השארתי לך מפתח

1

אזעקה הטיחה את ליבי אל חזי. טיל נורה מעזה לכיוון תל־אביב. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. קול פעימות הלב שלי פרץ לחלל החדר החשוך כמו סוסי מרוץ עם יריית הפתיחה. רק לפני שעה הצלחתי סוף־סוף להירדם ולשקוע לתוך שינה עמוקה, שנגדעה כמו באבחת חרב. גופי הגיב בבהלה למעבר החד מחלימה לערות, כמעט ללא קשר לאיום הטיל.

השכמה שאינה טבעית תמיד גורמת לי להתעורר בחרדה קלה. נדרש לי זמן־מה להסדיר את נשימותיי ופעימות ליבי, ולהסתגל לשגרת החיים שמחוץ לעולם השינה. לכן תמיד בחרתי בעבודות שלא דורשות מחויבות להשכמה מוקדמת. כפי שלא הייתה לי שליטה מלאה על השעה שבה אירדם, כך לא יכולתי להתחייב על השעה שבה אתעורר. יקיצה טבעית! זו ההמלצה שלי לאנושות.

בדירתי, שבה לכל מטר מרובע היה שימוש חיוני, לא היה חדר מוגן. הבניין הישן שבו גרתי, במרכז תל־אביב, היה מרוחק מהמקלט, כך שממילא לא הייתי מספיקה להתלבש ולהגיע אליו.

שלפתי גופייה ותחתונים מהארון, לבשתי אותם והדלקתי טלוויזיה. מזגתי לעצמי כוסית ויסקי והטבעתי בה שתי קוביות קרח. שלוש לפנות בוקר זה עדיין לילה, הצדקתי את צריכת האלכוהול.

נשמע פיצוץ עז. הכוס החליקה מידי והתנפצה על הרצפה. זה היה קרוב, חשבתי. גם השקט הנפשי שאימצתי התנפץ, כמו כל שקר שאנחנו מספרים לעצמנו.

ניקיתי את שברי הזכוכית ואת הרצפה, מזגתי לעצמי כוס נוספת, הפעם ללא קרח, ושיקעתי את גופי, שהיה עכשיו ער לגמרי, על ספת הקטיפה הישנה. מתחתי את שתי רגליי על שולחן העץ הנמוך שעמד במרכז החלל שבין הספה והטלוויזיה ולגמתי מהוויסקי. נטלתי את שלט הטלוויזיה ודילגתי, בחוסר סבלנות, בין הערוצים השונים, כשאני מנסה ללקט מקסימום מידע. השדרנים והשדרניות בערוצי התקשורת השונים ניסו לגלות איפוק בדיווחים על הנפילה במרכז הארץ ומיהרו להרגיע בהכרזה שהיה זה ירי בודד ותועה, ולפי שעה אין דיווח על נפגעים, אולם ניכר היה שדין תל־אביב אינו כדין עוטף עזה.

לפני שהספקתי להרגיע את המתח שהצטבר בגופי, צלצל הטלפון הביתי והקפיץ אותי שוב. פיתחתי רתיעה מצלצולי טלפון. בני אדם כמעט שלא משוחחים בטלפון יותר. הם שולחים הודעות קצרות בוואטסאפ, כאילו חוששים שהשיחה תימשך מעבר לסבלנותם שהלכה והתקצרה. שיחות לטלפון הביתי נועדו בעיקר למכירות. או שמוכרים לנו או שמוכרים אותנו כפלח אוכלוסייה מטורגט למפרסמים. לכן הפסקתי לענות לטלפון הביתי. הקו שימש כאמצעי תקשורת במצבי חירום בלבד, שבהם הטלפון הסלולרי לא זמין או פעיל. השיחות בטלפון הביתי היו תמיד בשפה הרוסית או הערבית, והגיעו אליי בטעות. במקרה הגרוע יותר היו אלה שיחות טלפון מחרדים שהציעו לי שידוך. מניין להם שאני רווקה? ואם הם כבר יודעים שאני רווקה, מדוע אינם יודעים שאין לי עניין בגברים?

