מתנה וצלקת

חלק א 

1

״ועכשיו, תציירי לי את עצמך.״

הדף הלבן היה מונח על השולחן, שבקצהו האחד ישבה היא ובאחר דליה. היא ניסתה להיזכר מתי ציירה בפעם האחרונה, וכל שהעלתה בזיכרונה היה חופש גדול אחד לפני ארבעים שנה בערך, אז הגיעה לביתה של שולמית חברתה והתגאתה לפניה בטושים החדשים שאימה קנתה לה. מה ציירה אז? אולי פרחים — למשל את החרציות הצהובות שצמחו במגרש הריק שמול הבית, ואולי את הילד של השכנים החדשים. איך קראו לו? היא כבר לא זוכרת, אבל קיץ שלם הייתה מאוהבת בו.

כעת תופפה במחק העיפרון על קצה השולחן והבחינה שהתיפוף כמעט הוציא משלוותה את דליה, שהייתה ממילא עצבנית, אך מתוקף תפקידה שמרה על ארשת פנים חתומה.

מיכאלה לא ידעה מהיכן להתחיל. היא דפדפה בדמיונה באלבומי התמונות השמורים בראשה, עד שנזכרה בתמונה שהצמידה למקרר במטבח: גדי והיא בחתונת אחיה הקטן. הם עומדים זה לצד זה, ידו הימנית של גדי סביב הגב שלה, יד שמאל שלה סביב המותן שלו, וביד האחרת אחז כל אחד מהם כוס יין. גדי היה לבוש בחולצה לבנה שקנתה לו לכבוד החתונה ובמכנסי כותנה בצבע בז' שקנה בחו״ל באחת הנסיעות שלו בלעדיה, והיא בשמלה כחולה עם שרוולים קצרים, שדי החמיאה לה, אם כי לא מספיק כשעמדה כך ליד גדי. האיפור הכבד נועד לטשטש את עורה השמנוני, ושערה, שבדרך כלל היה מתולתל וארוך, סוּפר והוחלק וגלש ונגע קלות בכתפיה. האם כבר היה אפשר להבחין בסערה שתתחולל בחייהם כעבור חודשים אחדים?

היא החלה לצייר על הדף את דמותה שבשמלה הכחולה, הקפידה שלא לשכוח שום איבר חשוב ושום אצבע — היא ספרה בראשה ווידאה פעמיים שלמיכאלה של הדף יש חמש אצבעות בכל יד, הרי מה יחשבו עליה אם תחמיץ אצבע, ואיזו פרשנות עוד יבנו על זה. היא השאירה את הפרצוף לסוף ובו התרכזה בעיקר בפה — חשוב היה שלבת דמותה יהיה חיוך מאוזן לאוזן.

חיוך גדול מזה לא היה אפשר לצייר, אבל כשהסתכלה לבסוף על היצור שבראה לא הייתה מרוצה. ״היא מפחידה אותי,״ חייכה בצד אחד של פניה, ספק התנצלה ספק הסבירה לדליה, אך זו לא שינתה את ארשת הספינקס שעטתה. במחק שבקצה העיפרון מחקה את פרצופה וציירה אותו מחדש, אבל מיכאלה שבציור לא נהייתה שמחה יותר. ובכל זאת, כדי שלא יחשבו שהיא הססנית מדי, החליטה להסתפק בזה.

הציור היה השלב האחרון בשורת האבחונים שעברה מול דליה הפסיכולוגית, שלב שאם תצלח אותו תזכה בכרטיס כניסה לוועדה. היא התכוננה היטב לכל אחד מן השלבים הרבים שבמסלול הארוך, אפילו נגמלה ממנהגה המגונה לעשן סיגריה בערב, שִחזרה בראשה שוב ושוב את מסלול חייה כפי שניסחה אותו לצורכי הריאיון (מובן שנדרשו בו כמה תיקונים), אבל על התכנים הלא מודעים שיעלו באבחונים לא הייתה לה שליטה. מזה הכי פחדה.

לפני שציירה את עצמה, דליה הציגה לה מבחן רורשאך, והיא התבקשה לספר מה היא רואה בכל אחד מעשרת הכרטיסים שלפניה. לילות וימים ניסתה להתכונן למבחן הזה, אך המידע באינטרנט היה דל ביותר, כאילו כולם כרתו ברית לשמור על חשאיות המבחן — ברית נגדה. ״תגידי שאת רואה דברים שמחים, אנשים רוקדים, פרפרים עפים,״ יעצה לה רחל, שעברה את התהליך הזה לפניה ושודכה לה כדי שתלווה אותה עד השלמתו. רחל, אישה בגיל העמידה ששביס ענקי לראשה, הייתה נערת הפוסטר של עמותת ״מלב אל לב״, העמותה שדרכה היא החלה את התהליך. חיוכה החרוש קמטים כיכב בכל הפרסומות של העמותה בעיתונות וברשתות, והיא הרצתה על הנושא ועודדה עוד ועוד אנשים לנהוג כמוה. וכשדליה שאלה אותה מה היא רואה בכרטיסים, היא אמרה מיד: ״פרפרים, אנשים רוקדים,״ ובאמת ראתה אותם רוקדים, ממש ראתה, נעים על גבי הכרטיסיות לצלילי מוזיקה קצבית שמנוגנת במסיבות כאלה, שהכירה רק מסרטים.

אחרי שלושה ימים הודיעה לה תהילה, האחות מבילינסון, שהאבחון הסתיים בהצלחה, ונקבע לה תור לוועדה. יום קודם לכן שלחו לה מבית החולים דף שמסביר מה הם הסיכונים ומה כרוך בכל אחד, והיא שיננה בעל פה את הרשימה, אף שלא היה לה מושג מה משמעותו של כל מונח.

בערב שלפני כינוס הוועדה כמעט לא ישנה. היא התהפכה במיטה (רק בצד שלה, הימני; כבר שבע שנים הצד השמאלי ריק), וברגעים שחלמה נשזרו יחד דליה הפסיכולוגית עם הצמה הנערית שלה וגדי עם בלוריתו הבלונדינית, הגולשת על מצחו, ולפתע נזלו הפנים בחלומה והתחלפו לפנים של ילד, והיא כבר נתנה לו שם וציירה לו פנים וחברים ומשפחה ועתיד.

יקראו לו אביב. והוא יהיה ילד גבוה ושמנמן, כמו הטעם שלה בגברים — שיהיה איפה להחזיק — ג'ינג'י מנומש הוא יהיה, הילד, כזה שמרגע שרואים אותו אי אפשר שלא לחבק אותו, כל מי שרואה אותו, כמו רפלקס מותנה.

בשלוש לפנות בוקר היא התעוררה, ושעה שלמה לא הצליחה לחזור לישון. אז לקחה לידה את הדף שקיבלה מבית החולים, קראה בו ונרגעה. עוד פעמיים קראה אותו, ואף שכבר ידעה אותו בעל פה, קראה וקראה עד שנרדמה.

2

בשש בבוקר קמה, ולפני שנסעה לוועדה עוד הספיקה לקרוא תוך כדי הקפה וקרואסון השקדים של הבוקר את דף הסיכונים, ומדי כמה שניות נאלצה לטאטא שבבי קרואסון שהסתירו לה איזה סיכון שכבר זכרה היטב.

כמה דקות לפני המועד נכנסה לחדר ישיבות מספר 1 וישבה אל שולחן מוקף אנשים. כולם באו לכבודי, חשבה. היא גמעה ברעדה מעט מים בלגימות קצרות, והגבר שישב לשמאלה הציג את עצמו, כמוהו נהגו גם כל האחרים, אפילו הבחור שהקליד את פרוטוקול הוועדה. מרוב התרגשות קלטה אך ורק את השם שלו. בתום הסבב ביקש ממנה הרופא שתציג את עצמה.

היא אמרה שהיא בת ארבעים ושבע, גרה בתל אביב ובעלת משרד רואות חשבון קטן בשותפות עם נועה, חברתה מהלימודים. היא סיפרה על משפחתה, על שני הוריה שגרים בגבעתיים, על אחותה האמצעית שגרה בקיבוץ בעמק יזרעאל ועל אחיהן בן הזקונים, חוקר באוניברסיטה העברית, שגר במושב בפרוזדור ירושלים. כך המשיכה ותיארה את חייה בגוונים עזים, וכמעט התפתתה להאמין לשמחת החיים שנסכה בדבריה. הרופא, שמכל חברי הוועדה היה החביב ביותר — לעומת דליה הפסיכולוגית הוא היה ממש מלאך — הודה לה וביקש שתספר להם כיצד התגבשה אצלה ההחלטה.

היא השתהתה קצת, הריצה בראשה בהילוך מהיר את הנאום ששיננה בעל פה, ורק אחר כך התחילה: ״לפני שלוש שנים בערך קראתי בעיתון על מישהי שעשתה את זה. באותו זמן הייתי מאוד מושקעת בקריירה שלי, אבל אמרתי לעצמי שיום אחד גם אני אעשה את זה. לפני חצי שנה בערך התחלתי ללמוד את הנושא לעומק, קראתי באינטרנט על התהליך ועל ההשלכות, שוחחתי עם רחל, שעברה את הניתוח לפני כמה שנים, והיא מאוד הרגיעה אותי, ואז החלטתי לצאת לדרך.״

היא לקחה נשימה ארוכה והמשיכה: ״אני אוהבת לתת, זה ממלא אותי אושר. אני יודעת שלא אקבל תמורה כספית או תמורה אחרת עבור התרומה, אבל אני אקבל מזה מה ששום כסף בעולם לא ייתן לי. ואני רוצה לחיות חיים של נתינה, זה החינוך שקיבלתי, זה מה שהייתי רוצה להנחיל,״ היא נעצרה, השתעלה קצרות ודפקה על חזה, כאילו נתקע בגרונה משהו, אולי שיירי הקרואסון, שתתה שלוק מים וחתמה את נאומה: ״להנחיל הלאה.״ במילה הזאת התלבטה לא מעט כשעוד ניסחה לעצמה את הנאום — האם זה לא חגיגי מדי? וגם למי בכלל תנחיל, את מה שזה לא יהיה, למי בדיוק.

היא חייכה את חצי החיוך שלה, חיוך שבימים רגילים היה ציני־מריר אך הפעם היה כמעט חיוך ניצחון; היא הופתעה שזכרה לפרטיו את כל הנאום שהכינה, ואפילו הצליחה לאלתר קצת תוך כדי, באופן שהשלים והעצים את הסיפור שטוותה בראשה. היא שוב נשמה נשימה ארוכה כמי שעומדת להשלים את מזימתה. אילו חיברו אותה לפוליגרף, המחט הייתה משתוללת.

״אני מניח שסיפרו לך שהניתוח כרוך בסיכונים, שיש אחריו מגבלות,״ המשיך הדוקטור, ״מה את יודעת על הסיכונים? מה את —״

מיכאלה החלה לתאר את כל מה שידעה על הניתוח, ומאוחר מדי הבינה שקטעה את הרופא בדיבורו, אך הוא סימן לה להמשיך, והיא פירטה כמה זמן יארך הניתוח ואת מהלכו. משם המשיכה לסיכונים ולמגבלות ולא החסירה דבר. בערב הראשון שהתעמקה בדף הסיכונים וקראה על חתכי הניתוח הרימה את חולצתה כדי לנסות לשער היכן בדיוק ייעשו שלושת החתכים הראשונים והיכן יחתכו בבטנה את החתך המרכזי, הרוחבי, ומיד מתחה את חולצתה מטה; המחשבה הזו הייתה קשה מדי.

״את יודעת שיש מחקרים שאומרים שזה עלול לפגוע באפשרות שלך להביא ילדים?״ שאל הרופא.

מיכאלה ידעה את זה, הרי זה היה כתוב בדף הסיכונים; כבר לפני כמה שנים השלימה עם ההבנה שמהגוף הפגום שלה לא ייוולדו לה ילדים, אם כי עדיין קיוותה לנס. עכשיו בלעה את רוקה ואמרה: ״אני לא רוצה להביא ילדים,״ שיקרה. היא הייתה נחושה לתרום, וחששה שאם תגיד שהיא רוצה ילדים, עלולים שלא לאשר את התרומה. רטט חלף בעורה, זו השאלה שעליה התאמנה הכי הרבה — נעמדה מול הראי, בחנה שלא זע שריר בפניה, ידעה שאם תצלח את השאלה הזו, תצלח את הוועדה כולה. כעת הרגישה דמעה עושה את דרכה אל עיניה, וברגע האחרון הצליחה לעוצרה.

הרופא הודה לה, ושרביט הדיבור עבר אל עורך הדין, והוא דיבר עורכדינית שוטפת, לרבות המַנְיֵרות הנלוות שזכרה אותן מהליך הגירושין, אך ללא הטון הווכחני. הוא החל לצטט מהחוק: ״חוק השתלת איברים, התשס״ח־2008, קובע שוועדת הערכה, להלן אנחנו,״ והחווה בידו לעבר כל היושבים סביב השולחן, ״לא תאשר בקשה לנטילת אבר מגופו של תורם, להלן את, פתח סוגריים — שהרי לפי חוק הפרשנות, התשמ״א־1981, האמור בלשון זכר — אף לשון נקבה במשתמע, סגור סוגריים — אלא אם כן שוכנעה כי התקיימו כל אלה,״ ואחר כך התחיל למנות את כל התנאים: התורם מתאים מבחינה רפואית ונפשית, והתורם נתן הסכמתו מרצון חופשי ומתוך דעה צלולה, והתורם לא נתן את הסכמתו כנגד תמורה או הבטחה לתמורה שקבלתה או נתינתה אסורות לפי סעיף 3, ״רוצה לומר הסעיף מפנה אותנו לסעיף 3 האוסר על סחר באיברים,״ ומיד החל לצטט מסעיף 3, וכך המשיך ולא שאל את מיכאלה דבר, והיא רק הנהנה שוב ושוב כמו תלמידה חרוצה ומרַצה.

בסוף דבריו סימן לפסיכולוגית, וזו היטיבה את משקפיה על עיניה, דפדפה בצרור הדפים המונחים לפניה והציגה את עצמה בשנית. ״עיינתי בתיק שלך,״ אמרה, ״ואני רואה שהפעם האחרונה שבה התנדבת הייתה בשי״ן־שי״ן? תרומת כליה זה צעד ענק,״ אמרה, ״זה בלתי הפיך. למה שלא תתחילי להתנדב קודם כול עם קשישים באיזו מחלקה בבית חולים?״

״אני לא חושבת שזה סותר,״ השיבה מיכאלה, ״יש אנשים שמתנדבים בבית חולים, יש אנשים שתורמים כליה. הקריירה שלי מאוד עמוסה, יש לי הרבה חברות, אני אוהבת לבלות, במקום שאקדיש את חיי להתנדבות שבועית, החלטתי לעשות מעשה אחד גדול. ואולי בהמשך אצליח לשלב התנדבויות אחרות.״

הפסיכולוגית הנהנה. ״אני רואה שלפני שבע שנים עברת הליך גירושין מאוד מורכב וארוך, וציינת שזה היה המשבר הכי גדול שעברת בחייך. תספרי לנו על זה קצת.״

מיכאלה התכווצה משאלתה, אם כי אדישותה של הפסיכולוגית הקודמת, זו שערכה את האבחון, הכאיבה לה לא פחות. היא ידעה שאחד הדברים שבודקים בוועדה הוא התמודדות עם משברים, שכן אחרי התרומה יש סיכון ליפול לדיכאון, ולכן לא סיפרה בשום שלב על הניסיונות העקרים שלה ושל גדי להביא ילדים, אלא רק על משהו ליד, על הגירושין, וגם לא את כל הפרטים.

רק על גדי סיפרה: שהיה החבר שלה מהתיכון, ועל הבגידה, ועל תחושת הנבגדות — ״אלו שני דברים שונים,״ הדגישה, ״הבגידה ותחושת הנבגדות. על הבגידה סלחתי די מהר, על הנבגדות לקח לי עוד כמה חודשים,״ וגם פה לא סיפרה את כל האמת. היא לא תשכח את הרגע הזה, לפני ארבע שנים, כשראתה את גדי ובת זוגו איילה ביום שישי אחד יושבים בבית הקפה הקבוע של גדי ושלה, בטן של אמצע היריון מבצבצת מבעד לחולצתה של בת זוגו. בו ברגע חשה בחילה נוראה, כמו הבחילות שתקפו אותה בזמן טיפולי הפוריות, והיא מיהרה אל הגדר החיה של בניין סמוך והקיאה מעבר לה את שאריות ארוחת הבוקר; מילא להיות עם מישהי אחרת שהיא לא אני, חשבה אז, אבל להכניס אותה להיריון?

היא המשיכה וסיפרה גם על בית הדין שניסה לשכנע אותה לוותר, על התארכות ההליך בבית המשפט בגלל המחלוקת על חלוקת הרכוש המשותף — בעיקר הסטארט־אפ של גדי — סיפרה גם על הבכי ועל הבדידות שלא ידעה כמוה שלושים שנה. ״אבל,״ ביקשה לסיים בנימה אופטימית, אף שכל קשר בין מה שאמרה למה שהרגישה היה רופף מאוד, ובחילה קלה עלתה בה בעקבות המשפט החלול שיצא מפיה: ״למדתי מהכול המון, ואני רואה בכל קושי אתגר, מקום לצמיחה. צמחתי.״ גם על המשפט הזה התאמנה בבית מול הראי, הרבה טייקים נדרשו עד שהצליחה לומר את זה סוף־סוף בנימה הנכונה: ״צמחתי.״

הפסיכולוגית הודתה לה, והעובד הסוציאלי שאל אותה שתי שאלות, על מעגלי התמיכה שלה וכיצד תסתדר בעבודה, והיא ענתה שאחותה נילי תלווה אותה בניתוח. סיפרה גם איך זימנה אתמול את כל המשפחה לשיחת וידאו וכולם תמכו, אפילו עודדו והחמיאו, אך בינה לבין עצמה חשבה אז — וגם עכשיו — שזאת לא חוכמה, הרי אין להם מושג מה עבר עליה בשבע השנים האחרונות שמאז גדי.

העובד הסוציאלי החווה בידו לעבר האחות, מעביר לה כך את רשות הדיבור, והאחות הישירה אליה מבט ושאלה: ״יש מישהו בעולם שיכול להניא אותך מהתרומה?״ ומיכאלה חייכה חיוך בוטח, ובנימה נחרצת השיבה: ״לא.״ כשנדמה היה שתמו השאלות והיא יכולה לשוב ולנשום קצת אוויר, אולי אפילו לחטוא בשווארמה בבגט בשווארמייה שמעבר לפינה, עורך הדין גירד בפדחתו, כמו משיל את שכבות השכחה שפשתה במוחו, ושאל: ״אני רואה שביקשת לתרום לְילד. זו בקשה או התנאה?״

מיכאלה כחכחה בגרונה. ״זו בקשה,״ אמרה. ״אני באתי לתרום. אם לא היו מוצאים ילד שאתרום לו, הייתי תורמת לכל אדם.״

אז הודו לה כולם, והיא הודתה להם בחזרה, וכולם חייכו בסיפוק, כמו שחקנים בהשתחוויה שלאחר הצגה, וכשיצאה מהחדר כבר הכה בנחיריה ריח השווארמה.