בחזרה לעצמי

פתיחה

כשהחיים שלי התהפכו ונראה היה שהכול סביבי מתפורר, לא הייתה לי ברירה אלא להביט עמוק פנימה. בתוך התהום שהמשבר פער בתוכי, גיליתי את מהות הכאב – לא כמשהו שבא להרוס אותי, אלא כקריאה לשינוי, הזדמנות לבנות את עצמי מחדש.

שנים רבות חייתי בתוך מאבק מתמשך לשרוד ולגדל ארבעה ילדים לבד. נלחמתי להשיג את חירותי כשאני מתנהלת מול נרקיסיסט עקשן שלא רצה לשחרר אותי, אחז בי ...כמו פתח את מלתעות פיו ונשך אותי נשיכה של רוטוויילר אכזרי שמסרב לשחרר. עברתי מסע שחרור מול שטן בדמות מלאך, ידעתי עליות וירידות, ומאבק יום־יומי עם המאניה דפרסיה שאחזה בי. וכמו לוליין על חבל דק, ניסיתי לשמור על איזון.

בחורף היה קשה לי במיוחד. ימים שלמים עברו עליי במיטה, ומסך כבד של עצב וסגירות עצמית כיסה את כולי. כל תנועה דרשה מאמץ שלא היה בכוחי לעשות. ובקיץ, כמו במופע של אש, הייתי נשרפת בתוך אנרגייה מתפרצת, שואפת לרוץ מהר יותר, גבוה יותר, להרגיש הכול בצורה חזקה יותר, עד שקשה היה להרגיע את הסערה הפנימית. אבל בתוך כל הכאוס הזה הייתה גם נקודת אור שהתחילה לזרוח לאט לאט, אור שנבע מתוכי.

התחלתי להבין שאם לא אעשה שינוי, המשבר הזה ימשיך לשלוט בי. הבנתי שזו האחריות שלי להחליט איך לחיות את חיי. הצעד הראשון היה לקחת שליטה, לא לתת למחלה לנהל אותי אלא ללמוד לנהל אותה. החלטתי להתחיל לעשות משהו עבור עצמי – קטן ככל שיהיה. שיעורי פילאטיס, בריכה, ים, כל אלו הפכו עבורי לחוטים שמושכים אותי החוצה מהחשֵכה. כל פעם שהצלחתי להרים את עצמי, הרגשתי את עצמי מתחזקת, לאט ובבטחה.

ואז התחיל המסע האמיתי – מסע של צמיחה מתוך אהבה עצמית. למדתי להקשיב לעצמי, לדעת מה טוב לי, מה ממלא אותי באנרגייה חיובית ומה מרוקן אותי. הבנתי שאין ייאוש בעולם, ואין מצב שדברים יישארו כפי שהם לנצח. העולם משתנה כל הזמן, וגם אני חלק מהשינוי הזה. התחלתי לשנות את התזונה שלי, והצלחתי להשיל מעליי את המשקל העודף, לא רק הפיזי אלא גם הנפשי. כל קילוגרם שהורדתי היה כמו סלע שירד מכתפיי, וכשהגוף התחיל להשתנות, גם הנפש הלכה בעקבותיו.

בכל יום שעבר הרגשתי שאני לאט לאט בונה את עצמי מחדש, מחזקת את היסודות שלי. התחלתי לראות את עצמי בצורה אחרת, לא דרך העיניים המבקרות של אחרים, אלא דרך עיניי שלי – במבט מלא בחמלה, באהבה ובקבלה. השינויים החיצוניים, כמו שינוי צבע השיער והבגדים החדשים, היו השתקפות של השינוי הפנימי. התחלתי להרגיש שאני פורחת, שהחיים מסביבי זורמים בקלות, ושהכול קורה כפי שצריך לקרות.

