שירת הנחושת

דמויות המופיעות בקו העלילה של נחש

נחש — נער מתבגר, מתגורר עם הוריו בכפר קטן לחופו של ים הדמעות.

אָלַש — אביו של נחש, צייד נמרים השואף להוריש לבנו את המקצוע.

ברק — חברו הטוב של נחש, בן גילו, מתפרנס מאיסוף נחושת.

קוסם הנחושת — איש הדת המקומי, מעין שמאן. על פי המקומיים, שירתו בעת הנשיפה על בצר הנחושת היא שהופכת את הבצר לנחושת.

אָקוּ — סוחר נודד שמגיע אל משכנו של קוסם הנחושת.

דמויות המופיעות בקו העלילה של חגב

חגב — אדון האחוזה השוכנת בגבעות הירוקות שממערב לים הדמעות. קיבל אותה בירושה מאביו. שולט באיכרים המעבדים את האדמות הפוריות.

הפקיד — אדמיניסטרטור העוזר לחגב בניהול האחוזה והאדם השני בכוחו בה.

מָגַר — איכר צעיר שמתבלט בזכות כוחו.

דמויות המופיעות בקו העלילה של עיר הירח (יריחו)

הקורא בשמיים — איש הדת של עיר הירח, אחיו של חגב. לעיתים נקרא "הקוסם שבראש המגדל".

אדוני עיר הירח — נבחרי ציבור המנהלים את העיר. מתחלפים בכל שנה. אחד מהם, שמו שפן.

מקומות

הכפרים שעל גדות ים הדמעות — בכפרים מתגוררים הכפריים שמתפרנסים בעיקר מעיסוקים התלויים במקום, לרבות איסוף מלח ולכידת נמרים באמצעות מלכודות.

הגבעות הירוקות — אזורים פוריים ממערב לים המלח. שם שוכנת האחוזה.

עיר הירח (יריחו) — עיר מצפון לים הדמעות המשמשת אזור סחר. אנשי העיר מתפרנסים מסחר בדגן, מגידולים חקלאיים ומרעיית צאן.

בית האדון — ביתו של חגב באחוזה שבגבעות הירוקות.

הכפר של נחש — כפר ללא שם לחופי ים הדמעות.

עיר הנחושת — עיר ממזרח לים הדמעות. תושביה מתפרנסים מסחר בנחושת.

אש הטורקיז חדרה מבעד לאוויר הלילה, וקצב שירתו של קוסם הנחושת ליווה את שאגת הלהבות. נחש ישב ליד העץ הבודד שבמחצית הדרך אל ראש הצוק וצפה בלהבות הרחוקות בעודו מחבק את ברכיו. הרוח המדברית צרבה את עיניו ומעת לעת נשיבותיה אילצו אותו לעצום אותן.

בזמן שצפה בטקס, שם לב כי אינו רואה את השתקפות אור הטורקיז על פני ים הדמעות. הוא תר אחר הים אך לא מצא אותו. לא היה שום רמז לכך שימה גדולה פרושה למרגלות הצוק. זה נראה לו מוזר, שכן מיום שזכר את עצמו ים הדמעות היה שם.

הוא בהה בריכוז בעלטה שמולו וניסה לשכנע את עצמו שהים אינו קיים כלל וכי לפניו נפרש האינסוף.

צלליות הטורקיז שסביב המדורה הבוערת שינו כעת את צורתן, וכשישות מן המעגל קמה ממקומה, פרץ אור הטורקיז מן המעגל, השתקף במים השמנוניים והרס את אשליית החלל האינסופית.

לבסוף שב נחש לקרקע המציאות והתבונן בתסכול בדמות שהעזה לקטוע את ניסיונותיו לתקשר עם החשכה. הדמות התקדמה לכיוונו במעלה השביל המוביל מן הכפר אל הארץ העליונה שבמעלה הצוק. אור הטורקיז נאחז בכותונת של הדמות, אך ככל שהתקרבה הרפה מן האחיזה.

זו הייתה אימו של נחש. היא עלתה בצעדים גדולים ומהירים, בידה קערה קטנה מחרס.

רק אנשים בוגרים יכולים לעבור את המקום שבו עמד העץ הבודד ולטפס הלאה משום. נחש, שעדיין לא עבר את טקס הבגרות, נעצר שם.

"קח," אמרה אימו והגישה לו קערה מלאה נזיד. "זה מהטקס."

היא התיישבה לצידו. שערותיה הדיפו ריח של נחושת שרופה. נחש נעץ בה מבט מופתע וחטף בזריזות את הקערה מידיה. כמה טיפות מן הנוזל הסמיך לכלכו את אגודלו, והוא ליקק אותו. הנזיד היה מלוח. רעש הלגימה מן הקערה אבד בשאון השירה וברעש פעימות הנשיפה שעלו מן המעגל. הקערה התרוקנה במהירות, והוא חשב לעצמו שעם השנים הוא מרוקן אותה מהר יותר ויותר. כעת נראה לו כי יוכל לאכול עוד שתי קערות כאלה, אך הסתפק בזו שנתנה לו אימו.

"סיימת, חזירון שלי?" ירתה לעברו.

"כן, היה טעים מאוד, תודה." הוא דיבר לאט, הדגיש את מילותיו, כדי שתדע כי הוא מתכוון לדברי התודה האלה ואינו אומר זאת רק מתוך נימוס.

"אימא של ברק הכינה את הנזיד, גם אני אכין ככה בטקס שלך."

נחש שב לחבק את ברכיו כשידו מוסיפה להחזיק את הקערה בשפתה. הוא חשב על ברק, שעד לא מזמן היה יושב לצידו בטקסי הבגרות של הצעירים בכפר, ועכשיו הפך לבוגר בעצמו.

"הטקס מעניין?" שאל נחש את אימו.

"לא, כמו תמיד. וחם מדי ליד הכור."

נחש חשב על בוגרי הכפר, הגונחים מעל הכור ונושפים לתוכו בקנים מכוסים בוץ. בראשו התנהל דיון פנימי: "האם ריאותיי חזקות מספיק? האם יהיה לי די אוויר להגדיל את אש הטורקיז? האם אצליח להתיך את מטיל הנחושת?"

"אל תאחר לישון," אמרה אימו. "אתה צריך לקום מחר מוקדם בבוקר, לעזור לאבא להטמין את הפיתיונות במלכודות הנמרים."

"את יודעת לאילו מלכודות הוא מתכוון ללכת?" שאל נחש בתקווה שילכו רחוק יותר הפעם.

"אני חושבת שלמלכודות הקרובות. עד אחרי המעיין. רחוק מזה הרי לא תצליחו להגיע בזמן הקרוב. הוא סיפר לי שהפעם אתה תתקין את הפיתיונות."

לפחות לא אצטרך לסחוב את הפיתיונות ממש רחוק, חשב
נחש לעצמו. הוא קם על רגליו כדי ללכת להכין את תיק הפיתיונות למחר, אך לפני כן פנה אל אימו ושאל: "אימא, את יכולה לראות את הים?"

אימו של נחש הישירה מבטה אל קו המים.

"ברור שאני יכולה. על מה אתה מדבר?"

"את יכולה לומר איפה בדיוק נגמרת האדמה ומתחילים המים? או איפה נגמרים המים ומתחילים ההרים? או איפה נגמרים ההרים ומתחילים השמיים השחורים?"

אימו של נחש שבה והביטה בו.

"לא, אני לא יכולה להגיד. אני לא רואה אף אחד מהם."

חגב ישב לבדו על רצפת הגבס הגבשושית שבחדר הכס והעביר עליה את ידו הלוך ושוב. האור ממנורת השמן שנחה לצידו צבע את פינת החדר בגון אדום כהה, והכס הרם שניצב בסמוך לו נראה כאילו מרחו אותו בדם. פעמים רבות העביר את ידו על רצפת החדר הסמוכה לכס, ונראה כי הוא מכיר כל גבשושית בה.

אביו אמר לו שכאשר יצקו את הטיח על רצפת החדר, לא חישב אומן הטיח כראוי את גודל החדר והכין פחות מדי סיד. בגלל זה גובה הרצפה בפינה הזאת לא שווה לגובהה בכל החדר. הדבר לא הפריע לחגב. כשהיה ילד ונדרש לשבת לצד אביו שעות ארוכות בזמן שזה הקשיב לפקידיו ולאנשי הכפרים, היה בוחן כך את הרצפה.

לאביו לא היה אכפת מהרצפה המשובשת. הוא תמיד סיפר בגאון כיצד דחף את ידיו של אומן הטיח לתוך תערובת הסיד והמים, וזה צרח כמו חזיר שחוט כשהסיד שרף את ידיו.

האוויר בחדר התעורר כאשר נפתחה דלת העץ הכבדה בחריקה, כמתנצלת על חוסר הכישרון של האומן שבנה אותה.

"כן," אמר חגב בקול משועמם והעביר את ידו בשנית על רצפת הטיח המתפוררת.

"אדוני," אמר הפקיד בקול יבש וענייני, "ראש משפחות האיכרים הגיע. רצית לראותו?"

חגב נהם לאות חיוב. ידו לא הייתה מורמת מעל הרצפה, ורק המשיכה ונסעה על פני הטיח. אל חדר הכס החשוך נכנס האיכר בשקט. רעש צעדיו כמו נבלע ברצפה.

"רצית לראות אותי, אדון גדול?"

חגב נהם בשנית.

"עברתי שם," החל חגב לומר, "עברתי במחסן הדגן היום בבוקר, וראיתי שלא כל המחסנים מלאים."

במשך כמה רגעים נשמע בחדר הכס רק הרעש שהקימה כף ידו של חגב הממששת את רצפת הטיח.

"למה המחסנים לא מלאים?" שאל חגב בקול שקט. "למה, איכר?!"

האיכר חיפש את מילותיו, וקולות מעוררי רחמים בקעו מגרונו: "אדון גדול, בעונה הזאת קצרנו פחות חיטה מבעונה הקודמת. הפקיד הביא לארמון את הדגן, ולאיכרים נשאר רק קצת, ממש קצת. מספיק לעונת הגשם, לא יותר." המילים נורו מפיו במהירות. "האם החיטה ששלחנו תספיק לאדון לכל העונה הגשומה?"

חגב חדל להרעיש בידו, יישר את גבו והתבונן באיכר. באור הקלוש של מנורת השמן ראה לפניו איכר רזה, לגופו כותונת דקה, פניו מצולקות וזקנו סתור ותלוש פה ושם. לראשו חבש מעין כובע מרופט העשוי מאותו הבד של כותונתו. חגב תהה אם האיכר חושב כי הכובע מקנה לו מראה מכובד יותר.

"אתה זוכר את אבא שלי? זה שהיה אדון לפניי?" שאל חגב חלושות.

קולות בכי הוסיפו לבקוע מפי האיכר. "כן, זוכר אני, וגם זוכרים האיכרים, הוא היה אדון מכובד, הוגן מאוד לאיכרים," אמר והשפיל את מבטו.

"אבי," הגביר חגב את קולו לכדי נזיפה, "אבי לא היה הוגן כלפי האיכרים. אבי לקח ולקח מהאיכרים. הוא השאיר את האיכרים בלי דגן לתקופה הגשומה, ואלה מתו מקור וממחלות."

"ניתן עוד!" זעק האיכר בפנים מבועתות. ידיו הרזות חיבקו זו את זו, ועיניו נעצמו בסבל. "ניתן עוד," חזר בשקט, "ניתן עוד..." לחש.

כשקם חגב מהרצפה, חדר אור נר השמן החלש דרך כותונתו והאיר את ידיו ואת רגליו העבות. אז ראה שמאחורי האיכר, בכניסה לחדר הכס, עומד הפקיד בפנים חלקות וחתומות ומתבונן באיכר הכחוש.

"מחר אשלח את הפקיד אל הכפר שלך," אמר חגב בהחלטיות. "הוא ייקח כל דגן עודף שימצא. אם שיקרת באשר לכמות הדגן, אדע זאת לבטח."

יבבה חרישית נמלטה מגרונו של האיכר.

"ואם לא ימצא הפקיד דגן עודף," הוסיף חגב, "הוא לא ייקח דבר."

הפקיד הביט בחגב בפנים מופתעות.

"תודה אדון," אמר האיכר, קד במהירות ויצא מחדר הכס בצעידה לאחור, נזהר שלא להפנות את גבו לאדון האחוזה.

לאחר שעזב, צעד הפקיד לאט אל תוך החדר כשאצבעות ידיו שלובות מלפנים.

"כמה אתה רוצה שאקח עוד מהאיכרים?"

"אל תיקח עוד מהאיכרים, אני לא חושב שיש להם מספיק דגן לעונה הגשומה."

"אביך היה לוקח עוד ועוד מהאיכרים. הוא היה לוקח מהם הכול אם המחסנים לא היו מלאים דגן בתחילת העונה."

"כן, אבי נהג לקחת הכול מהאיכרים. וכשהיה בא לבקר אותם בסוף העונה הגשומה, מה היה מוצא שם? כמה איכרים חלושים ששרדו. ומה כמה איכרים חלשים ששרדו כבר יכולים לעשות בעונת האסיף?"

"אבל אם לא נמלא את המחסנים שלנו בדגן, נרעב אנחנו."

חגב התבונן בפניו המתנשאות והאטומות של הפקיד. "נצטרך למצוא דגן במקום אחר," אמר לו.

הקורא בשמיים הביט מראש המגדל אל אנשי עיר הירח. פניהם היו מוארות באור לפידים. זו הייתה הפעם השישית שקיים את הטקס, ועדיין לא זכר כיצד בדיוק עליו להתבצע. החששות קיננו בו, שישכח להגיד משהו או להחוות בידו תנועה טקסית כלשהי.

למרות כל חששותיו, מעולם לא העיר לו איש מהמשתתפים דבר בנוגע לטקס. אולי משום שכולם היו משוכנעים שבשל היותו הקורא בשמיים — הסמכות הפולחנית הרמה ביותר בעיר — הוא אמור לבצע את הטקס על הצד הטוב ביותר. או שפשוט לא רצו להפריע למתרחש, שהרי ככל שהטקס ייגמר מהר יותר, כך יוכלו לחזור לבתיהם מוקדם יותר לשנת הלילה.

"אל הירח," צעק הקורא בשמיים בקול וקיווה שהרוח המדברית החזקה אינה מבליעה את קולו. "אנו, אנשי עירך, מודים לך על השפע שנתת לנו. מסעך האינסופי בשמי הלילה מדריך אותנו בזמן, וצורתך המשתנה אומרת לנו מתי לקצור ומתי לזרוע. קולך מהדהד במדבר לעולמי עולמים, ואורך מאיר את לילותינו."

הקורא בשמיים הרים את זרועותיו השמיימה אל הלבנה וקיווה כי אנשי העיר עוד זוכרים כי גם עליהם להרים את ידיהם. לאחר רגע שנראה לו כנצח, הרים משתתף אחד את זרועותיו. ואחריו עוד שלושה משתתפים. ואז כולם. יער של זרועות מורמות.

"אל הירח הוא הנצחי, והשמש היא נערתו!" צעק הקורא בשמיים אל הלילה המדברי, והקהל חזר אחריו.

הקורא בשמיים הוריד את זרועותיו. עכשיו הגיע החלק החשוב ביותר בטקס.

הוא שילב את אצבעותיו והנמיך בשנית את מבטו אל ההמון.

"אנשי העיר, אנוכי, הקוסם שבראש המגדל, אקרא את שמי הלילה עבורכם כל השנה. מי מכם שמוכן לתת מנחה לאל הירח ולעבדו — לו אתן את השנהב, והוא יניח אותו במאגר הדגן. אל הירח יברך אותו בדגן רב ובילדים רבים."

לאט־לאט, בשקט, החלו אנשי העיר להרים את ידיהם ולהציג את המנחות בפני הקורא בשמיים.

הוא הביט בקהל בחשש. בעונה הגשומה הקודמת כשלו אנשי העיר בקדושת המעמד. המנחות היו רבות, ואנשי העיר התחרו ביניהם מי ייתן את הראויה ביותר לקורא בשמיים. הם צעקו, והמהומה הייתה רבה. אדם אחד אף נחבל בראשו בעת שנפל עליו כלי חרס עמוס בדגן.

נראה היה כי הפעם אנשי העיר רגועים יותר, אולי משום שעונת איסוף זאת לא הייתה טובה כקודמתה, ואנשי העיר לא ששו להעניק את הדגן שלהם לקורא בשמיים השמנמן שבראש המגדל.

הוא הזדחל וירד בפתח הצר שבגג המבנה כשרגליו לפניו. כשהחל לשמש בתפקיד הקוסם הזדחלות זו דרשה ממנו מאמץ רב. אך כעת, לאחר אינספור פעמים, עשה זאת בקלילות של חתול.

כשהגיע לתחתית המגדל, עמדו לפניו כעשרה מאנשי העיר ובידיהם מנחות — כלי חרס מלאים דגן לשימושו הבלעדי. לו בלבד הותר להשתמש בו, וגנבה ממנו נחשבה לגנבה מאל הירח עצמו.

"הינכם נדיבים מאוד. האל יברך אתכם ואת בניכם, יאריך את חייכם וישמור עליכם מכל רע."

בני העיר השפילו מבטם, הניחו את המנחות בתחתית המגדל, נשקו לידו ופנו לאחור.

משפסק זרם המתנות, פנה הקורא בשמיים אל כלי החרס ובחן את תוכנם. משבחר את המנחות היפות ביותר — כלי חרס ובהם דגן ושרשראות צדפים ונחושת וכלים יפים — פנה אל ההמון.

"מנחות אלה מביאות נחת לאל. איה מי שנתן מנחות אלה? יבוא הוא אל פתח המגדל."

אלה היו שלושת אדוני העיר. שלושת השליטים הזמניים שנבחרו לשלוט בעיר במשך שנה אחת. לכל אחד מהם ניתן כדור שנהב לבן שעליו חרוטות פניו של אל הירח. אין זה פלא ששליטי העיר הם שנתנו את המתנות הכי יפות, שהרי להם היו האמצעים הרבים ביותר.

"הינכם מוזמנים ללוות אותי אל מאגר הדגן ולהודות על השפע שנתן לנו האל לכבוד העונה הגשומה."

מתחתית המגדל יצאה שיירה ארוכה אל מאגר הדגן. אנשי העיר מילאו את הרחובות הצרים; לפידיהם האירו את הקירות הלבנים מסיד וצעדיהם הדהדו בין הגגות.

הצעדה ארכה רגעים ספורים, שכן הם בחרו במסלול הקצר ביותר אל המחסנים. האדונים והקורא בשמיים המתינו לבואו של ההמון הרב — לרבות פעוטות שצעדו בצעדים קטנים, וזקנים שתש כוחם.

הקורא בשמיים הביט באנשי העיר. אלה לא היו איכרים מרוטים וחולים. הם עמלו כל העונה החמה, וכעת, עם בוא הגשמים, עתידים היו לנוח.

העיר העניקה להם מחסה ושלווה ושליטם לא שליט אכזר שנוטל את כל רכושם. גם לקורא בשמיים נתנו אנשי העיר מנחות, כי תלו בו תקווה שיחבר בינם ובין האל הכול־יכול שבלבנה.

הקורא בשמיים סימן בידו לאדונים נותני המנחות להרים את כדורי השנהב שבידיהם, בירך אותם בברכת האור שמפיץ אל הירח בלילות במדבר, והשלושה השליכו את כדורי השנהב אל תוך מאגר הדגן הגדול.

נחש ישב על גזע העץ שמחוץ לבקתת העלים של הוריו ונעץ מבטו בים הדמעות. הוא נזכר כיצד אמש חשב שהים נעלם. כמה טיפשי מצידו. ברור שהים היה שם, אלא שהחשכה הסתירה אותו.

שמי הבוקר היו צבועים באפור בהיר. מעט עננים היו מפוזרים מעל הצוקים שנחו בצידו השני של ים הדמעות. השמש עדיין לא זרחה מעבר לצוקים שבמזרח. למשמע רעש שעלה מהבקתה, סובב נחש את ראשו. אביו סוף־סוף התעורר משנתו, התיישב על מיטתו העשויה עלים, שפשף את עיניו ונתן בו מבט מופתע. נראה שלא ציפה לראותו מוכן בשעה מוקדמת כל כך. אלא שאז נשכב שוב, מתח זרועותיו בתנועה ארוכה, נשף את מלוא ריאותיו דרך אפו, ולבסוף קם באחת והניף את כותונתו אל צד המיטה.

"הכנת את הילקוט עם הלחם והגבינה, כמו שאמרתי לך?" שאל אביו.

"כן, אבא," אמר נחש והרים את ילקוט הפיתיונות. הוא היה מוכן ומזומן לצאת לעבודה.

אביו סובב את ראשו כמחפש דבר־מה. "אל תפריע לאימא שלך," אמר. הוא שלח רגל מעל רעייתו המנמנמת כדי לעבור לצד השני של הבקתה, ושם הניף קנקן חרס מלא מים ורוקן את תוכנו לפיו בלגימה ארוכה.

לאחר מכן החזיר האב את הקנקן למקומו וניגב את פיו בגב כף ידו. הוא לקח ארנק עור קטן שהיה מונח על יד הקנקן, וכן נאד עור מלא מים. לאחר מכן דילג בשנית מעל האישה הישנה, ובמהירות לפת חנית עץ קצרה שנשענה על מפתן הדלת. חוד החנית היה עשוי צור לבן.

"בוא, נצא לדרך," אמר האב בעודו קושר את ארנק העור סביב זרועו ברצועת בד.

נחש הרים את ילקוט הפיתיונות וזרק אותו על גבו בתנועה זריזה, ואז ירד במהירות במדרון המוביל מפתח הבקתה אל השביל הראשי בכפר. כשעצר בתחתית המדרון, הסתכל אחורה אל אביו, שהיה רק במחצית הדרך מטה.

"אל תרוץ קדימה," אמר אביו, "כשאנחנו מחוץ לכפר אתה חייב להיות לצידי ולא מלפניי."

"בסדר, אבא."

נחש ואביו הלכו זה לצד זה בשביל הראשי בכפר. אביו בירך לשלום את אנשי הכפר שהשכימו קום לאחר הטקס שנערך אמש והחלו לעסוק במלאכתם. הנשים ישבו בפתח הבית ושחקו דגן או טוו אריגים. פה ושם אפשר היה להבחין בגברים שיושבים ומעבדים עורות של חיות שניצודו במדבר.

כשהתקרבו לביתו של ברק, נחש חשב שאולי יראה אותו. אך לא, הוא לא היה בבית. אימו ישבה בפתח הבקתה, רכונה מעל אבן השחיקה שבין רגליה, וטחנה גרגירי דגן לכדי קמח.

"בוקר טוב אָלָש," בירכה את אביו של נחש.

"בוקר טוב."

נחש חיפש את חברו בתוך הבקתה. "ברק לא נמצא," אמרה הכותשת, "הוא יצא עם אביו לים, הוא עוזר לו לאסוף מלח מהחוף." נחש הנהן לעברה בהכרת תודה והמשיך עם אביו בראש מורכן, כאילו נתפס בעת שעשה דבר־מה אסור.

השביל הראשי בכפר הוא חלק משביל ארוך היוצא מהמעיין, עובר דרך הכפרים השכנים, ולבסוף עוקף את ים הדמעות. ככל שהתקרבו למעיין ראו נחש ואביו עוד ועוד אנשים הנושאים כדי מים גדולים. כל הדרך אל המעיין לא החליפו השניים מילה. אביו שוחח עם העוברים והשבים ולא הקדיש לבנו תשומת לב יתרה.

שאון המים של המפל הגדול התחזק ככל שהשניים התקרבו אל המעיין, וקולות השיח של הכפריים שבאו לשאוב מים התערבבו בו. היו שם עשרות מהם. זה לא הפתיע את הנער, שכן ביקר במעיין עם הוריו פעמים רבות. כולם נופפו לשלום לאביו.

"אבא," שבר נחש את השתיקה ביניהם, "מאיפה אתה מכיר את כל האנשים האלה?"

"איך אמכור עורות בלי להכיר אנשים? אני צריך לדעת ממי אני קונה ולמי אני מוכר, לא?"

אחרי שמילאו בשנית את נאד העור במי המעיין, המשיכו לצעוד בשביל. כשנגמר השביל, צעדו ישר על האדמה. שם כבר לא היה להם נוח לפסוע, ונחש נע מצד לצד וניסה לחמוק מאבנים גדולות.

"כבד לך?" שאל אלש את בנו.

נחש משך את שתי רצועות הילקוט שעל כתפיו והקשיח את פניו. "לא," ענה בחטף ובקול רם.

"יש לנו עוד כברת דרך ללכת היום. המלכודות רחוקות מהמעיין ומהכפרים. הנמרים לא אוהבים את הכפריים שעושים להם רעש ומפריעים להם לצוד," הסביר. "אתה בטוח שאתה לא רוצה לתת לי קצת את הילקוט?"

"בטוח."

ים הדמעות נח רגוע מימין לזוג הצועד. הרעש היחיד שנשמע
היה קול צעידתם. הצוקים הענקיים הזדקפו משמאלם כחומות עצומות.

"אבא," הפר נחש בשנית את השקט, "אתה חושב שאצליח להתיך את מטיל הנחושת?"

אלש הסתכל על בנו בחיוך עקום. "אתה תצליח," אמר לו בקול מעודד, "זה לא קשה בכלל. מה עם ברק? הוא הצליח להתיך?"

"לא יודע, עדיין לא שאלתי אותו."

"אז תשאל אותו, ונראה מה הוא אומר. עכשיו בוא נשמור על שקט, אנחנו מתקרבים למלכודת. אם נלכד שם נמר, הוא ייבהל מהרעש וינסה להשתחרר."

זו הייתה הפעם השנייה שנחש יצא עם אביו להתקין פיתיונות במלכודות. בפעם הראשונה היה הים לשמאלם, אך כעת היה לימינם. בפעם הראשונה לא התמזל מזלם לתפוס נמר, ועכשיו קיווה נחש שימצאו חיה במלכודת, ואביו יראה לו איך פושטים את עורהּ.

לפתע סימן האב לנחש שיעצור וישמור על שקט. ערמת אבנים שנחה במרחק־מה מהם לכדה את מבטו. נחש התבונן אף הוא בערמת האבנים, אך לא ראה כל תזוזה.

אביו המשיך קדימה. נחש הלך בשקט בעקבותיו כשעיניו קבועות בערמת האבנים. אביו החווה לעברו בשנית שיעצור, והפעם שמעו רחש קל של תזוזה מבין האבנים.

"יש חיה בפנים," אמר אביו בביטחון.

עיניו של נחש התמקדו במלכודת. הוא ניסה להבחין בסימני תזוזה או בחברבורות נמר מבין לוחות האבן. "אתה יודע איזו חיה?" שאל.

"אי אפשר לראות מכאן. בוא נתקרב."

השניים צעדו לכיוון המלכודת בדריכות רבה. כשהתקרבו נעה החיה בפראות בין האבנים.

המלכודת עצמה הייתה מורכבת מלוחות אבן היוצרים קירות ותקרה בגובה הזרוע. בין הלוחות נקבעו חרכים, ודרכם אפשר היה לצפות בפנים המלכודת. פרוות החיה נגלתה לעיניהם וצבעה כצבע המדבר.

"איך אנחנו מוציאים את החיה?" שאל נחש.

"קודם צריך להרוג אותה."

האב הפנה את חוד החנית כלפי מטה ודחף אותו בין לוחות האבן. החיה הלכודה החלה להשתולל בפראות. שאגות ונהמות רמות עלו מהמלכודת, רעש נורא. הלוחות זזו מעט, אך לא התפרקו. אלש דחף את החנית לתוך המלכודת בחוזקה רבה יותר.

תחילה נשמעה נהמה, אך לאט־לאט היא נחלשה והפכה לחרחורי גסיסה.

אלש הפנה מבטו אל המדבר הפתוח. לרגע לא הבין נחש על מה הוא מסתכל, אך עד מהרה הבין שהוא מנסה להתרכז ולחוש אם החיה עוד בחיים, אם הוא חש תזוזה בתוך המלכודת.

לבסוף משך אביו את החנית הקצרה מהמלכודת.

"בוא, תפתח אותה," אמר.

"הנמר מת?"

"כן, תפתח כבר."

נחש הסיט את לוח האבן העליון והציץ פנימה. כשראה כי הנמר שוכב על צידו וזנבו שקט, הרים את הלוח מעל למלכודת.

"תן לי לראות," אמר אביו.

נחש זז מדרכו.

אלש שלח ידיו לתוך המלכודת והוציא את הפגר ללא חשש.

"הוא צעיר, וגם קטן יחסית," אמר, "לא נוציא ממנו המון פרווה."

האב הפך את הפגר על גבו והתבונן בו. ראשו של הנמר המת נטה לאחור, ולשונו השתרבבה בין שיניו.

"תסתכל היטב, יום אחד יהיה עליך לעשות את זה לבד."

אלש פרם את ארנק העור מזרועו ופרש אותו על החול. בתוכו נחו כלים קטנים חדים העשויים אבן שחורה מבריקה.

"אני הולך לפשוט לו את העור בכלים האלה,״ אמר אלש. "הייתי לוקח ממנו גם שיניים או עצמות, אבל הן קטנות מדי. לא אמצא אף אחד שירצה אותן."

נחש צפה באביו כשזה פשט את עור החיה במקצועיות, בתנועה חדה, בדיוק רב. הדם שקלח מאיבריו של גור הנמרים נספג בחול המדבר.

בעוד אביו מסיים את עבודתו במהירות, החל נחש להתקין את המלכודת מחדש. צלליות שטו על אדמת המדבר. אלה היו אוכלי נבלות שהתקבצו מכל עבר, נמשכו לריח הדם.

"תוציא פיתיון ושים אותו בסוף של המלכודת," אמר האב וניקה את עור החיה משאריות שומן.

נחש שלף מן הילקוט שני גורים של שפני סלע.

"אתה זוכר איך מכינים את המלכודת?"

"כן," אמר נחש בביטחון.

הוא הניח את דלת המלכודת בצד, רכן על אדמת המדבר וקשר את הפיתיונות בחבל. לאחר מכן דחף אותם עד סוף המלכודת, הוציא את החבל דרך תקרת המלכודת וקשר אותו לדלת.

נחש ערם על גג המלכודות כמה אבנים עגולות לא יציבות, ומתח מעליהן את החבל. אולם הדלת לא התרוממה לגובה מספק.

"תביא אבן גדולה יותר," אמר אלש, "הדלת לא גבוהה מספיק, והנמר לא ייכנס בפתח."

נחש סובב את ראשו. אביו עמד מעליו ובחן את פעולותיו כשבידו העור שלפני רגע פשט מן הפגר.

הנער הסתכל סביב ובחן את האבנים ואת הסלעים הפזורים בקרבתו, עד שראה אבן שתתאים למלכודת. הוא סידר את האבנים בשנית.

"טוב, זוז הצידה," אמר אביו. הוא גחן על ברכיו וכופף את ראשו לעבר פתח המלכודת.

"יפה," אמר האב, "אפשר להמשיך הלאה."

הוא דחף את עור החיה אל הילקוט. "את זה צריך לתת למעבד העורות, שיכין ממנו פרווה. אעשה זאת מחר לבדי, עכשיו בוא נחזור."

הצמד חזר אל השביל הארוך, והאדמה שוב הייתה דקה ודחוסה והליכתם קלילה ונוחה. מרחוק ראה נחש את אנשי הכפרים החוזרים מן המעיין. על גבם נשאו מוטות שבשני צדדיהם כדי מים.

"בוא," אמר אלש והצביע על פיצול בשביל, "נלך מכאן."

"אנחנו הולכים לבדוק עוד מלכודת?" שאל נחש.

"לא."

"אז למה אנחנו יורדים מהשביל?"

"פשוט בוא."

השביל התעקל, והשניים הרחיקו מים הדמעות אל הצוקים שמחזיקים את הארץ העליונה. נחש הצליח לראות משם את קצה השביל. בסופו עמד בית אבן ולידו עץ בודד.

האב ובנו התקרבו אל הבית ומצאו את עצמם בתוך מתחם מוקף גדר אבן נמוכה. ספסלי אבן נמוכים ניצבו סביב העץ הבודד.

"קוסם," צעק אביו של נחש, "אתה פה?"

"כן." ענה קול עמוק וסדוק, כאילו האדמה עצמה משיבה לו.

אדם מבוגר קיבל את פניהם. הוא ישב על קופסת עץ בתוך המבנה הפשוט והביט בהם בעיניים שחורות ונוצצות.

"אה, אלש. מה יש לך בשבילי היום?"

"תן לי את הילקוט," אמר אלש לבנו.

אלש הוציא מן הילקוט לחם גס וחתיכת גבינה קשה והגיש אותם לקוסם.

"זאת מתנתו של נחש לקוסם," אמר אלש.

הקוסם בהה בנחש בעיניו הכהות, שנצצו ככוכבים מבעד לשערו הפרוע. הוא הנהן.

"אתה יודע למה אתה פה?" שאל קוסם בקולו החצצי.

נחש שתק.

"תענה לקוסם," גער בו אביו ודחף אותו מעט במרפקו.

"כדי לראותך?" מלמל נחש בשקט, ספק משיב ספק שואל.

קוסם לקח את הלחם מידו של אלש ובצע אותו לשניים. בחצי אחד נגס ואת החלק הנותר שם בידו של נחש.

קוסם לעס ארוכות את הלחם, עד שלבסוף אמר: "לא, נחש. יש לי משהו בשבילך."

הקוסם קם לאט, הסתובב, הרים מכסה של קופסה מהודרת, ושלף מתוכה בידו המלוכלכת חופן אבנים בצבע השמיים.

"זה בשבילך."

המשך בספר המלא