אלול
רכב ההסעות נעצר במגרש החניה של בית ספר אילונים. על שמשתו האחורית הכריז שלט: ״ילדים״.
אישה התנתקה מהקיר שנשענה עליו, מעכה סיגריה בסוליית נעלהּ וניגשה אל הרכב.
הנהג, אברך צעיר, קפץ בקלילות ממושבו.
״בוקר טוב, ילדים מוכנים לפקודתך מפקדת״, פתח לרווחה את דלת ההזזה וחשף שמונה ילדים המומים, חגורים בחגורות בטיחות.
״נו, אז מה עשיתְ בחופש?״
״לא הספקתי כלום, תאמין לי״.
זה אחר זה הורידו את הילדים. הנהג הצדיע ונסע משם בחיפזון, והילדים הממושמעים צעדו אל שער הכניסה הרחב של בית הספר.
כל ילד הוכנס מיד לכיתה המיועדת לו והדלת נסגרה אחריו. דממה שררה בבית הספר, ורק קול צרחה רמה או צחוק חד נשמעו מדי פעם. הילדים חולקו לכיתות לפי רמת התפתחותם ולא לפי גילם, ולמדו בהן מלאכות פשוטות שנועדו להכשירם להשתלב במפעלים מתאימים להם.
בית ספר אילונים נועד למקרים החמורים ביותר של פיגור שכלי. ילדים שבנוסף לעיכוב התפתחותי ניכר סבלו ממחלות רקע וממומים נוספים, בין שלושה לחמישה תלמידים בכיתה ולהם מורה וסייעת.
אפרת נכנסה לכיתה בשעה שמונה בדיוק. היא בירכה לשלום את שוש, שישבה בישיבה מזרחית על שולחן ליד החלון. הן היו צוות ההוראה של הכיתה המתקדמת. ילדי כיתתן היו בעלי עצמאות מוטורית, אכלו בכוחות עצמם, יכלו לתקשר במידה זו או אחרת, וחוֹני הצליח אפילו לנהל דיאלוג.
בשעה זו הילדים ישבו מול כרטיסיות משחק מאוירות.
חוני קרא: ״מה זה זה אפרת!״ איילה, שעמדה מול הארון שבו משחקי קופסה ישנים, גיחכה בקול צרוד בתגובה להכרזתו, ובמענה לה צחקה גם אבישג בלי להרים ראשה מהכרטיסייה שאחזה.
אפרת עברה ביניהם, נגעה בהם קלות, בירכה אותם לשלום לאחר חופשתה הארוכה.
הם, פרט לשבוע האחרון של אוגוסט, המשיכו להגיע לבית הספר מדי יום.
היא ליוותה אותם מאז היו בני שש והתחילו את לימודיהם באילונים. כעת היו חוני ונאג'י בני תשע, ואיילה, אבישג ואמיר — מבוגרים מהם בשנים אחדות.
לאחר שסידרה חמישה כיסאות סביבה, התיישבה והזמינה את הילדים לתפילת הבוקר.
הילדים התנועעו לכיוון הכיסאות, ושוש קמה באנחה רמה והביאה מן הארון סידורי תפילה המיועדים לפעוטות. לאחר מכן חזרה לשבת על השולחן ולבהות מהחלון.
אפרת פתחה את סידור התפילה בעמוד הראשון, לתמונת ילד חבוש כיפה יושב על מיטה. הילדים החלו מתעסקים בספריהם. אמיר הזעיר, שפניו חיוורות, שערו לבנבן ועיניו רטובות תמיד, רייר על הספר בשעה שהתאמץ לדפדף בו.
אבישג נפנפה בספר מעל ראשה העצום והרימה את פניה אל משב האוויר הקל שיצרה.
אפרת דקלמה בקול את התפילה. חוני הניע את גופו בכוונה גדולה קדימה ואחורה ואמר: ״אמן אמן״.
נאג'י נקש בלשונו והכה על ברכו, מפלבל בעיניו אל התקרה.
אפרת הגיעה לאילונים היישר מלימודי החינוך המיוחד חדורת רצון וערכים, ואלו הלכו והתמעטו משנה לשנה. הידע שצברה בלימודיה, שחשבה שיהיה מעשי, נזנח לנוכח עומק הקשיים שנתקלה בהם ולנוכח הבנתה שהילדים לא מתקדמים ולא עתידים להתקדם.
תפילת הבוקר שהנהיגה בכיתתה מתוך תפיסה אמונית תמימה נהפכה לעוגן עבור הילדים אך בעיקר הייתה נחוצה לה כדי לעבור בכל בוקר לעולם הסוריאליסטי שהתנהל באיטיות משתרכת וחסרת תקווה בין כותלי בית הספר. היא האמינה שגם שוש, אף שקבלה על כך בכל הזדמנות, נהנית מהנוהג השגור.
אלי, מנהל בית הספר, שהתהדר בכיפה קטנה שאותה הרבה לסדר ברוב טקס על ראשו המקריח, התפעל כל כך מסידורי התפילה המאוירים, שמיד התקשר לחברה המייצרת אותם וביכולתו המופלאה לעורר רחמים, גייס עשרים ספרים עבור כלל בית הספר וזאת ״מבלי להוציא שקל מהכיס!״
אך כשניסה לכפות את תפילת הבוקר על שאר הכיתות, קמה מהומה גדולה בחדר המורים. ״רבע מהתלמידים שלנו ערבים״, ״זאת כפייה דתית״, ״על מה בכלל יש להם להתפלל״.
אלי נכנע וסידורי התפילה נותרו מיותמים.
לאחר תפילת הבוקר ניגשו הילדים אל שולחנות העבודה שעליהם כבר הונחה משימתם. בדרך כלל הם מיינו מטבעות. אפרת התיישבה ליד אבישג ואיילה, שוש ישבה עם אמיר וחוני.
בזמן שהילדים עבדו דהר נאג'י סביב הכיתה, נקש בלשונו והביט אל התקרה. מדי פעם נעמד על כיסא שניצב ליד החלון עבורו והצמיד את פרצופו אל הזכוכית, או נעצר ליד דלת הכיתה, בדק וגילה שהיא נעולה והמשיך לדהור.
אפרת הורתה לשוש מעל ראשי הילדים: ״שני מטבעות בכל גומה״, והם התחילו לעבוד. בכיתה שררה דממה, לבד מרשרוש המטבעות והנחייתן החוזרת של שוש ואפרת — ״שניים בכל גומה״.
איילה הצליחה למלא את תבנית הביצים ראשונה. אפרת שיבחה אותה, ואיילה הרימה אליה את עיניה המלוכסנות. פיה, שהיה תמיד פעור ולשונה הגדולה משתרבבת ממנו, נפער בחיוך רחב.
אפרת נזכרה בשיחתה עם אלי הבוקר — ״איילה קיבלה דרך כנשים״, בישר לה וכשראה שאינה מבינה הבהיר: ״וסת. ההורים שלה לא ממש מאושרים כפי שאת יכולה לנחש — הטמבלים. העו״סית רותחת, הו הא. כמובן שדיברה איתם למנוע מראש את ההתרחשות הבלתי רצויה הזאת. אבל את מכירה את החבר'ה האלה, הם לא מאמינים ברפואה״.
בתנועה מהירה סידר את הכיפה על ראשו, תופף בשתי ידיו על השולחן בקצב מהיר וסיכם: ״תעדכני את שוש. אני בטוח שהיא תהיה בעננים״, צחק בקול רם מהבדיחה של עצמו. כשראה שאינה מצטרפת, שחרר אותה מעימו בתנועת גירוש.
הכול באלי הרתיע אותה — עליזותו הבלתי מסונכרנת, עיניו המרצדות כשל אחרון התעלולנים, לבושו המעומלן, חולצתו המכופתרת המתוחה על כרסו, התנהגותו הפלרטטנית עם הסייעות, החביבות הכמעט אבהית שבה נהג עם התלמידים לרגע אחד ובמשנהו התעלמות מוחלטת.
כעת העבירה את המידע לשוש: ״איילה קיבלה אתמול את המחזור החודשי״.
״יופי. כיף לי״, הפטירה שוש.
בשעה עשר הביאה שוש כריכים וירקות עבור הילדים, ואפרת יצאה לחדר המורים.
חדר המורים המה שמחת מפגש. המורות פטפטו זו עם זו בצפיפות בפינת הקפה.
אפרת הוציאה מתיקה כריך עטוף בנייר שעווה והתקשרה למתן, בעלה.
מוקדם בבוקר לפני שיצאה, הכינה כריכים לכל בני המשפחה, ומתן ארגן ושלח את הילדים לבית הספר בדרכו לעבודתו.
פעם, כבדרך אגב, העיר מתן שאין לו צורך בכריך ותיאר בפניה ובפני הילדים את שפע המאפים והכריכים שמוצעים מדי יום במטבחון חברת קיפקום, שבה עבד כמתכנת. יאיר, בנם הבכור, שאל בספקנות: ״זה כשר?״ מתן משך בכתפיו ואפרת סיכמה: ״עדיף שתאכל את הכריך מהבית״. ״אימא צודקת״, הוא אמר וקרץ לה. היא ניחשה שהוא לא אוכל את הכריכים שהיא מכינה אך היא המשיכה להכין אותם והוא המשיך לקחת.
בקושי הספיקו להחליף כמה מילים בבקרים, ולכן היה לה חשוב לוודא שפיזור הילדים עבר ללא אירועים מיוחדים. ״אה! אשתי היקרה!״ היא הרחיקה מעט את השפופרת לנוכח קריאתו העליזה. ״הילדים התרגשו מהחזרה לספסל הלימודים, לא היו תקריות מיוחדות שיש לדווח עליהן לפיקוד העליון״.
היא נפרדה ממנו בקצרה ובעודה נוגסת בכריך חשה קורת רוח, הם ניהלו בהצלחה את האופרציה הקרויה משפחה.
אפרת הכירה את כל המורות בחדר המורים, לבד מבחורה צעירה ונבוכה שנברה בתיקה כדי להעסיק את עצמה. אפרת הניחה שזו מורה חדשה שמרגישה המומה ומוצפת אחרי השעתיים הראשונות שלה באילונים. היא משכה בכתפה, גם היא הייתה פעם במקום הזה. כל אחת צריכה לעבור את המסע שלה עם עצמה.
״עדיין עם שוש?״ התיישבה לידה פנינה, מורה מבוגרת וכבדת גוף. ביד אחת אחזה קערת סלט ובשנייה ספל קפה, וכשהניחה את הספל על השולחן נשפך הקפה סביבו.
״כל הכבוד לך שאת שורדת עם הטיפוס הזה״, אמרה במיאוס תוך שהיא מערבבת את הקפה שלה ברעש גדול.
אפרת הוציאה מתיקה סידור קטן. ״סליחה, ברכת המזון״, התנצלה ושקעה במלמול חרישי. פנינה חיכתה מעט, משכה בכתפיה, הפנתה את ישבניה אל אפרת ופנתה למורה שישבה מצידה השני.
בכיתה, שוש חילקה לילדים את הכריכים ולקחה אחד גם לעצמה. היא התיישבה שוב במקומה הקבוע שעל השולחן ומשם קראה לחוני, שדחס את כל הכריך לפיו: ״תפסיק להיות חזיר!״
חוני התקרב אליה, מצביע על קערת העגבניות, פער את פיו לרווחה, חושף את תכולתו הגבינתית, ושוש תקעה בו קוביית עגבנייה.
״את מורחת את כל הגבינה על השיער!״ קפצה מהשולחן ומשכה בכוח את ידה של אבישג משערה. אבישג הביטה בה מופתעת: ״אה?״
״אל תגידי לי אה!״ שוש דיברה אל עצמה, משכה חתיכת נייר מגליל גדול ומחתה את שערה של אבישג בכוח.
היא חילצה את שאריות הכריך מידיו של נאג'י וזרקה אותן לפח. משם הצעידה אותם אל השירותים ונעלה את חדר הכיתה אחריהם.
הילדים עמדו בשורה, צמודים לקיר. שוש עטתה כפפות ניילון והשכיבה את אבישג על הרצפה. אבישג בהתה בתקרה בזמן ששוש התעסקה בה כה וכה, מרימה ומזיזה אותה מצד לצד כבובה עד שסיימה להחליף את הטיטול שלה.
זה אחר זה שטפה את ידיהם ופניהם בכיור והצעידה אותם בטור במורד המדרגות המובילות אל החצר. חומה גבוהה, מעוטרת בציורי ג'ירפות וזברות שדהו זה כבר, הקיפה את החצר — רחבת בטון מוקפת ספסלים ובמרכזה ארגז חול קטן.
על החומה השתרגו חוטי תיל סבוכים, לא ברור על מי באו להגן — על ילדי בית הספר מפני העולם או על העולם מפני ילדי בית הספר.
שוש זנחה את הילדים בפתח החצר ונכנסה לחדר המזכירות. כשחזרה עם כוס קלקר מעלה אדים, סיגריה תחובה בזווית פיה, והתיישבה ליד חברותיה בספסל הסייעות — כבר התפזרו הילדים ושוטטו בחצר בחוסר מעש.
ליד אחד מקירות החומה ניצבו כמה כיסאות גלגלים מרופדים ובהם חגורים ילדים. אחדים הנידו ראשם או ידיהם בתנועות חזרתיות, אחרים הביטו קדימה בנקודה נעלמת.
מאחד החלונות בקעו צרחות רמות. ילדה בשם לירי, ששיניה צמחו החוצה כמעט במאוזן, עמדה בו והשמיעה קריאות צחוק רמות בעודה הולמת באגרופיה על הזגוגית המחוסמת.
שוש ניהלה שיחה קולנית בטלפון. בתה חן התקשרה אליה בוכה מהטלפון שבמזכירות בית הספר.
כל החופש הגדול בילתה חן עם משפחתה הענפה שכללה די בני ובנות דודים לשעשועיה ושכחה כליל מבנות כיתתה. ככל שהתקרב סיומו של החופש הגדול החלה חרֵדה, ובצדק, מפני היום הראשון ללימודים.
במהלך החופש קבעו בנות הכיתה מי תשב ליד מי, וחן מצאה את עצמה יושבת במקום היחיד שנותר פנוי, ליד ילד חדש שאיש לא הכיר.
היא חיברה אחד ועוד אחד והסיקה שעשו עליה חרם. היא התעקשה שאימהּ או אביה יגיעו מיד לקחת אותה הביתה.
שוש דרשה שתיתן לה לדבר עם המורה, חן התנגדה, ועל כן הסתיימה השיחה בצעקות הדדיות.
שוש הדליקה סיגריה חדשה, שאפה ממושכות ופנתה לחברותיה: ״על היום הראשון בכיתה ו' חרם!? חבורת מכשפות, שילכו לאלף עזאזל. מה נהיה מהילדים של היום?״
הסייעות הסכימו פה אחד והפליגו בתובנות על הדור שאינו כפי שהיה.
משחשו שמיצו את הנושא, שאלה רחל, הסייעת מהכיתה הסמוכה לזו של שוש: ״ואיך אפרת השנה?״
״אותו צנון יבש. עם ה'תפילת הבוקר', אסור לדבר מילה כל היום. בלתי נסבלת״.
״אישה קשה״, הסכימו שאר הסייעות.
חוני התהלך סמוך לסייעות וניסה למשוך את תשומת ליבן. הוא הרים את ידיו אל השמיים. ״יא אולוהים! כל הלילה לא ישנתי!״ ייבב. הסייעות פרצו בצחוק, אף שכבר שמעו את הקריאה הקבועה שלו פעמים רבות, וחוני, מרוצה מעצמו המשיך: ״כל הלילה לא נתנו לישון״. הוא התקרב אל שוש שמעכה את פרצופו השמנמן והנחיתה נשיקה מצלצלת על לחיו. ״אין עוד אחד כזה! סופגנייה!״ חוני גרגר מרוב אושר, רוק נוזל מפיו אל סנטרו.
לשמע צחוקן של הסייעות, סמיר, המבוגר מבין תלמידי בית הספר, שכבר לא היה ילד, התקרב אל הספסל בצעדיו המרחפים. ״כל הלילה!״ פרץ בצחוק מקרקר ומחא כפיים, ״כל הלילה!״
עטרה, בת כיתתו, שהייתה תמיד צמודה אליו, שערה הקצר מזדקר לכל עבר ומקושט בסיכות פלסטיק צבעוניות, הנמיכה את קולה כממתיקת סוד וחזרה על המילים היחידות שאמרה: ״הוא אמר לי... הוא אמר לי...״
הסייעות עייפו מלהגם חסר הטעם של הילדים, ושוש גירשה את חוני ממנה בטפיחה הגונה על ישבנו. הוא נמלט בצחוק פרוע, ובעקבותיו נמלטו גם סמיר ועטרה.
הן חזרו לדון בנושא החביב עליהן, הבטחתו של אלי לארגן להן פינת קפה.
שוש צעקה אל חלונו בקומה השנייה: ״רק למורות הוא דואג, האלי הזה!״
״הגזמת שוש! שקט״, השתיקו אותה הסייעות ופרצו בצחוק כשמחדרו של אלי עלה קול זמרתו: ״שושנה, שושנה, שושנה...״
אחרי ההפסקה לקחו אפרת ושוש את הילדים אל ה״בית לדוגמה״, קומה נפרדת בבית הספר, מעוצבת כבית על חדריו, שנועד להכין את הילדים המסוגלים לכך לחיים בהוסטל.
הילדים ניסו כמיטב יכולתם להבין מה עליהם לבצע. היום למדו לפרוש סדין גומי על מזרן.
אבישג הוציאה את לשונה בהתרכזות גדולה כשפרשה את סדין הגומי, לא על המזרן אלא על ראשה, ועמדה כך, מכוסה בסדין, מבולבלת.
שוש החניקה צחוק. אפרת הורידה מעליה את הסדין ופקדה: ״נסי שוב״.
בתוך כך צלצל הטלפון של שוש, והיא חיטטה בתיקה ושלפה אותו, מתעלמת מעיניה הנוזפות של אפרת.
״בשום אופן!״ הרימה קולה, ״בשום אופן אתה לא יוצא מהבסיס. אתה לא מתקרב לבית ספר שלה, שמעת אותי? אני נשבעת לך שאני מטפלת בזה. לא! לא! תישבע... טוב, אז תבטיח!״
בידיים רועדות החזירה את הטלפון לתיקה, בלי לחשוב הוציאה את קופסת הסיגריות ומיד החזירה אותה וסיננה קללה. ״טוב, תביא את זה!״ חטפה את הסדין מידיו של אמיר שעמד לידה, פרשה אותו בכעס ותחבה את קצותיו תחת המזרן. ״הנה! מה כל כך קשה, אה?״
אפרת משכה את הסדין מעל המזרן והחזירה אותו לאמיר. ״מה קורה איתך, שוש?״
״הבן שלי רוצה לצאת מהבסיס, ללכת לבית ספר של הילדה ולאיים על הבנות שעושות עליה חרם. עם הרובה! מה, אין לי מספיק צרות בחיים?״
הן עבדו יחד שנים, ואפרת עדיין לא התרגלה לסיפוריה המשונים של שוש, באיזה מין עולם יבוא חייל לבית הספר של אחותו ויאיים על ילדים עם רובה? לפי עוצמת הסערה ששוש הייתה נתונה בה, הבינה שתהיה חייבת להתייחס לתלאותיה, אחרת לא תצליח לסיים את השיעור. היא הביטה בשעונה באנחה, אף פעם לא היה מספיק זמן.
״שמעתי שהוא הבטיח לא לבוא, נכון?״ השתמשה בקול ההיגיון, ״אז הנה. זהו. העניין סגור. זכרת את עניין המחזור של איילה?״
שוש בהתה בה בחוסר הבנה. היא השפילה את מבטה אל איילה שבהתה בה, לשונה הגדולה משתרבבת מפיה כרגיל.
״שכחתי מזה לגמרי. איכס״.
אפרת עלתה איתם לכיתה ונפרדה מהם. עד לסוף היום נשארו הילדים בהשגחת הסייעות.
מבית הספר נסעה בחזרה לביתה, מזדחלת בטור איטי של מכוניות ומוניות ואוטובוסים שנעצרו כל כמה מטרים, פולטים פיח בקול אנקה. כלי רכב גלשו אל הצמתים בחסות הרמזורים וחסמו אותם, וצפירות נזעמות נשמעו מכל עבר. הולכי רגל חצו את הכביש בין המכוניות. נהגי אופנוע התחככו במראת הצד של מכוניתה.
אפרת שחזרה את יום העבודה בראשה, בודקת אם נותר דבר־מה לא פתור שיש לתת עליו את הדעת. חוץ משוש שהייתה נסערת בגלל חייה האישיים הכאוטיים, היום עבר ללא תקלות. היא הגיעה לפאתי ירושלים ונפתחה לה הדרך אל כביש מהיר ורחב שנסלל לא מזמן והוביל לביתה ביישוב הקהילתי ציונה.
ככל שהתמעטו כלי הרכב על הכביש, כך נשמה לרווחה. המזגן קירר את חלל הרכב, העיר המלוכלכת וההומה נשארה מאחור, ומולה התפרש הנוף הצחיח.
הרים הטילו צל על ההרים שלפניהם, כמו גלי ים שקפאו מאופק עד אופק בתצוגה פנורמית של עוצמה וקביעות. עצים אחדים צמחו פה ושם, שיחים מאובקים וקוצים צהבהבים ניקדו את אדמת הקיץ הסדוקה בינות לסלעים ולאבנים. הכביש התפתל לפניה, חוצה את הנוף להשתקפות סימטרית משני צידיו, שנקטעה כשהתגלתה לעיניה החומה האפורה שהוקמה לאחרונה וכיערה את נוף הגבעות משמאלה. כשהגיעה למחסום נופפה בתנועת יד קלה לחיילים הלבושים אפוד מלא ונושאים רובים ומכשירי קשר. אחד מהם העיף בה מבט מהיר וסימן לה להמשיך.
כשנכנסה לציונה בירך אותה בנפנוף נלהב תושב היישוב שאייש את עמדת השמירה סמוך לשער. הוא התקרב לרכבה, כאומר לפתוח בשיחת רעים, אך היא המשיכה בנסיעתה, כאילו לא הבינה את כוונתו. בתקופה האחרונה שוב הוכרזה כוננות, והוחלט שגברי היישוב יתגברו את החיילים שסיירו באזור וישמרו בשער בתורנויות. מתן קבל על הזמן שזה יגזול ממנו על חשבון ימי החופשה השנתיים שלו, אך שניהם ידעו שישמור בתורו כמו כולם, אם ירצה ואם לא.
שולחן המטבח נותר מלוכלך, כצפוי. היא פינתה את הכלים מהשולחן, רחצה את משקעי השוקו מתחתית הספלים ומילאה את המדיח. מתן תמיד יצא בבהילות בבקרים.
כשנישאו גרו בירושלים בדירה קטנה ששכרו בסמוך לדירת הוריו של מתן. שם נולד יאיר. סבו וסבתו טיפלו בו בזמן שמתן ואפרת היו בלימודים. עד שסיימו את לימודיהם, כבר הייתה בהיריון עם רעות. הדירה נהייתה קטנה מדי עבור משפחתם המתרחבת, והם חיפשו להם בית של קבע. אחד מחבריו של מתן שכנע אותם לקנות שטח בציונה, מרחק עשרים דקות מירושלים.
הם ביקרו ביישוב. אל מול הגבעות מלאות ההוד, מרחבי אין־סוף של ארץ בראשית, התמלאה אפרת יפעה והתרגשות. כן, היא אמרה למתן בעיניים נוצצות, פה נבנה את הבית שלנו.
מתן מצידו, התרגש מרעיון ה״בית עם גינה״ ודמיין את יאיר ואת אחיו העתידיים מתרוצצים במרחבים שאין להשיגם בעיר הגדולה ולא כל שכן בתקציבם.
הוריו של מתן, לעומת זאת, התנגדו לרעיון המגורים מעבר לקו הירוק. לא צריך לגור במקום שיש מחסום בדרך אליו, אמרו. זה לא בריא לנשמה, ובעיקר מסוכן. אך לאחר שביקרו ביישוב הוותיק, שהיו בו מוסדות חינוך מאורגנים, חוגים, אירועי תרבות וועדות מסודרות לכל דבר ועניין, וראו את ילדי הגנים מטיילים בשבילי היישוב ומברכים את העוברים ושבים בחיוכים רחבים, והתרשמו מהכביש החדש ההולך ונסלל והופך את ההפרדה בין האוכלוסיות לעובדה קיימת בשטח — הם נאלצו להודות שבסכום שיצליחו לגייס עבור הזוג הצעיר לא יצליחו להשיג איכות חיים ורווחה שיגיעו לקרסולי אלה שיוכלו להשיג בציונה. והרי ציונה היא יישוב חוקי, הרגיעו את עצמם. את האדמה רכשו ממנהל מקרקעי ישראל.
בזמן שהלך ביתם ונבנה, הסתובבו אפרת ומתן בחלל ההולך ומקבל צורה ביראת כבוד. מדלגים בזהירות בין כוסות עם שאריות קפה ובדלי סיגריה, מתעלמים מהפועלים תושבי הסביבה שעמלו סביבם ויוצאים אל החצר המלאה בטון וסיד, להתבונן בהרים שנשקפו מולם, הנוף שילווה את חייהם. גם הפועלים מצידם התעלמו מהם.
כשהבית היה מוכן, מדיף ריח צבע והבטחה, והחצר עוד בתולית, נכנסו אליו עם פעוט ותינוקת רכה, וכעבור שנים מעטות נולד בו בן הזקונים שלהם.
תחילה התהלכו בו בזהירות ובהתפעלות, אך צורתם וצרכיהם חלחלו לתוכו וריככו אותו עם השנים, וכמו נעליים בלויות ונוחות נהפך מבית לביתם. בית שבשנותיו הראשונות היו הספות בו עמוסות ערימות כביסה בלתי נגמרת ורצפתו מכוסה בצעצועים. אלה התמעטו ככל שגדלו הילדים וחדרי הבית המרכזיים נרגעו והתרוקנו.
בחופש הגדול האחרון הפתיע מתן את הילדים בקונסולת משחק חדישה ויקרה שחיבר לטלוויזיה בסלון. למגינת ליבו, עם שוך ההתלהבות הראשונית התברר לו שהם לא נתפסו לעניין. וכך הצעצוע היחיד שנותר עתה גלוי בסלון היה של אבי המשפחה בן הארבעים.
לצד מסך הטלוויזיה והקונסולה המהודרת, ניצב מדף ועליו ספרי קודש. לעומת ספריית ספרי הקודש הגדלה והולכת בחדרו של בכורם יאיר, הייתה הספרייה שלהם דלילה והספרים בה מאובקים.
יאיר היה תלמיד רציני ולמדן. הרב הצעיר, שזה מקרוב בא ליישוב, החמיא לו בשבת האחרונה שכל ישיבה שיחפוץ ללמוד בה תקבל אותו בברכה. בתם רעות, לעומת זאת, הייתה שובבה ופעלתנית, וליבה לא הלך אחר הלימודים. ודוד בן הזקונים, נולד במשקל קילוגרם ובילה חודש בפגייה, ואף שכבר היה תלמיד כיתה ב' בריא כשור, נותר בעיני הוריו אפרוח הזקוק להשגחה.
אפרת עקבה בהתפעלות אחר ילדיה הגדלים. כל דבר שעשו הדהים אותה: מילים שהמציאו כפעוטות, מחשבות שביטאו כשגדלו, הקלילות שבה התנהלו בעולם, צחוקם המתגלגל והמהירות שבה שכחו את כעסם.
היא לא זיהתה את עצמה בתכונות שאהבה בהם, הן הגיעו בוודאות ממזגו הנוח של מתן, ובכל זאת, כלפיו הייתה מלאת ביקורת. הרצינות הייתה ממנו והלאה. הוא הגיב בהומור לכל טענה, וגם כשקראה אותו לסדר התקשה להסתיר את זיק חיוכו.
בעיקר הצטערה שהוא אינו מתפלל בבית הכנסת עם שאר הגברים ביישוב. הוא הוציא עצמו מן הכלל, וקוטר כיפתו הלך וקטן עם השנים. בשבתות התעורר מאוחר והצטרף אל התפילה רק לקראת סופה. לשיעורי תורה אצל הרב לא הלך מעולם. כשהעירה לו על כך, הייתה תשובה אחת בפיו: ״רק אם תבואי גם את״. תמיד בחיוך, ברוח טובה ובקריצה.
היא עלתה לקומה השנייה, עברה בין החדרים, קיפלה שמיכות, הרימה פיג'מות מהרצפה, הורידה את המים בשירותי הילדים. כשהחליפה את בגדיה לבגדי בית נוחים, בחנה את גופה במראה במבט ענייני, כעורכת ספירת מלאי. מטפחת הראש כיסתה את שערה החום, היא לא שמנה, גם לא רזה, קומתה ממוצעת, עורה נקי, שדיה מעט נפולים ורכים. הרימה אותם לרגע, נזכרת בערגה בימים שהיו מלאים ותינוקות צמודים לפטמתם. לפני שבוע מלאו לה שלושים ושש.
דוד ורעות נכנסו, ממשיכים ויכוח קולני, וזרקו את ילקוטיהם בכניסה.
בזמן שאכלו, שיתפו בחוויות מיום הלימודים הראשון, ליד מי ישבו ומה עשו בהפסקות. בסיום הארוחה יצאה רעות לרכוב על אופניה עם חברותיה, ודוד נשכב על הספה וצפה בתוכנית לפעוטות.
יומה של אפרת החל מוקדם. הנסיעה לירושלים בפקקי הבוקר, המפגש המחודש עם ילדי כיתתה המדכאים ועם שוש הזועפת, דינמיקת חדר המורים, אלי המנהל — כל אלה התישו אותה, והיא פיהקה ונשכבה במיטתה, וכשכמעט נרדמה הרגישה את גופו החמים של דוד נדחק לידה. מוכנית הושיטה את ידה והסירה את משקפיו. אף שכבר מזמן לא נהג לישון שנת צהריים, הם נרדמו יחד.
כשחזר יאיר אחר הצהריים היא עקבה בעיניה אחר כל מזלג שנכנס אל פיו והתמלאה נחת כשביקש תוספת וטרף גם אותה.
״תודה, האוכל מצוין. ואיך את, אימא? איך היה היום שלך?״
״טוב״, משכה בכתפיה, שלא יטריד את עצמו בה.
יאיר נשך את שפתו התחתונה, הביט בה לרגע, חוכך בדעתו, לבסוף פתח את ספרון ברכת המזון שהיה מונח במרכז השולחן ובירך באריכות. מאז חגג בר מצווה הקפיד במיוחד במצוות.
כשסיים, נכנס לחדרו וסגר את הדלת. היא ידעה שיהיה שקוע בקריאה עד לארוחת הערב.
יצאה עם כוס תה אל גינתה המוזנחת. מכר הדשא הגדול שזרעו לפני שנים נותרו בעיקר קרחות אפורות, ועציצים ריקים עמדו בשורה. כמה זוגות אופניים וכדורים היו זרוקים סביב. בריכת פלסטיק מאובקת ניצבה מתחת לחישוק מתכת שרשתו נעלמה. בפינת החצר עמדו עץ זית ושיח רימון, שבתקופה זו של השנה התהדר בכמה רימונים. דוד יצא מהבית ונעמד יחף על נדנדת הספסל.
זה היה המקום האהוב עליה בעולם כולו. חלקת הארץ שלה עם השמיים שמעליה ונוף ההרים שנשקף ממנה.
״את באה לשיעור היום אצל הרב אורי?״ השאלה הקפיצה אותה בבהלה ממקומה. היא הסתובבה לברך לשלום את שכנתה שטיילה עם עגלת תינוק והביטה אליה מעל הגדר הנמוכה.
״על מה השיעור?״ שאלה כדי להרוויח זמן.
״ימים נוראים״.
״הילדים חזרו קצת הפוכים״, רמזה בראשה לכיוון דוד שניענע את הנדנדה מצד לצד בפראות.
״הפוכים?״ זקפה שכנתה אוזניה בציפייה לפירוט שלא בא.
זה היה החיסרון בציונה, הפומביות שבה חיו, מתראים במכולת, בבית הכנסת, בבית הספר, בחוגי הילדים ובוועדות השונות. סביב החצרות לא היו חומות, במקרה הטוב — גדר סמלית. החלונות הגדולים פנו לרחובות ולשבילים, וכל בית כמו קרא אל העוברים ושבים — אין לי מה להסתיר, אתם מוזמנים לבדוק.
השמש שקעה, ומתן עוד היה בעבודה. תמיד היו לו ישיבות בהולות, פרויקטים דחופים והרצות גרסה. זה היה טבע עבודתו.
סביב שולחן ארוחת הערב, בין חביתה וסלט, פרוסות לחם בגבינה וזיתים, סיפר יאיר לה ולאחיו הקטנים על תעלולים שעוללו חבריו בבית הספר.
נעים היה לאפרת לשבת כך, עם ילדיה הצוחקים. ואף שכתמיד לא הייתה אלא שותפה דוממת בשיחתם, היא אהבה לדעת שמי שעובר בחוץ שומע קולות צחוק עולים מביתה.
רק אחרי שנרדמו רעות ודוד, המטבח היה נקי ורחוץ והיא קיפלה כביסה, נכנס מתן בשקט. עוד לא הספיקה לומר לו שלום וכבר ירד יאיר בדהרה במדרגות וקפץ עליו בשמחת מפגש. מתן עשה את עצמו מתמוטט אל הרצפה. ״מה זה, שוב גדלת בלילה?״
מאוחר יותר, כשהתכוננו לשינה, שיתפה אותו באירועי היום; רעות נפלה מאופניה וחזרה בברכיים מדממות, דוד נרדם בצהריים ומירי שאלה אם יגיעו לשיעור על הימים הנוראים.
״כבר אין לי את התירוץ שהילדים קטנים״, נאנחה. ״אם לפחות היית אתה הולך לשיעור בשבת, אולי היו מניחים לי״.
״איזה שיעור בראש שלך. רק זה חסר לי״, הוא לבש את תחתוני השינה הרפויים שלו.
״תשכחי ממירי קרויצמן עם האף הארוך שלה, היה לי יום הורג. עומדים להוציא גרסה וכולם על גלגלים. היי״, נזכר פתאום, ״איך היה לחזור לעבודה?״
״שום דבר מיוחד״, פטרה גם אותו.
בזמן שצחצחה שיניים והתכוננה לשינה, בדק מתן את דלתות הבית, וידא שהילדים מכוסים והאורות מכובים.
כשנכנסו למיטה נגע בכתפה. ״בא לך?״ שאל מתוך הרגל והיא מתוך הרגל הציצה בשעון וענתה: ״אני כבר עייפה״.
״מצטער על זה. מחר אשתדל לחזור מוקדם. נשב קצת, נשתה קפה״, ותוך כמה דקות כבר נרדם.
היא שכבה לידו והקשיבה לקולות הבית — נחירותיו הקלות של מתן, תקתוקו של השעון, זמזום חשמלי עמום כלשהו. עיניה נעצמו בתחושת שלווה ושלמות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
