לוחמת?

תת־משקל

עיניים עצובות, בצבע חום בהיר, בגוון ירקרק. שיער חלק עם שווּנצים בשורשים. ילדה רגילה בת שש־עשרה מסתגרת בתוך חדר האמבטיה ומסתכלת במראה.

אני מתבוננת דקות אחדות ולוחשת לעצמי, כן את תעשי מסעות, תישני שעות־לא שעות, תשמרי על המדינה.

למה? ככה.

אין לי באמת תשובה.

האמנתי בעצמי. ילדה רזה, ארבעים ושניים קילו, הנובעים לא בשל הפרעות אכילה. מאז ומעולם הייתי קטנטונת.

בצו הראשון הורידו לי פרופיל בסעיף תת־משקל, ולא רק. הורדה נוספת היא על סעיף אנמיה כרונית.1

רציתי לומר שאלה הגנים שאותם "ירשתי" ושאין מה לעשות, אבל שתקתי. ידעתי שזה לא יעניין מישהו.

אני מאמינה שכשאדם יודע מה הוא רוצה לעשות, השביל מטושטש פחות. ידעתי שאני רוצה להיות לוחמת, אבל לא עשיתי משהו בשביל זה. והינה, אני מסיימת כיתה י"ב והגיוס מתקרב, ואני עדיין בשלי — תת־משקל ועם חלום גדול להיות לוחמת.

הגיוס שלי נקבע ל־21 במרץ 2021. הוריתי לעצמי לקחת את עצמי בידיים ולחשוב איך אני עושה הכול כדי להשיג את המטרה שלי. פתחתי "גוגל" וחיפשתי שיטות לעלות במשקל הכי מהר שאפשר. מצאתי לא מעט אמירות בדבר שתיית מים. החלטתי לנסות. חשבתי שאני אצליח לסיים בקבוק ליטר וחצי, ובקושי ליטר ממנו הצלחתי לגמוע. שקלתי את עצמי — עליתי בקילו. גיחכתי לעצמי ומייד אחר־כך הקאתי. הבטן שלי לא הייתה יכולה להכיל את כמות המים הזאת.

לאחר מחשבה החלטתי לנסות דיאטת השמנה. ידעתי שהיא תהיה לי קשה. התייעצתי עם חברה טובה בעלת עבר של אנורקסיה שהצליחה לצאת ממנה, והיא הראתה לי אפליקציה שעוזרת לחשב קלוריות. זו הייתה אפליקציה שמתאימה לכל הדיאטות. מאחר שהייתי צריכה דיאטת השמנה, הייתי צריכה לדחוף לעצמי אוכל בכמויות שלא הייתי רגילה להן.

אחרי ארבעה חודשים עליתי ארבעה קילו. שמחתי. זה היה הישג גדול בשבילי. חלף חודש, והבנתי שאני לא עולה במשקל עוד.

יש סיבה מוצדקת לכך שגיוס ללוחמה מחייב משקל של חמישים קילוגרם לכל הפחות. אלא שהקול הפנימי שלי אמר לי שאני שונה מאחרים, ושדווקא אצלי המשקל לא קובע בכלל.

החלטתי שאני ניגשת ללשכת הגיוס עם שתי משקולות, כל אחת מהן שוקלת שני קילו. התכוונתי לחבר אותן לבטן ולהעלות את הפרופיל. כך היה.

לבשתי בגדי אוברסייז שטשטשו את מבנה הגוף שלי, תחבתי לתוך שקית בד את המשקולות, הידקתי אותן לבטן, מעל לבשתי סווצ'ר גדול כך שאף אחד לא יוכל להבחין בהן.

הגעתי ללשכת הגיוס מפוחדת. תהיתי מה יקרה אם אצטרך לעבור בדיקה ביטחונית, מה אני אגיד ומה יעשו לי. אף אחד לא בדק אותי. נכנסתי למבנה ועליתי לקומה השנייה. לא הייתי צריכה לחכות זמן רב. הורו לי לחלוץ את הנעליים ולעלות על המשקל. רעדתי קלות וכאבה לי הבטן. עליתי על המשקל חסרת ביטחון.

ואז, ראיתי את המספר מולי: 51.2.

לא שיתפתי את ההורים שלי בתהליך של כל מה שקשור לצבא מסיבה פשוטה, הם היו נגד העניין ולא היו מוכנים לקבל את הרעיון שאני רוצה להתגייס ללוחמה. מדי פעם הם נהגו לשאול אותי שאלות כמו "נו, מה החלטת, לאן תתגייסי?" "כבר שינית את דעתך?" "למה את צריכה את זה בכלל?" הייתי עונה תשובות יבשות של "כן" ו"לא". אם הייתי מרחיבה בתשובותיי, השיחה הייתה מגיעה לידי ריב קשה שהזכיר מריבות בין ילד מתבגר ובין הוריו. לכן כשהנושא היה עולה, הייתי משתיקה את כולם וקובעת שאנחנו לא מדברים על זה.

רוב הזמן הייתי בבית. החברים שלי התגייסו וכללי הקורונה לא הותירו תקווה גדולה או הזדמנויות. בתחילת חודש נובמבר קיבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה.

"שלום, אנחנו רואים שאת משובצת לגיוס מרץ. אולי תרצי לשנות את מועד הגיוס לנובמבר?"

"רגע, נובמבר? כאילו בעוד שבועיים?"

"כן."

"האם אני צריכה לתת תשובה עכשיו?"

"כן."

"אני צריכה להתייעץ עם מישהו, אני צריכה לחשוב עם עצמי, זאת החלטה לא פשוטה."

סיכמתי עם הדוברת שהיא תחזור אליי בעוד שעה.

התחלתי לרוץ בכל הבית מרוב התרגשות. כשאחותי בת השתים־עשרה לא הבינה מה קורה לי אמרתי לה, "אני פשוט לא יודעת מה לעשות. האם כדאי להתגייס עכשיו או למשוך עוד קצת זמן." היא אמרה, "תתגייסי, מה אכפת לך?" היא הייתה ילדה תמימה ולא הבינה את המורכבות. בתוכי ידעתי שאני רוצה להתגייס לפני שדבר־מה יצליח להרוס לי את המוטיבציה. מיציתי את עצמי ביום־יום — עבדתי, היה לי חופש — גיוס נובמבר נשמע לי מושלם.

התקשרה אליי אחרי שעה.

"מה החלטת?"

"אני רוצה להתגייס בנובמבר," השבתי.

"מעולה," אמרה לי. "רק תצטרכי למלא שאלון העדפות לאיזו לוחמה תרצי להתגייס."

מזה זמן ידעתי מה אני רוצה. בדיוק.

רציתי להתגייס לחילוץ והצלה, מכמה סיבות: הסיבה הראשונה הייתה בשל הקווים המבצעיים שהם תופסים, כלומר באיו"ש, שזה נראה לי מעניין יותר מאשר להיות בגבול. הסיבה השנייה הייתה שכוחות החילוץ וההצלה הם לא רק לוחמה. החילוץ נשמע לי מעניין לא פחות. ומאחר שאני אדם שצריך גיוון, הרי שמכל תחומי הלוחמה זה נראה לי המתאים מכולם.

יום הגיוס

השבועיים שלפני הגיוס היו עמוסים. ניסיתי להבין מה אני צריכה לקנות ובאיזו כמות. רוב החנויות היו סגורות בגלל הקורונה. ההוצאה הכספית הייתה כבדה כי דאגתי לה מהכסף שלי.

בשבועיים האלה היו כאלה שהביעו תמיכה ועודדו אותי, היו ההורים שלי שהכחישו את מה שעומד לקרות, היו אלה שאמרו, "לוחמת? למה? זה כל כך קשה", והיו אלה שהכירו אותי ואמרו, "ברור שתהיי לוחמת, לא חשבנו אחרת."

בלילה שלפני הגיוס נלחמנו, אחותי ואני, בתיק. אני התעקשתי לדחוס את כל הדברים בתיק אחד גדול, אך הוא סירב להיסגר. חולצות לשבועיים, גרביים, בגדי ספורט, כלי רחצה והכי חשוב — כרית ופוך — אלה נדחפו בכוח לתיק, שלבסוף נכנע לנו.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. התרגשתי מפני ההתחלה החדשה, ומחשבות לגבי מה יהיה התרוצצו בראשי.

ידעתי שישקלו אותי שוב ביום הגיוס וכן במכין לוחמות. לא ידעתי מתי. איך אדע מתי לחבר לבטני את המשקולות?

כמישהי עם אוֹבֵרטינקינג, חשיבת יתר, לא יכולתי להפסיק לחשוב. בחיי היום־יום זו תכונה שמציקה לי. לא מעט פעמים רציתי להפסיק לחשוב, להתנתק ולקחת כל דבר בקלות. אלא שאצלי זה לא עובד ככה. כל דבר שלכל אדם נראה רגיל, אני יכולתי "להיתקע" בו שעות.

כך היה בלילה ההוא. פחדתי משני דברים: האחד, מה יקרה אם יגלו שאני בתת־משקל, והדבר האחר היה איך אני אסתדר עם המחזור שלי — אם אני לא לוקחת כדורים בעת המחזור אני מפסיקה לתפקד. אומנם דאגתי לקנות חמש קופסאות של גלולות "אדוויל", ועדיין חששתי מזמן המחזור, מזרימת הדם החזקה שלי, מהכאבים.

25.11.2020, יום הגיוס, הגיע. שש בבוקר. על אף שלא עצמתי עין בלילה, לא הרגשתי עייפה. לבשתי טרנינג וסווצ'ר שהיו גדולים ממידתי כדי להסתיר את המשקולות כאשר אצטרך להן.

אבא שלי התכוון לקחת אותי לטבריה. כשיצאנו מהבית, הוא עצר אותי, הישיר אליי מבט וצחק. לא הבנתי מה מצחיק. "התיק גדול ממך פי שלושה, את עוד שנייה נופלת. בואי, אני אעזור לך." הוא צדק, התיק היה ענק, ואני הרגשתי את מלוא כובד משקלו. התעקשתי לסחוב אותו בכוחות עצמי.

התעכבנו כמה שניות כדי שאבא יצלם אותי עם התיק למזכרת.

במשך הנסיעה לא דיברנו. הקשבנו לשירים.

מדי פעם אבא שאל שאלה כמו "לכמה זמן את נוסעת?" "מתי תחזרי?" "איפה בדיוק בארץ הבסיס נמצא?" "מה את הולכת לעשות?" שאלות שכאלה, שלא ידעתי לענות עליהן.

הגענו.

תמונת סלפי אחרונה עם אבא לפני שאני מתחילה את תהליך הגיוס. הלב נצבט בי. ידעתי שאני עושה דבר שאבא שלי היה מעדיף שלא אעשה. יכולתי להרגיש את הכאב שלו, ובו־זמנית הזכרתי לעצמי שזו הבחירה שלי, זאת המטרה שלי ושאני מתכוונת להשיג אותה, ויהי־מה.

המראות לנגד עיניי רצו מהר — הרבה בנות, אין סוף לתיקים, הורים מנגבים דמעות, אצל כולן תעודת זהות שהן מחזיקות בידיהן ומדבקה עם מספר האוטובוס שעליו כל אחת צריכה לעלות.

הסתכלתי על המספר שאותו הדביקו לי על תעודת הזהות. זה היה המספר 1. שנאתי את המספר הזה. אף פעם לא הייתי מספר אחת בשום דבר, תמיד הייתי במקום השני. כפי שידעתי, ממילא "נתקעתי" בכל שטות. זה רק מספר, שכנעתי את עצמי, מספר של אוטובוס, אוטובוס שייקח אותי רחוק, לבקו"ם, להתחלה חדשה, לחברים חדשים, למציאות בלתי מוכרת שעוד אגלה עליה הרבה.

הנסיעה הייתה ארוכה. השתרר שקט מוחלט. האוטובוס היה מרווח כך שכל אחת יכלה לשבת לבדה, עם עצמה, עם מחשבותיה.

הגענו.

אני זוכרת צעקות, "זוזו לפה", "שימו את התיקים שם", "תעמדו בחי"ת".

דבר ראשון, הכניסו אותנו לאכול כי כבר הגענו לשעות הצוהריים.

התהליך החל.

לפני שנכנסנו לבניין תחבתי את המשקולות מעל הבטן וההתרחשות הייתה מוכרת — נעמדתי על המשקל רועדת, מקווה שאף אחד לא שם לב. לא הסתכלתי על המידה שהופיעה במשקל. שמעתי, כמו ממרחק, שמישהו אמר, "הלאה, הבאה בתור", וירדתי מהמשקל. נשמתי עמוקות והמשכתי את תהליך הגיוס כשהמשקולות עדיין עליי.

ארבעה חיסונים ביד אחת, דגימת דם, צילום לתעודת החוגר, והינה הגעתי לתחנה שבה הביאו לי תיק אל"ף, עם כל הציוד.

נכנסתי לתא הלבשה. מישהי צעקה עלינו למהר ושזה לא אמור לקחת הרבה זמן. פשטתי את הבגדים האזרחיים, הוצאתי את המשקולות, הנחתי אותן בתיק אל"ף ולבשתי את המדים. הם היו גדולים ממידתי למרות שקיבלתי את המידה הקטנה ביותר. השחלתי את השרוכים בנעלי החי"ר השחורות ונעלתי אותן, עד כה הן היו נוחות.

זהו.

נכנסנו למקום ההמתנה. היה זה אולם שהכיל כיסאות רבים. אסור היה לקום, אסור היה לזוז. פיקחו עלינו, כך שאם חשבנו לעבור מקום או לקום כדי לשתות מים צעקו עלינו והחזירו אותנו למקום.

הבנתי שהגעתי לצבא.

"האוטובוסים הגיעו, האוטובוסים פה," שמעתי לחישות מכל עבר. יצאנו החוצה, לקחנו את התיקים ועלינו לאוטובוסים.

הייתי עייפה. חשבתי לעצמי שעומדת לפניי נסיעה ארוכה שבה אוכל לישון מעט. אבל למפקדים שעלו לאוטובוס היו תוכניות אחרות. הם חילקו לנו טפסים ועטים והורו לנו למלא אותם. קיבלתי לידיי הרבה דפים, יותר מדי, רוב הנסיעה זה מה שעשיתי. זה מה שעשינו כולנו.

ושוב הגענו.

בסיס "זיקים". הבסיס נמצא במרחק שלושה קילומטרים מעזה.

בסיס ההכשרה ליחידת חילוץ והצלה.

השעה הייתה שש בערב. מפקדת גבוהה בעלת שיער בלונדיני הורתה לנו לרדת מהאוטובוס ולעמוד בחי"ת, עם כל הדברים שלנו.

חלף זמן רב עד שמילאנו את ההוראה.

המפקדת נעמדה מולנו ואמרה, "כשאני אומרת לפתוח שעון, אתם שמים יד על השעון ופותחים סטופר לפי הדקה שאותה אמרתי, מובן?"

"כן," ענינו.

"אתם עונים לי רק ב'כן, המפקדת', ו'לא, המפקדת'. אם אתם רוצים לפנות אליי תגידו 'הקשב, המפקדת'. אם אני אתן לכם רשות, תגידו את מה שיש לכם להגיד. מובן?"

"כן, המפקדת!"

ביום הראשון לא התרחש הרבה. לא הציקו לנו יותר מדי. עברנו בכמה תחנות, שלישוּת, מש"קית ת"ש, הכרנו את המפקדים האישיים, או מדויק יותר לומר שהם הכירו אותנו כי על עצמם הם לא סיפרו דבר. הבנו שהם היו ב"דיסטַנס", מרחק אישי, כפי שנהוג בטירונות.

המפקד האישי שלי למֵכין היה גבר. שמחתי מכך. ידעתי שיהיה לי יותר קל "לסובב" אותו. אלא שהייתה לי בעיה — לא הצלחתי להבין את מילותיו — ולא רק אני אלא כל המחלקה. בכל פעם שהוא היה פותח שעון זה היה משהו כזה: "אחד, פתחו שעון."

"שעון, המפקד!"

"אחד, זמן הבא, הייתם בחר פלונג יחוכ בלי לטוח, פתחו שעון!"

"שעון, המפקד!"

"שלוש—"

שלוש דקות בהינו זה בזה, מנסים להבין מה המפקד מלמל לעצמו במסכה. התגייסתי בזמן הקורונה, לכן רוב הזמן היינו עם מסכות. היתרון בכך היה שיכולנו לחייך ואף אחד לא הבחין בכך.

הלילה הראשון בבסיס.

כל הבנות של הכיתה ישנו בחדר אחד. ישנו במיטות קומתיים. אני ישנתי בקומה התחתונה.

בלילה הראשון פתחנו אינסטגרם וסימנו מעקב על כל המפקדים שלנו דרך חברים של חברים שהכירו אותם. זה היה משעשע.

ניסיתי להקשיב אם מישהי בוכה. סיפרו לי שבלילה הראשון כולם בוכים. אף אחת לא בכתה, כולן נרדמו מהר אחרי יום עמוס.