היום אני רואה את הדרך שעשיתי כמתנה – וכל מה שעברתי היה חלק בלתי נפרד מהמסע שלי. הסבל והכאב היו מורים שדרכם למדתי לצמוח, לצאת מאזור הנוחות ולגלות את העוצמה הפנימית שלי. וכיום אני כאן כדי לחלוק את המסע הזה עם אחרים, להראות להם שאפשר לצאת מכל משבר, כאשר נקודת המוצא היא אהבה עצמית, בשילוב עם אמונה וביצוע פעולות קטנות ומשמעותיות.

בכל פעם שאני שמה לנגד עיניי את החזון שלי, אני רואה את עצמי עומדת על במה גדולה מול קהל רחב, מאירה אותם באור הפנימי שלי, ואני יודעת שאני בדרך הנכונה. כל שינוי קטן הוא משמעותי, והסיפור שלי יכול להיות אור לדרך של אחרים. אני כאן כדי להעניק, לשתף ולהעביר את המסר: לעולם אל תתייאשו. יש בנו את הכוח לשנות, ואהבה עצמית היא המפתח לכל שינוי.

כלא של נישואין — בריחה לעבר החופש

הייתי צעירה כשהתחתנתי בפעם הראשונה, מלאת תקווה לעתיד מאושר לצד האדם שחשבתי שיהיה שותף לחיי. אבל מהר מאוד התברר שהחיים לצידו יהיו שונים מאוד ממה שדמיינתי. לא עבר זמן רב עד שהתחילו הכעסים, הצעקות והאיומים. החיים לצד בעל אלים ושתלטן הפכו את חיי לגיהינום יום־יומי. זו לא הייתה רק אלימות פיזית, אלא גם רגשית ונפשית – אלימות שהותירה אותי כבוית רצון, מפוחדת וחסרת אונים.

התחושה הייתה של שהות בכלא, לא רק כלא נפשי, אלא גם כלא פיזי. שוב ושוב ניסיתי לברוח מהמציאות, אבל הפחד היה חזק מדי. ידעתי עמוק בלב שאם אעז לעזוב הוא לא ייתן לי מנוחה. פחדתי מנקמה, פחדתי מהאיש שידע איך ללחוץ על הנקודות הכי כואבות שלי. כל הזמן אמרתי לעצמי: "רק עוד קצת, אולי הוא ישתנה". אבל הזמן חלף, וכלום לא השתנה. להפך – המצב רק החמיר.

גם האלימות הפיזית התגברה, ובסופו של דבר, כשהייתי בהיריון עם בני הצעיר, קרה המעשה ששבר את גב הגמל. הוא הרים עליי יד. זה היה הרגע שבו החלטתי – לא עוד. בשלב הזה אני כבר לא לבד, ויש חיים נוספים שאני צריכה להגן עליהם, החיים של הבן שלי שגדל בתוכי. ידעתי שאני לא יכולה להישאר. הייתי חייבת לברוח. וכך, באומץ שלא ידעתי שיש בי, ברחתי ממנו.

הבריחה הייתה הרגע שבו התחיל המסע המפרך שלי. הבעל שברחתי ממנו לא היה מוכן לוותר בקלות. הוא ירד למחתרת, לא הסכים לתת לי גט, והותיר אותי עגונה במשך עשור. עשר שנים שבהן נלחמתי על חירותי מול בתי הדין הרבניים, מול עורכי דין, מול משפחתו שתמכה בו בכל מחיר. מעבר למאבק המשפטי – זה היה מאבק נפשי עמוק, תחושה מתמדת של להיות סגורה בכלא, כשאני יודעת שהחופש כל כך קרוב, אבל גם כל כך רחוק.