נזכרתי בימים שברוב הבתים הפרטיים עדיין לא היה טלפון. כשאימא רצתה לשאול לשלום אחותה, דודה שלי, עלינו על האוטובוס ונסענו כשעה. היה ברור שתמיד יהיה מי שיקבל את פנינו עם אוכל חם. מעולם לא נתקלנו בבית ריק, לכן לא הייתה בעיה בכך שלא הודענו מראש על בואנו.

הגעגוע לקול אנושי גרם לי לענות לטלפון שהמשיך לצלצל.

"הלו?" שיגרתי קריאה לתוך חריץ המיקרופון של המכשיר, "הלו?"

לאחר שקט קצר נשמע קול של אישה. "היי, מה שלומך? את בסדר? נפל טיל באזור שלך... דאגתי". זה היה קול שלא זיהיתי, אך הוא אכן נשמע מודאג. נחמד לדעת שיש מישהו שדואג. גל חום קצר חלף בחזי. זה בטח מהוויסקי, חשבתי.

"אני בסדר, כוס הוויסקי פחות... מי זו?"

"מה? סליחה, אני לא חושבת שהבנתי..." ענתה האישה בצד השני של הקו, מבולבלת.

נטלתי את השלט וכיביתי את מכשיר הטלוויזיה. החוט, שלא הספיק למרחק ההליכה שלי, הפיל את מכשיר הטלפון המגושם. מיהרתי להרים אותו.

"הכול בסדר? אני מצטערת... הפתעתי אותך", לחשה האישה שבצידו השני של הקו בקול רועד מעט.

"כן, כן, הטלפון נפל. אני לא רגילה לקבל שיחות בטלפון הביתי", עניתי במאמץ לשמור על קור־רוח. "עם מי אני מדברת?" הסקרנות שלי הלכה וגברה ככל ששמעתי את הקול הקטיפתי מהדהד בתוך ראשי.

"אני מצטערת", התנצלה האישה שוב, "התקשרתי לסלולרי שלך והוא לא היה מחובר, תיארתי לעצמי שהחלפת. ניסיתי בבית בתקווה שאת עדיין באותו בית". צחוק קל של מבוכה נשמע. "טוב, בהתחשב בעובדה שנפל טיל קרוב אלייך עכשיו, אז אולי לא הייתי צריכה לקוות שאת עדיין באותו הבית. זאת ענת... את בטח מופתעת. בצדק. אני מתארת לעצמי שלא ציפית לשיחה ממני אחרי כל־כך הרבה זמן".

לא הכרתי שום ענת, אבל הייתי זקוקה עכשיו לחברה אז המשכתי את השיחה. החלקתי את שארית הוויסקי לתוך גרוני.

"אה, היי, מה שלומך?" שאלתי את ענת שלא הכרתי ומזגתי לעצמי עוד כוס.

"אני בסדר, ואת... את עדיין גרה באותו מקום?" הקול היה חם, אמפתי, כמעט לוחש.

לא ידעתי על איזה מקום היא מדברת, אבל הצלחתי לחמוק מתשובה ישירה ועניתי בתעוזה או סתם טיפשות, "כן. את מכירה אותי, אני מתעצלת לארוז". אלא שהיא לא באמת מכירה אותי, התחרטתי מייד על המשפט שנפלט מפי.

ענת המהמה.

"שקלתי בזמן האחרון לעבור דירה מהבניין הישן שלי. חיפשתי בית פרטי קטן, בלי שכנים מעיקים מעליי ומתחתיי. אף פעם לא אהבתי שכנים", המשכתי, כאילו הפסקה ארוכה מדי עלולה לתת לה מספיק זמן למחשבה שתסגיר אותי.

מהצד השני נשמע שוב צחוק קל של מבוכה, כמו לחישת סוד, שהעביר צמרמורת קלה בראשי.

הצטרפתי אליה. לא מצאתי שום סיבה לצחוק שלנו פרט למבוכה שעולה כשאין מה לומר או כשאי אפשר עדיין להפוך את המחשבות למילים.

"לא זכרתי את זה. שלא אהבת אנשים, שכנים זאת אומרת..." נוצרה שתיקה קלה שלא ידעתי איך למלא אותה. "הקול שלך קצת השתנה, לא?" המשיכה ענת.

ניסיתי לזהות את הנימה שבקולה, האם זה חשד או תמיהה תמימה. "הייתי קצת חולה. התקררות", אלתרתי.

"חשבתי עלייך... כל השנים האלה". קולה היה ספוג באוויר חם ששטף אותי.

לרגע שכחתי שלא אליי התגעגעה ענת. אולם, למרות שידעתי שלא עליי חשבה, אימצתי את הדאגה שנשמעה בקולה כאילו דיברה עליי. בעיקר שמחתי שלא חשפה את ההתחזות שלי. חשתי הקלה. ויותר מכך, לא רציתי שהשיחה תסתיים. "אז התקשרת לבדוק שלא התביית עליי הטיל החמאסי", אמרתי תוך שיעול קל מזויף. ניסיתי להישמע צרודה מעט כדי להצדיק את ההתקררות שהמצאתי במטרה להסוות את קולי האמיתי.

"כן, לא... חשבתי עלייך עוד קודם. האמת היא שרציתי להתקשר, כנראה שלא הצלחתי לאזור את האומץ הנחוץ". השפה הגבוהה שבה דיברה נשמעה לי מוזרה, אך גם משעשעת.

"אני מפחידה?" שאלתי מחויכת.

"לפעמים... טוב, אולי מפחידה זה ביטוי קצת חזק מדי", מיהרה לעדן את הקביעה. שוב התלווה לקולה הצחוק הזה.

ראיתי איך הצחוק שלה מתגלגל במדרגות כמו כדור גומי בצבעים זרחניים. תהיתי מה היה בקולה של האישה המקרית הזו, בצד השני של הקו, שחדר לעורי כמו גשם לאדמה שרגביה נבקעו מיובש. במשך שתיקה ארוכה חשבתי מה כדאי לומר עכשיו. הייתי סקרנית לדעת מה היה בינה לבין האישה שאליה התקשרה. מי היא? מה היא בשבילה? אולי רק שכנעתי את עצמי שסקרנות היא הסיבה להתחזות שלי. רציתי לדעת "איך קוראים לי", אבל לא ידעתי איך לגרום לה לספק לי את המידע הזה. למזלי, היא קטעה את השתיקה.

"אני אשמח לפגוש אותך לקפה... אבל אני אבין אם זה לא מתאים לך".

בהלה והתרגשות בלבלו את גופי. "כן, גם אני", נפלטו המילים מפי שוב בלי לחשוב. הסוסים עזבו את האורווה, הכתה בי המחשבה.

מה בדיוק קרה עכשיו? חייכתי לעצמי והתיישבתי על הספה. נענעתי קלות את כוס הוויסקי שבידי והבטתי בעניין רב בגלים הקצרים של המשקה הזהוב שהחליקו באלגנטיות על דפנות כוס הזכוכית. גלגלתי בראשי את ההתרחשות האחרונה. האירועים פרצו מתוך מוחי והוקרנו מול עיניי כמו סצנה מסרט קולנוע בינוני. זכרתי כל מילה ופאוזה בשיחה, את הגוון של הקול, את האוויר הנמתח והנרפה לסירוגין בחדר. רק את הדמות בצד השני של הקו לא הצלחתי לראות. ומה אם היא מכוערת או זקנה או צעירה מדי או עם שריטה קשה? כל התיאורים שעלו בדמיוני לא תאמו את הקול המלטף שזרם אליי, אבל מי יודע. חשבתי על הימים שבהם החל הקול בראינוע, שאחר־כך הפך לקולנוע. שחקנים ושחקניות יפות עם קול מזעזע סונכרנו עם מדובבים בעלי קול נעים.

2

השמש זרחה אחרי שלושה ימים רצופים של גשם. למרות שהיו אלה גשמי מלקוש של סוף חורף, היה עדיין קר. השמש שהבליחה מבין העננים הייתה שמש שקרנית. עוד הבטחה שלא מתממשת.

החלפתי שלוש תלבושות מול המראה לפני שיצאתי לפגישה שקבעתי עם ענת. כל־כך הרבה דברים יכולים להשתנות בשלושה ימים, חשבתי, כמו ההחלטה שלי ללכת בכל זאת לפגישה איתה. הסקרנות שהרגה את החתול תהרוג גם אותי יום אחד.

תחילה לבשתי ג'ינס שחורים צמודים וסוודר צמר דק שחור בעל צווארון וי מעל לטי־שירט לבנה. התכסיתי במעיל צמר כבד שחור. הדמות שנשקפה לי מהמראה שידרה קדרות, עצבות חורפית שאהבתי, אבל הבנתי שדווקא השחור, שבולע את כל האור, מושך תשומת לב יתרה. אני רציתי להיראות, אבל גם לא להיראות מדי. ניסיתי שמלה בגוונים של כחול וירוק וגרבוני צמר צבעוניים, אבל הצבעוניות שיוותה לי מראה ילדותי, עליז מדי, כזה שימשוך תשומת לב רבה מדי גם כן. כל מטרת הגעתי לפגישה הייתה לראות מי היא אותה ענת.

שלפתי ג'ינס ישן מהארון, סוודר אפור שעליו מודפסת תמונה של מרילין מונרו, ושמתי ז'קט כחול מעל. שיערי היה קצר, אך לא קצר מדי, כך שאפשר היה לשוות לו מראה לא מסודר, אך מוקפד באסימטריות שלו. כשהבטתי שוב במראה, הייתי מרוצה מספיק כדי לצאת לפגישה עם ענת, שמן הסתם לא תתקיים באמת.

המתח והאוויר הקר והיבש גרמו לגופי להתכווץ בתוך הפיאט הקטנה. גם הפעם נדרשו מספר ניסיונות עד להתנעה. הדלקתי חימום ופתחתי חלון. הזכרתי לעצמי שעליי להחליף אותה למכונית חדשה יותר, כזאת שאוכל לסמוך עליה, אולם הנטייה שלי להיקשר לחפצים ששירתו אותי זמן רב, הקשתה עליי את הפרידה מהפיאט בת העשר. המחשבה שגיל עשר נחשב ל"שיבה טובה" של מכונית העלתה חיוך על שפתיי.

הגעתי לחניה של בית הקפה "עלמה". הקדמתי במכוון בחצי שעה. בחרתי בחניה קדמית, סמוך לכניסה, כדי שאוכל לבחון היטב כל מכונית שנכנסת, וחיכיתי. מהרדיו בקע קולה של אליזבת' פרייז'ר. המילים של "Song of the Siren" עטופות בלחן המתעגל, נספגו מתחת לעורי ומתחו רצועות של מיתרים רוטטים. קולה החם של אליזבת' פרייזר דמה לקולה של אימא והעניק לי תחושה של עצב ומוגנות גם יחד.

לא היה לי מושג כיצד ענת נראית. חוץ מהשם, הצחוק וגון הקול, לא ידעתי עליה כלום. ניחשתי שגילה אינו רחוק מגילי, ארבעים ושלוש. ידעתי שעליי לאתר מכונית שבה נוהגת אישה לבדה. פרט לכך, לא ידעתי למה לצפות.

הבטתי בשעון. השעה הייתה שבע. לפתע הכתה בי ההכרה במעשה המטורף שלי. מדוע הטרדתי אישה שאין לי מושג מי היא ואין לה שום קשר אליי? מה יכולתי להשיג במעקב הזוי, כשאין לי שום מושג את מי אני מחפשת ולמה?

הכנסתי את המפתח לסוויץ' והתנעתי. הפעם המכונית התניעה בניסיון הראשון. עוד לא מאוחר לברוח מפה ולשכוח מכל הסיפור המטורף הזה, חשבתי.

רגע לפני שהתחלתי בנסיעה, הבחנתי במכונית וולוו כסופה, שחנתה בחניה שמולי. אישה בעלת שיער בלונדיני ארוך, כבת ארבעים וחמש, מטופחת, עטופה במעיל שחור, יצאה מהמכונית ופנתה לעבר הכניסה לבית הקפה. נדרכתי, וכאילו תודעתי לא הייתה ברשותי יותר, פעלתי על אוטומט. כיביתי את המנוע ופתחתי את הדלת במטרה ללכת אחרי האישה הבלונדינית אל בית הקפה.

ברגע שבו פתחתי את דלת המכונית, הגיחה מכונית אחרת, שמיהרה להשתחל לחניה הצמודה אליי. המכונית פגעה בדלת הפתוחה של מכוניתי ושרטה אותה. מהמכונית פרצה החוצה בבהלה אישה.

"אוי, אני מצטערת, את בסדר? קרה לך משהו?" אמרה וכופפה מעט את גופה, היא הייתה גבוהה ממני בכחמישה סנטימטרים, הערכתי.

היא קירבה את פניה אל פניי. האור מעיניה המהפנטות הכה בי כברק. ליבי החסיר פעימה. מיהרתי להשפיל את מבטי. זיהיתי את הקול. קולה של ענת. קול מסונן וחד יותר מזה שהגיע אליי דרך הטלפון, אבל עדיין חם.

העברתי את ידי על השריטה שבדלת, בעיקר כדי לחמוק ממבטה, או יותר נכון להסתתר ממנו. הייתי בטוחה שפניי מסגירים הכול. את השקר, המעקב, ההתחזות, והמבישה מכול – את הבדידות. קיוויתי שהרעד הקל באצבעותיי לא נחשף לעיניה. לבסוף, הרמתי את ראשי ואמרתי תוך כדי ניסיון פתטי לשנות את גון קולי, "לא נורא, גם אני אשמה. לא הייתי מספיק זהירה".

היא הביטה בי, השתהתה לרגע, ואני נתקפתי חרדה. יכול להיות שהיא מזהה את הקול שלי? נשימותיי נעשו קצרות ותכופות. פניתי לחזור למכונית ולברוח משם לפני שיהיה מאוחר.

"רגע", עצרה אותי ענת, "אני אשאיר לך את הטלפון שלי למקרה שבכל זאת תחליטי..." אמרה.

נשימתי נרגעה. היא לא זיהתה אותי. "באמת שאין צורך, זאת רק שריטה קטנה, למי מאיתנו אין?" ניסיתי להתלוצץ. הסתובבתי לחזור למכונית, אולם סחרחורת קלה גרמה לי לחוסר שיווי משקל והתנודדתי.

"את בסדר"? מיהרה האישה שהחלטתי שהיא ענת לאחוז בזרועי. חשתי צריבה קלה בעורי ממגע ידה. נראה שנרתעתי מעט. היא מיהרה למשוך את ידה מזרועי.

"את נראית קצת חיוורת. אולי כדאי ש..."

"לא, לא, הכול בסדר. קצת סחרחורת, זה עבר", קטעתי אותה. ברכיי רעדו. מתחתי את כתפי לאחור וייצבתי את עמידתי. לא הבנתי מה גרם לתגובה כל־כך מוגזמת. בסך הכול מכה קטנה בדלת. לא נפגעתי פיזית, ובכל זאת הייתי צריכה לגייס כוחות ולשלוט בגופי ששוב בגד בי.

היא לא שמעה אותי, אולי התעלמה מדבריי, בזמן שהוציאה מתיקה כרטיס ביקור. היא הביטה שוב לתוך עיניי, כאילו חיפשה תשובה לשאלה עלומה. הרגע הקצר שבו עיניי הצטלבו בעיניה, שצבען היה כצבע הדבש או החול או שניהם, האיץ את פעימות ליבי. הייתי בטוחה שהיא יכלה לשמוע אותן. מיהרתי שוב להשפיל מבט.

"אני בסדר", אמרתי בחיוך מבויש כמו ילדה קטנה שנתפסה בגנבה של ממתק ומכחישה זאת כשהשוקולד עדיין מרוח על פניה, "תשישות של חוסר שינה".

"כן... ימים לא קלים", אמרה ומסרה לי את כרטיס הביקור שלה.

לקחתי את הכרטיס, התרכזתי בו תוך כדי שאני מנצלת את השהות הקצרה שניתנה לי כדי להירגע ולתכנן תגובה. "ענת שדה, פסיכולוגית קלינית", ריצדו האותיות הכסופות על הכרטיס הלבן, החלק.

"זאת שיטת שיווק? את פוגעת במכוניות כדי לחלק כרטיסי ביקור?" אמרתי בחיוך מפלרטט שהשיב לי מעט את הביטחון.

"חוש הומור! אני אוהבת", אמרה והושיטה את ידה ללחיצה. "תתקשרי, תעדכני אותי על ערך הנזק, אני אעביר לך את הסכום המלא".

"הנזק שלי או של הרכב?" אמרתי ומייד התחרטתי על דבריי. מתי תלמדי לעצור בזמן, חשבתי לעצמי.

"הנזק של הרכב בלבד, אני מקווה", אמרה בחיוך.

הופתעתי מהביטחון שהפגינה. בניגוד לשבריריות ולביטחון הסדוק שהיו בקולה בשיחת הטלפון שלנו, הפעם אני הייתי חסרת ביטחון, פגיעה.

לחצתי את ידה המושטת. "אלה", שיקרתי. לא ברור לי למה, הרי יכולתי לומר את שמי האמיתי, ז'אן. ענת לא יודעת מי אני באמת. שכחתי שרצף האירועים במוחי שונה מרצף האירועים במוחה של ענת. ומכיוון שנתפסתי כבר בעיני עצמי כמתחזה, באופן אוטומטי הצגתי את עצמי בשם שונה. ובכלל, מאיפה הבאתי את השם ״אלה״ פתאום?

ענת לחצה את ידי בכף יד מלאה, אצבעות מהודקות, בעוצמה מדויקת. לחיצת יד הייתה עבורי הרגע שבו נופלות הכרעות. לא לחיצה עם האצבעות בלבד, שמעידה על אדם שאינו מוכן להתחייב או לחיצה חזקה מדי שמסגירה יצרים בלתי נשלטים, ובהחלט לא לחיצה רכה ורפויה, שעל אף שיכולה להעיד על נפש אצילה, עלולה גם לבטא חוסר ביטחון וחולשה. לענת הייתה לחיצה בעוצמה מדויקת, עם כל כף היד.

ישבתי מעט במכונית, התלבטתי אם לנסוע משם או להיכנס לבית הקפה. לבסוף נכנסתי. גופי כמו נשא אותי באופן עצמאי לחלוטין.

אלה? מאיפה שלפתי את השם הזה? הרהרתי בדרכי לבית הקפה בדרכי חלפתי על פני ענת שישבה ליד שולחן צדדי ועסקה במכשיר הסלולרי שבידה. היא לא הבחינה בי. חשתי הקלה. התיישבתי על הבר שמאחוריה, במרחק של שני שולחנות. יכולתי לסרוק את גופה, את שפתו, את הבגדים שעטפו אותו, בלי שתבחין בי. כמו שמביטים דרך מראה חד־צדדית של חקירות או של פסיכולוגים.

המלצרית ניגשה אליה והניחה כוס יין לבן על השולחן. אני הזמנתי מהברמן ויסקי. החלקתי לגרון לגימה ששחררה חום נעים בחזי.

שתינו עסקנו בזוטות בסלולרי והעמדנו פני עסוקות, אלא שאני הייתי עסוקה בעיקר בלהביט בענת. שערה היה חלק, שחור, גזור במעין קארה קצר. מדי פעם אספה קווצת שיער סוררת שנפלה על מצחה, והצמידה אותה מאחורי אוזנה. היא לבשה חולצה מכופתרת בצבע ירוק־זית בהיר שוודאי הקפידה להתאים לצבע עיניה. החלק הקדמי של החולצה הושחל לתוך מכנסי כותנה אפורים (להבליט את בטנה השטוחה?) ואילו החלק האחורי של החולצה נותר רפוי ברישול אלגנטי מעל למכנסיה. הבטתי באצבעותיה הדקות הארוכות שאחזו בכוס היין. ידיה היו עירומות, חשופות, למעט טבעת כסף אחת.

ענת חיכתה למי שהייתה פעם אולי אהובתה, או אולי חברתה הטובה או כל אפשרות אחרת. אני לא חיכיתי לכלום. נתתי לחיים האקראיים להכתיב את צעדיי. את העקבות שהותרתי מאחור לא יכולתי למחוק. האם יהפכו לעדות מרשיעה נגדי?

מדי פעם הפנתה ענת מבט לעבר הכניסה, ואני המשכתי לרשום בזיכרוני את תווי פניה, מבנה גופה, לבושה, יציבתה, טבעת הכסף שעל אצבעה שהשמיעה נקישה קלה כשפגשה בכוס,. הבטתי ביין שפגש את שפתיה הדקות ושטיפה ממנו זלגה על סנטרה. היא הייתה נבוכה, ובזמן שמחתה בגב ידה את טיפת היין, הפנתה את מבטה לאחור לבדוק אם נתפסה בקלקלתה. מבטינו הצטלבו בשנית.

"גם לך הבריזו?" שאלתי בלי לחשוב.

"מה?" נבהלה ענת.

"סליחה, שום דבר, לא התכוונתי לחטט, פשוט קבעתי עם חברה והיא מאחרת. חשבתי שגם לך".

התכוונתי לחזור לענייניי, למרות שבאותו רגע לא היו לי עניינים אחרים פרט לענת. לפתע חייכה ענת, חיוך שניבט בעיקר מעיניה שצבען כצבע הדבש, ירוק, חום וזהב נמהלים זה בזה, מהתלים ומהפנטים גם יחד.

"כן. כנראה שהבריזו לי", אמרה, "אבל אני לא יכולה להגיד שלא מגיע לי", הוסיפה ספק אליי, ספק לעצמה, כמו מתוודה על חטא. היא לגמה את שארית היין וביקשה חשבון.

"מגיע לך?" ניסיתי לעכב אותה, להאריך את השיחה בינינו. האישה שאותה הייתה אמורה לפגוש כנראה נפגעה ממנה. המשכתי לבנות סיפור שיניח את דעתי.

"שיבריזו לי", אמרה, "ולך?"

"לי..." שאלתה הפתיעה אותי. "לא, סתם חברה שלא ראיתי הרבה זמן. יכול להיות שמשהו קרה... לא נורא", חייכתי. ניצלתי את השיחה הקצרה כדי להביט בה שוב, בצבע עיניה ובחיוך הניבט מהן שאותו יכולתי אפילו לצייר.

היא שילמה את החשבון, הזכירה לי להתקשר אם יהיה צורך בכך, חייכה אליי, אמרה שלום בנימוס ועזבה את המקום.

עקבתי אחריה במבטי כשיצאה. מבנה גופה היה נערי, ויחד עם זאת, אצילי ורך. היא נראתה קצת יותר צעירה ממני, חשבתי. ארבעים, אולי קצת פחות.

לתחושת ההקלה על כך שלא נחשפתי התלווה עצב קל של החמצה.

גמעתי את שארית הוויסקי והפעם המשקה הפיק חום צורב מעט בגרוני. סרקתי את המקום, חיפשתי עניין. עדיין לא הייתי מוכנה לחזור הביתה.

בפינת החדר זיהיתי את האישה הבלונדינית עם המעיל השחור שטעיתי לזהות כענת. היא ישבה כפופה מול גבר כבן חמישים ומחתה דמעה מלחייה. הבחנתי בטבעת הנישואין שעל אצבעה. חזרתי לשבת בגבי אליהם והתרכזתי בשיחתם, שהתנהלה כמעט בלחישה. רחשי רקע ומוזיקת פופ התערבבו בשיחתם והפריעו לי לשמוע הכול.

האישה אמרה, "תחזור הביתה... מצטערת".

הגבר השיב, "היית צריכה לחשוב לפני ש... את המשפחה".

האישה אמרה, "זה נגמר... אוהבת... מה עם הילדים?"

הגבר פסק, "זה נגמר... את... בינינו..."

בגידה, סיכמתי לעצמי את השיחה הקטועה ביניהם. פרידה. תהיתי אם יש קורבן ומקרבן בסיפור הזה, ומי מהם הוא מי? מי מזמן את מי בחיים –המקרבן את הקורבן או ההפך?

חילצתי את עצמי מהוויכוח שהתנהל במוחי כמו מחשבה טורדנית בהחלטה ששניהם קורבנות. קורבנות של מי? האחד של השני – המזמֵן והמזומן מגיעים לאותו שיעור של החיים.

ולאיזה שיעור זימנתי אני את עצמי?