I:
ג'ייסון
ג'ייסון שנא להיות זקן.
המפרקים שלו כאבו. הרגליים שלו רעדו. הוא ניסה לטפס על הגבעה, והריאות שלו קירקשו כמו קופסה מלאה אבנים.
הוא לא ראה את הפנים של עצמו, תודה לאלים, אבל האצבעות שלו היו מגוידות וגרומות. רשת של ורידים כחולים בולטים כיסתה את גב הידיים שלו.
אפילו היה לו ריח של איש זקן — ריח נפטלין ומרק עוף. איך זה יכול להיות? בתוך כמה שניות הוא עבר מגיל שש־עשרה לגיל שבעים וחמש, אבל הריח של האיש הזקן הופיע מיד, כאילו, טראח. מזל טוב! אתה מסריח!
"כמעט הגענו." פייפר חייכה אליו. "אתה מתקדם יופי."
קל לה לומר. פייפר ואנבת' היו מוסוות כמשרתות יווניות מקסימות. אפילו בשמלות הגופייה הלבנות ובסנדלי השרוכים, הן לא התקשו לטפס בשביל הסלעי.
שׂער המהגוני של פייפר היה אסוף בצמה שנכרכה סביב ראשה. צמידי כסף עיטרו את זרועותיה. היא הזכירה פסל עתיק של אמא שלה, אפרודיטה, ובעיני ג'ייסון זה היה קצת מלחיץ.
לצאת עם מישהי יפהפייה היה עניין מורט עצבים כשלעצמו. לצאת עם מישהי שאמא שלה היא אלת האהבה... טוב, ג'ייסון תמיד פחד שהוא יעשה משהו לא רומנטי ואמא של פייפר תנעץ בו מבט זועף ממרומי האולימפוס ותהפוך אותו לחזיר בר.
ג'ייסון העיף מבט במעלה הגבעה. נשארו עוד מאה מטרים לפחות עד הפסגה.
"הרעיון הכי גרוע בהיסטוריה." הוא נשען על עץ ארז וניגב את המצח. "הקסם של הייזל מוצלח מדי. אם אני אצטרך להילחם, אני אהיה חסר תועלת."
"אתה לא תצטרך," הבטיחה אנבת'. היא נראתה נבוכה בתלבושת המשרתת שלה. היא לא הפסיקה לקמר את הכתפיים כדי שהשמלה שלה לא תחליק. פקעת השיער הבלונדינית שלה התפרקה חלקית וקווצות שיער השתלשלו ממנה כמו רגלי עכביש ארוכות. ג'ייסון ידע כמה היא שונאת עכבישים והחליט לא להזכיר את זה.
"אנחנו נסתנן לארמון," היא אמרה. "נשיג את המידע שאנחנו צריכים ונסתלק משם."
פייפר הניחה על הקרקע את האַמְפוֹרָה שנשאה, כד היין הגבוה מחרס שבו הוסתרה החרב שלה. "אנחנו יכולים לנוח קצת. תנסה להתאושש, ג'ייסון."
על חגורת החבל שלה היתה תלויה קרן השפע הקסומה. במקום כלשהו בין קפלי שמלתה הסתתר הפגיון שלה, קטופטריס. פייפר לא נראתה מסוכנת, אבל במקרה הצורך ידעה להילחם עם להב מארד שמימי בכל יד, או שהיתה יורה מנגואים בשלים ישר אל פרצופי האויב.
אנבת' העמיסה את האמפורה שלה על הכתף. גם לה היתה חרב נסתרת, אך אפילו בלי כלי נשק גלוי לעין היא נראתה קטלנית. עיניה האפורות כסערה סרקו את סביבותיהן, דרוכות לכל איום. אם מישהו יבקש מאנבת' לשתות מהיין שלה, ג'ייסון תיאר לעצמו שהיא תבעט לו בבּיפוּרְקוּם.
הוא ניסה להסדיר את הנשימה.
מתחתיהם התנוצץ מפרץ אפאלס, מימיו כה כחולים, שנדמה שנצבעו בצבע מאכל. כמה מאות מטרים מהחוף עגנה "ארגו 2". מפרשיה הלבנים נראו קטנים כמו בולים, תשעים המשוטים זעירים כקיסמי שיניים. ג'ייסון דמיין את חבריו שעל הסיפון עוקבים אחר התקדמותו, מסתכלים על פי תור במשקפת של ליאו ומתאמצים לא לצחוק למראה סבא ג'ייסון המזדחל במעלה הגבעה.
"איתַקָה המטופשת," רטן.
בסדר, האי היה יפה למדי. שרשרת גבעות מיוערות התפתלה במרכזו. מדרונות גיר לבנים צללו אל הים. מפרצונים התמשכו בשרשראות של חופים סלעיים ומעגנים, ולאורך קו המים ניצבו בתים עם גגות רעפים אדומים וכנסיות מסוידות לבן.
על הגבעות היו פזורים פרגים, כרכומים ועצי דובדבן בר. ריח פריחת הדסים נישא ברוח. כל זה היה נחמד מאוד — אבל הטמפרטורה היתה בערך ארבעים מעלות. האוויר היה הביל כמו בבית מרחץ רומי.
ג'ייסון היה יכול לרתום את הרוח ולעופף בקלילות אל ראש הגבעה, אבל לאאאא. למען החשאיות הוא נאלץ לגרור את עצמו בדמות זקן עם ברכיים הרוסות וצחנת מרק עוף.
הוא חשב על הטיפוס האחרון שלו, לפני שבועיים, כשהוא והייזל נאבקו בשודד סְקֵיירוֹן על צוקי קרואטיה. לפחות אז עמד לג'ייסון מלוא כוחו. האויב הנוכחי היה גרוע בהרבה משודד דרכים.
"אתן בטוחות שזאת הגבעה הנכונה?" הוא שאל. "קצת... לא יודע... שקט פה."
פייפר בחנה את קו הרכס. בשערה היתה קלועה נוצת הרפיה כחולה — מזכרת מההתקפה אתמול בלילה. הנוצה לא ממש השתלבה בתחפושת שלה, אבל פייפר זכתה בה ביושר כשהביסה במו ידיה להקה שלמה של תרנגולות־השאול האלה בזמן המשמרת שלה. היא המעיטה בערך ההישג, אבל ג'ייסון ידע שהיא מרוצה מעצמה. הנוצה היתה תזכורת לכך שהיא אינה הנערה שהיתה בחורף שעבר, כשרק הגיעו אל מחנה החצויים.
"החורבות נמצאות שם למעלה," היא הבטיחה. "ראיתי אותן בלהב של קטופטריס. ושמעת מה הייזל אמרה. 'ההתכנסות הכי גדולה...'"
"ההתכנסות הכי גדולה של רוחות רעות שהרגשתי בה אי־פעם," נזכר ג'ייסון. "כן, נשמע כיף אדיר."
אחרי שחצו בלחימה את המקדש התת־קרקעי של האדס, הדבר האחרון שג'ייסון רצה היה להילחם ברוחות רעות. אבל גורל מסע החיפושים ניצב על כף המאזניים. צוות "ארגו 2" עמד בפני החלטה חשובה. אם ישגו בבחירתם הם ייכשלו, והעולם כולו יושמד.
הלהב של פייפר, חושי הקסם של הייזל ותחושת הבטן של אנבת' אישרו כולם — התשובה נמצאת כאן באיתקה, בארמונו העתיק של אודיסאוס, שם נאסף צבא של רוחות רעות שממתין לפקודות של גאיה. התוכנית היתה להתגנב ביניהם, לגלות מה מתרחש ועל סמך הגילויים להחליט איך לפעול. ואז להסתלק, רצוי בחיים.
אנבת' סידרה מחדש את החגורה הזהובה שלה. "אני מקווה שהתחפושת שלנו תחזיק מעמד. המחזרים היו טיפוסים לא נעימים עוד כשהיו בחיים. אם הם יגלו שאנחנו חצויים..."
"הקסם של הייזל יפעל," אמרה פייפר.
ג'ייסון ניסה להאמין בזה.
המחזרים: מאות מבין הנבלים החמדנים והמרושעים ביותר שחיו אי־פעם. כשאודיסאוס, מלך איתקה היווני, נעדר לאחר מלחמת טרויה, האספסוף הזה של נסיכים סוג ב' פלש לארמון שלו וסירב לעזוב, כשכל אחד מהם מקווה לשאת לאישה את המלכה פֵּנֶלוֹפֵּה ולהשתלט על הממלכה. אודיסאוס הצליח לשוב בחשאי ולשחוט את כולם — סיפור יווני קלאסי של שיבה משמחת הביתה. אבל אם יש אמת בחזיונות של פייפר, המחזרים חזרו עכשיו לרדוף את הארמון שבו מצאו את מותם.
ג'ייסון לא האמין שהוא עומד לבקר בארמון האמיתי של אודיסאוס — אחד הגיבורים היוונים המפורסמים של כל הזמנים. מצד שני, כל מסע החיפושים הזה היה שרשרת של אירועים שלא ייאמנו. אנבת' עצמה בדיוק חזרה מטרטרוס, התהום הנצחית. בהתחשב בזה, ג'ייסון החליט שאולי מוטב שלא יתלונן על כך שהוא זקן.
"טוב..." הוא ייצב את עצמו במקל ההליכה שלו. "אם אני נראה זקן כמו שאני מרגיש, התחפושת שלי כנראה מושלמת. בואו נזוז."
הם המשיכו לטפס, וזיעה נטפה על צווארו. השוקיים שלו כאבו. למרות החום הוא התחיל לרעוד. ולמרות שניסה להדחיק אותם, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על החלומות האחרונים שלו.
מאז בית האדס, החלומות הפכו מלאי חיים.
לפעמים ג'ייסון מצא את עצמו במקדש התת־קרקעי באפירוּס, והענק קליטיוּס מיתמר מעליו ומדבר במקהלה של קולות חסרי גוף: נדרש מאמץ משותף של כולכם כדי להביס אותי. מה תעשו כאשר אמא אדמה תפקח את עיניה?
בפעמים אחרות ג'ייסון מצא את עצמו על פסגת גבעת החצויים. גאיה, אמא אדמה, התרוממה מתוך הקרקע — דמות מתערבלת של אדמה, עלים ואבנים.
ילד אומלל. הקול שלה הידהד על פני הנוף וטילטל את הקרקע תחת רגליו של ג'ייסון. אביך הוא הראשון באלים, אך אתה תמיד שני במעלה — לרעיך הרומאים, לחבריך היוונים, אפילו למשפחתך. כיצד תוכיח את עצמך?
החלום הגרוע מכול התחיל בחצר בית הזאבים בסוֹנוֹמָה. מולו ניצבה האלה יונו, קורנת בבוהק של כסף מותך.
חייך שייכים לי, הרעים קולה. מנחת פיוס מזאוס.
ג'ייסון ידע שמוטב שלא יסתכל, אבל לא הספיק לעצום עיניים כשיונו התלקחה כמו סופרנובה, וחשפה את דמותה האלוהית. כאב פילח את תודעתו של ג'ייסון. גופו נשרף מעליו בשכבות, כמו בצל.
ואז התמונה השתנתה. ג'ייסון עדיין נמצא בבית הזאבים, אבל עכשיו היה פעוט — בן שנתיים לכל היותר. אישה כרעה מולו, וריחה הלימוני כה מוכר. תווי הפנים שלה היו נוזליים ולא ברורים, אבל הוא זיהה את קולה: קול עליז ושברירי, כמו שכבת קרח דקה מעל נחל שוצף.
אני אחזור לקחת אותך, אהוב שלי, היא אמרה. נתראה בקרוב.
בכל פעם שג'ייסון התעורר מהסיוט הזה, הפנים שלו היו שטופות זיעה. העיניים שלו צרבו מדמעות.
ניקו די אנג'לו הזהיר אותם: בית האדס יעורר את זיכרונותיהם הגרועים ביותר, יגרום להם לראות ולשמוע דברים מהעבר. רוחות הרפאים של חייהם יהפכו חסרות מנוח.
ג'ייסון קיווה שרוח הרפאים המסוימת הזאת לא תתקרב אליו, אבל בכל לילה החלום החמיר. ועכשיו הוא טיפס אל חורבות ארמון שבהן נאסף צבא של רוחות.
זה לא אומר שהיא תהיה שם, אמר ג'ייסון לעצמו.
אבל ידיו לא הפסיקו לרעוד. כל צעד נדמה קשה מהקודם.
"כמעט הגענו," אמרה אנבת'. "בואו —״
בום! צלע הגבעה רעדה. במקום כלשהו מעבר לרכס, קהל שאג בהתלהבות כמו צופים בקולוסיאום. הצליל העביר בג'ייסון צמרמורת. לפני זמן לא רב הוא נלחם על חייו בקולוסיאום של רומא, מול קהל מריע של רוחות רפאים. הוא לא השתוקק במיוחד לחזור על החוויה.
"מה היה הפיצוץ הזה?" הוא תהה.
"לא יודעת," אמרה פייפר. "אבל נשמע שהם עושים חיים. בואו נמצא לנו כמה חברים מתים."
II:
ג'ייסון
המצב, כמובן, היה גרוע מכפי שג'ייסון ציפה.
אחרת, איפה הכיף?
כשהציץ דרך שיחי הזיתים שבראש המדרון, נגלה לעיניו מחזה שנראה כמו מסיבה פרועה של זומבים.
החורבות עצמן לא היו מרשימות במיוחד: כמה קירות אבן, חצר מרכזית מלאה עשבים שוטים, גרם מדרגות שאינו מוביל לשום מקום חצוב בסלע. כמה דיקטים כיסו בור, ופיגום עשוי מתכת תמך בקשת אבן סדוקה.
אבל לחורבות היתה שכבה נוספת של מציאות — חזיון תעתועים של הארמון כפי שנראה בוודאי בשיאו. קירות אבן לבנים מוקפים מרפסות נישאו לגובה שלוש קומות. אכסדרות מוקפות עמודים ניצבו סביב החצר הפנימית המרכזית, שבלבה מזרקה ענקית ומחתות ארד. מול עשרה שולחנות משתה, רוחות רפאים צחקו ואכלו והדפו זו את זו.
ג'ייסון ציפה למאה רוחות בערך, אך מספר כפול מזה הסתובבו בעצלתיים בחצר, רדפו אחרי משרתות רפאים, ניפצו צלחות וכוסות ובגדול, השתוללו כמו פראי אדם.
רובם נראו כמו הלארֵס ממחנה יופיטר — רוחות רפאים סגולות ושקופות בטוניקות ובסנדלים. לאחדים מהחוגגים היה גוף מרקיב שבשרו אפרפר, עם גושי שיער מדובללים ופצעים מגעילים. אחרים נראו כמו בני תמותה רגילים — אחדים בטוגות, אחדים בחליפות עסקים מודרניות או במדי צבא. ג'ייסון ראה אפילו בחור שלבש חולצת טריקו סגולה של מחנה יופיטר ושריון לגיונרים.
במרכז החצר צעד בין ההמונים גוֹעַל, יצור אפור־עור בטוניקה יוונית בלויה, כשהוא נושא מעל ראשו פסל־ראש עשוי שיש כאילו היה גביע ניצחון. רוחות הרפאים האחרות הריעו וטפחו על שכמו. כשהיצור התקרב, ג'ייסון הבחין שחץ נעוץ בגרונו, והנוצות שבקצהו מבצבצות מהגרגרת. ומה שהיה עוד יותר מטריד: הפסל שהחזיק היה של... זאוס?
היה קשה לדעת בוודאות. רוב פסלי האלים היווניים היו דומים. אבל הפנים הזועפות, המזוקנות, הזכירו לג'ייסון את זאוס ההיפי הענקי בביתן אחת במחנה החצויים.
"המִנחָה הבאה שלנו!" צעק הגועל וקולו זימזם בגלל החץ הנעוץ בגרונו. "הבה נאכיל את אמא אדמה!"
החוגגים קראו בקול וחבטו בכוסותיהם על השולחנות. הגועל עשה את דרכו אל המזרקה המרכזית. הקהל פינה לו דרך, וג'ייסון קלט שהמזרקה לא מלאה מים. מהבסיס שגובהו מטר, מטח של חול ניתז כלפי מעלה, התקשת בסילון חלקיקים לבן שצורתו כמטרייה ונשפך אל האגן העגול.
הגועל השליך את פסל השיש אל המזרקה. ברגע שראשו של זאוס נגע במטר החול, השיש נגרס כמו בטוחן אשפה. בחול הבזיק צבע זהב, צבע איכור — דם האלים. ההר כולו רעד בקול בום עמום, כמו גרעפס אחרי ארוחה.
החוגגים המתים שאגו בשביעות רצון.
"יש עוד פסלים?" צעק הגועל אל ההמון. "לא? אז כנראה נצטרך לחכות ולהקריב אלים אמיתיים!"
חבריו צחקו והריעו בעודו מתיישב בכבדות אל שולחן המשתה הקרוב ביותר.
ג'ייסון אחז בכוח במקל ההליכה שלו. "היצור הזה פירק את אבא שלי. מי הוא חושב שהוא?"
"אני מנחשת שזה אַנְטינוֹאוֹס," אמרה אנבת', "אחד ממנהיגי המחזרים. אם אני זוכרת נכון, אודיסאוס ירה לו את החץ בצוואר."
פייפר עשתה פרצוף. "הייתם מצפים שזה יחסל אותו סופית. מה עם האחרים? למה הם רבּים כל כך?"
"אני לא יודעת," אמרה אנבת'. "מגויסים חדשים של גאיה, כנראה. כמה חזרו אולי לחיים לפני שסגרנו את שערי המוות. אחרים הם רק רוחות."
"יש כאן גם גועלים," אמר ג'ייסון. "אלה עם הפצעים הפתוחים והעור האפור, כמו אנטינואוס... נלחמתי בכאלה בעבר."
פייפר משכה בנוצת ההרפיה הכחולה שלה. "אפשר להרוג אותם?"
ג'ייסון נזכר במסע החיפושים שאליו יצא ממחנה יופיטר לפני שנים, אל סן ברנרדינו. "לא בקלות. הם חזקים ומהירים וחכמים. ואוכלים בשר אדם."
"נהדר," רטנה אנבת'. "לא נראה לי שיש ברירה אלא להיצמד לתוכנית. נתפצל, נסתנן ביניהם, נגלה למה הם כאן. אם משהו ישתבש —"
"נעבור לתוכנית הגיבוי," אמרה פייפר.
ג'ייסון שנא את תוכנית הגיבוי.
לפני שעזבו את הספינה, ליאו נתן לכל אחד מהם זיקוק חירום בגודל נר יום הולדת. אם הם ישליכו את הנר באוויר, הוא אמור לשלוח לשמים שובל זרחני לבן, כך שהחבר'ה על סיפון "ארגו 2" יֵדעו שהם בצרות. בשלב הזה יהיו לג'ייסון ולבנות כמה שניות לתפוס מחסה, לפני שקטפולטות הספינה יפגיזו את הארמון באש יוונית ופרצי רסיסים של ארד שמימי.
לא תוכנית בטוחה במיוחד, אבל לפחות ג'ייסון ידע שאם המצב יידרדר, הוא יוכל לזמן הפגזה אווירית על קהל המתים הרעשני הזה. כל זה כמובן בהנחה שהם יצליחו לתפוס מחסה. ובהנחה שנרות יום הדין של ליאו לא ישוגרו בטעות — זה קרה לפעמים להמצאות של ליאו — ובמקרה כזה מזג האוויר צפוי להיות חם בהרבה, עם הסתברות של תשעים אחוזים לממטרי אש הרי אסון.
"תיזהרו שם למטה," הוא אמר לפייפר ולאנבת'.
פייפר התגנבה מהצד השמאלי של הרכס. אנבת' פנתה ימינה. ג'ייסון גרר את עצמו לעמידה בעזרת מקל ההליכה שלו וצלע לעבר החורבות.
***
הוא נזכר בפעם האחרונה שהסתער אל לב המון של רוחות רעות, בבית האדס. אלמלא פרנק ז'אנג וניקו די אנג'לו...
אלים אדירים... ניקו.
בימים האחרונים, בכל פעם שג'ייסון הקריב חלק מהארוחה שלו ליופיטר, הוא התפלל לאבא שלו שיעזור לניקו. הילד הזה עבר כל כך הרבה, ובכל זאת התנדב למשימה הקשה מכול: להעביר את פסל אתנה פרתנוס אל מחנה החצויים. אם ייכשל, החצויים הרומאים והיוונים ישחטו אלה את אלה. ואז, ולא חשוב מה יקרה ביוון, ל"ארגו 2" לא יהיה בית לחזור אליו.
ג'ייסון חלף מבעד לשער הרפאים של הארמון. ברגע האחרון הוא קלט שחלק מרצפת הפסיפס שמולו אינו אלא אשליה שמכסה על חפירה ארכיאולוגית בעומק שלושה מטרים. הוא עקף את הבור והמשיך בדרכו אל החצר.
שתי רמות המציאות החופפות הזכירו לו את מעוז הטיטאנים, מצודת אוֹתריס — מבוך מבלבל של קירות שיש שחורים שחלקים מהם התפוגגו באופן אקראי והפכו לצללים, ואז התגבשו שוב. לפחות בקרב ההוא נלחמו לצדו של ג'ייסון מאה לגיונרים. עכשיו היו לו רק גוף של איש זקן, מקל הליכה ושתי חברות בשמלות ארוכות.
כעשרה מטרים לפניו, פייפר הסתובבה בהמון, חייכה ומילאה כוסות יין לרפאים החוגגים. אם היה בלבה פחד, היא לא חשפה דבר. עד כה הרפאים לא הקדישו לה תשומת לב מיוחדת. נראה שהקסם של הייזל פועל.
מימין, אנבת' אספה צלחות וגביעים ריקים. היא לא חייכה.
ג'ייסון זכר את השיחה שלו עם פרסי לפני שירד מהספינה.
פרסי נשאר לעמוד על המשמר בסיפון, למקרה שיצוצו איומים מכיוון הים, אבל לא מצא חן בעיניו שאנבת' יוצאת למבצע הזה בלעדיו — בעיקר כי זו תהיה הפעם הראשונה שהם ייפרדו מאז שחזרו מטרטרוס.
הוא לקח את ג'ייסון הצדה. "תקשיב, אחי... אנבת' תהרוג אותי אם אני ארמוז שהיא צריכה שמישהו יגן עליה."
ג'ייסון צחק. "כן, לגמרי."
"אבל תשמור עליה, בסדר?"
ג'ייסון לחץ על הכתף של חברו. "אני אדאג שהיא תחזור אליך בריאה ושלמה."
עכשיו ג'ייסון תהה אם יוכל לקיים את ההבטחה הזאת.
הוא הגיע אל פאתי ההמון.
קול צרוד קרא: "אירוֹס!"
אנטינואוס, הגועל עם החץ בגרון, הסתכל ישר עליו. "זה אתה, קבצן זקן?"
הקסם של הייזל עשה את שלו. אוויר קר הבליח על הפנים של ג'ייסון בעוד הערפול משנה קלות את הופעתו, ומראה למחזרים את מה שציפו לראות.
"זה אני!" אמר ג'ייסון. "אירוס!"
כעשרה גועלים נוספים פנו אליו. כמה הזעיפו פנים ותפסו בניצבי החרבות הסגולות והקורנות שלהם. ג'ייסון תהה באיחור מסוים אם אירוס היה אויב שלהם, אבל הוא כבר התחייב לגלם את הדמות שלו.
הוא צלע קדימה בהבעה הכי מוצלחת של "זקן עצבני". "אני רואה שאיחרתי למסיבה. אני מקווה ששמרתם לי משהו לאכול."
אחד הרפאים הביט בו בבוז. "קבצן כפוי טובה. להרוג אותו, אנטינואוס?"
שרירי הצוואר של ג'ייסון התקשחו.
אנטינואוס בחן אותו למשך שלוש שניות, ואז צחק. "יש לי מצב רוח טוב היום. בוא, אירוס, הצטרף לשולחן שלי."
לג'ייסון לא היתה ברירה. הוא התיישב מול אנטינואוס בזמן שרפאים נוספים התגודדו סביבם, מגחכים כאילו הם מצפים לתחרות הורדת ידיים אכזרית במיוחד.
מקרוב, העיניים של אנטינואוס היו צהובות לגמרי. השפתיים שלו היו דקות כמו נייר ונמתחו מעל שיניים זאביות. במבט ראשון, ג'ייסון חשב שהשיער המתולתל הכהה של הגועל מתפורר. ואז הוא קלט ששטף קבוע של חול מזרזף מהקרקפת של אנטינואוס ונשפך על הכתפיים שלו. רגבי בוץ מילאו את פציעות החרב הישנות בעור האפור של הגועל. אדמה נשפכה גם מפצע החץ בגרונו.
כוח גאיה, חשב ג'ייסון לעצמו. האדמה מחזיקה את הטיפוס הזה בחתיכה אחת.
אנטינואוס דחף לעברו גביע זהב וצלחת מזון. "לא ציפיתי לראות אותך כאן, אירוס, אבל אני מניח שאפילו קבצן עשוי לבקש נקמה. שתה. אכול."
נוזל אדום סמיך שיכשך בגביע. על הצלחת נח גוש חום ומהביל של בשר לא מזוהה.
הקיבה של ג'ייסון התמרדה. גם אם מזון הגועלים לא יהרוג אותו, יש להניח שאם יאכל אותו, החברה הצמחונית שלו לא תנשק אותו חודש.
הוא נזכר במה שאמר לו נוטוס, רוח הדרום: רוח הנושבת ללא כיוון אינה מועילה לאיש.
כל הקריירה של ג'ייסון במחנה יופיטר היתה מבוססת על בחירות שקולות. הוא תיווך בין חצויים, הקשיב לכל הצדדים בוויכוחים, מצא פשרות. גם כשהתמרד נגד מסורות רומיות, הוא חשב לפני שפעל. הוא לא היה פזיז.
נוטוס הזהיר אותו שהיסוס כזה עלול להרוג אותו. ג'ייסון חייב להפסיק להתלבט ולתפוס בשתי ידיים במה שהוא רוצה.
אם הוא קבצן כפוי טובה, הוא חייב להתנהג ככזה.
הוא תלש באצבעותיו חתיכת בשר ודחס אותה לפיו. הוא גמע מהנוזל האדום, שלמרבה המזל היה לו טעם של יין מהול, לא דם או רעל. ג'ייסון נאבק בבחילה שגאתה בו, אבל לא קרס או התפוצץ.
"טעים!" הוא ניגב את פיו. "עכשיו ספר לי על... מה אמרת בדיוק? נקמה? איפה חותמים?"
הרפאים צחקו. אחד הדף את כתפו, וג'ייסון נבהל לגלות שהוא ממש מרגיש את זה.
במחנה יופיטר, ללארס לא היתה ממשות פיזית. מתברר שלרוחות הרפאים האלה יש ממשות כזאת — ומשמעות הדבר היא אויבים נוספים שמסוגלים להכות אותו, לדקור אותו או לערוף את ראשו.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
