

הקומיסר לענייני חוץ של סטלין ויַיצֶ'סלַב מוֹלוֹטוֹב היה מוטרד מהשמועות במידה מספקת לזמן לקרמלין את השגריר הגרמני הרוזן פרידריך ורנר פוֹן דֶר שוּלֶנבּוּרג. הוא שאל את שולנבורג אם נכונה השמועה האומרת שכל נשות הדיפלומטים בשגרירות נשלחו בחזרה לברלין. "לא כל הנשים," אמר השגריר בתמימות מעושה. "אשתי עדיין כאן בעיר."⁴

האזהרה החמורה ביותר התקבלה ערב הפלישה, כאשר חייל גרמני בשם ארתור ליסקוֹב חצה את הגבול ואמר לאנשי משמר הגבול הסובייטים כי זה עתה נמסרה פקודת התקפה ליחידה שלו וכי מבצע ברברוסה עומד להתחיל בשעה ארבע בבוקר. הידיעה הזאת נשלחה במברק לסטלין, ובתגובה הוא פקד לירות למוות בליסקוב בגלל הפצת דיסאינפורמציה. עם זאת, הוא נבהל במידה מספקת להורות ליחידות הגבול שלו להיכנס לכוננות גבוהה, אם כי הפקודה נמסרה בתוספת צו: "המשימה של כוחותינו היא להימנע מפעולה פרובוקטיבית כלשהי."⁵

סטלין בילה את ערב הקיץ הנעים בבית הכפר שלו בקוּנטסֶבוֹ, מרחק תשעה קילומטרים ממוסקבה, עם פמליה קטנה של גנרלים ויועצים. בשעה אחת־עשרה הם עלו אל חדר האוכל בקומה השנייה. "סטלין הרגיע אותנו כל הזמן שהיטלר לא יפתח במלחמה," נזכר אחד מהנוכחים באותו ערב.⁶ אפילו עכשיו סירב המנהיג הסובייטי להאמין למידע המודיעיני.

בשתיים לפנות בוקר בקירוב חזרו האורחים לבתיהם. כשעה לאחר מכן הלך סטלין עצמו לישון.

ביום ראשון 22 ביוני, בדיוק בשעה 3:15 לפנות בוקר, מוטט מטח ארטילריה רועם את השקט בעת שאלפי תותחים גרמניים החלו להפגיז בעת ובעונה אחת לאורך כל 2,900 הקילומטרים של קו החזית. בה בעת, צי מטוסים של חיל האוויר הגרמני עבר מעל לגבול: משימתו הייתה להמיט חורבן על שדות התעופה ועמדות ההגנה הסובייטיות.

בימים שקדמו להתקפה מיפו מטוסי סיור גרמניים כל מטרה אסטרטגית, לרבות גשרים, מפקדות, צומתי מסילות ברזל ותחנות כוח. עכשיו, בדייקנות כירורגית, המטירו הטייסים של היטלר הרס על התשתיות שמתחתם. הם ביצעו את מעשי ההרס שלהם בתנופה, צללו והפציצו את שדות התעופה הסובייטיים. 500 מפציצים כבדים, 270 מפציצי צלילה ו־480 מטוסי קרב הכו 66 בסיסים סובייטיים. ללא תגובת־נגד למעשה, הם השמידו כ־1,200 מטוסים סובייטיים בעת שאלה חנו ברובם על הקרקע. חיל האוויר של סטלין סורס במכת מחץ אחת.

הכוחות המיוחדים הגרמניים פעלו גם הם מעבר לקווי האויב. מחופשים לחיילי הצבא האדום הם הוצנחו עוד לפני המתקפה באזורי מפתח ועתה חתכו קווי טלפון וכבלי טלגרף. הפעולה הזאת שיתקה את מרכזי הפיקוד והשליטה הסובייטיים וחוללה כאוס כללי.

עם סיום הרעשת הריכוך החלו הכוחות הקדמיים של חיל הרגלים הגרמני לחצות את הגבול. הפיהרר קיווה להפתעה טקטית, ותקוותו התממשה במלואה, שכן הגל הראשון של חיילי הוורמאכט רמס בדרכו בקלות את קווי ההגנה הסובייטיים הרופפים.

היטלר צפה ניצחון מהיר. "כאשר ברברוסה יֵצא לדרך," אמר, "העולם יעצור את נשימתו."⁷ מדויק יותר לומר, שהעולם צפה באימה ובתדהמה בצבא האדום הקורס. חיילים סובייטים זינקו טרוטי עיניים ממיטותיהם ומצאו את עצמם בוהים בלועי הרובים הגרמניים. רובם נורו לפני שקלטו את עוצם הזוועה בהתרחשותה.

