קו בדרום

1

מה יהיה המקום הראשון? הראשון־הראשון, שהוא התחלה וגם המשך. המקום הראשון הוא קו. היה יכול להיות גם ברגע שנכנסנו לאוטו, כשהתיישבתי מאחורה וסגרתי את הדלת ואבא התלונן: ״בעדינות, לא צריך לטרוק,״ וחשבתי, זה יכול להיות גם עכשיו. אבל המקום הראשון הוא קו. זה שממנו והלאה, לעומת מה שהיה לפניו.

אבא התניע את המכונית ואמר בהתלהבות: ״יאללה, יצאנו לדרך,״ ודמיינתי את המילים יוצאות מתוך הפה הגדול שלו ונכנסות לתוך בועה שתלויה לו מעל הראש ונסגרות בתוכה לעולמים. ישבתי מאחורה בתוך המצברוח בבועה הסגורה שלי.

אבא התחיל לתאר לאימא את המסלול, כביש ארבע, כביש שבע, כביש שש, כביש עשרים וחמש, כביש תשעים, כמו שהוא למד מתוך המפה שלו אתמול בערב, בזמן שאימא ארזה מזוודות. ״מה זה משנה בכלל, גילי, תיסע לפי הווייז,״ ואבא אמר שהוא לא סומך על הווייז, הווייז הוא רק כלי עזר, הוא אוהב לדעת איפה הוא נמצא, וכבר קרו מקרים, היו שנסעו אחרי הווייז לשטחים, ובכלל, כבר נהיינו עבדים של המחשבים שלנו. אימא צחקה. ניסתה לתפוס לי את העיניים דרך המראה. אחר כך שלחה יד בין הכיסאות ותפסה לי הרגל. ״מה קורה שם מאחורה?״ שאלה, ואני אמרתי: ״הכול בסדר.״ שמעתי בקול שלה את המנגינה של העצבנות. כשהיא במתח, או כשהיא מתרגשת, מתחילה לה מנגינה בקול, ויוצאת ממנה נחמדות קלילה כזאת, ולפעמים גם חיוכים קפואים. שמעתי בפודקסט שחיוך נמשך רק כמה שניות, ואם הוא נמשך יותר, הוא נתפס כמאיים, כמו החיוך של הג'וקר למשל, או חיוך רשעי, כמו בובות ההפחדה ברכבת השדים בלונה פארק, שמשמיעות גם צחוק משוגע ומפחיד.

כשהשארנו את יבנה מאחור וירדנו לכביש המהיר, אימא החליפה תחנה ברדיו ואבא אמר: ״לא־לא, ענתי, תחזירי לגלגל״צ, אני רוצה לשמוע אם יש פקקים,״ ואימא אמרה: ״אני לא יכולה לשמוע את הברבורים האלה.״ אבא נהג לאט בנתיב הימני, וכל הזמן עקפו אותנו מכוניות והסתכלתי על מי שיושב בתוכן, עובר אותנו ונעלם ולא יודע עליי כלום. זה עשה לי טוב. כולם זרים זה לזה. חיים באותו אזור, אבל זרים. סתם מחשבה כזאת, ועוד הרבה אחרות, שעשו לי חשק להוציא את המחברת ולצייר את הכביש, המכוניות, האנשים שבתוכן, השמיים, ואת אימא ואבא שיושבים מקדימה ומדברים: מעל הראש של אימא עולה בועה ובה המילים, ריבוזומים, כרומוזומים, עכבר נוק־אאוט, ומעל הראש של אבא מצויר סימן שאלה שיוצאות ממנו טיפות זיעה.

מחר הם טסים לטורונטו. אימא ואבא ונועם. למחקרים של אימא. הם לא ייפגשו לרגע. זה על־בטוח. אימא לא תצא מהמעבדה, ואבא ונועם יבואו לבקר אותה שם ויביאו לה אוכל. עוד מעט היא תהיה פרופסור. כשאבא רוצה להציק לה הוא אומר: ״אפשר את המלחייה, פרופסור ענת גבעול,״ או ״אכפת לפרופסור להנמיך את הטלוויזיה?״ ולפעמים הוא קורא לה דוקטור, שזה מעצבן אותה באותה מידה. יש לה מעבדה במכון וייצמן, שם היא עושה את הניסויים שלה בביולוגיה ומנסה למצוא כל מיני תרופות חדשות או לבדוק השפעות של תרופות על כל מיני מחלות.

פעם אחת הייתי שם, ממש בפנים, איפה שכל הכלובים של העכברים שרק האף הוורוד שלהם מציץ דרך ריבועי הרשת של הכלובים, שהם בעצם מכלי פלסטיק אטומים. למעבדה חייבים להיכנס עם חלוק וכובע שמכסה את כל השיער, ובפנים יש טמפרטורה קבועה כל הזמן. ״זה מקום מנוטר,״ אימא אמרה, ונועם התפלאה שמישהו בכלל מנתר במקום כזה קטן. זה היה מצחיק. ובכלל נועם נראתה מצחיק עם החלוק והכובע.

אימא פתחה את אחד המכלים כדי שנציץ פנימה, ונועם קפצה אחורה וצעקה שזה מגעיל ושהיא רוצה ללכת. רק אני ביקשתי להחזיק אחד. אבל זה אסור. אפילו עם כפפות, אסור להחזיק אותם ביד. גם להאכיל אותם אסור. בכיס היה לי גזר שהבאתי מהבית, תכננתי לתת לעכברים את הגזר וגם לבקש מאימא לגדל אחד אצלנו. חשבתי שייתנו לנו מהמעבדה כמה.

נועם ממש התחילה לבכות, אז יצאנו החוצה וזרקנו את החלוקים לסל כביסה, למרות שלבשנו אותם רק חמש דקות, ודיברנו על זה כל הדרך לפיצרייה ברחובות.

זה היה מזמן. הייתי בכיתה ו', נועם בה'. הבנתי טוב־טוב מה קורה שם, אבל לא הראיתי לאימא כלום, לא רציתי להרוס לה. זה היה קצת אחרי שהיא קיבלה את המעבדה, וכולם היו כל כך גאים בה, גם נועם ואני, גם אבא, שהתחיל לקרוא לה פרופסור. בהתחלה זה היה מצחיק, אבל איכשהו זה כבר נהיה מעצבן.

בקורונה אימא נבלעה במעבדה, ואני ונועם הסתגרנו עם אבא בבית, כי התבטלה לו אז כל העבודה. הוא מוציא קבוצות של מטיילים לחו״ל, בעיקר אירופה הקלאסית, כמו שהוא קורא לזה, אבל לא רק, יש לו גם סיור מלחמות בבלקן, וגם מסע בין מקדשים בקמבודיה, כל מיני. לפעמים הוא היה נוסע עם קבוצת ישראלים שחיפשו מדריך לשבוע להדריך טיול מאורגן של הגיל השלישי בבירות של אירופה והיה נשאר לעוד יום-יומיים אם הצליח לסגור להם סיורי שוק, או סיור בבית הקברות היהודי. יש לו מלא חברים בכל מקום, שמזרימים לו הזדמנויות, ויש לו את הסיורים הקבועים שאליהם נרשמים מראש. אבל איך שהתחילה הקורונה, הכול התמוטט לו. כל היום כתב לאנשים בכל מיני מקומות כדי לנסות לשמר את הקשרים שלו. ישב כל היום מול המחשב והתכתב עם אנשים בזמן שנועם ואני טיפסנו על הקירות בגלל הסגרים, ואימא בטח הדביקה את העכברים שלה בקורונה וניסתה לרפא אותם.

אני עם הראש בחלון. כשמסתכלים דרך השמשה על אותה נקודה בלי להתמקד בה נראה שהמכונית עומדת והנוף טס אחורה. הנסיעה אמורה לקחת שעתיים וקצת. זה לא אכפת לי. מצידי שניסע ככה עשר שעות, אפילו יום שלם. יש לי רק זיכרון אחד מהבית של הדודים שלי גליה ועמי, למרות שאימא ואבא אמרו שהיינו שם שלוש פעמים. בזיכרון שלי נועם ואני ישבנו על טרקטור שחנה מאחורי הבית, וכמה שניסיתי לא הצלחתי לסובב את ההגה. ואחר כך גליה הגישה פשטידת תרד, וכשנועם אמרה שהיא מגעילה אימא כעסה עליה, ועמי אמר שגם הוא חשב ככה עד שהוא התרגל, וכולם צחקו. זה כל מה שנשאר בזיכרון. וגם קצת הצהוב והחום של המדבר.

ברדיו מתחיל שיר שגורם לאימא ואבא להסתכל זה על זה ולחייך. אבא מתופף עם האצבעות על ההגה לפי הקצב של התופים. בקורונה הוא הרשה לזקן שלו לצמוח, ומאז הוא שומר עליו וגוזם אותו בקו ישר בגבעות הרכות של הלחי, ובסנטר יש לו פסים לבנים של שיער שיבה. הוא מסופר תמיד קצר־קצר, ויוצאים לו מכל הראש קוצים לבנים.

הם ישאירו אותי אצל גליה ועמי ויחזרו ליבנה באותה הדרך וייכנסו ללחץ של הסידורים האחרונים לפני הנסיעה מחר, ונועם כל הזמן תתעצבן שאימא בלחץ ואבא יתקע את החוכמות שלו, ובעצם טוב שאני לא אהיה בזה. אני לא מפחד. שום כלום. רק... רק מה? ציפיות. גם תקווה. הכול עדיף על להיות קיץ שלם בטורונטו, בשיעמום הזה, עם כולם.

לא הסכמתי לטוס איתם, וזה כמובן עשה בלגן גדול, אבל היה מובן איכשהו. גם להם. אימא ואבא לא הסכימו בשום פנים ואופן שאני אישאר לבד בדירה ביבנה. לא עזרו לי כל הטענות והנקודות של בעד שכתבתי מראש, וקראתי להם מהדף בישיבה המשפחתית שביקשתי, שגם נועם השתתפה בה, וניסתה לתמוך בי לאורך כל הדרך אל הכישלון. אימא ואבא לא הסכימו לשמוע מזה. כעסתי עליהם עוד יותר. צרחתי על אימא שרק בגלל שהיא רוצה להתעלל בחיות גם בטורונטו, כאילו שלא מספיק לה מה שיש לה במעבדה שלה, זה לא אומר שכולם צריכים לנסוע לשם גם. אם זה כל כך חשוב, שתיסע בעצמה. אימא מאוד נעלבה והלכה לבכות בחדר שינה. אבא אמר שהגזמתי. הפסקנו לדבר על טורונטו. אבל זה כל הזמן עמד שם, בתחילת הקיץ, כמו קיר בטון. הרי ברור שאימא לא תוותר. אבל גם אני לא.

לאט־לאט בא הרעיון של גליה ועמי. אולי בגלל הכלבים. גם זה בעצם נשאר בזיכרון מהביקור אצלם. היו להם המון כלבים שנבחו כל הזמן. אימא ואבא לא הסכימו שנאמץ כלב, וגם על זה רבתי איתם בלי סוף. ובגלל גליה ועמי זה היה כל מה שרציתי, כמו חלום: רציתי לגדל כלב שאני אדאג לו בעצמי, אוציא אותו לטיולים, שיישן על שטיח ליד המיטה שלי, ונועם התגייסה לעזור לי בשכנועים, אבל זה לא עזר. זה היה מהנושאים שנגמרים ב״בשום פנים ואופן לא,״ הביטוי הזה שמזכיר לי כמה הם מבוגרים. וגם הייתה הטענה שזאת תהיה התעללות בכלב להשאיר אותו כל היום בדירה, בזמן שאני ונועם בבית ספר, ואבא בכלל בחו״ל ואימא במעבדה. אני עניתי על זה שכבר עדיף לכלב להיות חצי יום לבד בדירה מאשר להיות סגור כל היום בכלוב בצער בעלי חיים, אבל בלב גם הבנתי את זה, ובדמיונות שלי היה קשה לי לחשוב על הכלב שלי נשאר לבד בבית. בסוף ויתרתי. אבל כשעלה הרעיון שאישאר אצל גליה ועמי עלו גם הכלבים, שאני אוכל לעזור להם לטפל בהם, וזה ייתן לי תעסוקה.

מרגע שהסכמתי אימא התחילה להתנדנד. לקחה אותי לשיחות, ביקשה שאחשוב טוב־טוב אם זה באמת הכי טוב בשבילי, שאשקול שוב לבוא איתם לטורונטו, שכל המשפחה תהיה יחד, יהיה קיץ מושלם, כל מיני. אבא אמר שאם לא מסתדר, תמיד אפשר להעלות אותי על טיסה ולהצטרף אליהם. אימא, עם כל השכל והמחקרים היצירתיים שלה, היא ממש ראש בקיר, ודווקא אבא, עם כל החפרנות שלו, תמיד רואה את הדרך הפשוטה אל הפתרון, וגם לי זה נתן שקט. מה כבר יכול לקרות. אם יהיה לי משעמם שם, אני אטוס לטורונטו או שאצליח לשכנע אותם לאשר לי לחזור לדירה ביבנה.

כשסידרתי את המזוודה אימא רצתה לעזור, ואמרתי לה: ״בשום פנים ואופן לא.״ לא רציתי שתראה איזה בגדים בחרתי, למרות שרוב הסיכויים שהיא לא הייתה שמה לב. וזהו. יצאנו לדרך.

השמש בעיניים, ואבא הוריד את מגן השמש כדי לא להסתנוור, וכשפנינו ימינה לכביש שש הוא סובב את המגן על הציר שלו לכיוון החלון. ״לא צריך לזחול,״ העירה אימא, ואבא אמר: ״עם השמונה נקודות שלי כן צריך,״ ואימא אמרה: ״זה כביש שש, אתה יכול לנסוע פה מאה עשרים,״ אבל אבא נשאר על מאה, וכל הזמן עקפו אותנו מכוניות. כשמסתכלים מהחלון בריכוז על גלגל של המכונית על יד, אחרי רגע נראה שהוא מסתובב אחורה. הווייז אמר: ״מכמונת מהירות לפניך,״ ואחרי רגע ראינו את הניידת המוסווית שחנתה בשוליים ואת השוטר שמכוון למכונית את התותח הזה שמודד מהירות. הספקתי לראות גם שמשקפי השמש שלו רוכבים על ראש קירח ושהמדים שלו כחולים כהים, כמעט שחורים. משני צידי הכביש שדות של תירס, חלק כבר קצורים, וגם מטעים של עצים נמוכים, שנראים כמו גלים ירוקים שעולים מתוך ים של גבעות חומות. בעיניי זה היה יפה. אימא תקתקה בטלפון כל הזמן. תיק־תיק־תיק־תיק־תיק, ואחרי רגע הפּינג של ההודעה הנכנסת, ושוב תיק־תיק־תיק, עד שאמרה פתאום שיש לה בחילה, ואבא אמר: ״תוציאי את הראש מהטלפון ותסתכלי החוצה.״ אבא פתח את החלונות שלו ושל אימא, ורוח רעשנית התפרצה לבועה של המכונית. השיער של אימא עם כל הגוונים החדשים והפֵן התפזר כמו סביון שעושים עליו פו. היא צעקה: ״תסגור גלעד, תסגור,״ למרות שהייתה יכולה לסגור את החלון מאצלה. היא שמה את הידיים על התסרוקת, ואבא אמר שעוד מעט זה באר שבע, ואפשר לרדת מהעוקף ולהיכנס לעיר, למצוא איזה בית קפה נחמד כדי לנוח קצת מהדרך, אבל אימא אמרה שלא צריך, הבחילה כבר עברה, והמשכנו עד דימונה.

כשיצאנו מהאוטו אבא התמתח, ואימא אמרה שהיא הולכת לעשות פיפי, ושאלה אותי אם יש לי. קצת היה לי, אבל לא רציתי להיכנס לשירותים המסריחים בתחנת הדלק, אז אמרתי שאין לי בכלל ונכנסתי עם אבא לחנות שיש שם. הוא הזמין לעצמו קפה ולי בורקס גבינה ומיץ ענבים. המוכר, בחור עם פנים של ילד חלקים־חלקים, כאילו אף פעם לא התגלח, חתך את הבורקס לרוחב והכניס פנימה את פרוסות הביצה הקשה, ועד שהבורקס התחמם הכין לאבא קפה. אימא לא רצתה לשתות או לאכול. ישבנו מול שולחן קטן, אני טרפתי את הבורקס, ואבא שתה את הקפה מתוך החור של המכסה של כוס הקרטון, ובשולחן בפינה ישבו שלושה בחורים שדיברו בערבית. אימא ישבה רגל על רגל, וכל פעם שנפגשו המבטים שלנו היא מייד חייכה את החיוך שמגלה שהיא לחוצה. הטלפון שלה השמיע פינג, והיא אמרה שגליה שואלת מתי נגיע. אבא אמר שזה שעה מכאן, משהו כזה, ואימא הסתכלה עליי, כאילו כדי לזרז אותי לגמור את הבורקס. אחרי חצי כבר לא התחשק לי יותר, ואמרתי שאפשר להמשיך.

ברמזור הראשון אחרי התחנת דלק השתחל אופנוע רעשני בין המכוניות שחיכו שהאור יתחלף ונעצר ממש על יד החלון שלי, והאופנוען הסתכל עליי מתוך הקסדה שלו במבט שחור־שחור שישר התחשק לי לצייר. הוא סובב את הידית של הגז, והאופנוע השמיע צרחות משוגעות, ואימא ואבא הסתכלו קדימה ועשו את עצמם כאילו הם לא שמים לזה לב, למרות שאי אפשר לא לשים לזה לב. כשהתחלף האור ברמזור האופנוע פרץ קדימה, ועוד לפני שאבא הספיק לתת גז כבר היה באמצע הצומת, הרים גלגל והמשיך ככה קדימה, על גלגל אחד, ואבא אמר: ״הבדואים נוסעים פה כמו משוגעים,״ ואימא אמרה: ״בחיי, סכנת נפשות,״ אבל אני דווקא חשבתי שזה היה מדהים מה שהוא עשה, להרים גלגל ככה, לא לפחד מכלום.

המשכנו לנסוע. אצלי בראש עוד המשיך להתפרע האופנוע. הנוף נהיה פתאום צהוב. אימא הזיזה את הכיסא שלה קצת אחורה ושאלה: ״זה בסדר ככה, עומר?״ ואני אמרתי: ״כן, זה לא מפריע.״ וכבר הרגשתי שהנה, זה מגיע. המקום הראשון. הראשון־הראשון. אבא אמר בחצי לחישה: ״פה זה הכור,״ ובאמת מפעם לפעם היה אפשר לראות את הכיפה הצהובה משמש נולדת מהרקע החום של האדמה, ותכף שוב נעלמת, עד שהשארנו גם את הכור מאחורינו, ובטח כשהם יחזרו אבא יגיד עוד פעם: ״פה זה הכור.״ הכביש נכנס לתוך הפתח שעשו לו בהרים, והתחיל להתפתל כלפי מטה, ואבא אמר: ״עוד מעט יש נקודת תצפית, זה ממש חובה לעצור.״ אימא אמרה במין עייפות כזאת: ״עזוב גילי, בוא נמשיך,״ ואבא אמר: ״זה רק לחמש דקות, זה ממש שווה,״ אז עכשיו אנחנו פה.

בנקודת תצפית.

אנחנו יוצאים מהאוטו שאבא עצר במפרץ המיוחד, הולכים לשלט עם ההסברים על הנוף שנפתח מתחתינו. כל מיני שילובים מדהימים של צבעים: לבן ואפור וחום ושחור וצהוב וגם ירוק פה ושם. זה מרגיש לי כיף כזה כשהמבט נופל מהגובה שאנחנו נמצאים בו אל המניפה שפרושה מתחתינו. ״במזרח, קשה לראות ממש כי יש אובך,״ אבא אומר בקול גדול, שמתגבר על הרוח החמה והיבשה, ״זה כבר הרי אדום. זה ירדן,״ ובגלל הרוח אימא אוספת מהר־מהר את השיער וסוגרת אותו בגומייה של קוקו שהייתה לה על היד כמו צמיד. ״וכאן מתחת זאת בקעת סדום, וצפונה יותר, איפה שהאדמה יותר לבנה כזאת, זה החווארים, וצפונה מהם, לא רואים את זה מכאן, זה דרום ים המלח,״ ואימא אומרת: ״בסדר גילי, אנחנו לא בטיול מאורגן,״ ואבא כבר מרים אבן קטנה מהאדמה וזורק עליה, אבל לא פוגע, ואימא צורחת: ״משוגע,״ וצוחקת. ולי יש ביד את המחברת, ואני פותח דף חדש, לבן, ומעביר בשליש התחתון שלו קו שחור ישר, ואומר לעצמי שהמקום הראשון הוא קו, קו שממנו מתחיל הניסוי שלי, לא הניסוי, הבדיקה, כי מכאן ועכשיו, מאיפה שעובר הקו, כל פעם שידברו אליי אני יהפוך את הכול בלב: אני יכול, אני חזק, אני בטוח, אני לוקח, אני מרים, אני מגיע או מחכה, מכאן הכול יעבוד חלק, כמו ששמעתי את אבא אומר לא מזמן, אחרי שתיקן את מכונת הכביסה, פירק אותה לחלקים כדי להחליף רצועה שחרקה, והרכיב מחדש והפעיל ואמר: ״מכאן זה יעבוד חלק,״ וככה זה כשכל דבר במקום שלו, מחובר נכון, וגם אני.

הנוף אין־סופי. אין־סופי. אימא ואבא עומדים ליד השלט, ואני נכנס ביניהם ומחבק אותם משני הצדדים, ואימא לוחצת אותי קרוב אליה ושואלת בצחקוק: ״אוהו, למה זכינו,״ ואני אומר: ״סתם, מה, אי אפשר לתת חיבוק?״ ואבא אומר: ״נהפוך הוא, נהפוך הוא,״ וגם הוא לוחץ אותי קרוב אליו, ואימא אומרת: ״זה ממש נוף מרהיב.״

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא