יורשי הצללים

פרק 1

האומץ להתגבר על הפחד

האוויר סביבי נהיה כבד, לוחץ על החזה. הרגשתי שהרגליים נושאות אותי קדימה, כמעט מעצמן. האדרנלין שזרם בגוף חידד את החושים, גוזל כל פיסת אנרגייה שעוד נותרה בגופי. כבר לא שמעתי אותו, רק קול אחד שצעק, "תעצור! תעצור! אין כלום מאחוריך!"

פחדתי להסתובב לראות את זה, והמשכתי לרוץ.

המוח רצה לעצור אבל הגוף לא הפסיק לרוץ. זה הפחד, זו הבושה. גם על זה אצטרך להתגבר. אין חזק ממני.

פחד הוא דבר שלא קיים, הוא תוצר של מחשבה עתידית שרוב הסיכויים שכלל לא תתגשם, ועם ההווה – מתמודדים בהווה.

"עצור!" יצאה השאגה מפי, ופתאום רגליי נעמדו במקום.

התנשמתי והתנשפתי והתחלתי להרהר על עתידי. הבטתי אל עבר הבית. אני כבר בן שש־עשרה, חלפה המחשבה בראשי, אני יכול לדאוג לעצמי.

החלטתי שהלילה אישן בבית הכנסת הישן שסבי ואני היינו מתפללים בו. סבא היה הגזבר של בית הכנסת וכולם אהבו אותו, הוא היה זה שמדליק את האור בחושך.

נזכרתי שמאחורי בית הכנסת היה מחסן קטן. סבא היה משאיר אותו תמיד פתוח, וכשהייתי שואל אותו, "סבא, למה?" הוא היה עונה בחצי חיוך, "לך תדע, אולי מישהו יצטרך להעביר שם את הלילה."

החלטתי ללכת לבדוק את המחסן, רק להלילה.

נעמדתי מול דלת העץ הישנה כל כך, הפניתי את מבטי אל השמיים וביקשתי, "סבא, בבקשה שהדלת הזו תהיה פתוחה. אני עייף."

עצמתי את עיניי ולחצתי את ידית הדלת.

היא נפתחה. נשמתי לרווחה, הלילה אני מסודר.

בתוך המחסן שכבת אבק עבה כיסתה את הכול, אבל הייתה שם מיטת עץ קטנה, ארון קטן ומתפרק, אחת מדלתותיו הייתה תלויה על ציריה בעייפות. לצד המיטה, על ארגז, הייתה מנורת לילה קטנה.

בשבילי זה היה הרבה מאוד.

על הארון הייתה תיבה קטנה. היה כתוב עליה "אל תתייאש – השמיים הם הגבול".

פתחתי את התיבה. בתוכה היו בקבוק מים ושני חטיפים. בדקתי את התאריך, הם הונחו שם לא מזמן. בתיבה היה גם ספר תהילים לעילוי נשמת סבי.

הדמעות התחילו לזלוג. ידעתי שסבא לא יאכזב אותי. הוא היה העוגן היחיד שלי. איך עזב אותי לבד, ואני עדיין ילד!

השעה הייתה מאוחרת. כדאי שאנסה לישון כמה שעות לפני שיעלה הבוקר, הרהרתי. עדיין הייתי צריך להחליט כיצד אנהג למוחרת.

* * *

קולות התפילה שעלו מבית הכנסת העירו אותי. לרגע לא הייתי בטוח איפה אני, אבל מהר מאוד חזרו תחושות הפחד והבלבול.

הבנתי שאני צריך לחזור הביתה, אימא בוודאי דואגת לי מאוד. ידעתי שאחי הקטן יהיה בבית הספר, וקיוויתי שאבא לא יהיה בבית.

התחלתי לחזור לכיוון הבית בעוד אני חוזר על הדברים כמנטרה – אתה חזק, אתה אמיץ, אין פחד, אתה תצליח.

הגעתי אל פתח הבית. גרנו בשכונה ישנה, קומה רביעית, בלי מעלית. התחלתי לטפס במדרגות וכל צעד נדמה לי כנצח. ככל שעליתי בקומות, שמעתי חזק יותר את הצרחות ואת הקולות של דברים נשברים שבקעו מהדירה.

עצמתי את עיניי ופתחתי את הדלת. במרכז הסלון עמד אבא, חגורה מעור שחור בידו. הוא הכה את אימא בכל כוחו, בעודו מקלל וצורח, "איפה החבאת את הסמים שלי?"

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, לא נגעתי בדברים שלך," ניסתה אימא לגונן על עצמה.

באותו רגע המחשבה היחידה שחלפה בראשי הייתה לרוץ למטבח, לתפוס סכין ולגמור עם זה אחת ולתמיד, אבל נותרתי קפוא במקום עומדי ליד הדלת, לא מסוגל לזוז. אימא, ששמה לב שנכנסתי הביתה, ניגבה את הדמעות וחייכה אליי כאילו אומרת, אל תדאג, אני אהיה בסדר.

אבא, שלא הפסיק להכות את אימא, הבחין במבטה וסובב אליי את ראשו. הוא עזב את אימא ורץ אליי ובידו החגורה, בעוד הוא צועק, "איפה היית, יא זבל קטן? אתה חושב שאתה גבר? אני הגבר היחיד בבית הזה!"

החגורה הצליפה בי שוב ושוב. הכאב היה חד, צורב, אבל נשכתי שפתיים ולא השמעתי קול. רק מחשבה אחת, שהתעלתה על הכאב ועל הפחד, החזיקה אותי – לפחות עכשיו, לכמה שניות, אימא יכולה לנשום.

פרק 2

הפחד שלפני

הדלת נפתחה לפתע. שוטרים עמדו בפתח. נראה שאחד השכנים, שנמאס לו כבר מהצרחות שעלו תמיד מהדירה שלנו, הזעיק את המשטרה.

זו הייתה ההזדמנות שלה חיכיתי. הוצאתי את השקית של אבא, קילו של קוקאין, שהחבאתי אני. רציתי שהמשטרה תבוא, הכול היה חלק מהתוכנית. נתתי לשוטרים ואמרתי, "זה שלו. הוא הרביץ לאימא בגלל זה."

לאבא כבר היה עבר פלילי. הוא ישב שנה בכלא והשתחרר על תנאי. ידעתי שעכשיו הוא ישב הרבה יותר, גם על הפרת התנאי וגם על הסמים. אומנם היה לי קשה לעשות את זה לאבא, אבל היה לי קשה יותר לראות את הפחד של יוני ושל אימא.

הבית הפך לזירת מהומה. היה צורך בארבעה שוטרים רק כדי לעצור את אבא, והדבר היחיד שעבר בראשי היה, אל תבכה, אסור לך לבכות, שאימא לא תראה אותך ככה. זה הדבר האחרון שהיא תוכל לשאת.

לאחר שהשוטרים לקחו את אבא היו כמה רגעים של דממה.

אימא ניגשה אליי, חיבקה אותי ואמרה, "אל תכעס על אבא, אתה יודע שהוא אוהב אותנו, אלה הסמים."

התאכזבתי מאוד לשמוע אותה מגוננת ככה על אבא, אבל שתקתי, זה לא היה הזמן להתעמת איתה.

הטלפון צלצל. אימא העדיפה להתעלם ונכנסה לחדר השינה. עניתי לטלפון, זו הייתה רבקה, מנהלת בית הספר. היא אמרה שיוני, אחי הקטן, בעונש והיא מבקשת שאימא או אבא יגיעו ברגע זה לבית הספר.

אפילו לא דיווחתי לאימא. שטפתי את הפנים, סידרתי מעט את השיער והלכתי לבית הספר.

יוני חיכה בחדר המנהלת.

"אלי, איפה אימא?" שאלה רבקה.

אמרתי לה שאימא לא מרגישה טוב, שאבא לקח אותנו אתמול לחגוג במסעדה והיא אכלה משהו לא טוב. שאלתי אותה מה קרה, והסברתי שאני כבר אספר לאימא.

השקר היה חלק בלתי נפרד מחיי, לא בחירה מודעת, אלא דרך לשרוד.

היא אמרה שיוני זרק אבן על אחד הילדים. "ותגיד לאימא שתרגיש טוב," סיימה את דבריה.

הבטתי ביוני ואמרתי לו, "בוא, הולכים הביתה."

בדרך ביקשתי ממנו, "יוני, ספר לי מה קרה, אתה יודע שלא אכעס..."

"יצאנו להפסקה," התחיל לספר, "הילדים שיחקו כדורגל וכשרציתי להצטרף, הם לא הסכימו לשתף אותי. לקחתי להם את הכדור ואמרתי שאם אני לא משחק – אז אף אחד לא משחק. הילדים התחילו להתעצבן ולקלל, ורועי אמר שאם אני לא מחזיר את הכדור הוא יגיד לאבא שלו שיבוא לתת לי מכות. אז אמרתי לו שאם הוא יביא את אבא שלו, אז אני אביא את אבא שלי ואז הוא אמר, 'את מי? את המסומם הזה? הוא בכלל בבית?' וכולם התחילו לצחוק. לקחתי אבן וזרקתי לו אותה בראש." הוא שתק לרגע ואז המשיך, "ומה שהכי עצוב זה שהם צודקים."

התחלתי לצחוק, ויוני לא הבין מה מצחיק כל כך.

"חשבתי על זה שאם אבא באמת היה מגיע," הסברתי, "סביר להניח שהוא בעצמו אומר לכדור במקום לילד, 'הלו, אתה התעסקת עם הבן שלי?'"

יוני התחיל לצחוק. זו לא בדיחה, אבל אותנו זה הצחיק. העיקר שהצלחתי להעלות חיוך על פניו של יוני, לפחות לרגע. חיבקתי אותו.

"איפה היית אתמול?" שאל יוני, "למה השארת אותי לבד בבית?"

הרגשתי בכאב שבקולו.

"מצטער, יוני," עניתי.

"ולמה בכלל אתה זה שבאת לבית הספר? איפה אימא? איפה אבא?"

"שמעת מה שסיפרתי למנהלת. חוץ מהמסעדה, הכול נכון."

"אתה יודע, אלי, לפעמים אני חושב אֵילו חיים נפלאים היו יכולים להיות לנו אם היינו נולדים למשפחה אחרת..."

פרק 3

לב שבור

אומרים שכשאדם נשבר יש רגע שבו הנשמה יוצאת מהגוף לפני שהלב מפסיק לפעום. לכמה רגעים הלילה ההוא היה הרגע הזה בשבילי. אימא... היא לא הייתה יכולה יותר. כל השנים שסחבה על הכתפיים – העבודה, הבעיות עם אבא, הדאגה ליוני ולי... זה היה יותר מדי עבורה.

כבר הרבה זמן היא התנהלה כמו עלה נידף ברוח. היא ניסתה להסתיר את הכאב מאחורי חיוך רפה, אבל העיניים שלה סיפרו תמיד את האמת.

חודש לאחר שאבא נעצר, בלילה גשום אחד היא אמרה לי וליוני, "לילה טוב, אני אוהבת אתכם."

זה היה קצת מוזר, אבל באותה תקופה השתדלנו לא להיות נטל על אימא. היינו עושים הכול לבד – ניקיונות, עבודות קטנות. השתדלתי שליוני לא יהיה חסר כלום ושממנה אף אחד לא ייקח כלום, אבל נראה שאפילו כך – הסבל שלה היה גדול מדי.

הגיע הבוקר ויוני צעק מהמטבח, "אימא, בוקר טוב, הכנתי לך קפה!"

אימא לא ענתה.

הוא הלך אליה לחדר השינה. היא שכבה במיטתה, עיניה עצומות. "אימא, קומי בבקשה, קומי!"

היא לא זזה.

"אלי! אימא לא קמה!" צעק יוני.

הגעתי בריצה והבנתי מייד. יוני פרץ בבכי. "אימא, אל תעזבי אותי, אני לא יכול לחיות בלעדייך."

חיבקתי את יוני ואמרתי לו, "יוני, אימא לא תקום יותר."

יוני הביט בי בעיניים עצובות ואמר לי, "תבטיח שבחיים לא תעזוב אותי."

"בחיים לא. יוני, אתה תגדל ותלמד ותהיה ילד מוצלח, יהיו לך חיים מוצלחים, ואני אדאג שיהיו לך את התנאים לזה, אבל תקשיב לי עכשיו טוב: תנגב את הדמעות, הולכת להיות לנו תקופה קשה, ואנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו נשארים יחד. הכי חשוב זה 'הביחד'."

"טוב, אלי," אמר יוני וניגב את הדמעות.

"עכשיו בוא ניתן נשיקה לאימא."

בזמן שנתנו נשיקה לאימא יוני ראה שהיא מחזיקה פתק מקופל בכף ידה. שלפנו את הפתק וקראנו: "תסלחו לי, ניסיתי להיות חזקה. תשמרו זה על זה."

המילים האלה נצרבו לי בלב. יוני צרח. חיבקתי אותו חזק, עוטף אותו בזרועותיי כאילו אם אחזיק מספיק חזק – היא תחזור. אבל היא לא חזרה.

רונית, אחות של אבא, הגיעה לביתנו. היא הייתה טיפוס רע, עניין אותה רק כסף. ידעתי שזו ההזדמנות שלי להישאר עם יוני ולא להיזרק לבתי אומנה.

פניתי אליה. "רונית?"

"מה, אלי?"

"יש לי עסקה בשבילך. בקרוב יגיעו מהרווחה וינסו לקחת אותי ואת יוני למשפחות אומנות. תגידי שאת מוכנה לגדל אותנו. את אוהבת אותנו כאילו אנחנו הבנים שלך."

היא עיקמה את פרצופה. "נראה לך שאני אגדל אתכם?" אמרה, "נראה לך שמשעמם לי בחיים?"

"תקשיבי עד הסוף ואז תחליטי. תקבלי ים כסף מהרווחה. תמשיכי לגור בבית שלך. הבית פה בשכירות, אני אדאג להכול."

הבעת פניה השתנתה. חיוך קל עלה בזווית פיה. היא שתקה לרגע קצר ואז אמרה, "תקשיב, אלי, אותי לא מעניין מה תעשו. ביום שלא אקבל את הכסף מהרווחה, אני שולחת אתכם למשפחות אחרות, הבנת?"

"הבנתי, רונית. תקבלי כל חודש כסף מהרווחה, ולא תצטרכי להוציא עלינו כלום," חזרתי על הדברים.

"סגור, אלי. עכשיו בואו נארגן את ההלוויה. משהו פשוט, כן? אין לי כסף מיותר להוציא עליכם."

"אין בעיה, רונית."

רונית באמת הייתה רעה. לב של אבן. בלי טיפת שכל. היום אני משחק את המשחק שלך, חשבתי בליבי, אבל יבוא היום שלא אצטרך אותך יותר, והיום הזה יגיע מהר יותר ממה שאת חושבת!

ההלוויה הייתה קצרה. מעט מאוד אנשים באו לכבד את זכרה של אימא. פה ושם נשמעו לחשושים, "איזה מסכנים הילדים האלה... אבא נרקומן בכלא, אימא התאבדה, איזה חיים יהיו להם..."

אנחנו לא מסכנים, עברה בי המחשבה, אנחנו שורדים, ויום אחד יהיה לנו יותר ממה שיש לכולכם גם יחד!