אריאלה

השממית

על תיבת הדואר בכתב יד מוקפד, לא מצליחה להחליט אם זה עט או עיפרון, נרשם ד"ר אריאלה לוינגר, פיסת נייר מלבנית בגודל מדויק הושחלה מתחת ללוחית הפלסטיק השקופה של תיבת הדואר, לא ראיתי כשזה קרה

מעל תיבת הדואר מותקן גגון אלכסוני בצבע אדמה, השמש שמפליאה להכות בכולנו, לא מכה בתיבה, היא מוגנת, הגשם שמגיע לעתים רחוקות מאוד, גם אותו אני לא אוהבת, לא מצליף בה, מפתיע שגרגרי החול הדקיקים שהרוח מסיעה בזעף, רסיסים עקשניים שנכנסים לי לעיניים, ואני נאבקת לנקותם, לא שרטו את הפלסטיק של הלוחית, אלמלא הפך הפלסטיק בחלוף השנים לצהבהב, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שתיבת הדואר חדשה

פיסת הנייר, שעליה רשום השם, לבנה בוהקת, אני מבחינה בכך גם דרך הפלסטיק העכור, הנייר עבה, משובח, אטום, לא יכולה לראות דרכו, לא יודעת אם פיסת הנייר החדשה מכסה על הפתק הישן, המצהיב, שעליו היה רשום במשך שנים, לכל הפחות מאז שאני פה, באותיות דפוס עבות: משפחת מגדיאל, ובכתב יד אחר, אני חושבת של רות כשהיא כבר היתה חולה, הבחנתי ברעד קל, רות ודוב

אולי פיסת הנייר מחליפה את הפתק הישן

יובלות שאף אחד לא גר איתי בדירה

מילים חגיגיות, כמה אני זקוקה להן, כמעט צורך קיומי

נזכרת, יש לנו זיכרון לא רע, אשמורת שלישית, חשכה עמוקה, סמיכה, לפני שמתחיל להעיר, שעה שאני מאוד אוהבת, צינה מדברית, האדמה סיימה לפלוט את חום היום, ספגה את קור הלילה, והיא פולטת אותו בחזרה, מתרוקנת ומתפנה לקראת חום של יום חדש, אני קרובה, כמעט צמודה, לנורת המרפסת שמפיצה חום, מביטה מלמעלה, שבעה, מסופקת, מהרהרת, זה מפתיע שאני ובנות מיני מסוגלות לכך?

מבטי אל הרחוב בעיני האחת, ואל דוב, שנותר בשנה האחרונה ערירי, בשנייה

רגע של חוסר תשומת לב, שקועה במחשבות, חולמת בהקיץ, קול, שיעול, כמו בכל החודשים האחרונים, שיעול יבש, גרגרי, יורד למטה, צלילים נמוכים, ואז יוצא מלמעלה, מטלטל את כל הגוף השברירי, העין שתמיד חוזרת להשגיח על דוב, הוא מנסה להתרומם ולא מצליח, היד השמאלית שלו, זו שאינה משותקת, מערבלת את האוויר, כאילו הוא מבקש לתפוס משהו, היד הימנית שמוטה מעבר למיטה, משתלשלת לכיוון הרצפה, כמעט נוגעת באחת מנעלי הבית הישנות שלו, הוא משתנק, הפה נפער, יבבה, עוד השתנקות, הוא שוכב על הגב, העיניים שלו נפקחות

תביט בי, אלה הרגעים האחרונים שלך, אני יודעת

מביטה בו מהופנטת, מרוב התרגשות נושפת נשיפה חרישית, ה־ססססס

הוא לא שם לב אליי, עסוק במותו, בהתעקשות הזו לנשום

תרפה, אני חושבת אליו

מאבק קצר שהוכרע והנה הוא מוותר, העיניים נעצמות

אני מייבבת, דוב

ואז בוקר ואני נרדמת, העיניים פקוחות תמיד, זה לא אומר שאינני שקועה בתנומה, ככה אנחנו

חולפים עוד ימים, התקשות של דוב, אצבעות היד מעוקמות כלפי פנים, זוהר תכלכל, שקיפות של העור, כמו נשל של נחש שטרם השיל את עצמו מעצמו, כמו החתיכות שנושרות ממני

ולפתע, בתוך המוות הדומם, הדלת נפתחת, הבת שלהם, צעקה, המולה, גלגול של אלונקה, מישהו מרוקן את המקרר, מפנה חפצים, טריקת דלת ושוב שקט

נורת המרפסת לא דולקת, וקור בלתי נסבל של מדבר בלילה, שאין לי דרך להפיגו, ואני מיואשת, לא אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה

חודשים שאף אחד לא גר

ועכשיו, השם החדש על תיבת הדואר, ד"ר אריאלה לוינגר באותיות דפוס

חלק ראשון:

אוכלת את עצמה מבפנים

חדר קבלה

חדר מיון של מחלקה פסיכיאטרית — בית חולים תל השומר. דלת כניסה כבדה, אטומה, עמדת קבלה עם זכוכית מפרידה, שישה כיסאות מתכת, בלי ריפוד, מחוברים זה לזה ולרצפה, מתקן מים שמעליו מודבק פתק: "נא לזרוק כוסות חד־פעמיים לפח", שרוול הכוסות ריק, ולצד המתקן פח עם שקית ניילון שמשתלשלת ממנו. שעון מחוגים עגול על הקיר שמול הכניסה מראה שהשעה עשר ושבע דקות, משמיע צלילי נקישה מונוטוניים בכל פעם שמחוג השניות מקפץ, לא אומר אם בוקר או לילה. חדר ללא חלונות, אי אפשר לדעת מה קורה בחוץ.

היא מופתעת שאין פלורוסנטים מסנוורים. אין שום תחושה פסיכית מסביבה. כל השבוע, מאז שאבא נתן לה את העלון, חשבה על הספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים", שקראה בתיכון, ובכתה, זהבה המליצה לה, אולי זה היה שושנים בעצם, היא די משוכנעת שוורדים, יש הבדל ביניהם? היא חושבת שלא, בכל מקרה, שום דמיון. גם לא דומה למתקן ב"קן הקוקייה", שאבא של אחת הבנות בכיתה, שהציג את עצמו כרופא פסיכיאטר, הקרין להן קטע ממנו במהלך הרצאה. מנסה לשחזר למה הוא בא אליהן לבית הספר, בטח במסגרת איזה יום התרמה לאיל"ן או לאקי"ם או שהיתה סיבה אחרת. כל כך הרבה מחשבות מיותרות מתפתלות לה בראש.

אין אף אחד בחדר. רק פקידה מנומנמת. הרחש של פתיחת דלת הכניסה תפס את הפקידה ברגע של תנומה, היא בטוחה בכך, הבהלה שמא מישהו יבחין בכך ניכרת בפניה. איזה פסיכית, עשר בבוקר, איך מישהי נרדמת בעבודה בשעה כזאת?

היא מבחינה בכול, לא מפספסת שום פרט.

ככה היא כבר שלושה חודשים. מרגישה מבפנים את המאמץ של הגוף להמשיך ולהתקיים, את המוח שיותר מדי ערני. התפצחות בלתי פוסקת של מחשבות חסרות חשיבות, שמתערבלות, מתנגשות בדפנות וחוזרות להסתחרר, ושל זיכרונות שוליים, שבכלל לא העלתה על דעתה שנשמרים, שמגיחים כמו מתוך מכונת פופקורן במזנון של בית הקולנוע, פה מתכת שנפער בריתמוס קבוע, ומקיא. אין לה רגע שקט. היא רואה מבפנים, מלמעלה, מלפנים ומהצד. "מי שעומד מאחוריי ומלפניי ומצדדיי, הוא העומד". המבט שלה חודר חפצים וגופים, שום דבר לא חומק מעיניה. ערה כל הזמן, מסתפקת בשלוש־ארבע שעות שינה, אם אפשר פחות, יותר טוב. מבקשת את קהות החושים שאפיסת כוחות מביאה, תשישות שתכבה את ליבת הכאב של הכּוּר ואת הגעגוע, גם אם תכבה על הדרך איברים נוספים, אפילו חיוניים. כמהה לתחושה שחוותה בימים הראשונים שלא אכלה, כשהגוף עוד היה רעב. מאז היא לא מוצאת אותה, אז מחפשת חזק ומשתדלת יותר.

אבא עומד לידה, חצי צעד לפניה, מפנה את הפנים לכיוון המזכירה, נותר עם הגוף אליה, אולי מדמיין שכך הוא משגיח עליה. התגלח בחיפזון, על העור האדמדם והרפוי של הלחי הימנית משולש שפיספס, בקו התנוך, קרוב לחיבור הלסת, שערות הזיפים לבנות. משולש לבן עם כתמים ורדרדים, כמו הקומקום הלבן עם עיטורי הפרחים, שניצב על הכיריים במטבח שלהם מאז שהיא זוכרת. כשהיתה קטנה, אהבה למלא אותו במים, לשים את הפייה, לעמוד מולה קרוב, קרוב, ולחכות, שינשוף וישרוק וישרוף כל כך, עד שהיתה חייבת לזוז. מהזיפים לא יוצאים אדים.

הוא כל כך מודאג.

היא מביטה בו עכשיו כאילו הם לא מכירים. איש זקן, בן שישים ושבע. צינורות הדם שלו מעובים, לא גמישים. היא רואה פנימה. אחת הריאות מצומקת יותר, שנים שהוא מעשן, עפעף אחד קצת שמוט. הגרון שלו מכווץ, עייפות החומר והלב.

אבא שלה.

את עצמה היא לא יכולה לראות פנימה, רק להרגיש. מבפנים היא שק של עור על שלד עצמות, וביניהם חלל, ריק, אפס, אַיִן, היעדר. מונה את כל המילים הנרדפות. נפל חלל. עדיין לא מספיק ריק כדי לכבות את המחשבות המכאיבות, עוד קצת, לא נדרש עוד הרבה זמן, גם לא מאמץ שלא תוכל לעמוד בו.

אמא לא באה איתם, אפילו שהיום שבת. שמעה אותה מדברת עם אבא במטבח שלשום, אמרה לו שהיא לא מסוגלת, שלא תצליח להתאפק ותבכה. תינוקת, כולה הצגות וחיוכים מזויפים, היא מרגישה את הכעס, מופתעת שזה מכעיס אותה. "זה לא יהיה טוב לילדה," שמעה אותה לוחשת, היא שומעת דרך הקירות, כזאת היא עכשיו. אבא כעס, הוא דחק בה שתתאמץ, אבל אמא השיבה מובסת שזה לא ילך, ואבא כמו תמיד ויתר לה.

אבא מוסר את הפרטים, שם, גיל, הפקידה רוצה מספר תעודת זהות, הוא לא יודע בעל פה, מפנה אליה מבט, מצפה, ואז "אריאלה?" היא לא עונה, הוא ממתין כמה שניות לפני ששולח יד לכיס החולצה המכופתרת, מאלה שאותן נהג ללבוש לעבודה, רק ברגע זה היא מבחינה שהוא לבוש בחגיגיות, ומוציא את הארנק התפוח שלו, מפשפש בין מסמכים מקופלים, עד שהוא שולף את תעודת הזהות המרוטה. הוא נאבק לשחרר את הספח המקופל שנדבק לפלסטיק השקוף, היא מלכסנת מבט, יש בה רצון שהספח לא ישתף פעולה, אבל אבא מצליח לבסוף לשחרר אותו, פותח את הקיפולים, מרכיב משקפי קריאה ומקריא למזכירה שמחכה בסבלנות, משועממת, את מספר תעודת הזהות שלה. שתיים ארבע שלוש שש חמש תשע תשע, אומרת לעצמה בלב שבריר שנייה לפני שהוא אומר את הספרות בקול.

הפקידה מבקשת שימתינו. היא מתיישבת על הכיסא הפינתי, לא קל לה לעמוד הרבה זמן. עצמות הישיבה דוקרות את המושב הלא מרופד, הקור של המתכת חודר דרך בד המכנסיים. היא מתכווצת. אבא ממשיך לעמוד, הוא מתהלך חסר מנוחה מצד אחד של החדר לצדו השני, סופרת חמישה צעדים לכל כיוון. ממש כמו סבתא שהתהלכה בסלון שלהם בוקר ארוך, הלוך וחזור, עוד ועוד, נוקשת על הרצפות בנעלי העקב השחורות הסגורות שתמיד נעלה, במקצב שלא השתנה, טה־טה־טם, טה־טה־טם, לא שיחקה איתה, רק צעדה עם הידיים מאחורי הגב, בת כמה היתה? שבע או שמונה, והכול כי לא הסכימה לאכול את החביתה שהכינה לה בלי מלח. סבתא התעקשה שכשחולים לא אוכלים מלח. גם אריאלה התעקשה. בצהריים אבא חזר מהמוזיאון, וסבתא הלכה הביתה. היא סיפרה לו, הם צחקו, הוא מדד לה חום בבית השחי, ופינק אותה בערמת צ'יפס עם יותר מדי מלח, היא לא התלוננה. הם לא סיפרו לאמא. אחרי זה הבריאה. זו היתה מחלה של ילדים.

אבא משגע את הפקידה שמורה לו בקול סמכותי שישב, וד"ר לוינגר, מנהל מוזיאון האדם והחי עד לפני חצי שנה בערך, דוקטור לזואולוגיה, מומחה לחרקים ולזוחלים, מציית לה באופן מיידי, כמו ילד נזוף בגן.

בלי להזיז את הראש מחפשת עם העיניים חרקים, לא משנה לה איזה, נמלים זעירות שחוררו קן בחיבורים של הרצפות עם הקיר, עכביש שמטפס על הקיר, קורים של עכביש שהיה כאן לפני כמה ימים ועזב, זבוב שחג מעל עטיפת חטיף שהושלכה לפח בפינת החדר, עש מעופף ליד המנורה, אין מה לקוות לשממית, היא תסתפק אפילו ביתוש מזמזם. כלום. היא מסובבת את הראש לפינה שמאחוריה, בודקת, מרימה עיניים לתקרה. מלבד אבא והפקידה אין נפש חיה בחדר. היא מדמיינת את עובדת הניקיון שמגיעה בסוף כל יום ומקרצפת את החדר בנוזל רצפות עם הרבה אקונומיקה. "צריך להיזהר ממגע עם אקונומיקה, וחס וחלילה לא לנשום את האדים," היא שומעת את הטון המתרומם בקולה של אמא.

גל של רעד חוצה לה את הגוף, מנער אותה מהמחשבות, צמרמורת. היא משלבת ידיים, מכניסה כל כף יד לבית השחי הנגדי ומהדקת. יום לוהט של חודש ספטמבר. היא לובשת סווטשרט אפור כהה ושרוואל תכלת שהיא צריכה להרים בכל פעם שהיא קמה, הגומי כבר לא מהודק.

קר לה.

פגישת מבחן

חצי שעה אחר כך אריאלה יושבת מול רופא, בחדר אחר, רק היא והוא.

הוא מביט בה, היא מרגישה, אבל היא לא מביטה בו בחזרה. הרופא מציג את עצמו, ד"ר לביא, גיא. שואל מה שמה, היא שותקת, הוא יודע איך קוראים לה, זה רשום לו בדפים. הרופא מסביר שהיא כאן לשיחת התרשמות ובסופה הם יחליטו. היא שמה לב למילים האחרונות, לא מאמינה שהתכוון, שהם זה גם היא, יותר נראה לה שזה היה דיבור מנומס, שכוונתו שהוא יחליט. הוא מדבר ומדבר, היא מקשיבה לחלק קטן ממה שהוא אומר. הוא שואל משהו על וסת, מדבר על התפתחות של המוח, על שנים שהן קריטיות, על רגשות. בתוך בליל המילים שמתערבבות לה עם מחשבות מבורדקות שמגיחות מפינות שונות בראש, היא שומעת אותו אומר משהו על ארוחת בוקר משותפת. היא מאוד מופתעת. לא היה כתוב על כך כלום בעלון המידע. בלי להתכוון היא מרימה את עיניה אליו, הוא שם לב, ומיד חוזרת להביט בכפות ידיה. הוא מסביר שזה לא שאם תאכל, היא תוכל ללכת הביתה ואם לא תאכל תאושפז, אבל חשוב להם להתרשם, ומבקש שתרגיש בנוח ותגיד לו, או תכתוב, אם משהו מפריע לה, כל דבר.

זו הפעם השנייה בחייה בבית חולים. אותו בית חולים, מחלקה אחרת. הפעם הראשונה היתה בכיתה ח', אחרי הטיול השנתי, זו היתה גם הפעם הראשונה שישנה מחוץ לבית, כמה נהנתה. זהבה והיא ישנו באותו חדר עם עוד שתי בנות, היתה להן הרגשה שהן גדולות ועצמאיות. מישהי הביאה אודם של אמא שלה, הן התאפרו, היא זוכרת את הריגוש. ואז, חזרה הביתה ונרדמה, וכשהתעוררה הקיאה, ושוב, החום טיפס, וכשחצה את הארבעים, אמא התקשרה למגן דוד אדום, הרופא אמר להכניס אותה לאמבטיה של מי קרח כדי להוריד את החום, ואז להביא אותה לבית חולים. אמא חזרה ואמרה לה שזו היתה אמבטיה פושרת, והיא רק הרגישה ככה בגלל החום הגבוה, אבל היא משוכנעת. יש לה זיכרון של קוביות קרח שמתנגשות לה בגוף, דוקרניות. כמו עכשיו. בית חולים, ורופא שאמר שאם תשתה שתי כוסות של כל משקה, היא בחרה לימונדה, תוכל ללכת הביתה. אותו בית חולים, גם הפעם קוראים לזה חדר מיון, אותם משחקים לכל הרופאים, אז שכבה שבוע מאושפזת. זהבה היתה היחידה שבאה לבקר אותה, הביאה לה את הספר "מ־12 עד 16", ההורים שלה בחיים לא היו קונים לה ספר כזה, היא נהגה לדפדף בו כשהיתה באה אחר הצהריים לזהבה, מרגישה שזה ספר אסור, נרגשת. שווה להיות מאושפזת, חשבה כשפתחה את העטיפה.

גם עכשיו היא יודעת שזה משחק. אבא הביא איתו תיק. שם אותו בבגאז' של האוטו, כמעט החביא אותו, אבל היא יודעת שהיא כאן כדי להישאר. ולא מתכוונת לשתף פעולה עם המשחקים שלהם, יש לה את המשחק שלה, האמיתי, והיא מתקרבת לקו הסיום.

הרופא ממשיך לדבר, פונה אליה בסדרת שאלות אינפורמטיביות, היא לא עונה. מאחוריו יש חלון עם ציר שנפתח כלפי פנים, אמצעי זהירות, בכל זאת קומה רביעית, היא כמעט מחייכת. זגוגית החלון בגוון חום בהיר, שבטח נועד לעמעם את זוהר השמש, אבל הבוקר מעונן, יום בלי שמש, ודרך הזכוכית הכהה מזג האוויר נראה מלוכלך וקר. למרות שהיא מקפלת את האצבעות על קצות השרוולים של הסווטשרט ועוטפת, כפות הידיים לא מתחממות. היא לא מקשיבה לרופא, ממילא לא מתכוונת לענות, והוא ממשיך, בענייניות, לא משנה טון, לא מאבד סבלנות. השאלות הופכות יותר אישיות. היא אוטמת את עצמה, לא מקשיבה לו. חמש דקות? עשר? חצי שעה? אין לה מושג. אם מישהו היה מבקש ממנה לחזור על השאלות שהרופא שאל, היתה נכשלת בבחינה, היא לגמרי לא איתו.

"זה כדי למות או כי את מאמינה שאם לא תאכלי תפסיקי להרגיש את הכאב?"

אגרוף בבטן. תפס אותה לא מוכנה. תפש אותה.

החלטתה נחושה, לא לשתף פעולה, הוא לא יראה לה בתוכה. עיניה מתרוממות כנגד רצונה. הוא מביט בה, כל הזמן, מביט, ממוקד, לא ממצמץ כמעט, אותה ארשת שלווה, כאילו דבריו האחרונים התייחסו למזג האוויר. מבטו חודר. זרם עובר מהעיניים, שלא מצליחות להתנתק ממבטו, דרך האף, חלל הפה, הגרון המכווץ, נורה אל הבטן, לשיפולי הבטן ועד למקום שנעים, היא מהדקת את ירכיה זו לזו, כמו על מוטות הברזל במתקן המשחקים בחצר בית הספר, גם אז התקשתה להתנתק. שתי נשיפות נפלטות לה מהפה, עמוקות, חייתיות, דומות לאנחות של עונג, שבהן, אפילו ברגע הזה היא חושבת על כך במבוכה, לא שלטה. היא מנסה להתעשת, חושקת את הפה, קו דק נחוש, שום צליל נוסף לא יבקע ממנו, היא לא תאפשר לו לחדור אליה דרך הפה. נאבקת, קרב עיניים, אבל בהפוכה, הוא לוכד לה את המבט, לא מאפשר לה להסיט את עיניה, מה יותר פשוט מלהשפיל מבט? היא יודעת שהוא המנצח במערכה הראשונה. היא מרגישה מובסת. חלשה. הוא ממשיך לשוחח איתה, באותו טון. שרירי הלסת שלה צורחים ממאמץ.

השיחה, כמו שהוא הגדיר את זה, נמשכת עוד ועוד. אין לה מושג מה השעה. כמה טיפשה היא שלא חשבה לענוד את שעון היד. היא מקפלת את אצבעותיה לתוך כריות כפות הידיים, נועצת את הציפורניים, מייחלת לכאב. לא יודעת כמה זמן עבר וכמה עוד נשאר. והארוחה. היא כבר לא מצליחה לא להקשיב לו כמו קודם, הוא לכד אותה, ועכשיו יש חיה לכודה בכלוב הגולגולת שלה, שרצה במעגלים לשום מקום. היא חייבת להיחלץ. אומרים שחיות בר קטנות מתהפנטות מול פנסי מכוניות בלילה בכביש במקום לברוח. הנוכחות שלו מוחשית עכשיו מתחת לעור, קרוב יותר לחללים, לאזורי הסכנה. צופרי אזעקה מרעימים לה בראש, קרבה מסוכנת לליבת הכור. היא חייבת להרחיק אותו. חייבת להירגע.

היא נושמת דרך האף, לא תפתח את הפה, מכריחה את נשימותיה להאט, נשימות עמוקות, מנפחת את הריאות, כולאת את האוויר בתוכה, שימלא את החללים, יעצור את הריצה המטורפת. שלושים, שלושים ואחת, שלושים ושתיים, שלושים ושלוש, שלושים וארבע, שלושים וחמש, ואז מרוקנת את האוויר, מתרכזת בנשימה. אריאלה, היא אומרת לעצמה, תזכרי את המטרה הסופית.

מתישהו הוא קם ומבקש שתצטרף אליו לחדר האוכל, מוביל אותה דרך מסדרון חשוך וצר, בסופו קיר. היא מנצלת את ההליכה כדי לנשוף החוצה אוויר דחוס שנכלא בריאותיה. כבר יותר רגועה. הוא פונה שמאלה ופותח דלת, לא נעולה. זה לא חדר, זו מרפסת עם תריסים, שפתוחים למחצה, שני שולחנות, ועגלת מזון. אין לה ספק שהושקע מאמץ כדי שהמקום הזה ייראה ביתי, כמו בית קפה ולא כמו בית חולים. עליה זה לא משפיע. זה לא שאוכל מגעיל אותה. זה שאין בו כרגע צורך, לא, זה לא נכון לתאר את זה כך, אוכל מפריע, מקלקל את התוכנית שלה.

שום דבר לא גמור, הארוחה היא החלק הכי חשוב ב"שיחה", היא מגחכת על ההגדרה, מהפה הסגור נפלט לה צפצוף דקיק, כמו שריקת הקומקום לפני שמתחילה הרתיחה. לא חשוב מה הרופא אמר. המחשבות המסתובבות מפריעות לה להתרכז במחשבה שלה החשובה. אריאלה, קול חמור, זו המשימה האחרונה, את חייבת לעמוד בה. בסדר, היא נושמת דרך הפה.

הרופא, שאמר שקוראים לו גיא או ערן, וביקש שתפנה אליו כך, היא ממילא לא מתכוונת לקרוא לו, מבקש ממנה להביא שתי צלחות וסכו"ם מהמדף שליד. היא עושה מה שהוא אומר, משתדלת להיראות משתפת פעולה, לא בעייתית. הוא ניגש אל עגלת המזון ומעמיס לעצמו חביתה וזיתים וקוטג' על הצלחת, מחזיק את הצלחת בידו האחת, ובידו השנייה אוסף שלוש פרוסות לחם. בעלון מבית החולים קראה שבגלל שהיא בגירה, ההורים שלה לא יכולים להחליט על אשפוז, וגם הרופאים לא יכולים לאשפז אותה כנגד רצונה, אלא אם כן יגיעו למסקנה שהיא מסכנת את סביבתה או את עצמה. ואם תאכל, כנראה לא יגיעו למסקנה הזו. כבר שבוע שעל זה היא חושבת. מרגע שהרופא אמר משהו על ארוחת הבוקר המדומה, היא יודעת שהיא צריכה לשתף פעולה עם המשחק ולאכול. היא הרי לא נגעלת מאוכל. לא חושבת שתהיה לה בעיה. ואז תוכל לחזור לחדר שלה בבית ולהמשיך בתוכנית המקורית. פתאום המילה "תוכנית" מצלצלת לה מוזר, זו באמת היתה תוכנית? מההתחלה? היא לא בטוחה, מתקשה לזכור.

לוקחת את הצלחת וניגשת לעגלת המזון. חביתה זה יותר מדי, אבל לחם, וגבינת עמק, וזיתים ופלחי עגבניות וקוטג', היא אוספת באיטיות אל הצלחת, מתיישבת. מורחת, חותכת, מעמיסה על המזלג. הוא אוכל בריכוז, שקוע בארוחת הבוקר, אולי הוא באמת רעב אחרי משמרת לילה מתישה, ואולי הוא עושה עבורה הצגה, היא לא מצליחה לקבוע. מה שברור לה זה שלמרות שהוא מרוכז כולו בצלחת שלו, הוא רואה אותה, גם כשהיא עמדה ליד עגלת המזון עם הגב אליו, וגם כשהיא יושבת מולו. מתלבטת עם מה להתחיל, מחליטה שפרוסת לחם עם קוטג' וגבינה צהובה זה הכי בטוח. נוגסת, ומתחילה ללעוס. הפה שלה מתמלא ברוק, כמו ברז כיבוי אש שנפתח בזרנוק, הרוק בטעם מתוק מתכתי, השיטפון הזה מסחרר אותה, היא מתאמצת לייצב את עצמה, לא להראות כל סימן, היא חוששת שלרופא יש את היכולת שלה לראות מבפנים, ואז חבל על כל ההצגות. הרוק הרטיב את פרוסת הלחם במהירות כזאת, שיש לה עיסה נוזלית בפה, היא לא צריכה כמעט ללעוס ויכולה לבלוע, לא שזה קל, היא בולעת. הביסים הבאים פשוטים יותר, היא לועסת בשתיקה ובולעת, מדמיינת שהיא מכונה. על הצלחת נשארו רק עגבניות וזיתים. מפריע לה שהיא לא רואה לתוך הרופא, שממשיך לאכול בריכוז, לא מעיף עליה מבט. בלי שהיא מקדישה לכך מחשבה, היא נוגסת בפלח עגבנייה. החמצמצות האדומה המתוקה, הנשיכה המחוצפת של הבשר והמיץ, שמה לב שקצת טעים לה. לא תאכל עוד מהעגבניות. הרופא סיים לאכול, פינה את הצלחת שלו, והוא יושב מולה ומחכה, עכשיו הוא כן מביט בה, לא כל הזמן אבל מביט. היא מתאמצת יותר, שהכול ייראה טבעי ורגיל, נדמה לה שזה מצליח לה. נשארו חמישה זיתים. מסיימת ומפנה את הצלחת, מקווה שלא שם לב שהתנודדה כשקמה, יש לה סחרחורת קלה.

"שתייה חמה?" הרופא שואל, כמו מלצר, מה הוא חושב, שבגלל שאכלה היא תשכח ותענה לו עכשיו, ממש. אבל הוא לא מתנהג כאילו ציפה לתשובה, אלא מציין שיש מיחם ותה וקפה ושהיא מוזמנת. מחליטה לשתות תה, זה המשקה שלה, תה לא אמור לעורר בעיות. היא ניגשת למיחם ומוזגת לתוך ספל חרסינה מים רותחים על תיון. תמיד שותה תה עם שתי כפיות סוכר גדושות. "תה מתוק־מתוק, לילדה מתוקה־מתוקה," אבא היה אומר לה בכל בוקר, מאז שהיא זוכרת את עצמה, כשהגיש לה את הספל שלה, גם כשהיתה בתיכון, וגם בבקרים של שישי ושבת וראשון, לפני שיצאה לצבא, זו הפכה להיות הבדיחה שלהם. בחודשים האחרונים הוא ויתר על הפזמון, המשיך להשאיר ספל תה מתוק על שולחן המטבח.

שקעה בהרהור. איפה הרופא? היא לבד במרפסת. הוא לא מסתכל עליה, אז היא לא מוסיפה סוכר. היא מתיישבת, מניחה את כפות הידיים שיחבקו את הספל, שיהיה קצת פחות קר. הקצוות של האצבעות קפואים, היא נוגעת בחרסינה הלוהטת ומנתקת את האצבעות כשכבר ממש שורף. היא תיהנה מחום הספל כל זמן שהוא מחוץ לחדר, תשמור את ההצגה של שתיית התה לשלב שהוא יחזור, שיראה שהכול בסדר אצלה, גם אוכלת גם שותה. קצות האצבעות התרגלו, היא יכולה להשאיר את האצבעות נוגעות בספל לשניות ארוכות. זרמי חום נעימים מפעפעים לה דרך הקצוות עד לשורשי כפות הידיים. כבר כמה דקות שהוא לא איתה. היא מתלבטת אם זה גם חלק מהבדיקה שהוא עושה לה.

רחשים בחדר הסמוך. הוא פותח ארון? רשרוש של שקית, וטריקה חרישית של דלת הארון, ואז צעדים, היא מקשיבה, והפעם כשהיא שמה לב, היא שומעת את החריקה החרישית שהסוליות שלו משמיעות כשהן נוגעות ברצפה. הוא חוזר למרפסת, יש לו ספל ביד, שנראה ריק, לא עולים ממנו אדים, והוא הולך בצעדים מהירים, לא כמו מישהו שמחזיק משקה חם ביד, הוא ניגש עם הספל אל המיחם. היא צדקה, הספל ריק, בעוד רגע ימזוג אליו מים רותחים. הוא עם הגב אליה, היא מישירה מבט ומנסה להסתכל לתוכו דרך הגב. לא מצליחה לראות פנימה. הוא במרחק של פחות ממטר ממנה, מוזג מים רותחים לתוך הספל.

ריח עז של הל מתקיף בפתאומיות את נחיריה, את אריאלה כולה, חודר את שק העור, דרך כל החושים, תוקף את שלד העצמות, את החורים, החללים, מסתחרר בפראות, כמו חומר נפץ מלא במסמרים שמתפוצץ בכל הכוח, מתפזר לכל עבר, מסמרים ננעצים בליבת הכאב. ריח חריף וצובט של הל.

"עופאאארר."

הצרחה שלה מקפיצה את הרופא, שלא ציפה לשמוע ממנה הגה, הוא מסתובב אליה במהירות, עדיין אוחז בספל שלו, שמעלה אדים מסתלסלים ומפיץ ניחוח עז. כשהוא רואה אותה, הוא מושיט קדימה את היד, מניח את הספל על שולחן האוכל, נחפז אליה, מרחק של ארבעה צעדים, היא משתוללת, הוא לא מגיע בזמן, היא נשמטת מהכיסא אל הרצפה, כמו שרשרת חרוזים, גוררת איתה את ספל התה שאחזה, שמתנפץ לרסיסים בחבטה. נוזל חם ניתז לכל עבר, הראש שלה מוטח ברצפה, היא מפרכסת כמו דג מחוץ למים. ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום.