המתים שותקים

המתים שותקים

הוא לא יכול לשאת עוד את הישיבה בכרכרה באפס מעשה; הוא יצא ממנה והתחיל לצעוד הלוך ושוב. החשכה כבר ירדה; אור הפנסים המעטים ברחוב הצדדי השקט הבליח ברוח הנושבת. עוד קודם לכן פסק הגשם; המדרכות כבר יבשו כמעט לגמרי, אבל הרחובות הלא מרוצפים עוד היו לחים, ובכמה מקומות נקוו שלוליות קטנות.

מוזר, חשב פְרַנְץ, במרחק מאה צעדים מרחוב פְּרָאטֶר הראשי אפשר להרגיש כמי שנקלע לאיזו עיירה נידחת בהונגריה. על כל פנים, לפחות הם יהיו בטוחים כאן; כאן היא לא תפגוש אף אחד מהמכרים שהיא חוששת מפניהם.

הוא הציץ בשעונו… שבע — והלילה כבר ירד. הסתיו הקדים לבוא השנה. והסערה הארורה.

הוא זקף את צווארונו והחיש את צעידתו הלוך ושוב. זגוגיות הפנסים נקשו. ״עוד חצי שעה,״ אמר בלבו, ״ואוכל להסתלק. אה — אני כמעט רוצה שכבר תחלוף חצי השעה הזאת.״ הוא נעצר ונעמד בקרן הרחוב; כאן הוא יכול לסקור את שני הרחובות שמהם היא עשויה לבוא.

כן, היום היא תבוא, חשב בשעה שאחז במגבעתו לבל תעוף ברוח. יום שישי היום — ישיבה של ועד הפרופסורים — בימים כאלה היא מעזה לצאת ואפילו להיעדר לזמן ממושך… הוא שמע את שקשוק הטראם הרתום לסוסים; עכשיו התחיל גם דנדוּן הפעמון של הכנסייה הסמוכה. הרחוב החל להתמלא לאטו. על פניו עברו אנשים רבים יותר: רובם, כנראה, זבניות וזבנים מהחנויות הנסגרות בשבע. כולם הלכו מהר ונדמו כמצויים במעין מאבק נגד הסערה המקשה על ההליכה. איש לא השגיח בו; רק כמה זבניות העיפו בו מבט מסוקרן מעט. פתאום ראה דמות מוכרת ממהרת לעברו. הוא חש לקראתה. בלי כרכרה? חשב. האם זאת היא?

זאת הייתה היא; כשהשגיחה בו, החישה את צעדיה.

״באת ברגל?״ אמר.

״ירדתי מהכרכרה כבר ליד התיאטרון. אני חושבת שכבר נסעתי פעם עם העגלון הזה.״

אדון אחד עבר על פניהם ובחן את הגברת בחטף. הגבר נעץ בו מבט נוקב, כמעט מאיים; האדון נחפז לדרכו. האישה הסתכלה אחריו. ״מי זה היה?״ שאלה בחרדה.

״אני לא מכיר אותו. כאן לא עוברים מכרים שלנו, את יכולה להיות שקטה לגמרי. — ועכשיו בואי מהר; נעלה לכרכרה.״

״זאת הכרכרה שלך?״

״כן.״ —

״עם גג פתוח?״

״לפני שעה עוד היה מזג אוויר יפה.״

הם מיהרו אל הכרכרה; האישה עלתה והתיישבה.

״עגלון,״ קרא הגבר.

״איפה הוא?״ שאלה האישה.

פרנץ הביט סביבו. ״לא ייאמן,״ קרא, ״הבחור נעלם.״

״אלוהים אדירים!״ אמרה האישה בשקט.

״חכי רגע, קטנטונת; הוא בטוח כאן איפשהו.״

הגבר פתח את דלתו של בית מרזח קטן; העגלון הסב לשולחן עם חבורת אנשים; עכשיו נחפז לקום.

״מיד, אדו׳נכבד״, אמר וסיים לשתות בעמידה את כוס היין שלו.

״מה אתה חושב לעצמך?״

״׳בקשה, אדו׳נכבד; הנה אנ׳שוב כאן.״

הוא מיהר אל הסוסים תוך שהוא מתנודד קמעה. ״לאנ׳וסעים, אדו׳נכבד?״

״אל מסעדת ׳לוּסטהָאוּס׳ בפארק פְּראטֶר.״

הגבר עלה לכרכרה. האישה השתופפה בפינה, כמעט מצומקת, חבויה מתחת לגגון שנפרשׂ.

פרנץ לקח את שתי ידיה בידיו. היא לא זעה. — ״את לא רוצה להגיד לי לפחות ׳ערב טוב׳?״

״בבקשה ממך, הנח לי רגע, כולי עדיין מתנשפת.״

האיש נשען לאחור בפינה שלו. שניהם שתקו זמן מה. הכרכרה פנתה אל רחוב פראטר, חלפה על פני האנדרטה לזכר האדמירל פוֹן טֵגֶטהוֹף, וכעבור שניות מעטות דהרה בשדרה הרחבה והחשוכה. עכשיו חיבקה לפתע אֵמָה את אהובהּ בשתי זרועותיה. הוא הסיט חרש את צעיפהּ, שעוד חצץ בינו לבין שפתיה, ונשק לה.

״סוף־סוף אני איתך!״ אמרה.

״את יודעת בכלל כמה זמן לא התראינו?״ הכריז.

״מאז יום ראשון.״

״נכון, וגם אז רק מרחוק.״

״מה פתאום מרחוק? הרי היית אצלנו.״

״נו, כן… אצלכם. אה, אי אפשר להמשיך ככה. לא אבוא אליכם שוב לעולם. מה קרה?״

״חלפה על פנינו כרכרה.״

״קטנטונת, לא בנו מתעניינים האנשים שנוסעים היום לטייל בפראטר.״

״אתה צודק. אבל יכול להיות שמישהו יציץ לכאן במקרה.״

״אי אפשר לזהות אף אחד.״

״בוא ניסע למקום אחר, בבקשה.״

״כרצונך.״

הוא קרא לעגלון, אבל דומה שהלה לא שמע. הוא רכן לפנים ונגע בו. העגלון הפך אליו את פניו.

״תסתובב בחזרה. ולמה אתה מצליף ככה בסוסים? אנחנו בכלל לא ממהרים, אתה שומע?! ניסע אל… אתה יודע, אל השדרה שמובילה אל גשר הרייך.״

״אל דרך הרייך?״

״כן, אבל אל תמהר כל כך. אין שום צורך.״

״סלח לי, אדו׳נכבד, זו הסערה, היא משגעת לסוסים ת׳מוח.״

״בהחלט, הסערה.״ חזר פרנץ ונשען לאחור.

העגלון סובב את הסוסים והם שבו על עקבותיהם.

״למה לא ראיתי אותך אתמול?״ שאלה.

״איך יכולתי?״

״חשבתי שגם אתה מוזמן לאחותי.״

״אה, כן.״

״למה לא באת?״

״כי אני לא מסוגל כבר להיות איתך בין אנשים. לא, לא אעשה זאת שוב.״

היא משכה בכתפיה.

״איפה אנחנו?״ שאלה אחר כך.

הם עברו מתחת לגשר מסילת הברזל ונכנסו אל דרך הרייך.

״זאת הדרך אל הדנובה,״ אמר פרנץ, ״אנחנו נוסעים אל גשר הרייך. כאן אין שום מכרים שלנו!״ הוסיף בהלצה.

״הכרכרה מיטלטלת נורא.״

״כן, אנחנו שוב נוסעים על דרך מרוצפת אבנים.״

״למה הוא נוסע ככה בעקמומיות?״

״זה רק נדמה לך.״

אבל גם הוא הרגיש שהכרכרה מטלטלת אותם הרבה יותר מהנחוץ. הוא העדיף לא לומר דבר כדי לא להעמיק את פחדהּ.

״יש לי לא מעט להגיד לך היום, אנחנו צריכים לדבר ברצינות, אמה.״

״אז כדאי שתתחיל מיד, כי בתשע אני צריכה להיות בבית.״

״כמה מילים יכולות להכריע את הכף.״

״אלוהים, מה קורה כאן?״... קראה בקול. הכרכרה נתקעה בתוך מסילת הטראם, וכשניסה העגלון לחלץ אותה, היא עשתה תפנית חדה כל כך שכמעט התהפכה. פרנץ תפס את העגלון במעילו. ״עצור,״ קרא אליו. ״אתה שיכור לגמרי.״

העגלון עצר את הסוסים. ״אבל, אדו׳נכבד...״

״בואי, אמה, נרד כאן.״

״איפה אנחנו?״

״כבר הגענו לגשר. ומזג האוויר כבר לא סוער. נלך קצת ברגל. אי אפשר לשוחח כמו שצריך תוך כדי נסיעה.״

אמה התכסתה בצעיף והלכה אחריו.

״לזה אתה קורא ׳לא סוער׳?״ הצטעקה ברדתה, כשהצליף בה משב רוח חזק.

הוא שילב את זרועו בזרועה. ״סע אחרינו,״ קרא אל העגלון.

הם טיילו על הגשר. כל עוד עלו בשיפוע לא אמרו דבר, וכששמעו את פכפוך המים מתחתם עצרו לשעה קלה. חשכה כבדה עטפה אותם. הנהר הרחב היה פרוש לפניהם, אפור וללא גבול. במרחק נראו אורות אדומים שנדמו כמרחפים על פני המים ומשתקפים בהם. מכיוון הגדה שזה עתה עזבו נמתחו רצועות אור רוטטות ששקעו במים; באופק מולם נבלע הנהר בכרי העשב השחורים. ממרחקים נשמע לפתע רעם הולך ומתקרב; מוכנית הביטו שניהם אל המקום שבו ריצדו האורות האדומים; רכבות שחלונותיהן מוארים נראו בין קשתות ברזל שכמו צמחו לפתע מתוך הלילה ומיד שבו וצללו לתוכו. הרעם שכך לאטו, שקט השתרר; רק הרוח הצליפה במשבים פתאומיים.

כעבור שתיקה ארוכה אמר פרנץ: ״אנחנו צריכים להסתלק מכאן.״

״כמובן,״ השיבה אמה חרישית.

״אנחנו צריכים להסתלק מכאן,״ אמר פרנץ במרץ, ״אני מתכוון, להסתלק מכאן לגמרי ולתמיד...״

״זה הרי בלתי אפשרי.״

״כי אנחנו פחדנים, אמה; לכן זה בלתי אפשרי.״

״והילד שלי?״

״הוא ייתן לך לקחת אותו, אני בטוח.״

״ואיך נעשה את זה?״ שאלה חרישית... ״נברח כגנבים בחשכת הלילה ובחסות הערפל?״

״לא, בהחלט לא. כל מה שאת צריכה לעשות זה לומר לו שאינך יכולה לחיות איתו עוד כי לבך שייך לאחר.״

״יצאת מדעתך, פרנץ?״

״אם תרצי, אחסוך ממך גם את זה... אומר לו את הדברים בעצמי.״

״אתה לא תעשה את זה, פרנץ.״

הוא ניסה להביט בה, אבל בחשכה לא הבחין בדבר אלא רק שהרימה את ראשה והפנתה אותו אליו.

זמן מה שתק. אחר כך אמר בשלווה: ״אל תדאגי, אני לא אעשה את זה.״

הם התקרבו לגדה השנייה.

״אתה שומע?״ אמרה. ״מה זה?״

״זה בא משם,״ אמר.

קול טרטור רועם עלה מתוך החשכה; אור אדום קטן ריצד לקראתם; כעבור זמן קצר הם ראו שהוא בוקע מפנס קטן הקשור ליצול הקדמי של עגלת משא; אבל הם לא יכלו לראות אם היא עמוסה בתבואה או מסיעה אנשים. מיד אחריה הגיחו עוד שתי עגלות כאלה. על האחרונה הצליחו לראות גבר לבוש ככפרי מדליק את מקטרתו. העגלות חלפו על פניהם. אחר כך לא נשמע עוד אלא הקרקוש העמום של הכרכרה, שהוסיפה לנסוע עשרים מטרים אחריהם. עכשיו השתפע הגשר בהדרגה כלפי הגדה השנייה. הם ראו את הדרך שלפניהם משתרעת בין העצים אל תוך האפלה. מימין ומשמאל נפרשו כרי העשב הרחבים; הם הביטו לתוכם כמו אל תהומות.

כעבור שתיקה ארוכה אמר לפתע פרנץ: ״אז זו הפעם האחרונה...״

״מה?״ שאלה אמה בקול מודאג.

״...שאנחנו נפגשים. תישארי איתו. אני נפרד ממך.״

״אתה מתכוון ברצינות?״

״לגמרי.״

״אתה שם לב שאתה זה שתמיד הורס את השעות המעטות שיש לנו יחד; לא אני!״

״כן, כן, את צודקת,״ אמר פרנץ. ״בואי, ניסע בחזרה.״

היא אימצה אליה את זרועו. ״לא,״ אמרה ברוך, ״עכשיו אני לא רוצה. לא אתן לך לגרש אותי ככה.״

היא משכה אותו אליה ונישקה אותו ארוכות. ״לאן נגיע,״ שאלה, ״אם נמשיך לנסוע בדרך הזאת עוד ועוד?״

״הדרך הזאת מובילה היישר לפראג, קטנטונת.״

״רחוק כל כך לא ניסע,״ אמרה בחיוך, ״אבל עוד קצת הלאה אל מחוץ לעיר, אם אתה רוצה.״ היא הצביעה אל החשכה.

״הֵיי, עגלון!״ קרא פרנץ. הוא לא שמע.

פְרַנְץ צעק: ״עצור, אני אומר!״

הכרכרה הוסיפה לנסוע. פרנץ רץ אחריה. עכשיו ראה שהעגלון ישן. בצעקות רמות העיר אותו. ״ניסע עוד קצת הלאה... בדרך הישרה... אתה מבין אותי?״

״כן, כן, הכול ׳סדר, אדו׳נכבד...״

אמה עלתה והתיישבה; פרנץ עלה אחריה. העגלון הצליף בשוט; כאחוזי טירוף דהרו הסוסים במורד הדרך הבוצית. אבל השניים שבכרכרה חיבקו זה את זה בחוזקה בשעה שהכרכרה טלטלה אותם הנה והנה.

״כמה יפה לנסוע ככה,״ לחשה אמה ושפתיה כמעט נגעו בשפתיו.

באותו רגע נדמה היה לה שהכרכרה מתרוממת באוויר... היא הרגישה שהיא מוטלת קדימה בעוצמה, ניסתה להיאחז במשהו אבל אחזה רק אוויר; נדמה היה לה שהיא מסתחררת במהירות עצומה, והיא הייתה מוכרחה לעצום עיניים... ופתאום חשה שהיא שוכבת על האדמה, ודממה כבדה ונוראה ירדה עליה, כמו הייתה מנותקת מכל העולם ובודדה לגמרי. אחר כך שמעה בליל קולות: נקישת פרסות סוסים סמוכה, יבבה חרישית; אבל לראות לא ראתה דבר. עכשיו אחז בה טירוף של פחד; היא צעקה; ופחדהּ הלך וגבר מפני שלא שמעה את צעקתה שלה. לפתע הבינה בדיוק מה קרה: הכרכרה נתקלה במשהו, אולי באבן דרך, התהפכה, והם הוטלו החוצה. איפה הוא? חשבה פתאום. היא קראה בשמו. ושמעה את עצמה קוראת, חרישית אמנם, אבל בכל זאת שמעה את קולה. שום תשובה לא נשמעה. היא ניסתה לקום והצליחה לכל הפחות להתיישב על האדמה; וכשהחלה לגשש בידיה סביבה, חשה בגוף אדם לצידה. עיניה הצליחו עתה לחדור מבעד לחשכה. פרנץ שכב לידה בלי נוע. ידה המושטת נגעה בפניו והיא חשה משהו לח וחם זולג עליה. נשמתה נעתקה. דם...? מה קרה בדיוק? פרנץ נפצע בוודאי והוא שוכב כאן מחוסר הכרה. והעגלון — איפה הוא? היא קראה לו. אין תשובה. היא נותרה ישובה על הקרקע. לי לא קרה שום דבר, חשבה, אף על פי שחשה כאב בכל אבריה. אני לא יודעת מה לעשות, מה לעשות... הרי לא ייתכן שלא קרה לי שום דבר. ״פרנץ!״ קראה. קול ענה סמוך לה: ״איפה את, עלמה נכבדת, איפה האדו׳נכבד? אני ממש מקווה שלא קרה כלום. חכי רגע, עלמה — אנ׳רק ידליק את העששית, שנוכל לראות משהו, לא יודע מה יש להם היום. בחיי שזאת לא אשמתי... הם נכנסו באיזה ערימת אבנים, הסוסים הדפוקים האלה.״

למרות הכאב באבריה הצליחה אמה לקום. הרגיע אותה קצת שלעגלון לא קרה דבר. היא שמעה אותו פותח את בית העששית ומצית גפרור. מבועתת חיכתה לאור ולא העזה לגעת שוב בפרנץ ששכב לפניה על הקרקע; היא חשבה: כשלא רואים שום דבר, הכול נראה מחריד יותר; ודאי עיניו פקוחות... מן הסתם לא קרה כלום.

אור קלוש מרצד הופיע מן הצד. פתאום ראתה את הכרכרה, שלהפתעתה לא הייתה מוטלת הפוכה אלא רק נטתה בשיפוע בתעלה שבשולי הדרך, כאילו נשבר אחד מגלגליה. הסוסים עמדו בשלווה מופתית. האור קרב אליה; היא ראתה אותו מחליק על פני אבן דרך, על פני אבני החצץ שבתעלה; אחר כך זחל על רגליו של פרנץ, החליק על גופו, האיר את פניו ושם נעצר. העגלון הניח את העששית על האדמה, ממש ליד ראשו של השרוע. אמה כרעה על ברכיה, ולמראה פניו נדמה היה לה שלבה חדל לפעום. הם היו חיוורים; עיניו היו פקוחות למחצה ורק לובנן נראה. מהרקה הימנית זרזף לאטו פס דם, זלג על הלחי ונבלע מתחת לצווארון חולצתו. שיניו נשכו את שפתו התחתונה. ״לא ייתכן!״ אמרה אמה כמו לעצמה.

גם העגלון כרע על ברכיו ובהה בַּפָּנים. אחר כך אחז בשתי ידיו את הראש והרים אותו. ״מה אתה עושה?״ צעקה אמה בקול חנוק ונבהלה מן הראש שכמו הזדקף מעצמו.

״עלמה נכבדת, נדמה לי שקרה פה חת׳כת אסון.״

״אני לא מאמינה,״ אמרה אמה. ״לא ייתכן. לך קרה משהו? ולי...״

העגלון שב והניח לאט את ראשו של השרוע... בחיקה של אמה הרועדת. ״שרק יבוא מישהו... אם הכפריים היו עוברים כאן רק רבע שעה מאוחר יותר...״

״מה נעשה?״ אמרה אמה בשפתיים רועדות.

״נו, העלמה, אם הכרכרה לא הייתה שבורה... אבל ככה, כמו שהיא… אנחנו צריכים לחכות עד שמישהו יעבור פה.״ הוא המשיך לדבר, אמה לא קלטה את מילותיו; אבל בשעה שדיבר חזרו אליה עשתונותיה, והיא הבינה מה עליה לעשות.

״איפה נמצאים הבתים הקרובים?״ שאלה.

״לא מאוד רחוק, העלמה, אנחנו כמעט בכפר... אם היה אור היינו רואים את הבתים, תוך חמש דקות אפשר להגיע לשמה.״

״לך לשם. אני אשאר כאן, תביא אנשים.״

״כן, העלמה, אנ׳רק חושב שיהיה יותר טוב אם אני יישאר כאן איתך... לא ייקח הרבה זמן עד שמישהו יעבור פה, אנחנו הרי על דרך הרייך, ו...״

המשך בספר המלא