בוסיה

פרק 1.

נסטור איוואנוביץ' מאכנו

גוּלַאי פּוֹלֶה

במרחק שיכולת לשמוע ממנו את קריאת התרנגולים וגעיית הפרות מן הכפר, עמד רוכב בודד בשיפולי גבעה ארוכה והקשיב. הכפר גולאי פולה התעורר אל בוקר סגריר. נשים, בהמות עבודה וכמה גברים הסתובבו בשוליו כחרקים טרודים, קולם לא נשמע אך תנועת הבוקר שלהם ליטפה את פניו של המביט, נסטור איוואנוביץ' מאכנו, באטקו בפי חייליו. המבט היה מעט מצועף, חודר את המרחב הכפרי ונח עליו בערנות, מחפש תנועה שונה של חיים, כמעשהו של הצייד בפתח מלאכתו. ישיבתו המפויסת, ביטחונו על הסוס אשר צנף בציפייה, כפות ידיו הנחות זו בתוך זו בחיקו, העידו עליו שהוא נמצא כעת בארץ מולדתו, בחצר ילדותו המוכרת. איש צעיר הוא היה, עוד טרם מלאו לו שלושים, אך גופו ידע לספר את חוסנו האצור, את חוכמת הערבות והכלא, את הדם והעשן שהריח שנים. בגד צמר חם מכופתר היטב, כובע פרווה שכמותו נראים בערים צפוניות יותר, אך מקורו מזרחה בהרבה, באזורי הערבה של מרכז היבשת, שם התערבב משך דורות דם־מערב במזרח, עור צהוב בשחום ובלבן, לכסן את העיניים מעט והרחיב את המצח הרוסי, התקין במקום מפגשן של עצמות הלחי החסונות שפתיים חזקות, הסופגות את עוז העיניים ועבי הגבות לכדי הבעה לוכדת, קוראת להתחבר לתבונת הגבר ולסמכותו, להצטרף להרפתקה של פראות וכוח, להשתתף ולהשפיע. העיקר הוא לא להיות בודד בשוליים.

עיניו נחו על שדה מרוחק — גבר ונער מנסים לרתום פרדה אל המחרשה שהושארה בשטח מאמש וכעת, כששבה הבהמה אל מקום עבודתה, הובהלה מהמרבץ הנעים של הלילה ומאבוס החציר, והיא מנסה למרוד באדוניה. מרחוק נראתה ימִינו של הגבר מתווה שמיניות כשהיא חובטת ומצליפה באוויר, וצווארה של הפרדה מתעוות ונסוג עם כל הצלפה, מנסה להימנע מן השוט, השקוף מרחוק, ההולם בה שוב ושוב. והכול בשקט גמור, כמו ריקוד מתוזמן לחירשים, כמותו ראה לפני חודשים בעיר הבירה באולם התאטרון על מסך גדול, חידוש שנקרא ראינוע. לנין, גיבור נעוריו, פגש אותו במפתיע כמה חודשים קודם לכן בעיר הבירה, מיד לאחר שחרורו של באטקו מן הכלא, ואמר לו, האנרכיסטים חושבים רק על העתיד הרחוק ואינם מתייחסים אל הבעיות המעשיות של ההווה. את המילים האלה לא שכח, הוא האנרכיסט, וכעת, כצופה נסתר במחוז הולדתו, הן התרוצצו בקדמת מצחו. ההווה חייב את האיכר להאכיל את בהמתו, ולרתום אותה, ולהפציר בה (במקל ובגזר) שתפתח את התלם באדמה הקשה. ולשמור אותה על הפס הישר, ואת עצמו זקוף ומוגן מהשמש, וכך עד הערב, עם הפסקות מדודות של שתייה ואוכל לבהמה ולו. וכשמגיע בערב אל ביתו, ושם אישה וילדים ותנור להסיק וציוד לתקן, ולפני שעוצם את עיניו, אשתו מתלוננת על מיחושי הבטן של אחד הילדים, ועל כך שאינו פנוי לענג אותה כפי שהיה בצעירותם, וזאב מיילל מצד דיר הכבשים ועליו לקפוץ ולהניסו, והנה כבר לילה, והיום קרב ואיתו עמל לכל אורכו — לאורך התלם ולרוחב השדה ולעומק הבאר שכבר כמעט נתרוקנה ממים ולגובה החובות שיש לו. וכמה שבירה האמונה שכל זה יחזיק ויביא יבול בקיץ, ושאת היבול לא ייקח החולד שבתוך האדמה, והבקר והצבאים שרועים על פניה ונוטים תכופות להשיג גבולך, והארבה שמגיע פעם בעשור מאי שם וחונה דווקא אצלך ליומיים ובלכתו הלאה נותרת שממה, והשרפה שיודעת לאכול הכול, והקוזאקים. הוי, כל אלה, מוכי הגורל תופסי החרב והרובה שנאספים כמו תנים בחבורות צמאות, ופגיעתם רעה מכול, ככל שחלש אתה ובודד לנפשך, כן חייך יותר הפקר בידם. ועוד לא הזכרת את פקידי השלטון שבאים לאסוף את חלקם, ואת פרנסי הכפר שבאים לדרוש כסף לסלילת דרך או לבניית מבנה לציבור, ואת אשתך שזקוקה תמיד לעוד משהו קטן, ואת המקטרת הבודדה שבכיס, שכל כך רוצה אתה לשבת ולהצית אותה בנחת בלב היום העסוק, אך כמעט שאין לך מנוח והיא נותרת זנוחה.

האם לכך התכוון החבר ולדימיר איליץ' בדבריו על ההווה? לכל התחזוקה האינסופית הזו של היום־יום, שאותה מכיר רק האיש העמל, שיודע את הזריעה, ואת הקציר, ואת כל מה שלפניהם, וביניהם, וכל מה שלא ידוע אך צפוי כשאתה איכר או רועה, וממתין לך תמיד מעבר לפינה. האם התכוון לנין גם לאישה שבבית, שעל כל ילד אחד שהיא נושאת מעבר לגיל עשר היא קוברת ילד אחר בחצר, ובדרך היא שומרת את הבגדים מוטלאים ונקיים, ואופה את הלחם, ולול התרנגולות שבחוץ והנמיות שטורפות בו, ואימה הזקנה שצריכה עזרה, והחורף, החורף שלא נגמר, גופים להלביש ובית להסיק ופיות להאכיל במזון מן המרתף שחייב להספיק לכולם עד שיבשיל השדה שהוא חורש כעת...

מחשבות אלה עברו בראשו של מי שמגיל צעיר ראה עצמו מהפכן ונפל שבי בידי הרוח הטהורה המתלהטת של ראשוני המטיפים לשוויון שנקראו אנרכיסטים ויצא מכפרו האוקראיני בעודו גבר צעיר אל העולם הרוסי הגדול, לפגוש את גורלו ולממש את המשימות הגדולות שאלוהים ואדם יציבו בפניו. הוא שמע גנרלים עטורי מדליות נואמים, מדברים על חובת החייל לזקוף קומה וללכת בראש המחנה, וראה את הפחד על פני החיילים המצייתים. פחד לא רק מאימת המלחמה אלא גם מאקדחו של מפקדם שעלול להפיל אותם מאחור, אם פתאום ייחשבו — מסיבות שונות ומשונות — בוגדים בעם או פחדנים, שזה בעצם אותו הדבר...

הוא שמע מנהלי מפעלים שדיברו על כלכלת ניצול הכרחית: הנרי פורד הבטיח באמריקה מכונית לכל פועל וזה יקרה גם אצלנו ברוסיה, אם תהיו סבלניים וממושמעים. ולעומתם נציגי עובדים שאמרו: כלכלה צודקת במדינה משותפת. הרדיקלים שבהם דיברו על שינוי הסדר הכללי ואמרו שעולם רקוב כל כך יש להחריב עד היסוד וליצור עולם חדש שבנוי על רצון טוב ומודעות חברתית, בלי היררכיה בכלל.

נסטור פגש שוטרים שידעו לבטל כל עבירה בעזרת שטר כסף שהחליק לידם, ואף ידעו להמציא כל עבירה, אם רצו בכך.

הוא שמע בעיר הגדולה, מפה ומשם, על קצין משטרה שתקופה ארוכה התעלל בעוברי אורח בפאתי הטיילת הדרומית שעל הגדה הדרומית של נהר מוסקבה, בעלילות משונות שהיה מדביק להם, וממשיך בדרכו עם כיס תפוח מכסף שקיבל מקורבנו או עם עציר מושפל באזיקים. הוא עקב אחריו ימים אחדים, וכשידע מעבר לכל ספק כי הצדק איתו וכי האיש אכן פושע, ארב לו בפאתי החורשה וחבט בו באלָה, משך אותו מעבר לגזע אדר גדול ושיסף אותו באבחה אחת, לא לפני שהקריא לו את גזר דינו בשם כל הנדכאים החופשיים ברוסיה. עם הכסף הרב מכיסו של החלאה המשיך הלאה, לשכונה דרומית עלובה בעיר, עצר בגן ילדים שהתוודע אליו בעבר ונתן לגננת היפה את השטרות במילים: הכול למען הילדים! היא חייכה, קראה לו רובין הוד שלי, והוא לא הבין את כוונתה הכפולה. היא הסבירה שמי שלוקח מהעשיר המושחת ונותן לאביון הוא מתלמידיו של האנגלי האציל רובין, וביקשה שיהיה שלה בלילה הקרב. הוא אמר שהתשלום הוא רק לשם רווחת הילדים ושאינו קונה אהבה בכסף והזהיר אותה בקול עמוק ואיטי שתלך לגיהינום אם תשתמש בכסף למטרה אחרת. היא אמרה לו שקולו משגע אותה (ברוסית זה נשמע אחרת) ושהיא מעדיפה לשמוע אותו בגיהינום מאשר קולות של מלאכים בגן עדן. הוא התרכך ואמר שהוא מאמין לה, אך אז הוקף הגן בשוטרים, והוא הופל לארץ באינסוף מהלומות והרגיש את גופו נגרר ומושלך ונסחב ונוסע בטלטלות כרכרה על רקע קללות נמרצות, והתעורר אל עוד קללות וחבטות והנה הבין שהוא בכלא על רצח של קצין משטרה. בזכות עורך דין חרוץ (אנרכיסט נסתר, ממתנגדי שלטון הצאר), גילו הצעיר של הרוצח ושופט שיכור שקל היה לשחד, קיבל רק חמש־עשרה שנות עבודת פרך ולא עמוד תלייה. ברוסיה, כמו ברוסיה, אין דבר שאי אפשר להשיג.

אנרכיסט

בכלא בוטירקה שמע את כולם: אנרכיסטים, חוזים, נביאים, גנרלים שהודחו ופוליטיקאים שסרחו, אנשים שהרוויחו כסף רב או שגנבו אותו, או גם וגם. לרובם היה פתרון לרפואת העולם, לריפוי הכלכלה העצלה ולחלוקת משאבים חדשה בין הבריות. חלק מהם יובילו את השינוי בעצמם לכשרק יצאו לחופשי, וחלק ילכו עם חבר או מנהיג שהכירו, ואז ישתנה הכול.

התקופה הייתה טובה לכל שינוי; מלחמה ארוכה התרחשה והתישה את אירופה, אנשים התעשרו ממנה או שחרב עולמם, והכלא היה צומת דרכים ומרכז מידע שאין כמותו. זאת אם הסתגלת אל הריח המיוחד ואל סדר היום ואל העריצות והנרפות של דמויות שונות, ואם הבנת באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. ספרים של מרקס וטולסטוי וקרופוטקין ולנין וניטשה וז'אן ז'אק רוסו נסחרו ונקראו בכל פינה, ואף הסוהרים היו מצטרפים לעתים לדיונים סוערים מעבר לסורגים.

