מבחר מחזות - כרך ב'

רצח יצחק

מחזה בשתי מערכות

המחזה נכתב בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995. עם זאת, הוא אינו מחזה דוקומנטרי, וכל הכתוב בו הוא פרי הדמיון. המחזה עלה לראשונה ב־1998 בתיאטרון העירוני ב־Heilbronn שבגרמניה, בבימויו של Johannes Klaus, ואחר כך ב־2006 בתיאטרון Centerstage בבולטימור בארצות הברית, בבימוייה של Irene Lewis.

המקום
המחזה מתרחש במרכז לשיקום נפגעי הלם קרב של משרד הביטחון, שחוסים בו נפגעים ממלחמת 48 ואילך. המרכז פועל כבית חולים סגור, אך אין בו אווירה צבאית. אומנם כמה חוסים רשאים לצאת ולהיכנס, אך רובם אינם מורשים לעזוב את המרכז משום שאינם מסוגלים לתפקד מחוצה לו, או משום שהם עלולים לסכן את עצמם ואת סביבתם במהלך התקף חרדה. אף שהמרכז הוא מוסד ממשלתי, האווירה בו אוהדת ונוחה. מרבית החוסים זוכים לביקורים של בני משפחותיהם, והם מקווים להשתחרר ולחזור לחיים רגילים. עם זאת, יש במקום חוסים ותיקים שהוריהם נפטרו, חבריהם שקעו בשגרת חייהם, והם זוכים לביקורים רק באירועים חריגים. הנהלת המוסד מנסה לשפר את הטיפול בחוסים. הם מקבלים טיפול תרופתי ופסיכולוגי קונבנציונלי, אך גם טיפול קבוצתי — בפסיכודרמה ובטכניקות שונות של הרפיה. כך נולדה ההצגה שמעלים החוסים. ההנהלה רואה בה אמצעי לסייע להם להתמודד עם המציאות בחוץ.

הדמויות
1. בינדר (67) — קטוע רגל, משחק את ראש הממשלה הנרצח. נפצע ב־1948 בקרב על ירושלים ורגלו נקטעה. הוא רדוף אשמה וסובל מחרדה תמידית שלפיה בכל רגע עומד מישהו להתנקש בחייו. למרות זאת, שמר על כושרו האינטלקטואלי. החוסים מכבדים אותו על אף מגבלותיו, ומקבלים את מנהיגותו. הוא הדריך אותם בכתיבת המחזה, והוא המנחה את ההצגה כדי להבטיח שתגיע לסיומה.

2. לולה (67) — אלמנה ואם שכולה, משחקת את אשת ראש הממשלה. ב־1973 נהרגו שני בניה במלחמת יום כיפור. בעלה נפטר מייד אחר כך. מאז היא מתנדבת במרכז כאם הבית. היא אישה חזקה, אימהית ומסורה לחוסים, ואף הקימה מקהלה שעליה היא מנצחת.

3. נתן (53) — עיוור, לעיניו משקפיים כהים, בידו מקל נחייה. משחק את ראש השב"כ ואב שכול. ב־1973 היה טוראי ביחידה עורפית, אך נקלע להפגזה קשה ונפצע. בתוכו הוא חש שלמרות עיוורונו, הוא רואה את האמת יותר מן הפיקחים. בשנים האחרונות הוא חי בבדידות גמורה. איש אינו מבקרו.

4. אבנר (35) — יושב בכיסא גלגלים, משחק את היועץ המשפטי לממשלה, מתאבל, ומשורר. היה חובש ביחידת חי"ר. נפגע מהלם קרב בעת הפצצת מטוסים על כוחותינו ב־1982. אף שלא נפצע ברגליו, הוא אינו מסוגל לעמוד. מתמודד עם חרדותיו על־ידי נמנום תמידי.

5. טליה (28) — זמרת אופרה לשעבר. לבושה בחצאית קצרה. חוסה במרכז מ־1996, לאחר פיגוע באוטובוס, שבו נכוותה בחלקים שונים בגופה ואיבדה את שערה. חובשת פאה, אך רוב החוסים לא יודעים על כך. בהצגה היא חושפת מדי פעם את גופה בהתגרות בקהל. משחקת כרוז וחברה של צעיר שנרצח בפיגוע. בני משפחתה מבקרים אותה לעיתים נדירות.

6. יוּדָה (51) — משחק את ראש האופוזיציה. נפצע בקרב על ירושלים ב־1967 ולקה בהלם. היה ונשאר רודף שמלות. רמת החרדות שלו גבוהה. בכי וצעקות מעוררות אצלו אימה. אי־אפשר להוציאו לחופשה מחשש שיפגע בסובבים אותו. הוא עצמו משוכנע שאושפז בטעות. במשך שנים ניסה לשווא להשתחרר ממרכז השיקום ולחזור לצבא. טיפוס כריזמטי, יִצרי וכוחני.

7. שולמית (38) — בת 38. דתייה לאומית. משחקת מתנחלת. עד 1994 התגוררה בהתנחלות. בעלה נלחם בלבנון ב־1986, וחזר כשהוא לוקה בהלם קרב, אך לא אושפז. ב־1994 פרץ מחבל לביתם ורצח את בעלה ושניים מילדיה. מאז היא מאושפזת במרכז. שני ילדיה שנותרו בחיים נמסרו למשמורת בהתנחלות אחרת. במשך השנים ניתקו הילדים את הקשר עם אימם. בגלל חרדותיה הקשות לא מאפשרים לה לצאת לחופשה. היא מרירה ומלאת תלונות. אף־על־פי־כן היא מגחכת כפייתית.

8. אבי (36) — חוזר בתשובה. משחק רב, עוזר רב, פעיל במחנה הלאומי, מתנחל ומנהיג מתנחלים. בכל משך ההצגה מחזיק מזוודה שבה שימורי בוטנים. עם פרוץ מלחמת לבנון ב־1982 ערק מהחזית, אך הוחזר לצבא בידי אביו והוצב כשומר במחנה שבויים. במהלך התפרעות הוא איבד שליטה וירה ב־28 מהם. כשיצא לחופשה ראשונה, נסע לביתו והרג את אביו. סובל מקצרת, משתמש במשאף.

9. מנדל (55) — לשעבר סגן אלוף בחיל השריון. משחק פעיל במחנה הלאומי ומתנחל. ב־1973 נפל בשבי הסורי והוחזר לאחר תשעה חודשי עינויים במצב גופני ונפשי רעוע. במשך השנים התנתקו קשריו עם בני משפחתו. נאחז בדרגותיו כהוכחה אחרונה למעמדו.

10. אליהו (50) — חרדי. נשוי ואב לעשרה. משחק רב מתנחל. היה קברן בחוליה מיוחדת שעסקה באיתור חלקי גופות במלחמות ובפיגועי טרור. חוסה במרכז מ־1996 לאחר שלקה בהלם במהלך פיגוע המוני. מאז שקוע בחיפוש דרכים לתיקון העולם ולגאולתו.

11. יגאל (30) — דתי לאומי. משחק את רוצחו של ראש הממשלה. נושא "אקדח תיאטרון". חוסה במרכז מ־1988 לאחר שנפגע ממטען צד בלבנון. מאז נעשה דתי יותר אך גם מלא חרדה שלפיה אלוהים נטש אותו.

12. בוריס (55) — שומר במרכז. עלה מרוסיה ב־1975. איש שמן וחזק, חמוש באלה ובאקדח, מפעיל כוח בהשליטו סדר. עוקב אחרי ההצגה ממושבו, ומאחר שהוא זמר מצוין, הוא מצטרף מדי פעם לשירים.

13. נגנים — על־פי האפשרות והצורך. גם הם פגועי הלם קרב ממלחמות שונות.

הזמן
העלילה מתרחשת ערב אחד ב־1998, כשהחוסים מעלים לפני בני משפחותיהם, אנשי הסגל הרפואי וחוסים אחרים את ההצגה שכתבו.

החלל
ההצגה מתרחשת באולם במרכז השיקום. הבמה ריקה, עליה רק מיטות החוסים. הריקנות מקנה למקום אווירה מסויטת. רוב השחקנים נמצאים על הבמה משך מרבית ההצגה, עוקבים אחריה ומגיבים למתרחש בה.

הסגנון
המבוא, הוראות הבמה וחלק מן הדיאלוגים מעידים לכאורה על מחזה ריאליסטי, אלא שהסימנים הריאליסטיים הללו נועדו בעיקר לסייע לבמאי ולשחקנים לפענח את המציאות שבה מתרחש המחזה. ההצגה, לעומת זאת, זקוקה לשפה תיאטרלית מסוגננת אשר לא תגביל את עצמה בריאליזם, אלא תתמקד בחשיפת עולמן הפנימי של הדמויות, שחייב לקבל ביטוי מלא על הבמה.

המוזיקה
אף שהמוזיקה מבוצעת בידי חוסים, היא עשירה, תיאטרלית, ולרוב עליצותה עומדת בניגוד לכאב שבהצגה.

הערה
זהו מחזה בתוך מחזה. הדיאלוגים שחיברו החוסים כתובים באותיות מרובעות. הדיאלוגים הנוצרים תוך כדי העלאת המחזה, בגלל התקלות וההפרעות השונות, כתובים באותיות עגולות.

מערכה ראשונה

1. כשעולה האור הבמה כמעט ריקה. רק בוריס השומר יושב בכיסאו. נכנס אליהו.

אליהו: אנחנו מתחילים, בוריס. (מחפש מישהו בקהל) בעזרת השם. תכף ומייד. (לצופה הנראה מוּכָּר) סליחה, אדוני. (מגלה שטעה) סליחה. חשבתי שאתה... (חושב שזיהה אותו) רק רגע, אדוני, אתה בטוח שאתה לא...? (חוזר בו) סליחה. אתה פשוט דומה לו.

נכנסת שולמית ומטאטאת את הבמה במרץ.

אליהו: כבר טאטאת עשר פעמים.

שולמית: אני טאטאתי ואתם לכלכתם.

אליהו: ככה מטאטאים? (נוטל את המטאטא ומדגים)

שולמית: (נוטלת ממנו את המטאטא ופונה לקהל) אני גם עושה כביסה בעצמי. ואני לא נוגעת באוכל שלהם. יום אחד הגישו בשר. תכף ראיתי שזה חזיר. (צוחקת)

נכנס יגאל, מתיישב על מיטה רחוקה. מנדל, חושש מהקהל, מציץ מדי פעם מאחורי הקלעים. נכנסת טליה המסיעה את אבנר המנמנם בכיסא הגלגלים. היא מפריחה נשיקה אל בוריס, ופונה לאִימהּ שבקהל.

טליה: זאת אני, אימא. הבת שלך. (חושפת את אחוריה) עכשיו זוכרת? (אל צופה נלהב) אתה יכול לבוא אליי אחרי ההצגה. (לאימה) ואל תלכי בהפסקה, אימא. אני רוצה להראות לך עם מי אני מזדיינת כאן. רופא אחד. המנהל. הַטַּבָּח. שני שומרים. ויש גם ארבעה חיילים שהגיעו לפני חודשיים. בני תשע עשרה. אם לא הייתי יורדת להם פעם בשבוע, הם היו מתאבדים. (לצופה הנלהב) אני מקבלת בחדר 2 כניסה 4, מותק. (יוצאת)

שולמית: יש תרופות נגד זה. אבל לא נותנים לה. (צוחקת)

אליהו שאטם אוזניו במהלך "המופע" פונה למישהו קהל.

אליהו: אתה שר הביטחון, אדוני. נכון? אתה לא רוצה לעורר תשומת לב, אבל אותי לא תצליח לרמות. ראיתי אותך פעם, כשהיית רמטכ"ל.

שולמית: (לקהל) כל החיים שלו הוא מחכה לשר הביטחון.

אליהו: הוא לא שר הביטחון?

שולמית: לא. (צוחקת)

אליהו: (ל"שר") סליחה, אדוני.

שולמית: (לקהל) תכף נתחיל. הם מתכוננים.

מנדל: (מציץ ופונה לקהל) אף אחד לא מתכונן. כולם יושבים במועדון ורואים חדשות מהמלחמה. (מסתתר ומציץ שוב) מחכים שיגידו את השמות של ההרוגים. עד עכשיו כבר תשעה.

חוזרת טליה, המוליכה את נתן העיוור למקומו ליד כיסאו של אבנר המנמנם. תוך כדי כך היא מבחינה שוב באותו צופה נלהב וחושפת לעברו את כתפה.

טליה: אל תשכח, Darling. כניסה 4 חדר 2. אתה יכול להביא חברים. (יוצאת)

אליהו: (ל"שר") אדוני השר. אני יודע שזמנך קצר, אבל אני רוצה לדבר איתך אחרי הטקס. יש לי כמה רעיונות בשבילך.

נתן: (סוקר את הקהל) אין כאן שום שר, אליהו.

שולמית: (לקהל) והוא חושב שהוא רואה. (צוחקת)

נכנס אבי ובידו מזוודה. מתקרב אל אליהו ולוחש באוזנו.

אליהו: (בכעס) לא בא בחשבון. בשום פנים ואופן. לא אכפת לי מה הם אומרים.

נתן: מה קורה שם?

אבי: אנחנו לא נעשה צחוק מהמתים. (לקהל) אולי הם קרובים שלנו. קודם כול שיודיעו את השמות.

מנדל: (מציץ) קודם כול צריך לקרוע את הבגדים. צריך להתאבל.

אליהו: גם אתמול מתו. גם מחר ימותו. רק אחרי יום הדין לא ימותו. (אל "השר" שבקהל) אדוני השר, צריך לתת הוראה ברורה. אנחנו לא נשתוק. (רועד) אדוני השר. יום הדין קרב. אתמול השמש עצרה שעה שלמה במסלולה.

נכנסת לולה, מושיבה אותו על אחת המיטות.

לולה: שב. רוצה מים? רוצה לחזור לחדר שלך? (הוא נרגע)

מנדל: (מציץ) צריך לחפור קברים. צריך לטמון את המתים באדמה. (מסתתר)

נתן: גבירותיי ורבותיי. הישארו במקומות. מייד מתחילים.

מנדל: (מציץ) ואחר כך להיכנס לטנקים ולהתניע מנועים. (מסתתר)

נתן: כולנו כבר מוכנים.

אבי: לכו הביתה! (נשימתו מתקצרת)

מנדל: (מציץ) ואחר כך לטעון פגזים בתותחים. (מסתתר)

אבי: לכבות את האורות!

לולה: (לאבי) שב. (מושיבה אותו, שולפת את המשאף שבכיסו, מחדירה לפיו את התרופה ופונה לקהל) ערב טוב. שמי לולה. אני אֵם הבית. כבר עשרים וחמש שנה. מאז ששני הבנים שלי נפלו. אני יודעת מהו אֵבֶל, אבל אני חושבת שגם ביום כזה אפשר וצריך ל...

בינדר נכנס בצליעה, נשען על מקלו. מנדל נכנס אחריו.

בינדר: אנחנו מתחילים!

אבי: מי יקשיב לנו ביום כזה, בינדר.

בינדר: מי שלא רוצה עוד ימים כאלה.

מנדל: אנחנו מביישים את ההרוגים.

בינדר: אנחנו מכבדים אותם. (לקהל) הם נהרגו כי מישהו לא טורח להפסיק את המלחמה הארורה הזאת. מישהו אצלנו. מישהו אצלם. וגם את הפצועים. וגם את אלה שנדמה לכם שניצלו. הסתכלו בנו. אתם לא יכולים להגיד לנו "חכו עד שהמלחמה תיגמר".

מסמן לתזמורת לנגן. לולה מארגנת כמה מן החוסים למקהלה, ומנצחת עליה.

אנחנו המתים החיים
חושפים לפניכם את פנינו,
פנים מובסים ונלעגים,
פנים בלתי־נראים.

אנחנו הכתם ביומני המלחמה
מארבעים ושמונה, מחמישים ושש

כאן הקולות מצולקים ורמים
הצלילים מחוספסים וצורמים
כאן המילים גסות ובוטות
כי פחד המוות קל מהפחד לחיות

אנחנו הכתם ביומני המלחמה
משבעים ושלוש, משמונים ושתיים

אלה הפנים הנחבאים מן האור
במקום שהשחור שחור מִשְׁחור,
המקום שהכחול עז מתכלת הים,
והאדום אדום, חמוץ מדם
אנחנו הכתם ביומני המלחמה
משישים ושבע, משבעים ושלוש

אין לנו עור להסתתר בו
עינינו ריקות פעורות בַאֲרובות
הביטו בנו וראו מי אתם
פנינו הבזויים הם פניכם

אנחנו הכתם ביומני המלחמה
מאז ועד היום.

מחיאות כפים. הזמרים קדים. טליה חושפת את ירכיה. שולמית מפסיקה אותה.

שולמית: אם את עושה את זה עוד פעם אחת, אנחנו הולכים לחדרים שלנו.

נתן: (לקהל) אני יכול לשמוע את הלחישות שלכם. יש לי עוד כמה רסיסים בראש, שקולטים את כל הקולות.

מנדל: מחר אני הולך לגמר גביע. יש לי כרטיס בשורה הראשונה.

בינדר עולה בעזרת לולה על אחת המיטות. לפניהם אבנר, נתן וטליה כ"מאבטחים".

טליה: (שרה) הנה לפניכם ראש הממשלה. אלפים התקבצו בכיכר הגדולה, לשמוע מפיו שהגיע סוף למלחמה.

בינדר: חברות וחברים יקרים. אני שב אליכם ממסע ארוך ברחבי העולם, ובידי הסכם. (מוציא מכיסו דף( בכל מדינה שהצגתי אותו, ראיתי אנשים אסירי תודה. הם מודים לנו על שהענקנו להם תקווה. שהוכחנו להם, שגם אחרי מאה שנות הרג, עדיין אפשר למצוא באדם תבונה וחמלה. שאפשר להתגבר גם על שנאה רוויה בדם. אפשר להעדיף חיים על קדושה. הבנה על קנאות. אדם על אדמה. אני מציע את התקווה הזאת גם לכם.

לולה, נתן וטליה מוחאים כפיים. יוּדָה עולה על מיטה אחרת.

מנדל: קבלו את ראש האופוזיציה. (מחיאות כפיים)

יוּדָה: תודה רבה. תודה רבה. אחים יקרים. (לקהל) תנחומינו למשפחות השכולות של הנופלים היום. כולנו עומדים יחדיו נוכח המוות, ועושים הכול כדי שירפה את לפיתתו מצווארינו. (נוטל מבינדר את ההסכם) אדוני ראש הממשלה, אנחנו מודים לך על ההסכם הזה. אנחנו מברכים אותך עליו. (לקהל) ראש הממשלה שלנו אדם חכם. הוא גם היה גנרל. אם הוא מבטיח שלום, לא נפקפק בו? אף־על־פי שמדי פעם אנחנו נתקלים פה ושם גם במוות. בגבולות. ברחובות. באוטובוסים. אף־על־פי שכולנו שואלים זה את זה: מה קרה לאויבינו? בן לילה הם נעשו אוהבינו? אבל הוא מבטיח שלום, ואנחנו לא נאמין? לוחם ותיק כמוהו לא יפקיר אותנו לחסדם. אבל אולי דווקא משום שהוא נלחם כל חייו, הוא לא מוכן להמשיך להילחם? אולי תש כוחו והוא כבר לא יכול להילחם? ואם הוא לא יכול להילחם, הוא לא יביא שלום, כי את השלום נשיג רק במלחמה. (קורע את ההסכם) בכל המלחמות התחזקנו וגם בזאת נתחזק. (לקהל) מי שמבקש שלום לא יזכה בשלום. רק מי שנותן שלום יזכה בשלום. ולכן נמשיך במלחמה עד שאויבינו יבקשו שלום. (מחיאות כפיים. יודה פונה לקהל) הם לא יוכלו להסתדר שם עוד הרבה זמן בלעדַיי. מחר הם יחזירו אותי ליחידה. מא"ג בידיים. רימונים בחגור. צרור ירדוף צרור. בריצה קלה. אש מימין. אש משמאל. ואני דוהר קדימה. שריטה במצח. לא נורא. רסיס בכתף. אל דאגה. קדימה בין טנקים שרופים. בין משוריינים בוערים. לזנק לתעלה, לשלוף סכין ולדקור. ולדקור. עד הניצב בדם. והארץ תשקוט מאה שנה.

אבנר, שפקח את עיניו, מגלה לפתע את הקהל. הוא נבהל ופורץ בצעקה.

אבנר: רופא. תקרא לרופא. מורפיום, מורפיום. המזרק נשבר. תקרא לרופא. איפה החוסם עורקים? תוריד את הראש. תוריד את הראש...

יודה: שתוק כבר. (מתרחק)

אבנר: קח מים. אל תזוז. קח מים. קח סיגריה. הרגליים שלי, דוקטור...

לולה ממהרת אליו ומרגיעה אותו.

נתן: לי דווקא טוב כאן. האנשים טובים. כל שבוע מביאים לנו בחורות. (צוחק)

בינדר: (לעבר התזמורת) מוזיקה.

2. בית ראש ועד רבני יש"ע. נכנסים רבנים א' ו־ב', המשוחקים על־ידי אבי ומנדל. אליהו, שמשחק את ראש הוועד, הוא רב ג'.

רב ג': יש הסכם? (שתיקה) יש, או אין?! (מבין) הוא נתן להם?! נתן להם הכול?! (שתיקה) הכול?!

שולמית: הכול.

הרבנים קורעים קריעה בחולצותיהם.

רב ג': הוי, ארץ ישראל. הוי, אימא. הוי, חברון ובית לחם, שדייך המתוקים.

רב א': מה עושים, רבי?

רב ג': (בבכי) הוי, ירושלים, ירושלים. המילה הראשונה שהגו שפתיי. הוי, אלמנה. אין לך מנחם. כולנו מוכנים להקריב את חיינו למענך.

שולמית: אני שומעת את ירושלים בוכה כל הזמן.

רב א': מתפללים?

רב ג': (ממשיך) הוי, בית המקדש. בית המקדש. איפה נעבוד אותך אבינו שבשמיים? הוי, אבא'לה. בניך בועטים בך.

רב ב': צמים?

רב ג': (ממשיך) יתומים אנחנו. נפלה עטרת ראשנו. הקדוש ברוך מסתיר פניו. השכינה בוכה. משיח שותק.

שולמית: הוא לא שותק. גם הוא בוכה.

רב ב': קורעים קריעה?

רב ג': (בודק בספר) כתוב שעושים הכול. (בודק בעוד ספר) גם כאן כתוב. (בודק בעוד ספר) גם כאן.

רב א': הכול במשמעות הכול?

רב ג': (אל השמיים) ריבונו של עולם, הכול במשמעות הכול?

שולמית: (לרב ג') הוא אמר הכול, לא שמעת?

רב ג': שמעתי. (סוגר את הספר) הכול. הכול. הכול. הכול. הכול. הכול. הכול!!!

בשיא האקסטזה של רב ג' שולף יגאל אקדח תיאטרון ומכוון לבינדר.

יגאל: הכול! ("יורה" שלוש יריות) ברוך אתה ה' אלוהינו, הנוקם נקמתנו!

בינדר: אההה... (מגן על ראשו בזרועותיו)

נתן: (בבהלה) יש לי צלצולים באוזניים, לולה.

לולה: (ליגאל) שב בשקט עד שיגיע תורך. (לבינדר) הירגע, בינדר. הוא התבלבל.

בינדר: בדקתם את כל האנשים בכניסה? גם את התיקים שלהם?

לולה: כן. (לאבי) תביא לו מים.

בינדר: הדלתות נעולות? השומרים בחוץ?

לולה: כן. (מנגבת את אפו)

בינדר: הם מנסים להרוג אותי. פעם לדרוס. פעם להרעיל. פעם להפיל מהחלון.

לולה: בלעדיך לא נוכל להמשיך, בינדר.

בינדר הם יעשו הכול כדי שלא אזכיר להם מהי מלחמה. (לקהל) מלחמה היא עקיצה בכתף. לוהטת. בחושך. כמו עקיצת צרעה. מה זה? מה זאת העקיצה הזאת? ירו בי. מי מעז? אתה צועק, ואף אחד לא עונה. אתה לבד בעולם. והנה עוד עקיצה. בלחי. אלוהים, איזה רעש נורא. ואין לאן לברוח. והנה ברק ורעם. ואתה מתכסה אבק ועשן. והגרון שלך נחנק. אתה משתעל. רוצה לקום ולא מצליח. מנסה שוב ונופל. ועוד ברק ועוד רעם. ולפתע אתה מרגיש כאב עמום. כאב מתגבר. אתה מפנה מבט. קשה לראות בחשכה. משהו מוטל לידך. משהו מוזר. פתאום אתה מבין. (טופח בידו על רגלו התותבת) זו הרגל. הרגל שלך שנקטעה מגופך. היא עדיין נעולה בנעל שלך... (גרונו נחנק)

נתן: (לטליה) שירי, טליה. שירי את השיר שלך.

טליה: (מחפשת את אימה בקהל) איפה אימא שלי?

נתן: שם!

התזמורת מנגנת וטליה שרה.

לוּ אמרתי שהתותח כבר לוהט
היית פוקד "חדל!"
לו אמרתי שהטנק פרש זחל
היית פוקד "עצור!"

אבל אני אומרת שהלב רועד
אני אומרת שהדם קפא
אני אומרת שהנשימה נעתקה
ואתה פוקד "אש! אש! אש!"

אני אומרת שהבינה הסתתרה
אני אומרת שהתכלית תמה
אני מתחננת "תן לחיות"
ואתה פוקד "אש! אש! אש!"

לו אמרתי שהתחמושת אזלה
היית פוקד "המתן!"
לו אמרתי שהקשר נותק
היית פוקד "נצור!"

אני אומרת שהעור נשחק
אני אומרת שהבשר הותש
אני אומרת שהעצמות נכתשו
ואתה פוקד "אש! אש! אש!"

בינדר: (לקהל) לפעמים אני יוצא מכאן. לוקחים אותי לראות את הארץ. אני מטייל ברחובות. מסתכל בעוברים ושבים. לא רואה שום כאב על פניהם. אלה ממהרים. אלה עובדים. אלה מבלים. אוהבים. רבים. אבל אני יודע. זה, אחיו נהרג. זה, אביו. זה, בנו התפוצץ. זה מסתיר צלקת לאורך הבטן. זה, טומן יד שרופה בכיסו. זה, לא יָשַׁן מאז נחתה לידו פצצה וקרעה חמישה לגזרים. (רומז על שולמית) היא, בעלה ושני ילדיה נרצחו. כְאֵב הוא סימן לסכנה. אם נכסה עליו, לא נראה את הסכנה מתקרבת.

לולה מחזירה את ההצגה למסלולה. היא נוטלת אפוד מגן ומציעה אותו לבינדר.

בינדר: אני לא אלבש אפוד.

לולה: לא שמעת? הרבנים ציוו לעשות הכול.

בינדר: הרבנים האלה רק מדברים.

לולה: אבל הרוצח שומע אותם.

בינדר: האפוד לא ירתיע רוצח. הוא רק יגרום נזק.

לולה: איזה נזק?

בינדר: אנשים מסתכלים בי. הם יחשבו שאני מפחד.

לולה: לולא היה בך פחד, לא היית דואג כל כך להסתיר אותו.

בינדר: ממֵך לא הייתי מסתיר שום דבר.

לולה: אם אתה חושש להיראות פחדן, אמור שאני כפיתי אותו עליך.

בינדר: ואז יאמרו שאני נשלט על־ידי פחדיה של אשתי.

לולה: הם הכריזו עליך מלחמה!

בינדר: מי יילחם בי? הרבנים? הם בשר מבשרנו. התלמידים שלהם הם טוֹבֵי בנינו. אנחנו שלחנו אותם. אנחנו בנִינו להם. סללנו, שתלנו, חִשְמַלְנוּ. שפכנו את דמנו למענם. כשאני מביא בשורה המבטיחה את קיומם, הם ינסו לפגוע בי?!

לולה: אתה מתעקש ללכת אל מותך בעיניים עיוורות?

בינדר: בעיניים עיוורות?! בעיניים האלה אני רואה עוד אלף שנה. עולם חדש. בלי קַנָאוּת. בלי לאומנות. בלי דתות. בלי גבולות. בלי שנאה. בלי צבא. בלי מלחמות. כשאני רואה את כל אלה אני צריך אפוד?

צוחק. בינתיים ניסה יודה לפלרטט עם טליה. עכשיו פקעה סבלנותה.

טליה: אם תיגע בי עוד פעם, אני חותכת לך את הזין.

שולמית: (לטליה) הוא לא נגע בך. למה את סתם מדברת?

יודה: תגידי תודה שמישהו בכלל מתקרב אלייך.

טליה מתיישבת בפינת הבמה. בינדר מסמן לתזמורת לנגן. מוזיקה.

3. אליהו, המשַׂחִק רב מתנחל, עומד ליד דוכן שעליו גמרא. יגאל פונה לקהל.

יגאל: לפני שאני מתחיל, אני רוצה להגיד לכם שאסון נורא עומד להתרחש. מאות אלפים ימותו. בכל הנחלים יזרום דם. הים ייצבע באדום.

בינדר: לא עכשיו.

יגאל: אני לא אגלה לכם מאיפה אני יודע, אבל אני יודע. כל יום אני כותב לראש הממשלה, אבל המטומטם לא עונה. לא אכפת לו שכל כך הרבה ימותו.

בינדר: בסדר גמור. הם הבינו. תתחיל.

יגאל: ואם אנחנו יודעים ולא עושים שום דבר, אז אלוהים כועס עוד יותר. כי הוא רוצה שנציל את עצמנו. ולאף אחד מכם אין אפילו מושג מה אלוהים עושה בחרון אפו.

בינדר: ביקשתי שתתחיל.

יגאל: אלוהים כבר איבד את הסבלנות שלו. כל אחד שנהרג כאן היום הוא אות אזהרה. וכשאני חושב מה יקרה מחר, הלב שלי דופק כמו הליקופטר.

בינדר: (בכעס) אתה רוצה לחזור למחלקה הסגורה?

יגאל: כמו ההליקופטר שחילץ אותי מהאש. ואין לי אוויר. ואני מזיע. ואנחנו ממשיכים ליפול לתהום. ואני לא בטוח שאני יכול להציל אתכם, אבל אני כבר לא יכול להסתתר מהאלוהים, שמכריח אותי לדבר.

בינדר: (בצרחה) תפסיק כבר!

יגאל מתעשת. כעבור רגע הוא פונה אל הרב.

יגאל: כבוד הרב.

רב: (בלי להפסיק מתלמודו) זה אתה?

יגאל: כן, כבודו.

רב: אתה שביקשת פגישה דחופה?

יגאל: כן, רבי.

רב: (סוגר את הספר) ברוך הבא. (מנשק אותו) תגיד לי, במטותא. אין לך רב?

יגאל: יש לי. אבל בזמן האחרון הוא לא משיב לשאלות דחופות.

רב: ומניין לך שאני אשיב?

יגאל: אומרים שאתה בקי גדול בדיני מלחמה.

רב: ככה אומרים?

יגאל: אז מה התשובה?

רב: לאיזו שאלה?

יגאל: בעניין אפיקורוס. אומר הרמב"ם שמצווה להורגם. אם יש כוח להורגם בְּסַיּף בפרהסיה, הורג — ואם לא, בא עליהם בעלילות, עד שיְסַבֵּב הריגתם.

רב: זאת התשובה.

יגאל: אבל מניין לי שהאיש הזה הוא אפיקורוס?

רב: הוא אפיקורוס משום שהוא כופר בתורה.

יגאל: ומניין לי שהוא כופר בתורה?

רב: אם הוא כופר בריבונו של עולם, על אחת כמה וכמה הוא כופר בתורה, שנתן לנו ריבונו של עולם.

יגאל: כן. אבל מניין לי שהוא כופר בריבונו של עולם?

רב: אם מפקיר הוא את ארצו הקדושה של ריבונו של עולם, שניתנה לנו על־פי תורתו של ריבונו של עולם, אין זאת אלא שהוא כופר בריבונו של עולם.

יגאל: אף־על־פי שהוא יהודי?

רב: הוא יהודי, אבל מִזֶּרע בהמה.

שולמית: רק אנחנו המאמינים נולדנו מזרעו של אדם. (צוחקת)

יגאל: (מנשק את ידו) תודה רבה, כבודו. (פונה לצאת)

רב: תודה על מה? חכה. לאן אתה הולך? לא אמרתי שום דבר. ואם ישאלו מה אמרתי, או לא אמרתי, אתה אומר שלא אמרתי מה שאמרתי, כי אם תאמר שאמרתי מה שאמרתי, או לא אמרתי, יפסקו חכמים שמוסר אתה, ומצווה גדולה היא להרוג גם אותך.

יגאל מהנהן ויוצא. אליהו פונה שוב ל"שר הביטחון" בקהל.

אליהו: אדוני, שר הביטחון. עכשיו תוכל סוף־סוף לשמוע מה שחיכיתי כל כך הרבה זמן לומר לך.

בינדר: איפה אתה רואה את שר הביטחון, אליהו?

אליהו: (בשלו) אתה בטח שואל את עצמך, כבוד השר, מה עושה תלמיד חכם כמוני במקום כזה.

בינדר: יצאת מדעתך? מי אמר לך ששר הביטחון כאן?

אליהו: אתה לא רואה שאני מדבר אליו? (ל"שר") אני אחד העורבים השחורים נושאי שקיות הניילון שעטים על הגוויות המרוסקות שלכם בשדות הקטל. אני אחד מאלה שמלקטים בין רגבי העפר עיניים שפוכות, אצבעות קטועות, לשונות כרותות, אשכים מעוכים. אני אחד מאלה שמנסים לחבר ראש לצווארו, שוק לִירֵכה, ויד לזרועה. אני בורא את המתים שלכם כדי שיהיו לכם עצמות לבכות עליהן.

בינדר: אין פה שום שר, אליהו!

אליהו: אני מספר לך את זה, כבוד השר, כדי שתדע שאני לא רך לב כמו האנשים שנמצאים כאן, ואני מבקש שלא תטה להם אוזן, אדוני, כשהם מנסים להרתיע אותך מן המלחמה. אני יכול להראות לך בכל כתבי הנביאים כי אל לנו לחשוש. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יעמוד לימיננו בכל מלחמה, ואנחנו ננצח בה, ככתוב בזכריה פרק י"ג פסוק ח'...

בינדר: (מאבד את קור רוחו) שר הביטחון איננו כאן. יש מלחמה בחוץ. הוא עסוק.

אליהו: (מצביע על הצופה שחשב שהוא השר) זה לא השר?!

בינדר: לא!

אליהו (לצופה) אדוני הנכבד, אני מבקש שתגיד לי את האמת.

בינדר: הוא לא השר! (מתיישב בייאוש על אחת המיטות)

נתן: יש לי עוד צלצולים באוזניים, לולה.

לולה: בבקשה, אליהו.

אליהו: (בשלו) כי אני אומר לך את האמת. אנחנו ננצח במלחמה הזאת. אנחנו נכה אותם מכה גדולה ועצומה. נְאבד ונשמיד ונכחיד את כולם.

לולה: כדאי שתפסיק לפני שיהיה מאוחר. (מסמנת לבוריס)

אליהו: (בהיסטריה) ואחרי המלחמה הזאת ימותו אנשים ונשים זקנים וטף שלמים במיטותיהם. וכל שיהיה עליי לעשות הוא לרחוץ את הגופות ולטהר אותן, ולעטוף אותן בתכריכים, ולחפור להן קבר, ולטמון אותן באדמה, ולהתפלל לעילוי נשמתן. ריבונו של עולם, אחרי המלחמה הזאת יבוא המשיח, והמתים יקומו לתחייה, בלי פצע ובלי חבורה, בלי שרטת ובלי כוויה, וכל איבְרֵיהֶם עימם. ריבונו של עולם...

בוריס: לא צריך לצעוק, חבר אליהו. הוא למעלה שומע. (מוציא אותו)

המשך בספר המלא