כשהייתי עגונה נאלצתי לגדל את ארבעת ילדיי לבד. הגדולה הייתה בת 9, השנייה בת 7, השלישית בת 6, והקטן היה רק תינוק. החיים היו קשים מנשוא. מצאתי את עצמי עובדת בשלוש משרות במקביל כדי לפרנס את הבית, תוך כדי שאני מנסה לנהל משפחה ולשמור על שפיותי. השגרה הייתה מתישה: לצאת מהבית לפנות בוקר, לעבוד ללא הפסקה, לחזור בערב גמורה מעייפות, ולנסות לטפל בילדים בזמן שבקושי היה לי כוח להחזיק את עצמי.

הקשיים הכלכליים היו בלתי נסבלים. לא היה כסף למותרות ולפעמים גם לא לצרכים בסיסיים. החשבונות נערמו, ותמיד שרר הפחד שמא לא נצליח לעמוד בתשלומים. אבל יותר מכול – הכאב שנבע מלֹא להיות נוכחת בחיים של ילדיי היה החזק ביותר. אימא, שאמורה להיות העוגן והמקלט של ילדיה, לא הייתה שם, בוודאי לא כפי שהייתי רוצה להיות באמת. הייתי עסוקה מדי בהישרדות, בעבודה, ובמלחמה על חירותי.

ההקרבה האישית והנפשית גבתה ממני מחיר כבד. מצאתי את עצמי בודדה, מדוכאת, חיה בתוך חושך מתמיד. לעיתים לא הצלחתי לקום מהמיטה, בכיתי במשך ימים שלמים ולא ראיתי אור בקצה המנהרה. אבל דבר אחד שמר עליי – האהבה לילדיי. הם היו הסיבה היחידה שגרמה לי להמשיך להילחם. בהמשך קרסתי נפשית ונכנסתי לדיכאון עמוק. מחשבות אובדניות היו חלק בלתי נפרד מההתמודדות היום־יומית שלי, אך גם ידעתי שעבור ילדיי אני גם אימא וגם אבא, ואין להם אף אחד מלבדי. כדי לשמור את הרגליים מעל הקרקע ולא לעשות שטויות לעצמי הייתי נוהגת ללכת לארון הבגדים של ילדיי ומריחה את הבגדים שלהם. זה נתן לי כוח ואפשר לי למצוא את הכוחות להמשיך.

הייתי צריכה להתחיל את חיי מחדש מאפס. לבנות את עצמי ואת ילדיי מתוך ההריסות. למדתי שכל יום הוא מאבק, אבל גם הזדמנות לצמיחה. והמסע הזה, למרות כל הכאב שבו, הוא שהפך אותי לאישה שאני היום.

בעלי הראשון, אב ילדיי, נכנס לחיי כשהייתי בת 18, צעירה ותמימה. עבדתי אז בחנות צילום, מתַפעלת מכונת פיתוח תמונות. הוא היה גבר גבוה ונאה בן 24, עם שיער חום, עיניים חומות וריסים ארוכים... נראה כמו דמות מסרט רומנטי. הוא עבד אצל אותו בוס כמוני, רק בסניף אחר, כצלם אירועים, חתונות, בר ובת מצווה. לצד זה היו לו גם תחביבים אישיים, הוא נהג לצלם נשים בצורה "אומנותית" וארוטית, כולל את כל הידידות שלו, וגם חברה צרפתייה מבוגרת, גרושה ועשירה, בת 42, שהייתה אימא לשני בנים בוגרים.

הוא היה מגיע אליי לחנות לפתח את התמונות האינטימיות שצילם, מבקש שאהיה דיסקרטית ושאף אחד מלבדי לא יראה את התמונות "הפרטיות" האלו. כמובן, עשיתי את עבודתי בנאמנות, תוך שאני מתעלמת מהתחושות העולות בי לנוכח בקשותיו והמחמאות הבלתי פוסקות שהרעיף עליי. הוא חיזר אחריי בצורה חלקלקה, היה מטפטף מחמאות על צבע עיניי, על הבגדים שלי, בצורה מחמיאה ששכנעה אותי שהוא רואה בי משהו מיוחד. באותם רגעים לא ידעתי על הרומן שלו עם אותה צרפתייה. המחמאות והחיזורים שלו גרמו לי להרגיש מיוחדת, משהו שלא חוויתי קודם.

יום אחד, כשהייתי צריכה להעביר מעטפות עם תמונות לסניף השני, ראיתי אותו עומד ליד רכבו, רכב מרשים ביופיו. הוא תיקן משהו במנוע, וכשיצאתי מהחנות המבטים שלנו הצטלבו. הוא חייך ושאל, "אפשר נשיקה?" עניתי לו שאני לא מתנשקת בפרהסיה. נראה שהוא לא היה רגיל לקבל "לא" מבחורות, כי רבות מהן היו נמרחות עליו, כולל הידידות המוזרות שלו שניהלו איתו קשרים אשר חרגו מגבולות הידידות.

למוחרת הוא התייצב שוב בחנות, והפעם הציע לי להיפגש. הסכמתי, ואז יצאנו ודיברנו כל הערב. הוא הראה לי ציורים שצייר, סיפר שהוא לומד להיות טכנאי מחשבים ושבקרוב יסיים את לימודיו. התחלתי להתאהב בו, נשביתי בקסמיו מבלי לדעת שהוא מנהל רומן עם אותה אישה צרפתייה.

כעבור שבועיים הצרפתייה חזרה לארץ, והוא מצא את עצמו בצומת דרכים. היא הציעה לו לבוא איתה לצרפת, להקים לו עסק צילום ולקנות לו את כל הציוד היקר ביותר. ואני, צעירה ותמימה ומאוהבת, נאלצתי להילחם על מקומי. שכנעתי אותו שאני מתאימה לו יותר. אני צעירה, עם אפשרות להקים משפחה, בעוד היא מבוגרת ולא תוכל להביא עימו ילדים.

לבסוף הוא בחר בי, והצרפתייה חזרה למולדתה. אני נשארתי עם "הפרס" – גבר בעל אישיות מניפולטיבית ונרקיסיסטית, שידע בדיוק איך לשחק ברגשות שלי ולהפעיל אותי; ובמשך השנתיים שבהן יצאנו היו לא מעט רגעים שבהם פחד ומתח היו חלק מהיום־יום שלי.

במקביל אליו, כך חוויתי גם מצד אבי. אבא שלי היה אדם שמרן, נוקשה וקשוח במיוחד. הוא לא היה מסכים לשום דבר שנראה לו מחוץ לנורמה, ובוודאי שלא היה מרשה לי לישון אצל חבר. לעומת זאת, אימא שלי הייתה הרבה יותר ליברלית ומבינה, ו"כיסתה" עליי ועל אחותי מפעם לפעם, כשהיינו מבלות את הלילה אצל החבר שלנו. היא הייתה אומרת לאבא שאנחנו נוסעות לדוד, והוא היה מקבל את זה בשתיקה, מבלי לחשוד.

הפחד הגדול שלי הגיע ביום שבו אימא שלי נשברה וסיפרה לאבא שלי שהלכתי לישון אצל החבר שלי כל סוף השבוע. היא אמרה לי בקור רוח: "סיפרתי לאבא הכול. הוא יודע בדיוק איפה היית בסוף השבוע. חכי תראי מה יקרה כאשר אבא שלך יחזור מהעבודה". הדם נקרש בעורקיי, הפחד מאבי הקשוח העמיק בליבי. לא חשבתי פעמיים, ארזתי תיק קטן, לקחתי כמה בגדים וברחתי ישירות לזרועותיו של הנרקיסיסט.

היותי הילדה האמצעית בין שלושה אחים רק העצימה את המתח. אחותי הבכורה, שגם היא סבלה מהמגבלות של אבא, תמיד הייתה במאבק מתמשך איתו על כל מה שקשור לחברים ולבילויים. וכמו אחותי, גם אני חוויתי קושי עצום בגלל הדרישות והציפיות הנוקשות שלו.