ידיעות מעורפלות, מדאיגות ומעודדות הגיעו מהמלחמה העולמית שהתרחשה בחוץ, ומשהו הלך והזדקק בתוכו של באטקו מאכנו. זיכרון העמל הרב של הכפריים ומזג האוויר ההפכפך ששולט בכול. ילדותו המלאה הרפתקאות, וגם מלאה התנסויות בכוח הבלתי מרוסן של גברים בעלי שפם וחרב. להגם ופטפוטם של אנשים בכלא שלא החזיקו מימיהם מחרשה או מחט, אך רצו להחריב הכול ולבנות מחדש, לבנות באותן הידיים שלא התמידו בשום מלאכה מעולם.

בעוד אוזנו כרויה פנימה, אל נבכי נפש וזיכרונות, וגם החוצה, אל כל משחקי הכוח ואחיזות העין, הלך והבשיל דבר בתוכו. הוא כבר ידע והאמין — השלטון האמיתי הוא שלטון שנטוע בקרקע, שמחובר אל האנשים העמלים. מנהיגות שמחוברת אל משימות היום־יום ואל משאבי הסביבה, אל חוכמת הזקנים החקלאים ואל חוכמת האדמה ועונות השנה, כוחה חייב לבוא מן המקומיים מתוך כבוד אמיתי לקיומם. כל השלטון לסובייטים המקומיים, אמר החבר טרוצקי מזמן, כשעדיין היה יותר אידיאליסט ופחות איש מפלגה. והשלטון הכללי, שמחבר כפרים וערים ומחוזות, יכול להיות אמיתי רק אם יהיה מבוסס על תקשורת טובה בין אדם לרעהו, בין מנהיג למנהיג, ואת כולם בוחר בשקיפות ציבור העמלים, כי אחרת נישאר בחשכה כמו עכשיו. נוותר, אם כן, על התלות במנהיגים מיוחסים, מלכותיים, היושבים באיזו עיר נוצצת, וכן על הרגל הגסה שלהם ועל תאוות הכוח והשליטה והממון. ואולי, אולי כשאצא לחופשי, אני האיש שיתאים לעמוד בראש ההמונים הפשוטים האלה, מנהיג תקיף, אמיץ, אחראי ונדיב.

הוררא

פברואר 1917, מטחי יריות רחוקים וקליע שפגע קרוב והתיז ערמת שלג ממשקוף חלונו בישרו שמשהו חשוב ורענן מתרחש. בתוך שעה קלה נודע בכלא בוטירקה שארמון הצאר נכבש בעיר הבירה ושיש בה כבר שלטון חדש. למחרת נפתחו שערי הכלא, וחבורת שוטרים־פרשים שדגלם אדום פרצה פנימה והובילה את מפקד הכלא באזיקים אל כרכרת ברזל. אחד מהאדומים צעק שכל האסירים הפוליטיים משוחררים, אך מי שיש לו דם אזרחים על ידיו יישאר לשאת בעונשו. בתוך שעה אחת היו כל אסירי הכלא בחוץ, והסוהרים נכלאו בהתלהבות בשני תאים.

באחד שמו את הסוהרים המיטיבים, שאפשר היה לספור אותם על יד אחת. ובשני — איך שגלגל מסתובב — הושיב ההמון את סוהריו על סירי שופכין, קשורים וללא מכנסיים. את מכנסי הבד המשובחים שלהם, שהופשטו מהם כשהם חמים ונקיים, לבשו מיד בני החורין. מחגורות המכנסיים התירו את האלות וחבטו ביושבים עד צאת נשמתם. נסטור לא השתתף בחגיגה. עם זאת גם לא ניסה להנמיך את להבות ההתרגשות, וכשהכול גאה לא ניסה לעצור את גל ההפקר והזעם. הוא עמד מרחוק וצפה בחבריו לכלא, רובם נביאי חופש, שלום ושוויון, רובם חפים מפשע (לטענתם הגורפת תמיד בשיחות הכלא), שועטים אל עבר הדם, מתחרים ביניהם בהצלפה ובביזה. הוא ראה את עיניהם הבורקות, שמע את קריאות האימה כשהאלות החלו במלאכתן וקלט את הריח הנורא כשהתערבבה התכולה המוקדמת של סירי הצואה עם ההפרשות מהגופות המוכים. לא ירחק היום שבו אהיה אני מפקד חשוב, אז לא יעז איש מחייליי לנהוג כך.

היום באמת לא רחק מאוד, אף שנראה כעת כה רחוק, כי הרבה מאוד התרחש; כאילו שחררת חיה מכלאה, והיא רצה על ערבות וגבעות היבשת וגומאת מרחקים, ומלחכת באשר תוכל ומרביעה את בני מינה, שמצטרפים ורצים איתה, ונשפכים גם הם אל הגבעות והמישורים בשעטה מקבילה, וכולם מתרבים, ומוצאים להם טרף בשביל לקיים את המרוצה הרבה הזו, והארץ רחבת ידיים מאוד־מאוד, וגדודים של יצורים, בני ברית שונים ומשונים, הולכים ומכסים אותה, בעוד גדודים אחרים עוברים, לעתים מתנגשים לעתים חולפים, והארץ נושאת הכול וממשיכה להתקיים, אך האנשים אינם כמותה: חלקם משלמים ביוקר, חלקם בהקפה, חלקם פשוט נעלמים. האירועים התגלגלו בזה אחר זה באופן מופלא, במהירות שהייתה רבה מכדי לעצור ולנשום ולעשות סדר, ועם זאת נשאה תחושת חופש פראית, אינסופית.

הוררא! הוררא! קדימה! רק קדימה!

רצון העם

אוקראינה הפכה לגן עדן ללוחמי חופש, לכל מי שרצה להילחם למען משהו, להיות חייל תחת דגל או להיות האיש שירים בעצמו דגל. נסתיימה המלחמה הגדולה באירופה וכוחות כובשים של המעצמות השונות פינו את המרחב, כשהם מותירים אחריהם ואקום של שלטון ומשאבים, מופקרים לכוחות חדשים. איכרים רעבים שדודי מלחמה וחשופים לסכנות וחיילים רבים מוכי הלם וצלקות, אבודים; כאלה ששבו לבתיהם עם רובה וכמה פריטי לבוש צבאי, רעב ללחם וצמא למשמעות. את זה נסטור יודע לתת להם, לחם יימצא בכל יישוב, כסף מגיע תוך כדי תנועה. בינתיים בקייב קמו ונפלו ממשלות, ואיש לא שלט באמת בנעשה בשטח. צבאות שונים הוקמו בידי קציני צבא לשעבר, גנרלים שהחליטו לקחת את הגורל בידם. הם כינו עצמם האטָמנים. הם אספו סביבם מאות או אלפים של חיילים, איכרים רעבים וערב רב של מחפשי גאולה ופרנסה, הם יצרו דגל והמציאו סיסמה להלהיב בה את אנשיהם ויצאו למרחב הפרוע, נוטים את אוהליהם פעם כאן פעם שם. חלקם שרדו חודשים אחדים, מיעוטם שרדו יותר, רובם הושמדו ופוזרו בידי כוחות האדומים או כוחותיו האכזריים של דניקין.

והנה הוא עומד כאן היום באביב 1919, שנתיים וקצת מצאתו מהכלא, מפקד עליון של צבא הטריטוריה החופשית של אוקראינה. לקריאתו מוכנים עשרות אלפי אנשים שאסף, אימן וארגן לצבא אמיתי חופשי המושתת על עקרונות שחשובים לכל שוחר צדק וחירות. לא כל לוחמיו חתמו בדמם על ערכים אלה, אך נסטור סמך על שקיפות המנגנון שיצר ועל חוסנם המוסרי של המפקדים שבשטח, אשר בחר בקפידה. גאווה, דאגה, תחושת אחריות לאומית — הכול בערבוביה אולי אצל החייל הפשוט, אך יציב בראשו ובלבו של המנהיג.

אני, נסטור איוואנוביץ' בן השלושים, אנרכיסט מנוסה, לפקודתי קשובים בריגדירים מעוטרים במדליות, ותיקי שתיים־שלוש מלחמות. לא בחסד אלא בזכות אני מפקדם! בזכות החזון האותנטי שהפיל את ההיררכיה הרקובה, יכול בתוך שנתיים בלבד אדם כמוני, ללא ניסיון או קשרים, לפקד על ותיקים ממנו בדרגה ובגיל, כי כזהו רצון העם ולעזאזל נפוטיזם ומעמדות. אני הכנעתי את החיה הזקנה המאוסה, הטורפת את נתיניה זה דורות, המתישה את מיליוני העמלים, עד שאינם רואים בעבדות היום־יומית שלהם עונש אלא הכרח, עד שאינם זוכרים שיכול להיות אחרת, המוני המסכנים. אני הבאתי למול עיניהם סדר חברתי חדש והפכתי אותו חי וממשי. הבאתי אותם למחוז געגועיהם, לתחושת הערך והשוויון האנושי.

הוא עצם את עיניו ודקלם את מה שכל אדם בצבאו התחייב לדעת בעל פה, את עקרונות החופש והשוויון של ארגונם הגדול. כמפקד שהאמין כי משמעת צבאית מתחילה בדוגמה אישית, דרש מעצמו תמיד יותר משדרש מפקודיו.

האם הם יֵדעו לשמר זאת, את זה רק אלוהים יודע, כי האדם נידף ברוח, אומר בלבו המנהיג מול כפרו שהתעורר. יפה ידע שכל חיה נוטה לנצל את החלש ממנה. הקוקייה משאירה ביצה משלה בקן של ציפור אחרת למען תדגור עליה למענה עם שאר ביציה; העורבני מעיף לעזאזל גוזלים וביצים וכובש קן שלא בנה; השרקרק תופס במעופן את הדבורים העמלות; העיט מבחין ממרומים בארנבת התמימה ועט עליה, גם אם זו אֵם לגורים קטנים... כל זאת קורה כיוון שהם יכולים, הם העליונים בשרשרת המזון. ואצל בן האדם, מה ששומר מכך הוא תמונת צלם האדם שיש לו בראשו. וזו, אם אינך נזכר בה יום־יום, או רואה אותה בפניהם של ילדיך, מיטשטשת ונשכחת.

הוא שולף את הדגל המקופל תחת אוכפו כדי לקרוא בקול את החרוט עליו למעלה בדיו אדומה, כפי שעושה יום־יום, מילה במילה, כתזכורת תמידית לחישול הרוח. קריאה אחת בבוקר — טרם הוציא את פקודת היום — ופעם לפני ששוכב לישון בשתי השעות המוקדשות למנוחתו בלילה. קורא לאט וברור את מילותיו של פיוטר אלכסייביץ' קרופוטקין הכתובות באדום על הדגל השחור:

רק חוסר אנוכיות, רוחב לב וכוח רצון

בדרכנו לקראת מטרתנו

יכניעו הכול.

באטקו מאכנו נשא את הדגל השחור שבידיו, משרוקית הקנה שעל צווארו שילחה קול של חיית בר על פני המרחב, והוא המתין. שלח את שמאלו אל קדמת האוכף, שלף את נאד העור המוארך ולגם מן המשקה החריף בכוונה גדולה. גם מזה עוד אצטרך להיגמל כשתשקוט הארץ, אמר לסוסו השחור לבן האוזניים, וזה הגיב בניע ראש קל, מחזה שהיה חביב על עוזריו הקרובים של מאכנו.

