חצויה

איך הכול התחיל

קחתי את עיניי עם שחר, הלומת שינה וחפה מחלומות, והסחרחורת שתקפה אותי בקומי הזכירה לי שסיגלית, המנחה שלי לשעבר בהתמחות והפסיכואנליטית היונגיאנית שלי בהווה, נתנה לי אמש שני כדורי שינה שלא הייתי רגילה בהם קודם. ניסיתי להתיישר עוד קצת והרגשתי איך הלב מתכווץ ואיך הדופק משתולל. הייתי קצרת נשימה ונתקפתי צמרמורת עם רטט חשמלי בידיים ובזרועות, וכשנשמתי עמוק וניסיתי לקום, צנחתי חזרה למיטה.

נשארתי במיטה וניסיתי להירגע. ביטלתי פגישות אחדות עם מטופלים שנקבעו לאותו בוקר ועצמתי בכוח את עיניי לגרש את מראה הזוועה של אותו אתמול, אותו אירוע טרגי ששינה את יחסיי עם אהוביי ואת חיי עד סוף ימיי.

מייד אחרי האסון התקשר המציל אל בת דודתי רונה, אימו של עילאי, וכשעברה על פניי בדרכה לאמבולנס שפינה את בנה הקטן לבית חולים, נתנה בי מבט חרד ומיוסר אך גם זועף ומאשים. בכל זאת התקרבתי אליה לחבק אותה ולעלות איתה לאמבולנס, גם כדי לתמוך בה וגם כי חרדתי כל כך לעילאי, אחייני הכה אהוב, אבל היא הפנתה לי עורף ומבטה אמר לי שאינני רצויה.

הרגשתי קושי בכל איבריי כשעליתי אל החנייה, וכשמצאתי את מכוניתי שקעתי במושב הנהגת והשארתי את הדלת פתוחה לרווחה. ישבתי כך שעה ארוכה בלי יכולת לזוז, ואישה זרה שעלתה מהחוף וזיהתה אותי כמי שהייתה אחראית לילדים, שאלה אם ארצה שתתקשר למישהו. הייתי מבולבלת ובעיקר אובדת עצות, שכן לא יכולתי לנקוב באף לא אחד משמות אהוביי. השם הראשון שעלה בדעתי מחוץ לגרעין המשפחתי היה שמה של סיגלית.

כשקרה האסון הייתי בסוף שנות העשרים שלי, ומאז הרגש הדומיננטי בחיי הוא תערובת של כאב ואשמה ובושה, רגש בודד, עקר, כפייתי, חסר מוצא או תכלית.

אינני זוכרת איך חייתי עד אז, כשהייתי ציפור דרור, חופשית מכאב ואשמה. אבל אני כן זוכרת שהייתי דמות חיוורת, אחת משלוש חברות הכי טובות, בנות דודות, התאומות רונה ונירה ואני. הן היו בוגרות ממני בנפשן ובטוחות בעצמן, ואני, אודליה סלונים בת דודן, בפָנים רחבות ומנומשות ועיניים ירוקות צרות, שיער גלי דק וגוף חטוב וגמיש, שעליו גאוותי.

נחשבתי למעניינת אבל לא ליפה, ובנסיבות מסוימות ובאור מסוים נראיתי לעצמי מכוערת.

באותן שנים גרתי לבדי בדירתי שמול פארק הירקון, ונחשבתי למודל מבוקש על ידי ציירים. הבטחתי לעצמי שאנסה להיזכר איך חייתי לפני האסון, כשעוד הייתי “מאושרת”, האם האסון שינה אותי?

ואיכשהו יש בזיכרוני דווקא אפיזודה טיפשית שהביכה אותי בשעתו במיוחד:

אורה הרצוג, אשת הנשיא דאז חיים הרצוג, שיזמה את פרויקט ארץ ישראל יפה ועמדה בראשו, נענתה לבקשת המגזין “טיימס”, וכשחיפשו תמונת שער לכתבה כלשהי על ישראל, פנו אליה שתמליץ על דמות של יפהפייה מקומית, והיא המליצה עליי משום מה, אף על פי שהתואר הזה לא הגיע לי בכלל, שכן לכל היותר הייתי מעניינת, בשום אופן לא יפהפייה ואפילו לא סתם יפה. מה גם שפנים כשלי נזקקו לאיפור כדי להבליט את ייחודם.