סטלין ישן בקונטסבו כאשר הגנרל גיאורגי ז'וּקוֹב טלפן לדאצָ'ה. גנרל של הנקוו"ד ענה בנון־שלנטיות לטלפון.

"החבר סטלין ישן."

"תעיר אותו מייד!" צעק ז'וקוב. "הגרמנים מפציצים את הערים שלנו."

דקות מעטות חלפו לפני שסטלין עצמו ניגש אל הטלפון. ז'וקוב מסר לו את החדשות הנוראות.

"הבנת?" שאל.

שתיקה

"החבר סטלין…?"⁸

סטלין לא אמר דבר. ז'וקוב שמע אותו מתנשם בכבדות בצד האחר של הקו. המילים שלו נקלטו באיטיות. לבסוף, כאשר דיבר, התייחס סטלין למתקפה הגרמנית כאל פעולה מוגבלת שנועדה לעורר פרובוקציה. היטלר לא יפר את ברית הידידות שלו, אמר. למרות זאת הוא זימן פגישה מיידית של הפוליטביורו, וגם פקד על קומיסר החוץ שלו וייצ'סלב מולוטוב להתקשר לשגריר הגרמני.

כפי שהתברר, מולוטוב לא היה צריך להתקשר לשגריר. השחר בקושי החל לעלות מעל מוסקבה כאשר הרוזן פון דר שולנבורג, פניו קפואים כאבן, נראה עושה את דרכו אל הקרמלין. זאת הייתה שעה מוקדמת הרבה יותר מהמקובל לפגישה, אבל השגריר נשא מסר חמור בעל חשיבות יוצאת דופן.

הוא קיבל אותו ממש ברגע שהטנקים הראשונים של הוורמאכט חצו את הגבול הסובייטי. המברק, שנכתב על ידי שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבֶּנטרוֹפ, נפתח בפקודה שכוונה לשולנבורג עצמו. "הודע נא לאדון מולוטוב מייד שיש לך הודעה דחופה ביותר למסור לו וכי אתה מבקש לפגוש אותו מייד."

השגריר שולנבורג התקשר למשרדו של מולוטוב ואמר שעליו לדבר עם קומיסר החוץ. אחר כך הוא נסע לקרמלין. מולוטוב ציפה מן הסתם לחדשות רעות, שכן הוא כבר קיבל מידע על היתקלויות בגבול. ובכל זאת, הוא היה המום כאשר שולנבורג הקריא את המברק מברלין: "הממשלה הסובייטית הפרה את ההסכמים שלה עם גרמניה והיא עומדת לתקוף את גרמניה מן העורף בעת שזו נתונה במאבק לחיים," אמר השגריר. "הפיהרר פקד על הכוחות המזוינים של גרמניה להתנגד לאיום הזה בכל האמצעים העומדים לרשותם."

כפי ששולנבורג ידע, הממשלה הסובייטית לא הפרה את ההסכם עם גרמניה, והיא לא עמדה להורות לצבא האדום לתקוף את גרמניה. אלה היו שקרים הזויים שהיטלר וריבנטרופ רקחו, וכך היה גם שאר תוכנו של המברק שהאשים את ברית המועצות בכוונות עוינות.

מעשי רמייה לא היו זרים לקומיסר החוץ מולוטוב, אבל הוא נראה המום באמת ממה ששמע. זמן־מה הוא ישב בשקט, ואחר כך פנה אל שולנבורג ואמר במרירות: "זאת מלחמה."⁹

חלק ראשון

גלי הלם

לונדון, וושינגטון ומוסקבה
22 ביוני 1941

1

השידור של וינסטון

ג'ון "ג'וֹק" קוֹלוויל, מזכירו האישי של וינסטון צ'רצ'יל, נמנם קלות כאשר הטלפון שלו צלצל ביום ראשון, 22 ביוני, בשעה ארבע לפנות בוקר. הטלפון היה ממשרד החוץ, והמידע שנמסר לקולוויל היה סנסציוני. אלפי חיילים של צבא גרמניה שטפו את הגבול הסובייטי, סימן ברור לכך שהפלישה הצפויה של היטלר לברית המועצות אכן החלה.

קולוויל קיבל פקודה נחרצת שלא להעיר את ראש הממשלה אלא אם האיים הבריטיים יותקפו. לכן הוא חיכה כשעתיים לפני שדפק על דלת חדר השינה של צ'רצ'יל. תגובתו הראשונה של רה"מ הייתה "חיוך של שביעות רצון", שכן אלה היו החדשות הטובות ביותר מבחינתו.¹⁰ היטלר נלחם עכשיו בשתי חזיתות. ואז הוא קיבל החלטה מהירה: "תודיע לבי־בי־סי שאני אשדר בשעה תשע בערב."¹¹ ולבסוף, למרות השעה המוקדמת, הוא הצית סיגר כדי לחגוג את הרגע. החיים נעשו טובים יותר.

ככל שחלפו שעות הבוקר החדשות נעשו דרמטיות יותר ויותר. גל אדיר של טנקים ורגלים גרמנים התקדם מזרחה תוך ריסוק ההגנות הסובייטיות שניצבו בדרכו. השאלה הדחופה ביותר שניצבה בפני צ'רצ'יל הייתה, איך להגיב.

לא הייתה לה תשובה קלה. רבים מאנשי החוג הפנימי של ראש הממשלה סברו כי יש לעזוב את יוסיף סטלין לגורלו, וטענו כי הדיקטטור הסובייטי הוא אחד המנהיגים הרצחניים בהיסטוריה, שליט אבסולוטי שידיו טבולות בדם. המדיניות הכלכלית חסרת הרחמים שלו גרמה לרעב הכבד של שנת 1932, שעלה בחייהם של לפחות חמישה מיליון אוקראינים, והיה ידוע שבמהלך "הטיהורים הגדולים" של המחצית השנייה של שנות השלושים הוא היה אחראי לחיסול רבבות קומוניסטים נאמנים. סטלין היה גם תומך נלהב של הקומינטרן, ארגון בינלאומי של מפלגות קומוניסטיות שהוקם בידי ולדימיר לנין כדי לעודד ולקדם מהפכות קומוניסטיות ברחבי העולם.

צ'רצ'יל אהד את ההשקפות האנטי־סובייטיות של יועציו. הוא תיעב את ברית המועצות והקדיש חלק נכבד מהקריירה הפוליטית שלו למאבק בסטלין ובקומיסרים שלו. באחד הנאומים היותר צבעוניים שלו, הוא תיאר את המשטר הסובייטי כ"ליגה של כושלים, עבריינים, נכאי רוח, אנשים שדעתם השתבשה עליהם".¹² והיה זה צ'רצ'יל, בתפקידו כשר המלחמה, ששלח חיילים ואמצעי לחימה בריטיים לצפון רוסיה בשנת 1919, בניסיון חסר תוחלת לחנוק את המשטר הבולשביקי עם לידתו.

אבל באותו יום ביוני היה ראש הממשלה חייב לשקול את המצב בעיניים פרגמטיות. האם בריטניה צריכה לצפות מהצד בעת שהוורמאכט של היטלר מרסק את ההגנות הסובייטיות, או לבוא לעזרתו של סטלין בעת שהוא זקוק לה? הכול התמצה בשאלה אחת פשוטה: מי גרוע יותר - היטלר או סטלין?

צ'רצ'יל שוחח על הדילמה הזאת עם ג'וק קולוויל בערב הקודם, כששניהם צעדו בגן של צֶ'קֶרס, מעון הכפר הרשמי של ראש ממשלת בריטניה. באותו יום שרר חום כבד במונחים אנגליים, הטמפרטורה הרקיעה מעל 25 מעלות צלזיוס, ועם רדת הערב יצאו שני הגברים מהבית ליהנות מהקרירות הראשונה של הערב. כאשר הם פסעו לעבר צידה הרחוק של המדשאה, הודה צ'רצ'יל שהוא "יֵצא מגדרו לעזור לרוסיה" במקרה שהנאצים יפלשו אליה. קולוויל הופתע, ושאל איך הוא יכול לתמוך בסטלין כאשר במשך שנים הוא התנגד בגלוי למשטר הקומוניסטי.

תשובתו של צ'רצ'יל הייתה מוכנה מראש. "יש לי מטרה אחת," הוא אמר, "והיא למוטט את היטלר." ואז, לאחר מה שנראה כמו מחשבה נוספת, הוא הוסיף ואמר: "אם היטלר היה פולש לגיהינום, הייתי לכל הפחות מתייצב בבית הנבחרים ואומר כמה מילים בזכות השטן."¹³ קולוויל היה משועשע כל כך, שכתב את המשפט ביומנו.^ד

באותו סוף שבוע שהו בצ'קרס כמה אישים בכירים, ובהם שר החוץ אנתוני אידן. לארוחת הצהריים של יום ראשון הצטרף אליהם השגריר הבריטי בברית המועצות סר סטפורד קריפּס, שנמצא בביקור נדיר באנגליה. צ'רצ'יל לא סבל את השגריר קריפס, שהיה נוצרי אוונגלי, התנזר מאלכוהול והיה צמחוני — שלושה חטאים שאין להם כפרה.

מה שהיה אף יותר גרוע מנקודת מבטו של ראש הממשלה הייתה העובדה שקריפס היה סוציאליסט. למעשה, הייתה זו עמדתו הפוליטית הרדיקלית שהביאה למינוי שלו כשגריר במוסקבה, בתקווה שהוא יצליח לשפר את היחסים בין בריטניה לברית המועצות. אבל קריפס מעולם לא זכה להיפגש עם סטלין, והוא גם לא התקבל ברצון בקרמלין. בהזדמנות אחת, אחרי שביקש כמה פעמים להיפגש עם קומיסר החוץ מולוטוב, הוא קיבל תשובה קצרה מאוד מהמזכיר של מולוטוב: "מר מולוטוב אינו מעוניין לפגוש את השגריר הבריטי."¹⁴

במרוצת השנתיים הקודמות לא גילה המשטר הסובייטי כל עניין בשיפור היחסים עם הממשלה הבריטית. בממשלה היו דמויות שנואות כמו וינסטון צ'רצ'יל, שהביע בקביעות את יחסו העוין לברית המועצות. חוץ מזה, סטלין חיזר במרץ אחרי גרמניה הנאצית, הכוח הדומיננטי באירופה והמדינה היחידה שייצגה איום קיומי פוטנציאלי על המשטר הסובייטי.

שבועיים קודם לכן, כאשר השגריר קריפס יצא ממוסקבה, המשטר הסובייטי שמח בגלוי על הסתלקותו. סוכנות הידיעות הרשמית טא"ס הרחיקה לכת והכריזה שהוא פֶּרסוֹנה נוֹן גראטה. עמיתיו של קריפס בשגרירות הניחו שהוא לא יחזור.

עכשיו, בארוחת צהרי יום ראשון בצ'קרס, צ'רצ'יל לחץ על קריפס שיספק מידע על סטלין. היה לו צורך דחוף לדעת איך המנהיג הסובייטי צפוי להגיב לפלישה הנאצית. אבל קריפס לא ידע כמעט כלום על המנהיג הסובייטי, שהופיע בציבור רק לעיתים נדירות. סטלין לא החזיק בשום משרה רשמית, למעט זו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ומעולם לא נכח בקבלות פנים רשמיות שנערכו לדיפלומטים זרים. הוא גם לא קיבל שגרירים זרים.ה אנשים רמי מעלה שהגיעו למוסקבה הציגו את עצמם ומסרו את כתבי האמנה שלהם לנשיא מיכאיל קלינין שנשא בתואר ראש המדינה; מעולם לא לסטלין.

כל אורחיו של צ'רצ'יל באותו סוף שבוע הסכימו על דבר אחד: בלי סיוע מהמערב, הצבא האדום של סטלין ינחל תבוסה. ולתבוסה כזאת יהיו תוצאות קטסטרופליות עבור בריטניה, מפני שהיטלר יוכל להעביר את כל כוחותיו מהחזית המזרחית אל זו המערבית, וספק רב אם יהיה אפשר לשחרר בעתיד את המדינות שנכבשו בידי גרמניה הנאצית.

צ'רצ'יל ניחן תמיד בכישרון לראות את התמונה הגדולה, והוא ראה אותה מייד לאחר שנודע לו על הפלישה הגרמנית לברית המועצות. גם בריטניה וגם ברית המועצות הותקפו בידי היטלר, ועובדה זו הפכה אותם לבעלי ברית בפועל במאבק הגדול. למגינת ליבם של רבים בחוג הפנימי שלו, הוא הודיע להם על החלטתו לבוא לעזרת סטלין.

כל אותו היום עסק צ'רצ'יל בכתיבת הנאום שהתכוון לשדר בבי־בי־סי, בידיעה כי הוא עומד להשמיע דברים קשים לעיכול לציבור ספקני. "לא היה לי ספק קל שבקלים מה צריכות להיות החובה והמדיניות שלנו," עתיד היה לכתוב כעבור זמן בזיכרונותיו, "וגם לא מה אני חייב לומר."¹⁵ אבל הוא לא סיים את כתיבת הנאום אלא רק בשעה 8:40 בערב, עשרים דקות בלבד לפני מועד תחילת השידור החי, שהועבר באמצעות מיקרופון שהותקן בצ'קרס.

נימת דבריו שידרה חוזק ורצינות, וקולו הנוהם העניק לה זריקת כוח נוספת. הוא דיבר באיטיות מלאכותית, עם הפסקות ממושכות שהעמיסו מטען של חשיבות על כל משפט מפתח.

"היטלר הוא מפלצת של רשע," אמר צ'רצ'יל, "תאוותו לדם ולביזה אינה יודעת שובע. לא די לו בהכנעת כל אירופה ורמיסתה תחת עקביו, או בהטלת אימה המביאה לצורות שונות של כניעה שפלה; עכשיו הוא חייב להמשיך במסע השחיטה וההרס שלו בקרב המוני אדם ברוסיה ובאסיה."

צ'רצ'יל נהג ביושר חסר רחמים כאשר הודה כי בז לשלטון הסובייטי כל הקריירה הפוליטית שלו. "איש לא היה מתנגד עקבי לקומוניזם יותר ממני בעשרים וחמש השנים האחרונות. לא אחזור בי משום מילה שאמרתי על כך. אבל כל זה נמוג מפני החיזיון הנפרש עתה לעינינו." הוא סלד מסטלין — בכל מאודו — אבל הוא תיעב ושנא את אדולף היטלר. "אנחנו נחושים להרוס את היטלר וכל שייר של השלטון הנאצי […] כל אדם או מדינה הנלחמים בנאציזם יזכו לעזרתנו."¹⁶ הייתה זו חובתה של בריטניה לעזור לברית המועצות בשעת מצוקתה הקשה. וזה היה גם האינטרס של בריטניה.

דקות אחדות לאחר השידור החלו האורחים בצ'קרס בביצוע פוסט מורטם לנאום של צ'רצ'יל. אנתוני אידן היה מודאג מכך שאנשים רבים יזדעזעו מרעיון התמיכה בברית המועצות. במונחים פוליטיים, אמר, "רוסיה רעה כמו גרמניה."¹⁷ ג'וֹק קולוויל התרכז יותר בסגנון הלוחמני של צ'רצ'יל. "דרמטי," חשב, "והוא הציג החלטה ברורה בדבר מדיניות של תמיכה ברוסיה." מרי צ'רצ'יל הצעירה, בתו הנערה של ראש הממשלה, התלהבה הרבה יותר. "השידור של אבא — מעולה. הו יקירי, אני אוהבת אותך כל כך ומעריצה אותך יותר מכפי שתדע אי־פעם. אני מתפללת לאלוהים שכוחך יעמוד לך ושתזכה לתמיכה."¹⁸

צ'רצ'יל התחייב בשידור לעשות כל שביכולתה של בריטניה כדי להציל את הצבא האדום מאסון בשדה הקרב, אבל שאלות רבות נותרו ללא מענה. איך הוא מתכוון לעזור לסטלין? באילו אמצעים? מצבה של בריטניה לא אִפשר לה לעזור לברית המועצות לא בנשק וגם לא בחומרי גלם.

והיו עוד שאלות. אם סטלין הוא עכשיו בעל ברית, ראש הממשלה יזדקק לנציג שיהיה מקובל על מוסקבה — מישהו שיעבוד לצד המנהיג הסובייטי, עדיף בתוך הקרמלין. אבל מי? קשה היה לחשוב על מועמד מתאים. וזה עורר שאלה נוספת: האם סטלין יסכים בכלל לקבל אדם כזה? אנשים מעטים מהמערב הצליחו לחדור בעד החומות הבצורות של הקרמלין, ועברו שנים מאז שעיתונאים בעלי אוריינטציה פוליטית, כמו וולטר דורנטי ויוג'ין ליונסו הצליחו להשיג ראיונות עם המנהיג הסובייטי. וגם הם, אף על פי שהסכים לדבר איתם, לא זכו להיכנס למשרדו הפרטי של סטלין. המנהיג הסובייטי היה חידה, אדם שאיש לא הבין אותו. והוא נותר בלתי מפוענח - מצב מדאיג נוכח העובדה שהוא החזיק בידיו את גורל העולם.