הוא האיש שדגל צבאו לא אדום ולא לבן, אלא זה שבולע את הצבעים האחרים, שאינו תלוי פוליטית באיש; לא במהפכנים האדומים, האינטלקטואלים שהפכו את רוסיה ונפטרו ממשפחת הצאר, אך אין לדעת מה מניע אותם באמת: האם הם מחויבים לפשוטי העם, ויחלקו בצדק את העוגה הענקית שלקחו לידיהם? הנה כבר החלו לחסל איש את רעהו, כעבור חודשים אחדים, בשם המהפכה... ספק אם תהיה להם נשימה ארוכה כדי להשיג סדר ורגיעה ברוסיה הגדולה, המפולגת, החשדנית. ודאי גם לא באלה המכונים הלבנים, הדניקינים, כך נקראו אנשי אנטון דניקין, גנרל מובטל שערק עם חייליו מצבא הצאר וזיהה הזדמנות באוקראינה: לצבור כוח ולהתעשר, בכסות של מגן האומה. חסרי מוסר וחסרי לב שפגיעתם רעה. דניקין פיטר את כל קציניו היהודים והפיץ על העם הזה תעמולה מרעילה, שעודדה את הפגיעה בהם. מאכנו אמר לאנשיו שאנטישמיות היא צורה של פחדנות, של "הפרד ומשול" כוחני, והיא כבגידה בעיניו באחדות העם הרוסי. עדיף לנו להניף דגל לבן מאשר להילחם למען הדגל של הלבנים, היה אומר לאנשיו; טובה כניעה בקרב מכניעת הלב לכוח מזויף.

הרוח רשרשה בדגל שמעל לראשו, ולאחר המתנה קלה נשמעה צווחת חיה ממשרוקית בגבעה ממולו. מאוהל שחור, מוצנע בשלוחת ההר, גלשה שלישיית פרשים, דוהרת על העשב הירוק, יורדת אל אוכף הגבעות ועולה כגוף אחד, גמיש ושרירי בעל תריסר רגליים, לאורך השלוחה המתונה עד למפקדם. בגדיהם צבעוניים, מתריסים נגד כל סדר. על אחת מאמות הידיים של כל אחד הייתה רצועת עור שחורה, מהודקת, וכן על זנבו ורעמתו של הסוס. אלה היו לוחמיו הבכירים של נסטור, מפקדי כוחותיו, בבת עינו, נייר הלקמוס של אוקראינה, כלשונו. אם הם שמחים, סימן שהעם האוקראיני חש תקווה. אם עצובים, סימן שספג העם בשורה קשה, או שצרה עומדת לבוא. כמו בשיר היהודי על הרבי והחסידים, שנסטור שמע ביידיש בכלא, וידעו על פה, על כל שנים־עשר בתיו: אַז דער רבי טאַנצט, און אַז דער רבי טאַנצט, טאַנצן אַלע חסידים. כְּשֶׁהָרַבִּי רוֹקֵד, כְּשֶׁהָרַבִּי רוֹקֵד, רוֹקְדִים כָּל הַחֲסִידִים.

והוא, כמו רבי שלהם, מחויב להקשיב למצבם. אם אדישים הם או חלשים, או אז אני, מפקדם, חייב להדק את מגעי ושליטתי עם הכוחות בשטח ולאושש את המצב! הוא סקר את השלושה במבט מלטף ובהנהון ראש בעת שהסתדרו כתף אל כתף, בזווית קשתית הנפתחת ממנו וקדימה, בקשר עין ברור זה עם זה ועם חצי העולם שלפניהם. בוקר טוב בני חיל, דז'יגיטים של העם, בירך אותם בחיבה.

הגרמני

הרחוק מימין היה סלאבה, המכונה "הגרמני", אף שהיה ממוצא אוקראיני טהור, אם אפשר לומר כך על ארץ שעברה הרבה כובשים ופוגרומים. תכונות של תכנון קפדני וביצוע מושלם הקנו לו את שמו. לפני כשנה התעמת גדודו שבצבא הצאר עם גדוד אוסטרי ליד דיבריבקה. הכוחות האוסטריים כבר היו במגמת נסיגה חזרה לארצם, רוב החיילים מאסו מזמן במלחמה הרחוקה המתישה, ורוב הגנרלים גם כן, אך אירע שמפקדים אחדים התמהמהו מלסגת חזרה, אולי מרצון להביא עוד שלל חזרה למולדת בתום מלחמה אפורה, כה רחוק מהירוק האוסטרי, מהרי השלג ומהקונצרטים הטובים של וינה.

איתרע מזלו של גדוד זה ומפקדו בחר להתעכב בדיבריבקה על גדות נהר הדון, מבלי לדעת על גדודו של סלאבה החונה בין הגבעות, נסתר מעין אך מזוין בעיניים חודרות כול. חיילי הגדוד הופתעו מן המזרח בשעות הבוקר, רובם הלומי יין וכבדי בטן מזלילת הערב הקודם, והשמש בעיניהם. עשרות בודדות מן הפיכחים שבחיילים הצליחו לזנק בעור שיניהם על סוס ולנוס אל גשר הנהר הקרוב, אך מאות הלוחמים ההמומים הוקפו לאחר קרב קצר בפרשים שאחת מאמותיהם עטוית עור שחור ונשקם גרזן, רובה או חרב. סלאבה קרא ברוסית וביקש מתורגמן, ומשלא נענה הבטיח בשם צבא הטריטוריה החופשית יחס הוגן למי שיסייע בתרגום, ומיד נמצא המתנדב המושיע. בשפה הגרמנית התבקשו השבויים לערום את נשקם בכרכרת תובלה אחת, את ציודם האחר בכרכרה נוספת, את מזונם בכרכרה שלישית. גם את כל שאר הציוד האישי הצטוו לנקות, לקפל ולסדר היטב בכרכרות. לכשיסיימו, מצווים הם לשבת בעיניים קשורות ובידיים אזוקות זה לזה, כשפניהם אל הנהר, ולשיר שירי מולדת בשפתם. כן ניתנה הוראה לכוח הרפואה לחבוש כעשרים פצועים שמצבם סביר ולהעלותם על סוסים כשהם קשורים היטב לאוכף, פן ייפלו.

כשנשלמו ההכנות, לאורך גדת הנהר נחה שרשרת בת כמאתיים מטרים של שבויים הקשורים זה לזה, מחרחרים שיר בניסיון נואש לשמור על אחדות הזמרה, בעוד פרשים אחדים שחורי אמה חולפים לאורך השורה בדהרה ומעודדים בגרמנית, צוזאמן! צוזאמן! ובודקים את הידיים הקשורות ומחזקים אותן זו לזו ואת כיסויי העיניים מיטיבים בזריזות.

