הספר על אמיל

חלק ראשון

נעמי עומדת מול ארון הבגדים. לפני חודשיים מלאו לה שלוש עשרה. תלתלים כהים, טעונים מרוב חשמל, יורדים עד לכתפיה. משקפיים דקים נחים על אפה. פני הירח המביטות אל הראי מחייכות אל עצמן, מגלגלות חידה. היום הוא היום הראשון ללימודים, והיא מתחילה ללמוד בבית ספר חדש. האוויר חג ורוגש סביבה, וכל מתווי הקיץ עורגים. היא מנסה לבחור בגדים; לובשת את המכנסיים שבשנה הקודמת היו היפים ביותר, ועתה הם מעט הדוקים, חולצה עם ציור של פרפר, עונדת תליון של ינשוף, תליון של צב, ואת תליון המרכבה, שבפתק המצורף לו כתוב שהוא מיועד למסע בין עולמות ולמציאת נשמות תאומות השוכנות בעולם הזה ובעולמות אחרים. היא חובשת כובע — כי ברצונה לומר שהיא ליצנית, שהיא תמיד ולעד מבדחת. חותמת באולסטאר שהן סימן ההיכר שלה, ומפליגה לדרכה. מהיום היא תיסע בהסעה של בית הספר; ארבעים דקות לכל כיוון. לבה פועם במרץ. היא ממפה את הנוף: מטעים של דקלים עומדים במסדר החיילים שלהם, אפשר לראות הכל ביניהם; מתחילת השורה ועד סופה. בקצה העין הרים סגולים, והמישור המדברי שהשחר מתרומם מתוכו תכול כמו קרקעית האוקיינוס, מתעבה מן הסלעים. ההרים מסתירים מאחורי גבם כדור של אור, שלפתע משתחרר, והיום, בהיר ולבן, עומד בו; מגלה גלגלי צינורות מתגבהים, רפתות שהפרות מדשדשות בהן, ומנגד; המזנון, שבלילה זוהר באור חד, נצחוני, ולפניה, הדרך בת שלוש הפניות העולה לבית הספר.

לוחות של לֶבֶד אפור,ידידותי, מרפדים את קירות המסדרון. היא מתיישבת בתוך הכיתה הריקה. המדבר ממלא בקרניו הצהובות את החדר. נער נמוך, שנראה לא שייך למסדרונות חטיבת הביניים, דוחף את ראשו פנימה. "מי את?". נעמי רק חיכתה להזדמנות להציג את עצמה, והיא זוקפת את מלא קומתה — אבל הנער נבלע חזרה אל הפרוזדור. נערה עם פנים מחוטטים ועיניים אפלות משתרכת פנימה. "את חדשה?" היא שואלת בצורמנות, שולחת בה מבט ערמומי ונעלמת. נעמי נושכת את שפתה, ככה זה הולך להימשך? שלושה אנשים נכנסים לכיתה: נערה, אבא ואמא; הנערה צנומה ומבוישת, פניה מכוסים בווילונות שיער חום. אמהּ קטנה כמותה, שיערה חלק ודק. פניה מפיקות נְעִימוּת. לאבא יש רעמה של ראסטות מכסיפות. הם רוכנים מעל בתם, לוחשים, מרגיעים. נעמי מזהה בנערה את שותפתה לגורל — נערה נוספת ביומה הראשון. הנערה מביטה בה בחשש תחילה, ואז, מאוששת, מביטה בה ישירות. פרצופים חדשים מגיחים בזה אחר זה אל תוך החדר, הוריה של הנערה מזהים את האות ונעלמים. נעמי דרוכה. היא סוקרת את פניהם של הנערים והנערות סביבה. על פני כולם מן עליצות מרוגשת, נבזית, כאילו מעולם לא באו זרים לבית הספר הזה. הם לא מפוענחים לה. אף אחד מהם לא נושא סימן ברור כמו עגילי חישוק, ג'ל, או איפור, והיעדר הסימנים הזה מטריד אותה. היא יושבת זקופה, ובהלה כוססת בקרבה. חייב להיות מישהו. היא מביטה במורה מרובעת הצורה וצהובת השיער, ולא מתרכזת בדבריה. הקול של המורה לא נעים. על הצוואר יש לה בועה קטנה, ורודה, של עור מיותר. הגבות שלה דקות, כהות. נעמי מפסיקה להקשיב לה ושוקעת בנערים האחרים, המותחים קווים דקים של חיוך, חוצצים בינם לבינה. הדלת נפתחת בהיסוס, והמורה מרימה מבט ונרתעת לאחור. גל של לחישות עובר בכיתה כשבין הנערים חוצה נערה נמוכת קומה, כתפיה צרות ומותניה רחבים, ראשה מגולח, ולגופה חולצה שחורה גזורה במספריים עם ציור של מפלצת, וכיתוב צהוב באותיות שמעוצבות כמו ברק; "איירון מיידן".

אנחת רווחה נפלטת מהלב. בשיעור היא וכרם מתכתבות, מחליפות רשמים. נעמי בוערת מלהט להציג את עצמה, לשלוף את כל שפניה, והיא משרבטת הערות על סופרים מפורסמים, שולפת עובדות מזיכרונה, וכרם כותבת לה בתגובה בעט סגולה "מאיפה את יודעת את כל הדברים האלה?" והיא כותבת־שוצפת במרץ. הקירות מהדהדים את קולות הנערות והנערים, שמהסים ודוחקים זה את זה. משהו לוכד את אוזנה: המורה טועה. היא מרימה את ידה. לא ניתן להתעלם מן היד הזו — ארוכה ובטוחה היא נשלחת מעלה, עם אצבע זקורה עקשנית, שלא תרפה אם לא יכירו בה. המורה שמחה על ההזדמנות להיעתר לה, לנערה החדשה, אבל כשנעמי מקבלת את רשות הדיבור היא אומרת "רציתי לתקן..." ומרצה בקצרה אך ביסודיות, תוך הבאת דוגמאות, בקול ניצח.

המורה בוהה בה, ממלמלת משהו בתגובה, סוקרת את הכיתה. הראשים כולם מופנים אל הנערה החדשה בתערובת של לגלוג ופליאה. בשניות פורץ כאוס. מישהו צועק: "יונתן! יש לך מחליפה!" נעמי מציצה בחשש לראות מי זה יונתן, ונער גבוה ודק עם תלתלים שחורים נמנע מלהביט בה.

הפעמון להפסקה מצלצל, והיא מוצאת את עצמה במסדרון, וכרם מציגה לה את אחותה; תלתלי הבקבוק הקצרים שלה זהובים בקצותיהם, ועיניה מפיקות מן עצב מוזר. שמה נור. הן מחליפות מילים חפוזות, ובעיקר הן מביטות זו בזו. נעמי מותחת בדיחה על חשבון הבנים בכיתה, ונור צוחקת צחוק מקרקר. נעמי זורחת מהנאה. כבר מאותו רגע גמור וחתום שהיא מצאה לה בת־ברית נוספת. הן משאירות את לוחות הלֶבֶד של הקומה הראשונה מאחוריהן, ונור לוקחת את נעמי איתה במורד המדרגות, והן יורדות שמאלה ליד הברזייה ויוצאות מבעד דלת זכוכית לחצר, לאיזו פינה צדדית, ויש שם ספה ומין קרוואן, והן יושבות, בלהט ההתוודעות, ומחליפות מידע בהול על ספרות ועל מוזיקה, משחיזות מילים ורעיונות. נעמי מרגישה אותן משתהות באוויר כשהן משתחררות מפיה. נור צוחקת, צחוק כמו מנוע מכונית שמתניע. חמימות רצה בגוף.

בהפסקה הבאה היא מתגנבת לספרייה. בין המדפים היא מוצאת את "יומני גן העדן", "הטפט הצהוב". היא קוראת מורעבת. אחרי חיפושים היא מוצאת את ספרי ההיסטוריה, וקוראת את חוקי נירנברג. מיד היא יושבת, ובעט ורודה היא כותבת כתב־התנגדות, מסכמת את מחשבותיה. כך היא עושה גם עם הפילוסופים שעם דעותיהם היא אינה מסכימה. היא כותבת את המניפסט הנגדי שלה, מקפלת ומניחה בתיק. היא פוסעת בין המדפים כבתוך שלה, עוזבת כשידיה עמוסות ספרים, חותמת על דפי ההשאלה את שמה באותיות מסתלסלות, עליזות, לא יודעת שובע. היא צועדת בגאון אל דלפק הספרניות ומכריזה "אני נעמי, אתן עוד תראו אותי הרבה", וכשהספרניות, במרד על ונדליזם נועלות את הדלתות — היא נכנסת דרך הדלת הפתוחה תמיד של בניין המזכירות. סביב הספרייה כרי דשא שטופי שמש ושני עצים צעירים. סביב המדשאות משתרע בית הספר; הספרייה, המדרגות המשתפלות אל הקיבוץ, בניין האמנות והמחשבים, בניין המדעים, הקרוואנים המכונים על ידי סגל המורים וההנהלה 'הקמפוס' ועל ידי התלמידים הבוגרים 'האולימפוס', המשמשים את הכיתות הגבוהות. בתחילת כל יום מגיעים התלמידים באוטובוסים כתומים־אדומים־לבנים, ובסוף כל יום הם עוזבים בהם הביתה, מפוזרים בקיבוצים. בסוף היום הראשון שלה כל רגעי השמחה מסתחררים בראשה כמו כתמי שמש. היא עולה אל תוך האוטובוס, מרחפת מעל פני הקרקע.

"היי!" היא שומעת קריאה ומסתובבת "זאת את! חיפשתי אותך!"

אתמול בלילה היא הלכה עם אמא שלה לפסטיבל מוזיקה. הן רק נכנסו כשעיניה של נעמי נמשכו לאישה שעשתה תיאטרון רחוב לא רחוק משם.

"היא מדהימה הבחורה הזו", אמר קול סמיך.

נעמי סובבה את ראשה וראתה בחורה עומדת לצידה. הבחורה, שנראתה באמצע שנות העשרים לחייה, הייתה משהו חדש לנעמי. זה היה כאילו עצם הנוכחות שלה גלשה מעבר לקצותיה, כמו שלולית המתפזרת על המדרכה. פניה היו בלתי מוגדרות. היה משהו מבוגר בהן. כאילו יצקו אותן כך. שזופות, עם נקודות חן אחדות. שיערה החום המתולתל היה קשור בקשר רופף. היא הייתה מאופרת מאד, וקולה היה סמיך, אוצר בתוכו הדים של קולות אחרים.

"כן" — אמרה נעמי, "היא ממש טובה".

"גם אני עושה תיאטרון רחוב"

"באמת? מגניב, איפה?"

"בטיילת."

"וואו, איך אף פעם לא ראיתי אותך?"

"את מכאן?"

"כן, אני מכאן, אבל מחר אני מתחילה ללמוד ב'בין הרים'."

"מה? לא נכון! גם אני לומדת ב'בין הרים!'

"מה?" נעמי התפלאה, "איך את לומדת בבין הרים? בת כמה את?"

האישה צחקה, "בת כמה את חושבת שאני?"

"אני לא יודעת" אמרה נעמי, "עשרים ושש, עשרים ושבע."

האישה צחקה שוב, "וואו, אני שומעת את זה הרבה." היה לה קול רוטט מצחוק מבוהל, כמי שאחזו בגרונו והוא צוחק מתוך רפלקס, צוחק ורוצה להשתחרר.

"אני בת שש עשרה, אני בי"א," אמרה.

נעמי הביטה בה — שום דבר בהופעה שלה לא היה יכול לרמוז על גילה.

"אני נעמי." אמרה והושיטה את ידה.

"ליר," הושיטה הבחורה את ידה.

נעמי לחצה את היד הנעימה. הבחורה נראתה משועשעת מההיכרות הרשמית.

"תקשיבי —" אמרה ליר בעיניים נוצצות, "אני אחפש אותך מחר, ואני אציג אותך לכולם. יש כמה אנשים שאת צריכה לפגוש."

נעמי זרחה. עוד לא דרכה בקיבוץ וכבר יש אנשים שהיא חייבת לפגוש, והיא תכיר אותם בזכות הזרה הלא צפויה הזו. היא הלכה משם שמחה ונישאת על קולות חצוצרה בין המכליות של 'צים'. ההבטחה הזו חמקה מזיכרונה במרוצת היום הראשון. עכשיו ליר הובילה אותה אל אחורי האוטובוס.

"נעמי, זה שחר." ליר החוותה על בחור גבוה ודק. שיערו השחור אסוף בזנב־סוס קפדני. עורו צהבהב. טי־שירט לבנה, גדולת מימדים, נתלתה על הגוף השרוכי. עיניים חקרניות הביטו בה מאחורי משקפיים עגולים.

"זאת ורה." נערה קטנה כמו אולר חייכה אליה מתוך מושבה. גיץ של שעשוע מתרוצץ בעיניה. כל האנרגיה האטומית של פניה התנקזה לחיוכה: שיני כריש. אבל עכשיו הביטה בנעמי בעיניים טובות.

"וזה מיליק." אמרה ליר. "אמיל," הוא תיקן במהירות. עיניים חומות הביטו בה. היא תוהה איפה תתיישב ועיניה רצות על פניהם ונתקלות במבט החברותי של ורה, והיא מתיישבת לידה. ורה שואלת אותה שאלות והבנים רוכנים מעליהן, מאזינים. ליר גוהרת מעליה במפלים של צחוק, המרעיד את גופה אדוות־אדוות. שחר סוקר אותה, עיניו מתעכבות על התליונים שלה: צב העץ הכבד, המרכבה הקטנה הכסופה על חוט הזמש העבה, הקרובה לצווארה, וינשוף העץ הקטן עם הגולה במרכזו והעיניים החרוזיות. הוא מביט בה ומנסה לקרוא את כל מה שהיא פורשת בפניו, לא מסתיר את הבולשנות של מבטו. הצחוק של ורה נשמע כמו עורבים. היא מתענגת במיוחד על בדיחות נבזיות. נעמי מהירה ללמוד. היא מגלגלת אחת כזאת על קצה לשונה כשאמיל קוטע אותה:

"את זוכרת שכשהיית בת תשע, הלכת לבריכה העירונית ופגשת שם ילד רוסי קטן ואת שתי הבנות דודות שלו?"

היא זוכרת במעומעם את הילדות, אבל את הילד היא זוכרת בבירור. בעיקר היא זוכרת את עצמה: ילדה קטנה ויהירה בספידו צבעוני וקארה, מתרברבת ומתפארת בעצמה, מזמינה לתחרויות צלילה מתחת למים.

"זה הייתי אני," אמיל אומר, ומביט בה.

היא מביטה בו מבולבלת, איך זה יכול להיות? איך הוא מזהה אותה? אבל היא לא שואלת ורק מביטה בו בפליאה, ואמיל מביט בה, ופניו אינן תמהות, אלא יודעות.

זו הופכת לשגרתן של כל הנסיעות לבית הספר, וכל הנסיעות חזרה, וגם של מרבית הערבים באמצע ובסוף השבוע; נעמי, שחר, אמיל, ורה, ליר, ו־וייסברג — חבר של אמיל שלומד בבית ספר בעיר — נפגשים במועדון ג'אז קטן, יושבים בחוץ על מזרני זולה עם כריות, חובקים את בקבוקי הקוקה קולה מזכוכית שלהם, ומקניטים אחד את השני. מדברים בהתלהבות, בולעים מילים, רעבים להרשים.

"אני חושב לפתוח אגודה ארצית לדנדרופילים," אמיל אומר.

"מה זה דנדרופילים?" נעמי לוחשת לוורה.

"דנדרופילים זה אנשים שנמשכים לצמחים," אמיל עונה.

"שלום, הגעת לאגודת הדנדרופילים הארצית," אומר וייסברג.

"אנחנו לא בבית," אומר אמיל, "אנחנו בגינה."

לראשונה בחייה יש לה חברים אמיתיים, ולראשונה בחייה, היא משקרת. היא בודה ביוגרפיה רבת מעללים לעצמה בה היא פאם פאטאל פתיינית שקוטפת נערים רכים. והם מאזינים לה, בולעים את סיפוריה. מתמכרים אליהם. מלבדה הם כולם בני חמש עשרה, שש עשרה, והיא חייבת לתת להם פיתיון. להצדיק את החברות שלהם. היא מרגישה שהיא על זמן שאול עד שייזכרו בגילה, עד שייזכרו באי שייכותה אליהם. היא שוחה בסיפורים כאילו היו נכונים. היא לא ממציאה אנשים או מערכות יחסים, רק אירועים. מנפחת נשיקה תמימה לירידה בחצר בית הספר. הם מתקבצים סביב סיפוריה, מתאגדים סביבה, שואלים שאלות, חקרניים; מעולם לא ידעו כי לילדי כיתה ח' יש חיי מין פעילים כל כך. אבל יש לה תשובה לכל דבר, הסבר לכל שקר שהופך אותו להגיוני. היא לא מבוהלת, משום שהם כל כך מוקסמים, שהם לא מביטים לאחור אל שביל פירורי העוגיות של שקריה. הבנים מתווכחים בסתר בינם לבין עצמם. שחר ואמיל סבורים שהיא משקרת. ורה וליר אינן שותפות לוויכוח הזה; הבנים, אולי מתוך איזה חסד כלפיה, אינם משתפים אותן. אבל הם שוכחים את כל ספקותיהם כשהיא באה עם עוד סיפור. הם יושבים שם מזיעים מסקרנות, מנסים להסוות את הריתוק בעיניהם. הם צוחקים ומתווכחים; האם הקומוניזם הוא רעיון צודק? האם נעמי צריכה לקחת ריטלין? מה היו מקורות ההשראה של קורט קוביין? הם מחקים מורים שנעמי לא מכירה והיא צוחקת ונחנקת מהקולה, סופגת לתוכה את הדבר החדש הזה, שלא היה לה מעולם. היא מרגישה אהבה. גדולה, עצומה, שוצפת. אהבה ממלאת את כל כולה.

ביומנה היא כותבת עליהם במשפטים קצרים, נרגשים, עם סימני קריאה בקצם. היא חוזרת הביתה בשלוש לפנות בוקר, ולפני שהיא קורסת באושר אל המיטה היא מתעדת כל פגישה. אמיל, שמעולם לא נישק אף אדם, אומר: "כשתהיה לי חברה, אני אקח חליל, ואנגן בתוכה את היצירה האהובה עליה". כולם נמסים מצחוק, והיא מוקסמת מהמוח המוזר שהוגה את הרעיונות האלה, וכדי להגן על עצמה מהניחושים של הבנות היא מתבדחת מאחורי גבו: טום ג'ונס שר על אמיל: מאמא טולד מי נוט טו קאם / שי סייד / ד'אט איינט נו וואי טו האב פאן.

אף אחד לא מתבדח על ההורים של אמיל, הם מעבר לכל אגדה. לאמיל יש טלפון שניתן לשאת מחוץ לבית, מכשיר גדול ומסורבל. נשיאת הטלפון ממקום למקום מצריכה לבישת מעיל, שמתוך כיסו משתרבב המכשיר האימתני. ההורים שלו מתקשרים אליו לקראת השעה תשע במהלך השבוע, לקראת השעה עשר בסופו. והוא קם, נפרד בצער מחבריו והולך לתפוס מונית. עבורה, הדברים האלה הם בלתי נתפסים. בדיחת הטום ג'ונס שלה היא אכזרית והיא יודעת את זה, אבל היא מספרת אותה כהגנה עצמית: אם ורה וליר ידעו מה היא מרגישה, הן יצבאו עליה כמו זאבות. ידרשו שתכבוש אותו בקסמיה, שתנשק אותו, שתגאל אותו מבתוליו האומללים. היא לא מסוגלת אפילו לדמיין את זה; בכזה רוך היא רואה אותו. אינה יכולה להסביר. היא צופה בלב הזה ממרחק, ביראה. ורה וליר מלטפות את שיערו וקוראות לו בשמות חיבה. היא לא מושיטה את ידה. רק פעם אחת העזה, וזרם אחז בה. היא נרתעה, מבולבלת. היא לא יודעת מה היא מרגישה.

המשך הפרק בספר המלא