ספורט סאמרוויל 2 - המשחק הראשון

פתח דבר

אוֹלִי

אני בדרך כלל לא אדם שנוהג להפר חוקים או לחצות גבולות. אני ישר כמו חץ. מתוק כמו אפרסק בקיץ. טוב, טוב, אולי הגזמתי קצת. אבל דבר אחד ידעתי בוודאות. התנהגתי לפי הכללים ורציתי לעזור לאנשים.

אבל החברה הטובה ביותר של אחותי, הייזל? היא גרמה לי לרצות להפר את כל החוקים. כשהיא הייתה בסביבה, האדם היחיד שרציתי לספק היה את עצמי. באופנים רבים. היא גרמה לי לחצות קווים. גרמה לי לעשות דברים מטופשים מאוד. זה מה שקורה כשאתה מאוהב.

והייתי מאוהב בהייזל מאז שאני זוכר את עצמי.

לעזאזל, אחד מהזיכרונות הראשונים שלי הוא מהפעם הראשונה שראיתי אותה. שמעתי נקישה קטנה בדלת ביתנו והלכתי לפתוח אותה לפני שאימא שלי הספיקה. היא עמדה שם על המרפסת שלנו. בובת ארנב מרופטת ביד אחת וקיטבג קטן בידה השנייה. חולצת דובוני אכפת לי המשומשת שלה הייתה מוכתמת ובמכנסי הג'ינס הקטנים והמלוכלכים מדי היה חור. השיער החום המבולגן שלה היה אסוף בפקעת גבוהה מעל ראשה. והעיניים החומות הגדולות שלה. ובכן, הן היו עצובות.

"נו, אתה מתכוון לתת לי להיכנס?" השפתיים הוורודות היפות שלה שאלו, ואני הוצאתי את ראשי מהדלת כדי להביט מאחוריה וראיתי מכונית ישנה בגוון כחול יוצאת משביל הגישה מבלי שמישהו נופף לשלום ממנה.

"איפה הבגדים שלך?"

ראשי הסתובב אליה בבת אחת, המכונית נשכחה לגמרי, כי פתאום הרגשתי צינה חודרת אליי. נשענתי על המשקוף, בלי שמץ של בושה מכך שהייתי לבוש רק במה שסקרלט אוהבת לכנות "תחתוני גברים צמודים".

חייכתי לעבר הילדה בעלת העיניים העצובות. "אני מאוורר אותם."

לא ידעתי מה לעזאזל אני אומר. הייתי בן חמש. זה משהו שאבא שלי היה אומר כשאימא שלי עשתה לו פרצופים כשהוא היה מסתובב בחדר השינה שלהם עם מגבת בלבד סביב מותניו.

הפנים שלה התעוותו. "מאוורר את מה?"

"אוליבר נוקס, אם אתה לא תיתן לילדה הזו להיכנס, תעלה למעלה ותחליף בגדים למשהו יותר ייצוגי, לא תקבל ולו עוגיית שוקולד צ'יפס אחת מאלה שאתה מתחנן לקבל כל היום." אימא שלי הזיזה אותי מהדרך ולקחה את הקיטבג מהיד של הילדה. "כנסי פנימה הייזל. סקרלט תשמח מאוד שאת כאן."

אימא הסתכלה בי מעל ראשה של הייזל במבט מאיים שגרם לי לטוס במעלה מדרגות.

"סקרלט, הייזל הגיעה למסיבת הפיג'מות שלכן!" אימא קראה במתיקות כאילו לא איימה עליי לפני רגע עם עיני הלייזר הירוקות שלה.

חלפתי על פני אחותי בדרכי למעלה. "אלוהים, אוֹלִי. תלבש בגדים מחורבנים. אתה מביך כל כך." היא גלגלה את עיניה בעודה יורדת בסערה למטה.

"אני מאוורר אותם," קראתי לעברה כמעט בצרחה.

היא הסתובבה במדרגה התחתונה כדי להביט בי בפנים אדומות. "תפסיק להגיד את זה!"

"מה הבעיה?" מלמלתי והלכתי לכיוון החדר שלי. החלטתי לעצור ולהעיף מבט נוסף בהייזל מעבר למעקה שדרכו יכולתי לצפות אל הסלון, לפני שאלך להתלבש.

לא ציפיתי שגם היא תסתכל לעברי. אימא שלי וסקרלט דיברו במהירות ועזרו להייזל להניח את הדברים שלה בצד, אבל העיניים שלה הביטו בעיניים שלי. לפתע הרגשתי מוזר ועשיתי מה שכל ילד בן חמש בתחתונים היה עושה. רקדתי ריקוד קטן וסיימתי אותו בהרמת גבות.

ואז זה קרה. העיניים העצובות שלה נדלקו והפה הוורוד הרציני שלה התרומם בחיוך שבקושי אפשר לראות.

הלב הקטן שלי נסק, אז באופן טבעי רקדתי את הריקוד שלי שוב ואחריו עוד הרמת גבות גדולה וטובה יותר, ולסיום סיבוב איטי להגברת ההשפעה.

צחקוק קטן שידעתי ששייך להייזל גרם לי לחייך לפני ששמעתי את הקולות הרועמים של אחותי אדומת השיער ושל אימי צורחות, "אוליבר!"

רצתי כאילו התחת שלי נשרף, כשחיוך ענק על הפנים שלי, ליבי פעם במהירות. בזמנו חשבתי שהריגוש הוא שגרם לי להרגיש כך.

במשך השנים הבנתי, בהדרגה, שהפעימות בחזה הגיעו רק כשהייזל הופיעה. ואלוהים, היא בהחלט הופיעה. ואלוהים, זה היה עינוי.

כי היה דבר אחד בלבד שרציתי לעשות. רק רציתי לגרום לעיניים של הייזל לחייך. רציתי לגרום לה להיות שמחה, וזה לא היה דבר קל.

לא ידעתי בזמנו מה המשמעות של הרצון שלי לגרום לה לשמוח. של הרצון שלי להיות בסביבתה כל הזמן. אבל עכשיו ידעתי. ועוד איך ידעתי. וכמו שאמרתי, זה גרם לי לרצות לעשות דברים טיפשיים כדי להיות קרוב אליה. דברים טיפשיים ומשוגעים.

כל דבר.

הכול.

והעובדה שעכשיו אני גבר בוגר לא מונעת ממני לעשות את הדברים המטופשים ביותר שעשיתי עד כה.

כן, חציתי גבולות רבים בקשר להייזל. אבל דבר, ואני מתכוון דבר, לא השתווה ליום שבו נכנסתי לשרת המשחקים שידעתי שהייזל אוהבת לשחק בו.

זה היה מהלך אמיץ מאוד מצידי, והצריך יותר מכמה כוסיות רום וקולה וייאוש של חיים שלמים של אהבה נכזבת.

עברתי אז גבולות נוספים. גבולות שאי אפשר היה לחזור בהם.

המצאתי שם בדוי.

שיקרתי לגבי הגיל שלי.

העמדתי פנים שאני לא בתול.

עבדתי לחלוטין על אהבת חיי, החברה הטובה ביותר של אחותי.

פרק 1

הייזל

רציתי להרוג אותו. ולא בדרך המתוקה. לא, הפעם לא רציתי רק להיפגש עם סקרלט לארוחת צהריים כדי שאוכל לבשר לה כמה הוא דפוק אבל חמוד. הפעם התכוונתי להרוג אותו באמת.

טוב, לא ממש. אבל רציתי. השעה שלוש לפנות בוקר, והוא עדיין לא היה בבית. ואי אפשר לדעת מה האיש הזה מעולל, ובדרך כלל זה לא היה משהו טוב.

לחצתי על דוושת הגז של מכונית הקאדילק אלדורדו הישנה שלי והיא גמגמה קצת. "קדימה, מותק. אל תאכזב אותי הלילה," אמרתי למנוע הישן ותופפתי קלות כמה פעמים על לוח המחוונים. אם אתקע כאן באמצע שום מקום זה יהיה ממש הדובדבן על הקצפת של היום החרא הזה.

נסעתי בדרך המיוערת המוכרת מחוץ לעיירת הולדתי, סאמרוויל, אלבמה, שבה נסעתי פעמים רבות מספור. הייתי באזור כפרי, במרחק של כשלושים ושניים קילומטרים מחוץ לעיירה. חששתי שיופיע לי צבי פתאום באמצע הדרך, ואז שמעתי את הצפצוף המוכר של אפליקציית ההודעות בטלפון שלי. חייכתי קלות. היה אדם אחד בלבד שהיה מסוגל לשלוח לי הודעה בשעה מאוחרת כזו, ורציתי מאוד לדבר איתו, אבל לא יכולתי לעשות את זה. הייתי עסוקה מדי בלצוד את הגבר שבחיי.

חניתי במגרש החנייה של בניין לבן ומוזנח באמצע שום מקום. חצץ רופף קפץ מתחת לגלגלים שלי. לקחתי נשימה עמוקה ועשיתי לעצמי שיחת מוטיבציה שבה בעיקר אמרתי שאני לא באמת מתכוונת להרוג מישהו. והזכרתי לעצמי עד כמה אני אוהבת את האיש בבניין המוזנח הזה.

הדלת הגדולה של המכונית חרקה כשפתחתי אותה. הנעליים שלי נחתו בחנייה ומשכתי מטה את הקפוצ'ון השחור הגדול שלי, כך שיכסה את הישבן שלי שמתחת לג'ינס הצמוד. בעודי נכנסת פנימה, השתמשתי בגומייה שעל היד שלי כדי לאסוף את השיער החום, העבה והארוך שלי. בכל זאת, התכוננתי למלחמה. בדרך כלל זו הייתה התסרוקת הקבועה שלי, אבל פיזרתי את השיער כשחשבתי שאני הולכת לישון מוקדם יותר. טעיתי. טעיתי בגדול.

כשפתחתי את הדלת חדר אל אפי הניחוח המוכר של בירה מעופשת ובוטנים, אבל המשכתי ללכת מעבר לבר שבחזית וישר אל המכונות הבלתי חוקיות שהם החזיקו בחדר הקטן מאחור.

"נכנסים, ג'ק!" הברמן צרח אל עבר החדר האחורי ואני הרגשתי שהעיניים שלי מתגלגלות. אלוהים, נמאס לי מזה כבר.

"תפסו אותי, חברים. הסוהרת השיגה אותי." שמעתי את קולו הזקן הרוטן מעל הצחוק הצורם של חבריו, לפני שנכנסתי וראיתי את שורת מכונות הפוקר שליד הקיר. שורה נוספת של גברים זקנים ישבה על כיסאות לפניהן. סרקתי אותם אחד אחד עד שהעיניים שלי נחו על סבא שלי.

"סבא," אמרתי והזדקפתי. הלילה אני רצינית מאוד.

פיו התרומם מצד אחד ועיניו הכחולות הסתכלו אליי מפנים עגולות שמלאות בקמטים ובחיים. חיים ארוכים.

לעזאזל איתו, לא החזרתי לו חיוך. זה לא היה מצחיק. הוא לא היה אדם זקן וחמוד. לא אפול למלכודת הזו הפעם.

"סוהרת," הוא נהם לעברי, קם על רגליו והרים את מכנסי הג'ינס הישנים והבלויים שלו, או "מכנסי עבודה", כפי שהוא אהב לכנות אותם.

עמדנו שם. זה נראה כמו סוג של עימות שכולנו ידענו מי ינצח בו. "סבא," אמרתי וחיזקתי את הפקעת על הראש שלי. "זמן ללכת הביתה."

הוא גירד את הסנטר שלו והשיב כבדרך אגב, תוך שהוא מצביע אל עבר הבר. "בואי נשתה משהו, הייזל. מוקדם עדיין."

נענעתי בראשי לשלילה, המומה. אני באמת אהרוג אותו. "לא."

הוא זרק את ידו אל חזהו בדרמתיות ואמר בהלם, "לא?"

כל חבריו צחקו ואני לקחתי נשימה עמוקה בניסיון למתן את תחושת השיגעון שלי מרוב חוסר שינה. לא הייתי צריכה מראה כדי לדעת שיש לי עיגולים כהים מתחת לעיניים החומות שלי.

"סבא, אם אתה לא יוצא מכאן אל המכונית הארורה, אני נשבעת באלוהים..."

הפנים שלו התקמטו והאצבע שלו התרוממה. "היי, את יודעת שאני לא אוהב שאת נשבעת באלוהים."

הרגשתי שהעיניים שלי מצטמצמות. "אתה אמיתי? כאילו, אתה רציני, סבא? אתה רוצה להתווכח איתי על מוסר באמצע הלילה בחדר הימורים בלתי חוקי, כשאני צריכה לעבוד מחר?"

הוא הפנה את מבטו ובחר להסתכל על הרצפה במקום על העיניים הכועסות שלי. הוא דחף את ידיו אל תוך כיסי מכנסיו ואמר, "ובכן, לכי את הביתה, הייזל. ג'ב יביא אותי כשנסיים."

ג'ב הצטרף מייד לפני שהספקתי לומר משהו. "בדיוק, הייזי. לכי לנוח ואני אחזיר את סבא שלך בקרוב."

הפניתי במהירות את מבטי אל ג'ב הזקן, שהיה חבר של סבא שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. "אל תקרא לי הייזי, ג'ב דונלדס." שילבתי את הידיים על החזה והדגשתי את המותניים שלי. "אני מבינה שאתה אשם בכך שסבא שלי נמצא כאן באמצע הלילה. ריטה יודעת איפה אתה? או שכדאי שאעבור אצלה ואספר לה?"

קריאות "אווווווווו" רבות נשמעו מכיוון גלריית הבבונים שישבו על הכיסאות ליד ג'ב, ואני נתתי לכל אחד מבט.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שג'ב חיכה שאשתו ריטה תוציא את מכשירי השמיעה שלה ותירדם לפני שהוא התחמק מהבית ואסף את סבא שלי כדי להגיע לכאן.

ג'ב הושיט את ידיו קדימה והתחנן, "בחייך, הייזי. אל תעשי את זה. היא עדיין כועסת על זה שכיסחתי את השושנים שלה בשבוע שעבר."

הנהנתי באיטיות. "ובכן, אז כדאי לך להתחיל לזוז הביתה, גם." ואז הבטתי בחדר סביב אל כל הפרצופים הזקנים והמתוקים שלמדתי לאהוב. "כולכם צריכים ללכת הביתה. אתם עוסקים בהימורים לא חוקיים כמו ילדים, ולא כמו גברים בוגרים."

גניחות מפרצופים קטנים, זקנים ומקומטים מילאו את החדר, אבל כולם התחילו לשלם על הכרטיסים שלהם.

נשפתי לפני שפניתי לסבא שלי. "קדימה, בוא נלך הביתה." כרכתי את זרועי סביב כתפיו. הוא היה נמוך ממני בחמישה־עשר סנטימטרים כמעט, אז זה היה קל. משכתי אותו איתי אל דלת הכניסה. סבא שלי היה קוץ בתחת, אבל הוא היה הקוץ בתחת שלי, ואהבתי אותו מאוד. הוא היה הגבר היחיד שבאמת אהבתי אי פעם.

"לעזאזל, הייזל, את כזו משביתת שמחות לפעמים." הפנים הרוטנות שלו כמעט גרמו לי לפרוץ בצחוק.

חיבקתי אותו חזק יותר ומשכתי אותו אליי כשצעדנו דרך מגרש החנייה אל המכונית שלי. "אתה יודע שאני באה לקחת אותך, רק כי אני דואגת לך. ואתה יודע שאם אני דואגת, אני לא יכולה לישון."

"אני יודע," הוא רטן בתגובה.

פתחתי את דלת המכונית בשבילו והתרחקתי, מסירה את ידי כדי שהוא ייכנס. "יכול היה להיות גרוע יותר. יכולתי להתקשר לאמור."

ראשו נטה לאחור ובעיניו היה פחד. "את לא תעזי."

משכתי בכתפיי. "אי אפשר לדעת. אולי בפעם הבאה." סגרתי את הדלת והקפתי את המכונית כדי להגיע למושב שלי, תוך שאני מתאפקת שלא לצחוק או לחייך. אלוהים, אהבתי להקניט אותו.

נכנסתי אל תוך המכונית ומשכתי את חגורת הבטיחות שלי לפני שהתנעתי אותה. כמעט יצאתי כששמתי לב שהוא לא היה חגור.

"חגורת בטיחות, סבא."

הוא כחכח ושילב את זרועותיו. "בזמני, לא היו לנו שום חגורות בטיחות." הוא לא הסתכל עליי בכלל.

"ובכן," אמרתי, הסרתי את ידי ממוט ההילוכים ונשענתי לאחור במושבי, כאילו יש לנו את כל הלילה. "זה טוב שעכשיו זה לא הזמן שלך. זה הזמן שלי. תחגור את חגורת הבטיחות הארורה, איש זקן ועקשן שכמותך. היכנס או תיקנס!"

אחרי שהסתכל עליי בכעס הוא נכנע, אבל לא בלי תרעומת נוספת. "לעולם אל תאיימי להתקשר לאמור שוב," הוא רטן וחגר את חגורת הבטיחות שלו. "זה לא בסדר. את יודעת מה האישה הזו תעשה לי אם היא תגלה שאני יוצא מאוחר בלילה?"

חייכתי ויצאתי ממגרש החנייה. אמור קארו — חברתו של סבא שלי מזה עשר שנים. היא הייתה בצד שלי כמעט תמיד והיא לא השלימה עם החרא של אף אחד. היא הייתה אישה היספנית חריפה בת שבעים וחמש שקנתה תחתוני נשים משומשים מארגון צדקה, כיבסה אותם וגרמה להם להיראות חדשים לפני שתפרה להם עיטורי תחרה יפים. אחר כך היא מכרה אותם באי־ביי לגברים שהיא כינתה 'הבחורים שלה'. הבחורים שלה אהבו את הדברים היפים שלה, ולעיתים קרובות שלחו לה תמונות שלהם בדברים האלה כדי להראות לה כמה שהם שמחים מהקנייה שלהם. כשהיא לא תפרה תחתונים לבחורים שלה ולא עשתה חיים קשים לסבא שלי, היא הייתה שקועה ברומן רומנטי. ולא הרומנים הפופולריים העכשוויים. לא, כל הספרים שהיא קראה היו עם כריכה משומשת ושחוקה, ועליה גברים עצומים ומגושמים בבגדי פיראטים או בחצאיות סקוטיות, אוחזים באישה לבושה בלבוש בתולי. הייתה לי הרגשה שהיא לקחה אותם מארגון הצדקה עם התחתונים.

אהבתי את אמור כמעט כמו שאהבתי את סבא. היא הייתה משוגעת, אבל היא הייתה אחד האנשים הכריזמטיים והמתוקים ביותר שהכרתי. היא מעולם לא עברה לגור איתנו והייתה לי הרגשה שזה היה בגלל שהיה גבול לכמות החרא שהייתה מסוגלת לסבול מסבא שלי. ואם היא הייתה יודעת שסבא שלי יצא מאוחר כל כך, היא הייתה הורגת אותו.

"טוב. תירגעי."

באמצע הדרך הביתה הוא התרעם במושב לידי. "את חייבת להשתחרר, הייזל. כל בחורה אחרת בגילך יוצאת לחגוג ולבלות. אולי מנסה לפגוש גבר נחמד."

הידקתי את שיניי ולחצתי חזק על ההגה. זה תמיד הגיע לזה. הייזל הסוהרת. הייזל המבאסת. "אני לא כמו רוב הבחורות." והיו לי פצעים שיוכיחו את זה. פנימיים וחיצוניים.

כעבור כמה דקות שקטות הרגשתי יד חמה וכבדה על הכתפיים שלי, בעודי מנווטת את דרכי בדרך הכפרית הביתה. "אני יודע. את טובה יותר מרוב הבחורות. הייזי שלי." אצבעותיו לחצו קלות לפני שהוא התרחק. "את הטובה ביותר."

רגש קטן התמקם בחלק האחורי של גרוני, ובלעתי אותו אל מעמקי הבטן שלי, אליה הוא שייך. המקום בו איש לא יוכל לראות אותו. המקום שבו איש לא יוכל להרגיש אותו. וכיסיתי אותו בכל הציניות שהצלחתי לגייס. "אני ועוד איך כזו. מי עוד יבוא לכאן באמצע הלילה להציל את התחת הזקן שלך, לעזאזל?"

"הא." לא יכולתי לראות אותו מגלגל את עיניו, אבל ידעתי שהוא עשה זאת. "אני לא צריך שום הצלה."

המבטא המוכר שלו מבוסטון גרם לי לחייך. שישים שנים בדרום ולאיש היה עדיין מבטא. זה היה מקסים כמו שהוא כולו היה. לא פלא שהוא השיג את כל הנשים החריפות. גם סבתא שלי הייתה כזו. הסרטן לקח אותה ממנו לפני שנולדתי אפילו, אבל הוא שימח אותי בסיפורים על איך הוא פגש את היפהפייה הדרומית כשהיה בחופשה, ואיך היא גרמה לו לוותר על הכול, אפילו על עיר הולדתו בצפון.

הטלפון שלי צפצף מתוך הקונסולה, וסבא הביט בו כשהוא נדלק. יכולתי להרגיש את המבט השיפוטי שלו. "קצת מאוחר לקבל הודעות, לא?"

זה היה קצת מאוחר, ואני ידעתי בדיוק מי זה, ובקושי הייתי מסוגלת להתאפק עד שנגיע הביתה כדי לראות מה הוא שלח.

"למה לעזאזל את מחייכת?"

הסתכלתי אל סבא וגלגלתי עיניים.

"את מחייכת בגלל ההודעה?" הוא התכוון לקחת את הטלפון שלי, אבל הייתי מהירה יותר וחטפתי אותו.

"אל תחשוב על זה אפילו." נכנסתי אל שביל הגישה לבית. זה היה בית דו־משפחתי צנוע בעל שני חדרי שינה, וזוג מבוגר ושקט ששכר את החלק השני. "קדימה. בוא נכניס אותך למיטה."

"מי זה היה? בן זוג חדש?"

בהיתי בו לפני שהשבתי. "סבא, אתה יודע שאני לא בקטע של בני זוג."

הוא הרים גבה. "אז בת זוג?"

צחקתי. "בהחלט לא."

"את לא מתכוונת לספר לי כלום?" הוא שאל כשנכנסנו הביתה.

"מתי אי פעם סיפרתי לך על בני זוג?" כן, הוא היה החבר הכי טוב שלי, אבל לא היה סיכוי שבעולם שאשתף אותו בזה.

"מעולם לא," הוא ענה והדליק את האור בחדרו. "אבל נראית נרגשת מאוד שם, אז חשבתי שאולי הפעם זה רציני."

"נו באמת, אתה יודע שאני לא יוצאת עם מישהו ברצינות." סידרתי את המצעים עבורו ווידאתי שמכשיר הנשימה שלו מחובר ומוכן בעודו מתפשט ולובש פיג'מה.

הוא יצא מחדר הרחצה ונכנס למיטה. "זה בסדר אם את רוצה משהו רציני, את יודעת?"

נתתי לו מבט כזה שאמר שאני לא אוהבת את הכיוון של השיחה הזו, ושלא רציתי להשתתף בה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

"את יודעת בדיוק על מה אני מדבר. תפסיקי לשחק אותה טיפשה."

"טוב. אני יודעת." רכנתי, הוצאתי את הבוהן התותבת שלו והנחתי אותה על שידת הלילה שלידו. הוא איבד את הבוהן בעקבות מחלת הסוכרת לפני שנים אחדות, והייתה לו תותבת כדי שהאצבעות האחרות לא תתעוותנה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*