אז ניגש סלאבה אל הפצועים שיושבים על סוסיהם, בעוד עוזריו מחזירים להם את רוביהם וטוענים אותם. הם היו היחידים מתוך הגדוד האוסטרי שנשקם ניתן כעת בידם, ועיניהם התרחבו מהפתעה. סלאבה דיבר אליהם בשקט, והמתורגמן לידו חזר בגרמנית. בשלב מסוים השתנק קולו של המתרגם, וסלאבה הצמיד אקדח לרקתו ודִרבן ברוסית. המתרגם אמר עוד משפט אחד והחל למרר בבכי. הפצועים הביטו סביב, אל עשרות קני רובה המקיפים אותם בתנועות מרושלות, העבירו מבט אל שורת השבויים ליד הנהר ואל סלאבה, שעיניו פלדה קרה.

סלאבה אמר מילה אחת: סֶיְצ'אס! — עכשיו! כולם שמעו, אך רק מחצית הסוסים התקדמו לעבר הנהר. השבויים הרוכבים שנותרו נטועים במקומם נורו למוות מיד, אף סוס לא נפגע. מן השורה המתקדמת ברכיבה חרגו לפתע שניים והחליפו במפתיע כיוון, דהרו שניות אחדות באין מפריע, וכבר הרחיקו כמאה מטרים לכיוון החופש, והנה ענן אבק פתאומי עולה סביבם, ואז סוס מעד־נפל, וצהלתו הגיעה עם רעשי המקלע שכדוריו פגעו בו, וסלאבה ממלמל לאנשיו את משפטו המסורתי, האדם מנסה ואלוהים צוחק, אך הוא עצמו לא צוחק, ואומר לעוזרו, רק... חבל על הסוס!

והנה ממהרים שמונת הרוכבים החמושים שדבקו במשימה, ומכוונים רוביהם, ויורים איש־איש אל חברו הכפות לאורך הנהר, ואז מתחילה האימה לטלטל את אלה בשורה שלא קופאים במקומם, והם מנסים לנוס, אך ידיהם הקשורות הן לרועץ, והם נופלים, וחבריהם הפרשים יורים בטירוף עוד ועוד אל תוך פקעות האדם שנוצרות, ורק אחד מהיורים מתבדל, מכוון את רובהו אל סנטרו, ופניו הופכות בנקישה אחת לחורבת אלוהים.

ואז, כמו מתחושת דחיפות של יעילות הכרחית, מסמן סלאבה משהו באמַת ידו השחורה. מכמה פינות בשטח נשמע טרטורן של מכונות ירייה, והגופים החיים עדיין, בזעקת חיים, מושכים במנוסה של תזזית את שאר השרשרת אל הנהר, וראה זה פלא, שורת החבריה כולה, אם חיות או מתות חוליותיה, נדחפת אל המים עם הטרטור המחרחר של המקלעים, וזעקות האימה בגרמנית משתנקות כשגוף ועוד גוף נופל וטובל ושוקע במים, והירי נפסק לתנועת ידו של המפקד, וזעקות הטובעים האחרונים גוועות לגמרי, וזרם נהר הדון, שקט ונצחי בתנועתו, הולך ומסמיק מדם, גורף איתו את נחש הגופות העצום. היידה, היידה. קדימה.

הגרמני ניגש אל המתרגם, וזה פונה אל שמונת הרוכבים הנטועים על מקומם המומים ורועדים. אמור להם, הוא אומר בקול, שהם חופשיים. אמור להם לחצות את הגשר אל הכוחות האוסטריים שמחוץ לעיר. לרכוב ישר אל הגנרל, ולהגיד לו כך: "בשם נסטור מאכנו, מפקד צבא הטריטוריות החופשיות, אין לנו עניין לראות אתכם שוב במולדת שלנו. ראו הוזהרתם!"

הפרש

סוסו המרהיב של הלוחם האמצעי בחבורה בטש את העשב, צמא לתנועה, ועורו שסביב שרירי הרגליים קיפץ בפסים של מתיחות זוהרת ומתרופפת, אוצר את הציפייה לדהור קדימה. פני הסוס ופני מפקדו היו דומים למדי — רעמה חומה ארוכה קלועה בצמה מאחור, עיניים עזות (אלה של הרוכב מלוכסנות), עור לבן צהוב ושיניים גדולות, כולן שלמות. כיוון שאסר על אנשיו לשים רסן או מושכות על סוס, הייתה תמיד שמאלו על רצועת האפסר, ימינו חופשית להגיע אל רובהו שבאוכף, והוא מניע את הבהמה בלחישה או ברסיסי קול.

אחים היו הסוס ורוכבו, לעתים חלקו מזונם כשהארץ הייתה חרבה והצידה דלה. מעולם לא הלך הסוס למנוחת הלילה בלי מאכל, גם אם זה חייב את בעליו למעשים שנחשבו חריגים אף בצבא החופשי. בחורף היה חופר איתו מתחת לשלג לחפש עשב רענן. אירע לא פעם שנכנס לבית איכרים, נתן להם מטבע זהב (שלקח בזמן אחר מבעל אדמות עשיר) והמתין עד שבישלו מרק גריסים חם לסוסו. בימים קרים במיוחד, כשהעפעפיים קופאים סתם כך וכל פיסת עור חשופה נמצאת בסכנת קיום, היה מוציא את אנשיו החוצה גם באין יעד ברור, רק לשמור על התנועה ועל חיוניות הבהמות.

או אז, בשעה השנייה או השלישית לרכיבה רצופה, כשהפרש היה רוכב בראש הכוח, פלג גופו העליון צמוד לצוואר הסוס ומכוסה בשמיכה גדולה, היו ידיו מחבקות את החיה מתחת לאוזניה ופיו צמוד אל חור זעיר שניקב בעורק הצוואר שלה, וממנו ניגר דם שהוא יונק אל תוכו, אנרגייה טהורה ממלך הערבות, הסוס. מסורת היא מאבותיו, הדגיש הפרש. אבות אבותיו הטטארים, כשחצו ערבות ורכסי הרים באסיה הקפואה לפני מאות בשנים, היו ניזונים כך מסוסיהם, בעת שמנהיגם צ'ינגיס חאן מדהיר אותם ללא הפסקה אחרי פרשי האויב. למעשה, היה הופך כך הפרש לחלק ממחזור הדם של הסוס. זהו ייעודו של כל טטארי בעת שלום או מלחמה, היה הפרש מבהיר.

אך לא משום כך נקרא שמו "הפרש", אלא בגלל אהבתו למשחק השחמט ששמעהּ יצא למרחוק וחיבתו המיוחדת לאותו כלי שחמט המכונה "פרש" שיודע לדלג, זה שהולם בך מן האוויר ומן הצד, שאינו מתעמת בקווים ישרים וצפויים. אגדה הייתה מהלכת בגדוד שבמשחקים אחדים, אם היה נאלץ, הקריב האיש את המלכה כדי להציל את הפרש, ואף שהפסיד במשחק חגג כל אותו הערב. כשנשאל על כך השיב, העיקר הוא להישאר על הסוס בסוף המשחק.

בעיר יקטרינוסלב ישב כוח גדול של הלבנים, וניסיונות תקיפה אחדים שהתישו את צבא החופש עדיין לא ערערו את אחיזת האויב בשערי העיר. ערב אחד נכנס הפרש עם אנשיו בתוך רכבת, חלקם מחופשים לנשים, חלקם לאיכרים ולזקנים, כולם אזרחים רגילים למראה שנשקם מוסתר היטב, אשר הסירו קודם לכן, בפקודת מפקדם, את מגן העור השחור מן האמה. הם הגיעו בנסיעה, עברו ביקורת שגרתית של הדניקינים ברציף מבלי שנמצא שום נשק עליהם. מהקטר, שנהגו הוחלף בתחנה הקודמת בנהג מצבא מאכנו, נורו היריות הראשונות אל עבר השוטרים הלבנים שבתחנה, ובמהומה שנוצרה התחמשו עשרות הנוסעים התמימים בעוד ועוד רובים שהוסתרו בקרון הפחם, כשהם שובים את לוחמי האויב מכאן ומרגיעים את רוחות האזרחים הנוסעים משם. הרכבת המשיכה לאט במהלכה קדימה מן התחנה המרכזית ועליה לוחמים רבים חמושים. היא האטה בצמתים מרכזיים בעיר והורידה לוחמים, שלקחו את השליטה בהם בזריזות ובשקט. בינתיים, חלק נכבד מכוחות הדניקינים שהיו בעיר מיהרו על סוסיהם לשמע היריות לעבר תחנת הרכבת, שם חיכו להם בכניסה האורבים שהמיתו אותם בחרב או בקליע, בלי לפגוע בסוסיהם.

אל הכוחות שבעיר הצטרפה בתוך שעה קלה חבורת רוכבים שגלשה מן הגבעות, והרוכב שעל הסוס השחור, נסטור מאכנו, ניגש ישירות אל הפרש בחזית תחנת הרכבת, וזה קיבל אותו בהדרת כבוד עניינית. הפרש נתן כמה פקודות לאנשיו ופנה לרכוב לצדו של מפקדו עם חבורת חמושים, ופניהם לשני יעדים שסומנו מראש.

הם רכבו מהר ובשתיקה אל היעד הראשון. זה היה בית בשכונת הפקידים של יקטרינוסלב, שכונת עובדי המדינה הבכירים. שלושה עצי תרזה שבכניסה לבית סימנו שזה המקום, והבית כולו עוד ישן את שנת הלילה. הדי יריות רחוקים נשמעו כנביחות קלושות. כלב התעורר ונבח במרפסת, הפרש נתן לו להתקרב והרגו בירייה אחת. דממה פשתה לרגע, ואז קולות נרגשים בבית, ודמות של גבר בכותונת יצאה אל המרפסת עם אקדח, גיששה עם עששית לראות מבעד לחושך העז. זה האיש שהרשיע עשר שנים קודם לכן את נסטור בהריגתו של קצין המשטרה. הקרחת גדלה קצת, אותם משקפיים עגולים, הקומה שחוחה יותר.

הוא נשא ידיו ודיבר ברעד קל: אינני גביר! איני מהקולאקים, רבותיי גיבורי הצבא החופשי, אני רק פקיד מדינה בדימוס. דיבורו נרגש, אך משוכנע ביכולתו לפתור את אי־ההבנה באיום או בחנופה.

הפרש פתח ביובש. התובע אלכסיי סילוניץ', זרוק את האקדח וידיים למעלה. אנחנו לא רוצים לפגוע במשפחה שלך. האיש שמט את האקדח ונשא ידיו בלי להוציא הגה. רחש עלה מבפנים, ואישה בכותונת חצי־שקופה פרצה מן הבית בבהלה. יללה פרצה מחזה כשראתה את גוויית הכלב. הניחו לנו, זו ודאי טעות. אנחנו לא קשורים לשום דבר, אנחנו אזרחים פשוטים. את הכלב כבר הרגתם, דיינו. הפרש התקדם אליה ולפת בידו האחת את צווארה, כאילו הוא אוחז תרנגולת, וביד השנייה שלף סכין מחגורתו.

צעקה נתמלטה מפיו של האיש בפיג'מה. הניחו לה, אני התובע סילוניץ', הניחו לה. הפרש הביט אל נסטור, וזה הנהן לו בתנועה צדית של הראש, וכף היד ירדה מן הצוואר, כשהיא חולפת באיטיות על כל איברי גופה של בעלת הבית ונתלית לצד מותני הפרש באנחה ובהבעת צער, פעם אחרת אולי, גִיברת סילוניץ', סינן כלפיה באכזבה. נסטור ציווה על האישה לשוב אל החדר, והיא מתעקשת רגע, פניה הלומות הפתעה ואימה, כשהמפקד קורא מפתק ששלף: רומן אלכסיי סילוניץ', היום לפני עשר שנים שימשת תובע במשפט על הריגת קצין משטרה מושחת. באכזריות כלפי העדים שהעידו כי נפגעו ממנו, בהתעלמות מן הצדק הטבעי שראוי להיות בין אדם לאדם ללא קשר לסמכות ולתפקיד, בחנופה למשפחת רומנוב האכזרית שנציג שלה ישב באולם, דרשת עבורי עונש מוות. לא אשכח את חיוכך כשליווית אותי בסיום גזר הדין, כשהומתק העונש למאסר. זוכר מה לחשת לי אז? פני התובע החווירו כשקנה אקדח הוכנס לתוך פיו, נלחץ אל פנים גרונו וחנק אותו מבפנים.

הייתה שתיקה, חרחור ושתיקה, והאישה החלה ליילל מעבר לפרש ולדבר אל החלל שמעליהם, כתפילה לאב הרחמים. האיש גמגם, איני זוכר דבר, זה היה לפני המון זמן. נסטור מאכנו רכן אל האיש, ימינו שוב דוחקת את הקנה אל גרונו, אתה ודאי זוכר, כי לכל מי ששלחת לכלא היית לוחש זאת. בכלא בוטירקה סיפרו לי את זה החבריה, שקראו לך "משרתו של השטן". ואולי אשתך תוכל לדובב אותך? הוא נד בראשו, והפרש, בתנועה סיבובית אחת, משמאלו דרך ימינו, כתנועת פועל בבית החרושת, קירב את ראשה של האישה אל קנה האקדח, בעוד כף ידו חופנת היטב את אחד משדיה. הפעם היא צרחה בטון גבוה, חסרת אוויר ונדהמת, ופרץ צחוק וכמה קללות נשמעו מצד הלוחמים הממתינים מאחור. בעלה תפס אז את ידו של נסטור והסיט את האקדח מאשתו אל ראשו שלו, וירד על ברכיו והתחנן, ואמר משהו. שקט כולם, אמר באטקו, אם כבר שכחת מה אמרת לי כשנפרדנו בבית המשפט, יוכל הפרש שלנו לברר בחדר ההוא עם אשתך, ויש לו באמת חולשה לנשים! ברק המשקפיים התעמעם באגלי זיעה כבדים ששטפו מהתובע כמפלים, הקרחת הבהיקה ורעדה, והאיש קרא בקול רם יותר וניחר, "נתראה בגיהינום", זה מה שאמרתי, אך אלו היו רק מילים, המפקד.

הייתה שתיקה, והאישה החלה ליילל שוב, ומאכנו הורה לה ביובש לחזור לחדרה, ושם כבר התגבר הבכי, שלה ושל ילדיה, ורעידות האיש גברו, והוא עדיין על ברכיו, ורוחו של נסטור מאכנו כבר נדדה הלאה, במורד הרחוב אל יעדו הבא, והוא פקד בפיזור, נו, אמור זאת שוב!

נתראה בגיהינום, אמר האיש, ובאטקו הנהן בראשו לאשר זאת. הוא הוריד בשמאלו מעיל עבה מפואר מן הקולב והניח אותו על ראש האיש, וירה ירייה אחת אנכית דרך פרוות השועל אל מרכז הגולגולת שמתחתיו.

שוב שעטה החבורה על סוסיה, כעת אל היעד השני בעיר. אל המקום שפקד מאכנו תמיד בכל עיר שנכבשה, בית הכלא. חלק מאנשיו כבר שוטטו במקום, המתינו לו, והוא עבר בהליכה סקרנית עייפה בין שורות הסוהרים שישבו חרדים בכניסה, וידיהם למעלה בתנועת כניעה, ועבר בין אנשיו שהרימו לעברו את אמת היד השחורה, ונהמה החלה עולה ממסדרונות הכלא, והיא הולכת וגוברת, באטקו מאכנו, באטקו מאכנו, הוא אהב את המילים המלטפות האלה מגרונות האסירים, באטקו מאכנו. והוא קרב אל השער המרכזי החוצץ בין העולמות, ומעברו נחשול מצחין של מוכי גורל חוגגים את שמו, ומאחוריו שאר העולם: אדונים ועבדים, מפקדים וחיילים, צוענים, יהודים רוסים ופולנים, תמימים וחורשי מזימות. והוא אחז את מפתח השער, ופתח אותו לרווחה, ונשא ידו והקהל השתתק, והוא צעק, תחי אוקראינה, יחי הצבא החופשי! והד ברור ענה לו מבין מאות מוכי הגורל שבחצר, שגורלם התהפך היום.

הסתובב, וכל עייפותו צפה ועלתה, ורגליו כבדו פתאום, ופנים דהויות מריעות או מגחכות חולפות ונותרות מאחור כשהוא שב אל הסוס השחור, מלטף את אוזניו הלבנות. הפורענות זרמה אל חצר הסוהרים מן השער שפתח, עשרות אסירים נלהבים נכנסו אל החצר כדי לבוא חשבון עם אלה שמיררו את חייהם, והוא נזכר בכלא בוטירקה בחורף 1917, וחש עייף מאוד.

סאשה, אמר כעת סוף־סוף למפקד שכינו אותו הפרש, אני לא יכול לסבול את הפראות שלך עם נשים. אולי פשוט נמצא לך אישה טובה וחזקה, שיהיה לה כוח לחוכמות שלך, ושתיקח ממך את האכזריות שלך בכל לילה? הפרש הביט אליו ואל ההמון שמשתלח בסוהריו, ובמבטו היו גם התרסה וגם כניעה, ובאטקו מאכנו חש שידו קצרה מלסדר את כל זה, וגם את זה, ומבטו נדד סביב, ביקש הקלה. והנה, ראה פתאום ברחוב העיר יקטרינוסלב אימא צעירה רוכנת אל בנה הקט, ולאט נושאת אותו ואומרת לו משהו, והילד מקשיב, ונותן ידו בידה, והם פוסעים בשדרה, והוא פנה אל סוסו כשהוא נושא עצמו בקושי מעלה אל גבו, קח אותי רחוק מכאן, אני רוצה לישון. רק לישון.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא