הרנסנס של השטן

הקדמה

לנוכח ריבוי המחקרים על תולדות הרדיפות והגזענות שהתפרסמו בעשורים האחרונים בשפות האירופיות, ומכיוון שחלק ניכר מן התיעוד המקורי נעשה כיום נגיש לאין שיעור מבעבר, הגיע הזמן, כך אני סבורה, להציג בפני הקורא הישראלי מעין סיכום, הן של העובדות הידועות לחוקרים והן של מגוון הפרשנויות וההסברים שניתנו להן. אבל, למען האמת, לא רק הרצון למלא חֶסר בספרות המדעית בעברית הוא שדחף אותי לכתיבת ספר־מבוא זה, אלא גם כוונה נוספת, מגמתית במקצת.

כתוצאה מן ההפרדה הנהוגה בלימודי ההיסטוריה בבתי הספר ובאוניברסיטאות בארץ בין היסטוריה ״כללית״ לתולדות עם ישראל, מקבלים רבים מבוגרי מערכת החינוך תמונה חלקית ומעוותת של העבר. שנאת ישראל, ביטויי אנטישמיות, פוגרומים ומעשי טבח, גירוש קהילות שלמות או סגירת היהודים בגטאות, נלמדים תדיר במנותק מן המציאות הכללית, הלא היא התרבות והאמונות שרווחו בחברה הסובבת את הקהילות היהודיות. לפיכך מצטיירות לעתים רדיפות היהודים כתופעות לא מובנות, כהתפרצויות של פגעי טבע. לכן אנסה להלן להבהיר את המציאות ואת המנטליות שיצרו את התנאים לרדיפתם של מאות אלפי נשים וגברים מקבוצות שונות, לאו דווקא יהודיות, בין היתר כדי לראות את ההיסטוריה הלאומית היהודית בהקשר ובאור נכון יותר.

כמה מהתופעות שקשורות אצלנו בתודעה כמסמלות את רדיפת היהודים — סימון הבגד, גטאות, שריפת ספרים, האשמות בהרעלת בארות ובקונספירציות חובקות־עולם, אינקוויזיציה, גירוש — חלו במידה זו או אחרת גם על מיעוטים אחרים. אין הכוונה לומר: ״ראו, יש מי שסבלו יותר״ — תחרות על תואר הקורבן האולטימטיבי אין בה שום תרומה להבנה ההיסטורית. הכוונה היא לנסות להבהיר את המנגנונים החברתיים והתרבותיים הפועלים ברגע היסטורי מסוים ומאפשרים להפוך איבה ופחד לא רציונליים לרדיפה שיטתית מאורגנת. גם אם אין לגזור גזרה שווה בין, למשל, משפטי המכשפות לרדיפת היהודים, הרי אפשר ללמוד מרדיפת המכשפות לא מעט על מניעיה של החברה הרודפת. אין זה מקרה שתקופת השיא של ״טירוף המכשפות״ חופפת במידה רבה את תקופת הפעילות הנמרצת של האינקוויזיציות החדשות — הספרדית, הפורטוגלית והרומית — נגד ״נוצרים חדשים״, ואת תקופת הגירושים של יהודים ממדינות ומערים שונות או את הכנסתם לגטאות בכמה מהמקומות המעטים במערב אירופה ובמרכזה שבהם נותרו קהילות יהודיות. למניעי הרדיפות של קבוצות שונות היה מכנה משותף, כפי שאנסה לטעון להלן, שהיה נעוץ במקרים רבים בפחד מפני הבלתי נראה לעין ובמעין פרנויה מפני קנוניות נסתרות. עם זאת, איני מתיימרת להציע פרשנויות פסיכולוגיסטיות להתנהגות הרודפים (כפי שהציעו, למשל, נורמן כהן וקרלו גינצבורג),¹ בין שהיו שליטים, מצביאים, אינקוויזיטורים, שופטים או המון מוסת. הרוע הוא אכן בנאלי, אם להשתמש בביטוי שטבעה חנה ארנדט, אך במשמעות קצת אחרת מזו שהיא התכוונה לה: בנאלי כאן במשמעות של אוניברסלי ומובן מאליו. כפי שנראה, רק אנשים מעטים השמיעו קולם נגד מעשי הרשע והפגיעה ב״אחר״.

מעשי הזוועה וההתעמרות, שנעשו אז ברובם בשם האל, מדגישים את התהומות של הרוע האנושי. הם אינם מיוחדים אמנם לעת החדשה המוקדמת, אך תקופה זו גדושה בהם במידה נוראה. דומה כי לא אלוהים, אלא דווקא השטן הצוחק, הוא שעמד בצד הגרדומים והמוקדים שעליהם קיפדו את חייהם רבבות נשים וגברים. ייתכן אמנם שאין קו ישיר המוליך מהרדיפות בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת לזוועות שהתחוללו באירופה במאה העשרים; ואף על פי כן, דה־הומניזציה, דימויים שטניים, אמונה בקונספירציות עולמיות, שיטות חקירה ועינויים — כל אלה הם חלק מן המורשת שהותירה לעולם המודרני החברה האירופית דאז, אירופה של ימי הרנסנס. למעט המכשפות השטניות, שהומצאו במאה החמש־עשרה ונעלמו בסוף המאה השמונה־עשרה, כל שאר המיעוטים הנדונים בספר זה נותרו על הכוונת של הרודפים פחות או יותר עד הזמן הזה.

עם זאת, הרשו לי לצטט מרומן אמריקאי בן זמננו, שבו הגיבורה, בת למשפחה קווייקרית במדינת מיין, המודעת למעשי העוול שנעשו לתושבים הילידים בעבר, מוסיפה (בתרגום חופשי): ״בפירוט פשעי ההיסטוריה, אל לנו לשכוח את האנשים הטובים. העובדה שהם היו קיימים היא סיבה טובה להמשיך בחיינו. אבל אסור לאפשר לאמונה בהם לכסות על מה שמוטל עלינו לעשות כדי להתנגד לעושי הרע״.²

***

ספרות המחקר על כל אחת מהקבוצות הנרדפות היא עצומה. בחרתי לפיכך להפנות בהערות רק למחקרים הבולטים והמעודכנים ביותר בכל סוגיה וכן לחיבורים הרלוונטיים שקיימים בעברית (ועדיין נותרה רשימה ארוכה). כל אלה יאפשרו לקורא להרחיב ידיעותיו על פרשה או על קבוצה מסוימת דרך ההפניות לספרות הנזכרת בהערות ובביבליוגרפיה.

בפרקים השונים שילבתי ביוגרפיות קצרות של דמויות מסוימות, ידועות יותר או פחות. שיטה זו היא מעין פרוסופוגרפיה מבוזרת, ״ספר מרטירים״ משלי המאפשר הצצה לתלאות ולטרגדיות של הפרט ואמפתיה אנושית לסובלים.

ז'אק קאיו (Jacques Callot), ״התלייה״, מסדרת הציורים ״מוראות המלחמה״, 1632-1631

פרק 1
חברה רודפת: אירופה 1650-1450

נהוג היה לומר כי אחרי חשכת ימי הביניים הפציע אור הרנסנס. עם זאת, כבר שנים רבות שהמושג ״חשכת ימי הביניים״ איבד מתוקפו בעיני החוקרים, ונותר רלוונטי לכל היותר ביחס לימי הביניים המוקדמים — The Dark Ages — כלומר, המאות החמישית עד העשירית לספירה; ואילו ״אור הרנסנס״ הוגבל בהיסטוריוגרפיה בעיקר לפריחה התרבותית והאמנותית המדהימה במרכזים מסוימים באירופה החל במאה החמש־עשרה, והסנוניות הראשונות שלה באיטליה כבר במאה הארבע־עשרה. אבל אם עוקבים אחר התמורות באירופה בחילופי הזמנים, הרי שמבחינת אכזריות, שפיכות דמים, אי־סובלנות, המצאת שיטות עינויים חדשות והרחבת השימוש בהן, הקמת מוסדות חקירה וחדירה לחיי הפרט ואמונותיו, סימון קבוצות אוכלוסייה חדשות כחשודות ומסוכנות — מכל ההיבטים הללו תקופת הרנסנס הארוכה, או ליתר דיוק העת החדשה המוקדמת, הייתה גרועה לאין שיעור מזו שקדמה לה.

בספר היווצרותה של חברה רודפת,³ שהתפרסם בראשונה בשנת 1987, עמד ההיסטוריון הבריטי רוברט א' מוּר על ההתפתחויות באירופה בין המאה העשירית לאמצע המאה השלוש־עשרה (תקופה שגם בה חלו תמורות חשובות — כמו הקמת האוניברסיטאות וגילוי מחדש של חיבורים מהעת העתיקה — והיא נחשבת לרנסנס של ימי הביניים) שבהן הונחה התשתית לרדיפת מיעוטים מסוגים שונים: רדיפת כיתות מינוּת (הֶרֶזיָה) והקמת אינקוויזיציות לחקירתן, פגיעות חמורות ביהודים ובקהילותיהם, שיטות דרסטיות להרחקת מצורעים ואפליית הומוסקסואלים. ואולם, המתואר בספר של מור היה רק ההתחלה. במאות הבאות היהודים גורשו מאנגליה (בשנת 1290), מצרפת (בשנת 1306) ובהמשך גם מרוב ערי גרמניה, ומסוף המאה החמש־עשרה נכפו התנצרות וגירוש על יהודים ומוסלמים בחצי־האי האיברי. מהמאה הארבע־עשרה ואילך, בייחוד בעקבות מגפת הדֶבר, הפחדים גברו ופרעות במיעוטים החמירו עד מאוד. הפיצול הדתי אחרי הרפורמציה לא הותיר במערב אירופה ובמרכזה במרוצת המאות השש־עשרה והשבע־עשרה אף פינה כמעט שבה לא עוּנו, נשרפו, נתלו או גורשו גברים ונשים רק משום שהשתייכו לקבוצה חשודה כזאת או אחרת. בכל המקרים הרדיפות היו שילוב של חקיקה ופרסום צווים, משפטי ראווה, הטפה והסתה מצד הרשויות הכנסייתיות והאזרחיות, וכן התנכלויות מצד האוכלוסייה — ולא תמיד ברור מה קדם למה.

הרכב הרשימה של קבוצות הנרדפים השתנה אף הוא מאז התקופה שבה דן מור. המצורעים חדלו להיות בה קבוצה מרכזית. בין השנים 1100 ל־1300 פשתה הצרעת (leprosy, Hansen’s disease) באירופה לממדי מגפה, אולי בעקבות מסעי הצלב. על אף הידע הרפואי המוגבל, היה ברור שמדובר במחלה מידבקת מאוד, ולפיכך הוקמו מאות בתי מצורעים (leprosaria או בתי לזרוס [lazzaretti]) לבידודם מהחברה, ובמקומות אחרים הם נדרשו לענוד פעמון על צווארם כדי להזהיר את הבריות מפני בואם. היו מי שראו בצרעת עונש משמים לחוטאים, אך היו גם מי שהאמינו כי האל בחר בחולים להתנסות בחייהם בסבלותיו של ישו, ולכן הם עתידים במותם להיכנס הישר לגן העדן. החוקרים כיום חלוקים בדעותיהם אם בידוד המצורעים היה בגדר רדיפה, או שמא דווקא בגדר דאגה למסכנים ומאמץ למנוע התפשטות המחלה. כך גם לא ברור אם התפרצות הדֶבר באמצע המאה ארבע־עשרה השפיעה על היחס לצרעת, ומדוע מחלה זו נעלמה כמעט במאה החמש־עשרה. אבל אנחנו פטורים משאלות אלה כי בתקופה הנדונה כאן בעיית הצרעת אכן הצטמקה מאוד (אם כי, כפי שנראה להלן, הוסיפה לשמש אמתלה לרדיפת מיעוט אחר של ״טמאים״). לעומת זאת, נוספו קבוצות שהגיעו לאירופה או נוצרו בה אחרי התקופה שנדונה בספר של מור והם המוריסקוס (Moriscos; המוסלמים שנאלצו להתנצר בספרד וצאצאיהם), הצוענים (אוכלוסייה של נוודים שהגיעה למרכז אירופה ולמערבה רק במאה הארבע־עשרה) וה״מכשפות״ — לאו דווקא מקרב זרים או מיעוטים דתיים, אלא מקרב אנשי הקהילה עצמה שנחשדו בכריתת ברית עם השטן.

מניע מרכזי לכל הרדיפות בעת ההיא היה הפחד:⁴ פחד מפני אויב אמיתי או מדומיין, פחד מפני טומאה וזיהום של הקהילה, פחד מקונספירציות ופחד מפני תחבולות השטן ומשרתיו. היו כמובן גם בעלי אינטרסים שניצלו את הפחדים של זולתם כדי לפגוע ביריבים ומתחרים. הבּוּרוּת מילאה אף היא תפקיד חשוב: בהיעדר ידע על הגורמים למחלות ומגיפות ולתמותת תינוקות, אפשר היה לייחס אותם להרעלה מכוונת מצד קבוצות החותרות לכאורה תחת אושיות החברה; בהיעדר מידע מהימן על הטורקים, קל היה להאמין שכוונתם לכבוש את אירופה כולה ולטבוח בתושביה בסיוע של אויב פנימי כלשהו; דלות הידע הגאוגרפי והאתנוגרפי אפשרה להאמין במיתוסים על הסכנות האורבות מעבר להרים ולימים, כמו למשל ״היהודים האדומים״ העומדים לכבוש את העולם הנוצרי.⁵ בניגוד לטענות כי איבה למיעוט כזה או אחר יש לה היסטוריה רצופה בת מאות שנים (בטווח הארוך, longue durée), חשוב לדעתי לבחון את הנסיבות בכל פרק זמן. השילוב של בורות, פחד לא רציונלי ותמורות מרחיקות לכת בהוויה של העת החדשה המוקדמת הפנו את האיבה דווקא לקבוצות מסוימות ובעוצמה מיוחדת. דמות השטן, כפי שנראה, שיחקה אז תפקיד מפתח.

האמונה כי השטן בתחבולותיו חותר תחת אושיות החברה הייתה קשורה גם באמונה בקנוניות מסוגים שונים⁶ ובחשש גובר, בייחוד אחרי הרפורמציה וריבוי המתחזים, שהאמת נסתרת ושהדברים אינם כפי שהם נראים.⁷ תופעה זו בולטת במיוחד, כמובן, ברדיפת המכשפות, אך היא ניכרת, למשל, גם בכל הניסיונות של האינקוויזיציות לחלץ מפי החשודים את מהותם ״האמיתית״ ואת הקשרים שקשרו עם אויבים אחרים.

על הסיבות והגורמים לעלייה הניכרת במפלס החרדות בשלהי ימי הביניים ובראשיתה של העת החדשה נכתבו מחקרים רבים, רובם ביחס לפאניקה ספציפית, למדינה אחת או לקבוצת נרדפים מסוימת. קשה לשרטט תמונה פנורמית שתכסה את אירופה כולה או לחלץ חוט שני אחד שיסביר את התופעות כולן. עם זאת, ההקשר הכללי תורם ממדים חשובים להסבר של כל אחת מהתפרצויות מעשי האיבה כלפי ״האחר״ — ובלעדיו כל אחד מההסברים לוקה בחסר.

ארבעת פרשי האפוקליפסה הממיטים מלחמה, רעב, מוות ומגפה — שמקורם במקרא בספר זכריה ובספר יחזקאל, ובברית החדשה בחזון יוחנן — חוזרים ומופיעים ביתר שאת בביטויי הסיוטים של תושבי אירופה בין המאה החמש־עשרה למאה השבע־עשרה.⁸ לצדם נוספו כבר בשלהי ימי הביניים דמויות השטן והאנטיכריסטוס, שנעלמו או דהו במשך כאלף שנה ונצבעו עתה מחדש בצבעים בוהקים. יותר מבכל זמן אחר בעברה של התרבות המערבית הצטייר העולם, אולי בהשפעת זרמים מניכאיים, כזירת מאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרשע. וכדי להגן על הקהילה מפני אותם כוחות רשע והטומאה שהם מפיצים באמצעות המיעוטים — יהודים ומוסלמים, כיתות מינים, מכשפות, כיתות סתרים, זונות וסוטים — יש לעמוד על המשמר ללא הרף ולדאוג לטיהור ולטהרה.

״הקהילה״ שעליה צריך לגונן הם בני המקום ובנותיו הנאמנים ללא סייג לכנסייה ההגמונית ולשלטון, ושלא נפל כל פגם חשוד בעברם או באורחותיהם. אבל התמורות הדרמטיות שעברו על אירופה ומשמשות אותנו כנקודות ציון לקביעת הפריודיזציה ולתחילתה של עת חדשה — המצאת הדפוס, התפשטות האימפריה העות'מאנית, השלמת הרֶקוֹנְקִיסְטָה בחצי־האי האיברי, גילוי עולמות חדשים מעבר לאוקיינוסים, גיבוש הדרגתי של המדינה והתערערות המבנים הפאודליים, יישומו של החוק הרומי ברוב המדינות החל מן המאה השש־עשרה, הרפורמציה הפרוטסטנטית והרפורמציה־שכנגד — כל אלה יצרו מציאות חדשה, פחדים חדשים והגדרות חדשות למיעוט ול״אחר״.

רדיפת המיעוטים, בקנה מידה שלא היה דוגמתו בעבר, חוללה בתורה שינויים מרחיקי לכת בהוויה האירופית. בראש ובראשונה היא הביאה לתנועות הגירה גדולות בעקבות גירוש או בחיפוש אחר מקומות יותר מאירי פנים למיעוט.⁹ עשרות אלפי יהודים שגורשו מספרד או נמלטו מניצור בכפייה בפורטוגל בסוף המאה החמש־עשרה היגרו לצפון אפריקה, לאימפריה העות'מאנית, לאיטליה ולהולנד, ועל אף האיסורים גם לעולם החדש. בעקבות נפילתה של גרנדה בשנת 1492 עזבו את חצי־האי האיברי אלפי מוסלמים וברבע הראשון של המאה השבע־עשרה גורשו ממנו קרוב ל־300 אלף מוריסקוס — ואלה ברובם היגרו לצפון אפריקה. מאימת האינקוויזיציות והרדיפות בארצות הקתוליות היגרו קבוצות גדולות של פרוטסטנטים וחברי כיתות רדיקליות למקומות אחרים. הגדולה שבהגירות הללו הייתה זו של ההוּגֶנוטים (הקלוויניסטים הצרפתים) אחרי ביטול האֶדִיקְט מנָאנְט בשנת 1685. באנגליה, שעברה תהפוכות דתיות לפי מדיניות בנו של הנרי השמיני ובנותיו, פרוטסטנטים ברחו מפני מרי העקובה מדם, וקתולים — אך גם פוריטנים למיניהם — יצאו ממנה בעקבות ההסדר האליזבתני (The Elizabethan Settlement, 1563-1559); בעשורים הראשונים של המאה השבע־עשרה הקימו פוריטנים את המושבות האנגליות בניו־אינגלנד. המהגרים הקימו לעתים קהילות משלהם בארצות שקלטו אותם ולעתים נטמעו כליל באוכלוסייה המקומית. תוצאה בולטת אחת של כל ההגירות הללו בעת החדשה המוקדמת הייתה היווצרות תפוצות (diasporas) של מיעוטים, ואלה בתורן שינו במידה ניכרת את אופיין של הארצות המארחות ופניהן, יחד עם יצירת רשתות של קשרים, מסחריים ואחרים, בין חלקי תבל שונים.¹⁰

לפי דו״ח של האו״ם, מספר העקורים בעולם בשנת 2022 הגיע ליותר מ־100 מיליון בני אדם, מעל אחוז אחד מאוכלוסיית העולם. ואולם, רוב הפליטים בימינו הם מאזורים מוכי רעב או מלחמות, ואילו ההגירות הכפויות בעת החדשה המוקדמת היו רובן ככולן תוצאה של רדיפות וגזירות גירוש מטעמי דת. מאחורי המספרים הגדולים של עקורים, גולים ומהגרים בעת החדשה המוקדמת מסתתרים סבל וייסורים שקשה לדמיינם. התנועה במשך שבועות ארוכים על פני מרחקים גדולים נעשתה ברובה ברגל או למעטים בני מזל בעגלה או על גבי פרדה, בדרכים משובשות בכל תנאי מזג האוויר, בפחד מתמיד מפני שודדי דרכים, בקשיים בהשגת מזון, בלינה בשולי הדרך או בפונדקים עלובים — נשים, תינוקות וזקנים רבים לא זכו להגיע ליעד. ואם עשו את הדרך באוניות, הרי שהיו אלה אוניות רעועות, ששקעו או עלו לא פעם על שרטון, שנתקעו בהיעדר רוח, שהיו מטרה קבועה לשודדי ים, ושהנוסעים נאלצו תדיר לשלם שוחד לרב החובל כדי שיביא אותם למחוז חפצם. מצבם לא היה טוב ממצבם של הפליטים כיום המנסים לחצות את הים התיכון בסירות גומי.

תנועת האוכלוסין הגדולה בין המאה החמש־עשרה למאה השמונה־עשרה השפיעה הן על ארצות המוצא והן על המקומות שבהם נקלטו הפליטים. בספרד מתנהל עד היום דיון בקרב החוקרים בשאלה עד כמה הזיקו למדינה הספרדית ולתרבותה גירוש המיעוטים וחיסול ״החיים המשותפים״ (convivencia); דיון דומה מתנהל בנוגע להגירת ההוגנוטים מצרפת. יש היסטוריונים הקושרים את השקיעה הכלכלית בארצות הקתוליות לעזיבת המיעוטים ואת הזינוק הכלכלי של מדינות הצפון לנוכחותן של קבוצות המהגרים.¹¹ כך או כך, המפה הדמוגרפית של מדינות אירופה השתנתה בראש ובראשונה בגלל ההגירות מטעמי דת.

המהפכה הדמוגרפית הגדולה ביותר התרחשה ב״עולם החדש״. את האסון הגדול של האוכלוסייה המקומית ביבשת אמריקה ובאיים המיטה הפלישה של בני אירופה ובעלי החיים שהביאו עמם, שגרמו לתמותה מהירה וקטסטרופלית בקרב הילידים בגלל מחלות שהם לא נחשפו להן בעבר. דרכי הכיבוש, הניצול והשעבוד הוסיפו גורמים להכחדה ובתוך כמאה שנה מאז ״הגילוי״ הצטמצמה אוכלוסיית הילידים בעשרות אחוזים מגודלה לפני מסע קולומבוס. עם זאת, לאזורים מסוימים, באיים וביבשת, הובאו מן המאה השש־עשרה ועד למאה התשע־עשרה, מיליוני אפריקאים כעבדים. עד למאה התשע־עשרה רק מיעוט קטן של יוצאי אירופה שלט על אוכלוסייה גדולה הרבה יותר שהייתה מורכבת מאינדיאנים, אפריקאים ובני תערובת. מספר האירופאים שהיגרו למושבות באמריקות עד למאה התשע־עשרה נאמד במאות אלפים, ורק במאות התשע־עשרה והעשרים הגיעו למיליונים.

בני אירופה הביאו אתם למושבותיהם, מלבד מחלות, גם את מנגנוני הרדיפות ואת בן דמותו של השטן. בתי דין של האינקוויזיציות הספרדית והפורטוגלית הוקמו ברחבי שתי האימפריות: באיים הקנריים ב־1507, בגואה שבהודו ב־1560, במקסיקו סיטי ב־1570, בפרו ב־1571 ובקרטחנה ב־1610. בתי דין אלה פעלו בעיקר נגד יוצאי אירופה, קונברסוס (Conversos) ופרוטסטנטים, ולא נגד ילידי המושבות האינדיאנים, האפריקאים וההודים. חותמן של האינקוויזיציות הללו היה מוגבל באופן יחסי: בעיקר בגלל המרחקים העצומים שהפרידו בין אירופה למושבותיה, איטיותם של אמצעי הדואר, והקלות שבה היה אפשר במרחקים להתחזות ולהחליף זהויות. במושבות האנגליות בצפון אמריקה, לעומת זאת, על אף שנוסדו על ידי פליטים מהפיקוח הדתי בארץ האם, לא הייתה נהוגה סובלנות רבה כלפי קתולים או נאמני כנסיות וכיתות שונות מהכנסייה ההגמונית במושבה, והיו גם קצת משפטי מכשפות ונידוי של מי שנחשדו בסטייה מכללי המוסר.

ההיסטוריון חורחה קָניסָרֶס־אֵסְגֶרָה מבהיר כיצד תאולוגים ששירתו את הכובשים האירופאים — הן קתולים הן פוריטנים — תיארו את הכיבוש כחלק ממאבק כלל־עולמי בין האל לשטן.¹² ״העולם החדש״ בעיניהם היה זירה שורצת דֶמונים. מאז ומעולם ובכל התרבויות התמודדו הבריות עם השאלה של מקור הרוע והתשובה המשותפת הייתה קיומה של ישות דמונית כלשהי, היפוכה של ישות אלוהית, הממיטה אסונות אישיים וציבוריים. דמות כזאת ממלאת את דפי הספרים ואת יצירות האמנות בכל התקופה הנדונה. את הביוגרפיה השלמה והמלומדת ביותר של דמות זו בתרבות המערב חיבר ההיסטוריון ג'פרי ברטון ראסל בארבעה כרכים.¹³ אבל בדיון להלן לא השטן עצמו הוא הנושא, אלא ההאשמות בדיאבוליזם — בסגידה לשטן ובשיתוף פעולה עמו כדי להזיק לחברה הנוצרית המהוגנת — או, במילים אחרות, בדמוניזציה של ״האחר״. ואם לא דיאבוליזם, הרי לפחות דה־הומניזציה המצדיקה, כפי שנראה, גירוש, הרחקה, התעמרות, שלילת מעמד ואפילו השמדה. השטן כמי שמסית ומדיח מככב מעט גם בשיח בקרב קבוצות הנרדפים: אצל היהודים, למשל, שאמצעי הרדיפה היחיד בידיהם היה החרם, כלומר הרחקה מהקהילה, מופיעה דמות השטן בהתקפות על השבתאים והפרנקיסטים; באסלאם השטן (אל־שׁיטאן) או אִבּליס, הרוע בדמות שֵד, מפתה בני אדם לחטוא, אך עד למאה העשרים לא שימש כדמות לניגוח אויבים.

אחת הבעיות הקשות במחקר היסטורי על התקופה הקדם־מודרנית נעוצה במספרים. הנתונים הדמוגרפיים הרשמיים הם חלקיים ולא מהימנים, ומדובר בעיקר באומדנים המשמשים לעתים קרובות לאישוש התזה שהחוקר מבקש להציג. מה היה גודל האוכלוסייה בארץ מסוימת? מה היה גודל הקהילה של המיעוט הנרדף? כמה גורשו או היגרו בגלל רדיפות? כמה הוצאו להורג? כמה נטבחו במהומות? כמה המירו את דתם? על כל אלה אין לנו תשובות מדויקות. רישומים של לידות ומיתות ורישומי מיסוי, או פרוטוקולים של דיונים משפטיים — במידה שהשתמרו — מאפשרים לחוקרים להציע אומדנים מבוססים, אבל חובה לנקוט זהירות רבה ולא להתפתות לתעמולה כזו או אחרת.¹⁴

המשך הפרק זמין בספר המלא