באחד מימי אוגוסט הלוהטים החלטתי לעשות ניקיון קיץ בדירתי החדשה. דבר כמעט ראשון התלבשתי על הספרים. היו עליי סמרטוטי בית עם מטפחת קשורה לשערי ונטפתי זיעה. פתחתי את כל החלונות והתחלתי בעבודה. ואז נשמע צלצול בדלת, הנחתי שזה החלבן שמביא בקבוקי חלב בכל בוקר מהמחלבה שלו ברמת יצחק והתפלאתי שחרג ממנהגו להשאיר את הבקבוקים בחוץ ולהמשיך לכתובת הבאה.

אבל כשפתחתי את הדלת ראיתי לפניי קבוצת אנשים זרים שאחד מהם מחזיק מצלמה ענקית. הם שאלו אם אודליה סלונים בבית, וכשהזדהיתי בשמי, הביטו זה בזה במבוכה ואמרו שהפנתה אותם אורה הרצוג, אבל נראה שחלה פה טעות. ביקשו סליחה והסתלקו.

וכן, נחשפתי לתופעות שנחשבו לתימהוניות. כך למשל קרה שבדמיוני או שמא בחלומי עמדתי באולם ענקי שהיה כביכול חדר המורים, וחיכיתי למורה שלי למתמטיקה, מקצוע שהייתי חלשה בו. הייתי אמורה למסור לו עבודה שאיחרתי בהגשתה. והינה, באבחה אחת הוקמה חומה באולם, חומה החוצצת ביני לבין מורי, ואין לי דרך לפרוץ אותה או לעקוף אותה. למוחרת כשהוריי פתחו את עיתון הבוקר, הראו לי מודעת אבל על מותו.

או קרה שצצה במוחי איזו מילה ארמית יוצאת דופן כמו ניחא או גושפנקא, וכעבור כמה שניות שמעתי מישהו מהפאנל בטלוויזיה אומר את המילה הזאת.

ואם אעלה זיכרונות שהשאירו בי חותם:

פעם טיילתי עם הוריי בדרום אנגלייה והמדריך הפנה אותנו לסטיבנטון, כפר הולדתה של ג’יין אוסטין. הובלתי את הוריי למקום החרב שבו עמד בית ילדותה, לכנסיית ניקולס שאביה של ג’יין כיהן בה ככומר, ולבית הקברות של משפחת אוסטין שבצידה, לעץ הלימונית שנטע אחיה, ואפילו לפארק אַש שבמרחק־מה מהכפר. דומה שהכרתי כל מה שנשתמר מהכפר, כאילו חייתי בו באחד מגלגוליי. ובעוד שאבי תמה והתפעל מהתופעה העל־טבעית הזאת, פטרה אימי זאת כשיגעון גדלות שניזון מהזיות ומדמיונות שווא.

באותו טיול משפחתי לאנגלייה גם שמתי לב, ביתר שאת, לאנוכיותה הבולטת של אימי, כשהיה ברור שהיא תשב תמיד ליד החלון באוטובוס, ובבית קפה כשישבנו בחוץ והשמש סנוורה אותנו, היה ברור שהיא תשב במושב היחיד שהוא עם הגב אל השמש, והיא שתחליט אם נאכל במסעדה או נקנה מצרכים לפיקניק ביער. ורק מובן מאליו היה שהיא תקבע את מסלול הטיול.

וכשפעם לא התאפקתי וניסיתי להתגרות בה, שאלתי לתומי, “ומה אבא חושב?” נעניתי במבט תדהמה גם מצידו של אבי.

ובאותו טיול החליטה אימי שניסע גם לדרום־צרפת ולספרד.

בסוף הטיול שלנו חצינו את תעלת למאנש לאורך החוף במעבורת לקאלה שבנורמנדי ומשם נסענו במכונית הוולבו שלנו לסאן סבסטיאן הידועה בקתדרלה הגותית שלה. עברנו דרך ערים קטנות ומסוגננות בדרום־צרפת, הבן קרקסון, וממנה פנינו לכיוון סלמנקה בספרד, אבל בדרך נתקף אבי כאבים עזים באזור הכליה, וכשהגענו ליעד הקפנו את הכיכר הגדולה ופנינו ישר לבית החולים, שם גילו אצלו אבן בכליה. הוא אושפז ולמזלו התברר שהאבן נשטפה מעצמה באשפוז ללא צורך בניתוח, ואבי שוחרר והמשיך לנהוג לכיוון פורטוגל.

בהיותנו תיירים שהגיעו לליסבון בפעם הראשונה ביקרנו באזורי התיירות המומלצים: מצודות, טירות, מנזרים, אתרים היסטוריים, האקווריום של ליסבון וארמונות מימי הביניים. בעיקר נהנינו משוטטות בסמטאות הצרות והמעוקלות, מבתי הקפה ומהאוכל הפורטוגזי המעולה. מליסבון המשכנו צפונה לאורך החוף, בדרכנו למדריד שבספרד. עברנו בעיירות ציוריות בשם סינטרה ופראיה דה אדרגה, ובהן ארמונות מימי הביניים מצד אחד ועגלות עם סוסים כאמצעי תחבורה לכפריים מצד שני.

הוריי ביקרו במדריד לפני כן, אז הפעם פסחנו על כל המקומות התיירותיים ושוטטנו להנאתנו בפארקים, טיילנו ברחובות וישבנו בבתי קפה.

את הוולבו רכשנו מאחד הלקוחות הנאמנים של המשרד, שזלזל באבי והעריץ את אימי, ואפילו נהג לשלוח לה פרחים בחגים או בערבי שבת. אשר למכונית שמכר לאימי, התברר שהבלמים שלה היו פגומים, וכשהגענו לעיר הקטנה אבילס שבארץ הבסקים בדרכנו חזרה לדרום־צרפת ולשדה התעופה בפריז, איבד אבי את השליטה על ההגה והתגלגלנו פעמיים לתהום עד שהמכונית נעצרה במורד. אני נפצעתי באפי ואימי קיבלה זעזוע מוח. אבי יצא בשלום, טיפס למעלה והזעיק ניידת משטרה שחילצה אותנו לבית החולים הקטן שבעיר, שם תפרו לי ברשלנות את החתך באף (כשחזרנו לארץ נאלצתי לעבור ניתוח מתקן), ונשארנו לנוח בבית החולים עד שאימי התאוששה.

מכיוון שהמכונית הייתה “טוטל לוסט”, נסענו במונית לבילבאו ומשם טסנו במטוס ללונדון. להצדקתו של הלקוח שלה שמכר לה את המכונית, אמרה אימי שהמכונית הייתה שייכת לאשתו, ואבי שאל בציניות (שלא כדרכו), אם אשתו של המחזר הזה הייתה מודעת לכך שהבלמים פגומים.

עוד זיכרונות מהימים שלפני האסון: משוגעים נמשכו אליי ונטפלו אליי כפי שנטפלו אל דודתי רומי.

המשוגעים הראשונים ששמעתי עליהם מאימי, ילידת קריית ספר ומדודתי רומי, גם היא ממזרח תל־אביב, היו זלמן וקלמן. שני אחים משוגעים שהסתובבו במזרח העיר בסביבות מגוריהן. הן סיפרו שהילדים פחדו מהם וברחו מהם, אבל מכל הילדים בשכונה נטפלו דווקא אל דודתי רומי, ליוו אותה לביתה, עשו כלפיה תנועות מגונות והטרידו אותה בשאלות חסרות פשר בשפה מבולבלת של חצי עברית, חצי יידיש, חצי רומנית או פולנית או אוקראינית, ואילו באימי לא נגעו.

אני עצמי עבדתי כשנה בפסיכודרמה בבית החולים לחולי נפש בבאר יעקב, בניהולו של ד”ר מאיר ונחשפתי לתיקים רבים של סכיזופרנים, פרנואידים ופסיכוטיים, שקראתי בלהט וייחסתי לעצמי את רוב המחלות שקראתי עליהן.

כשאחד המאושפזים ניסה לאנוס אותי בחצר בית החולים בשעת צוהריים, באור הבוהק של הקיץ, אומנם שני פדיאטריקים השתלטו עליו מייד והרחיקו אותו, אבל אני כמובן נבהלתי כהוגן.

בסופו של דבר התפטרתי, גם בגלל זה, אבל בעיקר מפני שד”ר מאיר דרש ממני לעבור אנליזה לימודית פרוידיינית אצל פסיכיאטרית עיוורת ידועה בשם ד”ר סמילנסקי, אך אני העדפתי את ד”ר אריך נוימן, גבר, פיקח והכי יונגיאני שיכול להיות. לפני שעלה ארצה, כשחי בשווייץ, עבד ד”ר נוימן עם יונג, ומאוחר יותר פיתח תיאוריות משל עצמו שהתבססו על שיטת מורו ורבו, וכתב על כך ספרים רבים.

***

בילדותי, כשעוד גרתי עם הוריי, התגוררו בקומת הקרקע של הבניין אם ובתה, מרגרט ושיילה, שהיגרו מדרום־אפריקה ודיברו ביניהן אפריקנית. בעלה הגרוש של מרגרט ואבי בנה האקדמאי שלומד באוניברסיטת בוסטון ועליו גאוותה, איך לא? פעם הביאה לנו את הדוקטורט של בנה להתגאות בו בפנינו, אבל כעבור כחצי שעה הגיעה במרוצה ונקשה בפראות על דלתנו בדרישה להחזיר לה מייד את הדוקטורט, לפני שנקרא בו, שמא נעתיק ממנו. כך קרה בדיוק. וגם הייתה עימה בתה הסכיזופרנית שיילה, וכשבעלה לשעבר רצה להיפטר מגרושתו האלכוהוליסטית ומבתו חולת הנפש, הוא עשה עלייה כביכול, רשם אותן כיהודיות בתוקף נישואים, רכש להן דירת קרקע בבניין שלנו — והסתלק הרחק לדרום־אפריקה.

בכל ערב נהגה מרגרט, יפהפייה בלונדית גבוהה וחטובה, ללכת לרקוד בקפה אריאנה ביפו, וכשחזרה הביתה שתויה לגמרי הייתה מתיישבת על הכביש פשׂוקת רגליים ועוצרת את המכוניות החולפות, או שהייתה מתהלכת סביב הבית ומדברת אל עצמה אפריקנית, ובאנגלית חזרה על המילה “הולוקוסט”, “פיפל אוף הולוקוסט”. ואילו שיילה, בתה הסכיזופרנית והמכורה לסמים שזה אך השתחררה מהמחלקה הסגורה של חולי הנפש בתל השומר, הזמינה את חבריה המסוממים לאכסדרה של הבניין שלנו, שם הזריקו סמים ועישנו ושרו בקולי קולות. אנחנו חששנו לעבור שם כשחזרנו בשעה מאוחרת מבתי הקפה שגם אני התחלתי לבקר בהם, ומהברים שאימי ואבי בילו שם — שמא נותקף.

ערב אחד ריססה אותי מרגרט בפליט וערב אחר דרשה שיילה מאימי, כנציגת ועד הבית, לשלם לה מס שמירה על כך שהיא וחבריה שומרים כביכול על חדר המדרגות.

ופעם אחת, כשהוריי חזרנו מהסופר, נעמדה מרגרט בפתח וקראה לעברם באנגלית: “הינה השכנים המפורסמים שלי. אין להם מספר על היד, אבל ידוע שכל היהודים הם יוצאי אושוויץ”.

בסוף נפטרנו ממנה לזמן־מה, כשיום אחד החליטה מרגרט השתויה לשרוף את בגדיה בגן של חזית הבניין. כשהלהבה עלתה והגיעה עד לקומה השנייה, הייתה זו הזדמנות בשבילנו לקרוא למשטרה ולמכבי אש, ומרגרט ושיילה אושפזו בכפייה לזמן מה.

הפגישה הבאה שלי עם משוגעים אירעה כשעברתי לגור בדירתי הנוכחית, מול פארק הירקון, שהוריי רכשו בעבורי אחרי שקיבלתי תואר שני והתחלתי לעבוד כפסיכותרפיסטית.

כבר ביום הראשון, אחרי שפרקתי את המזוודות והרהיטים היו במקומם, ירדתי לרחוב נמיר בדרכי למרכז הקניות ברחוב יהודה המכבי. כשחציתי את הכביש ונעצרתי על אי תנועה, חצתה איתי את הכביש אישה כבת גילי שלא נראתה לי מוכרת, אבל היא פתחה עליי פה בנוכחות כל האנשים שהתעכבו על אי התנועה וחיכו שיתחלף האור ברמזורים. “אני יודעת בדיוק מי את!” התפרצה עליי בצעקות, “איזה דרמות את מחוללת! את נושאת אותן לראווה גם כשאת מחליפה מקום מגורים! לא מגיע לך החיים הטובים שיש לך!”

למרבה המזל האור ברמזור התחלף ואני הזדרזתי לחצות את הכביש לכיוון יהודה המכבי, ומאז לא פגשתי אותה.

מדי שבוע או חודש נטפלו אליי עוד ועוד משוגעים שנהגו להסתובב בפארק. בערב חג הפסח, שהוריי החליטו לחגוג איתי בדירתי החדשה ואף הזמינו את בנות דודתי, אז אף שאימי הביאה את כל התבשילים מבעוד מועד, הייתי עסוקה בקניות ובעריכת השולחן — בערב החג הבחנתי באישה ג’ינג’ית גבוהה וכבדת הליכות בשנות הארבעים לחייה, נשרכת אחריי עד פתח ביתי. כשתחבתי את המפתח בדלת הכניסה נדחפה איתי פנימה ועצרה אותי באכסדרה: “אני מקווה שתסכימי להזמין אותי ל’סדר’ אצלכם. אין לי משפחה או בן זוג ומדכא להישאר לבדי בחג.”

התנצלתי ואמרתי שאנחנו רק עם המשפחה הגרעינית שלנו ולא מתאים לנו לצרף אדם זר, אבל היא המשיכה להפציר בי:

“אז אביא מגש מהבית ואשב מחוץ לשולחן. זה הרי לא האוכל שמעניין אותי, זה החברה, ושמעתי שאת שמאלנית, משכילה, לא גזענית, ופעם ראיתי את אימך מתראיינת בטלוויזיה... אז איך את יכולה להתכחש לאישה ערירית ובודדה כמוני? מה שווה השמאלנות שלך?”

לא הייתה לי תשובה מוכנה ומיהרתי להיכנס למעלית ולהסתגר בדירתי.

עם השנים נטפלו אליי עוד משוגעים מהפארק. אישה שפגשתי בסניף קופת חולים השכונתי התיישבה על ידי כשחיכינו לתורנו אצל רופא המשפחה וסיפרה לי סיפורים תמוהים מאוד על חייה, וכשפגשתי אותה בגן הזיתים הקטן מאחורי ביתנו, היא ישבה שם על הספסל היחיד מצוידת במקל ארוך וביקשה ממני לקטוף איתה זיתים. והיה עוד זוג שהיה מתיישב על ידי כשנחַתי על ספסל מצעדה של שעה בפארק הירקון, ופתח בשיחה עילגת וחסרת פשר. בני הזוג ביקשו שנהיה ידידים, והזמינו אותי לביתם ואף ביקשו לבקר אותי בדירתי.

וכשהופיעו הטלפונים הסלולריים וגבר בגיל העמידה דיבר לשפופרת טלפון נייד שהשתלשל על חוט, חשבתי שהוא מדבר אל עצמו, וצירפתי גם אותו לחבורת המשוגעים מהפארק, על לא עוול בכפו.

האם זה המראה היוצא דופן שלי שמושך משוגעים כפי שהוא מושך ציירים והופך אותי למודליסטית מבוקשת? או שמא יש גם בי קורטוב של שיגעון וכאילו מין נמשך אל מינו?

כבר בנעוריי הייתי חשופה לתופעות טלפתיות, כשלרוב ידעתי מראש מי מטלפן אליי לפני שהרמתי את השפופרת, או כשהלכתי ברחוב וראיתי דמות מקרית מוכרת, כמו אחות קופת חולים, פקיד בנק, זמרת ידועה או כתב טלוויזיה, אבל כשהתקרבתי אליהם נוכחתי שטעיתי. ותמיד ידעתי שבסוף היום אפגוש את הדמות האמיתית וכמעט מעולם לא התבדיתי.

הייתי ברומטר מהלך: תמיד ידעתי לחזות את מזג האוויר שבוע מראש. לפני שרב או עלייה בחום, או כשנשבו רוחות מזרחיות וצפוניות הבטן התנפחה לי, לא הצלחתי להירדם, ופיהקתי מחוסר אוויר, אבל המורים לא האמינו לי ושלחו אותי הביתה לישון. וכשגופי נעשה כבד ורגליי התקשו ללכת, ידעתי שצפוי לרדת גשם.

אני זוכרת אפיזודה קומית אחת: הבטן התנפחה לי ביום שרב כבד בחודש אוגוסט, ביום ההולדת של התאומות. רומי בישלה לזניה, מאכל האהוב על שלושתנו, ואפתה עוגת שוקולד עם טחינה במקום ביצים, וכולנו עמדנו להתכנס סביב השולחן החגיגי. אני לא הייתי מסוגלת לאכול עד שאשתחרר מהגזים שלחצו לי על הבטן והנשימה, וביקשתי שיתחילו לאכול בלעדיי. אבל הן החליטו לחכות לי. חיכו שעה, שעה וחצי, ואחרי ששתיתי תה שומר והכרזתי שסוף־סוף אני מוכנה לאכול, הבינו שהייתה לי נפיחה, ושלושתן פרצו במחיאות כפיים.

דומה ששום מזג אוויר לא ממש מתאים לי, לא חום על כל תופעות הלוואי שלו, ולא קור ורוח משתקי גפיים. ובימים יפים, שמתחשק לכתוב בהם שירים — אצלי השמש הייתה מחשיכה את התיאור המדויק של המראות. וצהוב החלמון או החמניות העמוק, היהיר והחצוף של השקיעה נראה לי בצבע לימון חיוור ומהבהב. וככה יצא לי לחשוב שהתדרים שלי אינם מתאימים לתדרים של העולם, פרט לדודתי היחידה והאהובה רומי, אחות אבי רפי ואם התאומות רונה ונירה.

בנעוריי דמיינתי כי ביני לבין דודתי קיים קשר מיסטי, וכשבגרתי וכבר קראתי כמה ספרים בנושא ואחרי שאבי הביא לי במתנה את ספרו של המיסטיקאי השוודי עמנואל סוודנבורג, הבנתי שמדובר במחוזות שמעבר לגוף ולנפש. הבנתי ששם שולטת רוח הדברים, רוח הספרים, רוח הצבעים, וזיהיתי את הנטייה של הרוח להיפתח לנשמה, שבדרך אליה גם רומי וגם אני נתקלות בניגודים שקשה לנו לגשר עליהם ונשאלת השאלה למה.

חשבתי שהתדרים של העולם מורידים את שתינו למקומות נמוכים המתלבשים בגשמיות, בחומר ובגוף, בעוד שגם אני וגם היא, או שמא גם נשמתי וגם נשמתה, עורגות לרוח הדברים הקונקרטיים, מקום גבוה שלא ידעתי להגדיר.

אחרי מותה של דודתי, כשקראתי ביומנה שה”אני” הקטן שלה, האגו, גונב ממנה את המחשבות הגדולות, מעלימן ומסתירן מעצמיות נשמתה, נדמה לי שהבנתי את כוונתה.

בילדותי, כשעוד גרתי עם הוריי בקריית ספר, התגוררה בבית ממול משפחת נגרי (אב המשפחה היה נגר) והיו להם שני בנים ובת, לבת קראו יוכי, היא הייתה בת הארבע־עשרה וגדולה בחמש שנים בערך משאר הילדים בשכונה.

יוכי הייתה גם מלכת השכונה, אמיצה, בטוחה בעצמה ושתלטנית. רוב הבתים בשכונה היו בני שלוש קומות, ומשפחת נגרי התגוררה בקומה הראשונה של בניין בן ארבע קומות, בין היחידים בשכונה. לבניין היה גג גדול ושטוח עם צמרת של עץ ג’ומס אשר שורשיו בקעו מהדירה בקומה שלהם, ועל הגג כיבסו ותלו כביסה. מאותו גג קפצה יוכי יום אחד אל מותה.

עד היום לא נודע לנו המניע למעשה. האם הייתה זו תגובה רגשית מטלטלת לטראומה שנגרמה מעלבון צורב או כאקט של ייאוש? או שמא זה דיכאון מולד, אישיותי שהסתירה מאיתנו והתפתינו להאמין שהיא חזקה ושתלטנית ומורמת מכולנו? אין ספק, התדהמה הכתה בכולם, מבוגרים וילדים כאחד, במיוחד בי, שהאופציה או האובססיה של ההתאבדות לא הייתה זרה לי ושכן בתחילת גיל ההתבגרות חשבתי שזה גורלי, קראתי לאבי והוא היה מתיישב על מיטתי ומספר לי סיפורים פרי דמיונו על נסיכים ונסיכות עד שהעייפות גברה על המחשבות האובססיביות שלי — ונרדמתי.

במשך היום — וזה היה בחופש הגדול — לא חדלתי לחשוב על יוכי נגרי.

בוקר אחד, כשאבי היה עסוק מאוד במשרד, ליוותה אותי רומי באוטובוס הביתה. האוטובוס היה מלא עד אפס מקום ונאלצנו לנסוע בעמידה, רומי מחזיקה במשענת למעלה. ביקשתי שתתכופף ולחשתי באוזנה: ‘אני חייבת להתאבד, זה גורלי, לקפץ מהגג כמו יוכי”.

רומי החכמה לא התבלבלה וענתה לי מייד: “להתאבד תוכלי תמיד, ילדתי, אבל קודם כול כדאי שתכירי את החיים, את ההתפעמות של ההתאהבות, את החיים בזוגיות, את הסיפוק שבאימהות, ואולי תגלי שאת אוהבת לבשל, לצייר, לנגן או לכתוב סיפורים. יש לחיים כל כך הרבה מה להציע!” ואני נרגעתי מכך שתמיד אוכל להתאבד כמו יוכי, אבל זה יכול לחכות ועדיין אוכל ליהנות מהפגישה הבאה ב”מחנות העולים”, שנאמר לי כי יגיע מדריך חדש לעמוד בראש ה”צריף” והייתי סקרנית לראותו. וגם אוכל לסיים את הספר הנפלא “האסופית” ששאלתי בספריית “אכסלרוד” והספרנית אמרה לי שיש לו עוד הרבה המשכים באנגלית, אז אולי אחכה עם ההתאבדות עד שאלמד אנגלית ואוכל לקרוא את כל ההמשכים.

וכן, לפני שהכרתי את ספי נדמה היה לי שגם אני מאוהבת ברותם, אותו נער מהשכבה שלי ב”מחנות העולים” שבנות דודתי, נירה ורונה התחרו על אהבתו. ובפורים האחרון כשהתאפרתי ומרחתי שפתון, השתניתי כל כך, שרותם החמיא לי ואמר שרק עכשיו גילה כמה אני יפה... אז עכשיו, כשאני כל כך מאושרת מדבריו, אין לי שום חשק להתאבד.

בילדותי המוקדמת, כשעוד הייתי זקוקה לליווי, אבי היה אוסף אותי מגן הילדים ומלווה אותי אל אחותו, בניגוד לדעתה של אימי שטענה שהוא מעמיס אותי על רומי.

היא עצמה נהגה לקום בחמש בבוקר, לרכוב על אופניים לחוף הים ולשחק שם מטקות עם חברים משכימי קום כמוה. לעומתה אבי שמח לבלות איתי את שעות ההשכמה, ההתלבשות, ארוחת הבוקר המשותפת והליווי לגן.

וכשהגיע בצוהריים ללוותני אל בית דודתי, טענה אימי שהוא מפנק אותי ושעליי ללמוד להעסיק את עצמי ולא להיות לנטל על רומי. היא האמינה כי בובות הברבי הרבות שקנתה לי בכסף מלא הן פיצוי ותחליף לחיבוק אוהב של אם שמקבלת את פני בתה בשובה הביתה מהגן.

כשבגרתי קצת, רצתי לביתן של בנות דודתי מייד אחרי הלימודים, ושם אכלתי ארוחת צוהריים שרומי הכינה. רומי הקפידה לחזור מוקדם מהתיכון שבו לימדה, לחמם את השניצל או את הבורשט והכוסמת או הפירה הנימוח שהכינה, או פשטידה כלשהי, או את מאפה תפוחי האדמה הצרפתיים בשילוב הקשקבל והביצים לימים מיוחדים — ולהגיש למשפחתה, שהם בעלה, בנותיה, ואני אחייניתה.

ולרומי דודתי אף סיפרתי את הסודות ואת החזיונות שלי ובנטייתה למסתורין מצאתי אצלה חיוך מנחם ואוזן קשבת. כשקיבלתי את הווסת הראשונה רצתי אליה בבהלה וחיבקתי אותה ברעד שעבר בגופי הצנום. לתימהוני הקדמתי בכך את התאומות המפותחות ממני בגופן וגם על זה בכיתי בחיקה המיטיב של רומי שאיתה התייעצתי ועליה סמכתי. היא זאת שתמכה בי והאמינה בכישוריי וביכולותיי לראות בחזיוני עולמות שמעבר. ודומה שמול דודתי רומי ובנותיה אף הגדרתי את הזהות העצמית שלי ואת הקשר עם התנועה שלי בחיים.

פעם, כששאלה את שלושתנו מה נרצה להיות כשנגדל, נירה ענתה מייד “מדענית” ורונה היססה בין משפטנית לפסיכולוגית, ואילו אני נתקפתי מעין רטט ובסוף פלטתי: “גורו” והן פרצו בצחוק.

אימי, אדריכלית, אשת קריירה, הייתה דמות דומיננטית במשרד המצליח “סלונים אדריכלים”. היא ניהלה אותו עם אבי, אבל חזרה הביתה אחרי שעות העבודה ואחרי פגישות בבָּר שמול משרדם. עם הזמן היא השלימה עם כך שבתה היחידה מוצאת מקום אצל גיסתה “המוארת”, כפי שנהגה לומר עליה בלי לחייך.

הייתה בי קנאה בבנות דודתי שרומי היא אימן ואני מלקטת את פרורי האהבה שהיא מפזרת להן בנדיבות רבה. קרה לעיתים שהנחתי לבורשט ולכוסמת או לפירה הרך להתקרר בצלחת וחלמתי בהקיץ. אז הבנתי שמצבי נחות בקורת הגג הזאת, וכבר ידעתי שאילו נשקפה חלילה סכנת חיים לשלושתנו, רומי הייתה רצה להציל קודם כול את בנותיה ורק אז אותי.

לא למדנו באותה כיתה, אני ובנות דודתי, ואף לא באותו בית ספר, אבל את שיעורי הבית הכנתי אצלן ובערבי שבת ובחגים, כשהוריי הזמינו אורחים או כשהיו מוזמנים בעצמם — נשארתי לישון אצל בנות דודתי. המשחק הממכר מכולם היה רופא ומטופלת ואחריו אבא ואימא, וכך עשינו צעדים ראשונים בהכרת הגוף והמיניות.

אימי, דפנה סלונים, הייתה אשת חברה והאמינה שהתערבותם עם אומנים ועם ידוענים תביא תהילה למשרד ובהמשך גם לקוחות טובים וחשובים — ואבי נגרר אחריה בחוסר חשק, גם לנסיעות לחוץ לארץ. לא פעם נדמה שכל חפצו היה להישאר בבית ולקרוא ספר שלא הספיק לגמור, כשברקע קונצרט של באך, או לצפות בסרט או לבלות איתי, בתו היחידה, ואפילו סתם לבהות ולהירגע.

אשר ליחסים ביני לבין בנות דודתי, בסוף שנות הטיפש־עשרה שלנו היה אפשר אולי להרגיש באיתותים חלשים. איתותים שבאים והולכים, כאילו יש סימנים מוסכמים ממקום אחר, עד שחל הקרע בין האחיות ואני בחרתי בנירה.

ובסוף שנות העשרים שלי הייתי אחראית לאסון שפקד את רונה. מזה כבר לא קמנו. היחסים שלי עם בנות הדודה קרסו ומאז אני מתפלשת באשמה וקירות הבית רועדים בכל פעם שהערב יורד.

במחברת חשבון מקרית כתבתי בזמן ההוא:

מחשבות כפירה התרוממו, תעתועי חמדה צחקקו, דמיונות שווא החליפו פנים, הכול כדי להרגיע את הלב המקרקר, להגיע אל הפינות האפלות של החיים ואל אלה שמאחורי החיים. וכשנדרש במופלא להשיג את הידיעה כולה, הופיעה הבנה עמוקה בסוד הבורות, וזה הוליד חשק עמוק בעוד דעת וכאילו עד כה הייתה בעצם עבודה זרה עיקר העיקרים.