מבחר מחזות - כרך א'

מבוא

אנתולוגיה זאת היא מעין סיכום חלקי של כתיבתי במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, שבהן היא התמקדה — אם כי לא באופן בלעדי — בכמה מן הנושאים המרכזיים שהעסיקו את החברה הישראלית. כתיבה זאת היא ניסיון לפענח דמויות ואירועים פוליטיים־חברתיים באמצעים דרמטיים. אמצעים אלה שונים במהותם מרוב האמצעים שבשיח הציבורי, שכן המחזה העוסק באירועים מוכרים אינו שחזור של האירועים האלה, אלא ניסיון לחשוף את עולמן הפנימי הבלתי־מוכר של הדמויות המעורבות בהם, ואת המניעים הפנימיים לפעולותיהן. עם זאת, למרות העיסוק בחוויות קולקטיביות, כתיבת המחזות האלה היא כתיבה אישית־פרטית, שנובעת מחרדה אישית־פרטית עמוקה לעתידנו כאן, ומתקווה אישית־פרטית קלושה להשפיע עליו.

הכתיבה היא כמובן דרך ליצור שיח ערכי עם הצופים, אבל היא גם דרכו של הכותב לחקור את עולמו הפנימי, כבסיס לתכלית מחזותיו. וכך אכן גיליתי שהכתיבה הבהירה לי את עמדותיי המוסריות, החברתיות והפוליטיות, ואולי גם חידדה והעמיקה אותן, עד כדי כך שבמשך שנים מספר לא הצלחתי להעלות מחזות ביקורתיים בארץ, וכמה מהם הועלו רק בחו"ל. אין זה מקרה ששניים מן המחזות שבאנתולוגיה — "ההודאה" ו"על הסף" — הועלו דווקא בתיאטרון יפו, שגילה פתיחות רבה יותר בנושאי הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

מן הבחינה האסתטית הלכה והתגבשה בי ההכרה שעומק המחזה הוא כעומק דמויותיו, וכי עלילה דרמטית מפותחת יותר מאפשרת יצירת דמויות עמוקות יותר. לכן כמעט תמיד דבקתי בעלילות בעלות מבנה אריסטוטלי, היוצרות קתרזיס, הן אצל הדמות הראשית, הן אצל הצופים. עבורי, יצירת קתרזיס אצל הצופה היא הדרך היעילה ביותר ליצירת שינוי משמעותי בתוכו.

כללתי באנתולוגיה שלושה מחזות שלא הוצגו עדיין: "היינה", "צעקתו ושתיקתו" ו"מקלט בברלין". זאת משום שחוויית הכתיבה של המחזות האלה הייתה מאתגרת מאוד. אני מקווה שחשיפתם בדפוס תעורר בהם עניין.

עריכת האנתולוגיה הייתה כמובן הזדמנות לחשבון נפש, בעיקר לגבי בחירת נושאי המחזות. במקרים רבים נדמה היה לי שיותר משבחרתי את הנושאים האלה, הם כפו עצמם עליי. אך אולי הם גם נכפו עליי על־ידי השקפת העולם שהלכה והתפתחה בי בעקבות הכתיבה. זוהי השקפה חילונית, הומניסטית, מבוססת אמפתיה לאדם באשר הוא אדם, וחותרת לעשות עימו צדק. השקפה זאת היא שיצרה גם את תכלית המחזות, המבוססת על התקווה שגם אם השפעת התיאטרון על צופיו מועטה, בכל זאת היא קיימת.

קיץ 2024 מוטי לרנר

משפט קסטנר

מחזה בשתי מערכות

המחזה אינו מסמך היסטורי, אלא דרמה תיאטרונית. המחבר אינו חותר לקבוע אמת היסטורית, אלא להציג עלילה דרמטית הנובעת מפרשנותו לאירועי פרשת קסטנר. המחזה נכתב בהשראת המחזה "קסטנר" שהועלה בתיאטרון הקאמרי ב־1985, וסדרת הדרמה הטלוויזיונית "משפט קסטנר" ששודרה בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית ב־1994, שניהם פרי עטו של המחבר. המחבר מודה לבמאי אילן רונן על מעורבותו הרבה בגיבוש הנוסח הסופי של המחזה.

העלילה
העלילה מתרחשת בשלושה רובדֵי זמן. הראשון מתרחש בהונגריה בשנים 1945-1944, מיום פלישת הוורמאכט להונגריה ועד תום פעילותו של קסטנר באירופה. השני מתרחש בישראל בשנים 1952-1957, מיום פרסום טענותיו של גרינוולד ועד להתנקשות בחיי קסטנר. השלישי מכיל מונולוגים של דמויות קרובות לקסטנר, שנאמרו כמה שנים אחרי מותו.

הדמויות¹
1. ד"ר רודולף קסטנר (50) — חבר ועדת ההצלה

2. בודיו קסטנר (45) — אשתו

3. יואל ברנד (50) — חבר בוועדת ההצלה

4. הנזי ברנד (44) — אשתו, חברה בוועדת ההצלה

5. מלכיאל גרינוולד (75) — עיתונאי ירושלמי שפרסם עלון נגד קסטנר

6. עו"ד שמואל תמיר (34) — סנגורו של גרינוולד

7. ד"ר בנימין הלוי (44) — שופט בית המשפט המחוזי

8. אדולף אייכמן — (50) ראש המחלקה היהודית בגסטפו

9. קורט בכר (46) — ראש המחלקה הכלכלית של ה־ס.ס. בהונגריה

10. דמויות נוספות — שַמָּש, ניצולים מקלוז', אסיר נמלט מאושוויץ, קצינים וחיילי ס.ס., יהודים המבקשים אישורי הגירה, אליהו דובקין — חבר הנהלת הסוכנות, מפגינים, רוצחו של קסטנר, ועוד.

החלל
התפאורה מופשטת, והיא מאפשרת לסמן את המיקומים השונים שבהם מתרחשות הסצנות. רוב הדמויות נמצאות מרבית הזמן על הבמה. כאשר הן משתתפות בסצנה, הן עוזבות את מקומן ועוברות לחלל שבו מתרחשת הסצנה. בתום הסצנה הן שבות למקומן. כאשר שחקן מחליף דמות הוא מבצע את ההחלפה במקום מושבו על־ידי החלפת פריט לבוש.

הערות

1 מאחר שלמחזה שלושה רובדי זמן, גיל הדמויות המצוין ברשימה בסוגריים הוא למעשה גיל השחקנים המומלץ.

מערכה ראשונה

1. ירושלים. ספטמבר 1952. גרינוולד פונה לקהל.

גרינוולד: גבירותיי ורבותיי. שמי מלכיאל גרינוולד. משפחתי נספתה באושוויץ יחד עם רוב יהודי הונגריה. אני, למזלי, כבר הייתי בירושלים. אחרי המלחמה הזדעזעתי לגלות שהבוגד השפל והנתעב, ד"ר רודולף רז'ה קסטנר, הגיע לארץ. לתדהמתי הוא הצטרף מייד למפא"י, מפלגתו של הדיקטטור בן־גוריון. ב־48 הוא מוּנָה לדובר משרד המסחר והתעשייה, ועכשיו הוא מבקש להיבחר לכנסת! זאת שערורייה! האיש הזה שיתף פעולה עם הנאצים ברצח ארבע מאות אלף יהודי הונגריה. אני דורש לפטר אותו ולהעמידו לדין. אין לי ספק שהוא יישלח לתלייה.

2. בית קסטנר בתל אביב. קסטנר ובודיו.

בודיו: מי זה גרינוולד? מי שמע עליו? אתה מגיש תביעת דיבה נגד זקן תימהוני שחילק דף משוכפל לכמה זקנים בירושלים? מי בכלל טרח לקרוא אותו?

קסטנר: האיש הזה לא יפתח יותר את הפה שלו, בודיו. אני שיתפתי פעולה עם הנאצים ברצח יהודי הונגריה? איך אני יכול לשתוק?

בודיו: אם אתה רוצה להיבחר לכנסת, אתה צריך להתעסק במה שקורה כאן בארץ. בקליטת העולים, בצנע, בסיוע לניצולים מהמחנות. בן־גוריון ושרֵת יזכרו את זה כשהם יסדרו את הרשימה של המועמדים.

קסטנר: אם אני לא אתבע את גרינוולד, אנשים יחשבו שאני מודה בהאשמות שלו.

בודיו: מי יחשוב ככה? אותם זקנים בירושלים? בשביל זה כדאי לבזבז זמן על משפט? אתה צריך לסייר בארץ. לנאום בכנסים. בְּאֲסֵפוֹת. ולא יקרה שום דבר אם תהיה גם קצת בבית. ז'וז'ינקה בקושי רואָה אותך.

קסטנר: אל תדאגי. המשפט הזה ייגמר בתוך שבועיים.

בודיו: ואם לא?

קסטנר: אז יהיה לי יותר זמן לספר מה עשיתי שם. אני מחכה להזדמנות הזאת מאז שעלינו. אם יֵדעו במפלגה שהצלתי שלוש מאות אלף יהודים, אני אהיה בין הראשונים ברשימה לכנסת.

3. גרינוולד ממשיך להאשים את קסטנר.

גרינוולד: על גופתי המתה הוא ייכנס לכנסת. יש לי עדויות של ניצולים. השגתי גם מסמכים מבודפשט. כשהגרמנים פלשו להונגריה, המלחמה כבר כמעט נגמרה. הרוסים השתלטו על מזרח פולין. האמריקאים והבריטים נערכו לפלישה בנורמנדי. לולא הוא שיתף פעולה, הנאצים לא היו מצליחים לרצוח ארבע מאות אלף יהודים. בתחילה הוא סייע להם כדי להציל את משפחתו. אחר כך עבור בצע כסף, ואחר כך כדי לספק את שאיפות הַגַּדְלוּת ואת יצר השררה שלו. לא קם פושע גדול ממנו בהיסטוריה שלנו.

4. בית ברנד בתל אביב. הנזי וקסטנר.

קסטנר: אתמול הוא חילק את העלון שלו במשרדי הממשלה. מחר יראיינו אותו בעיתונים. (בכעס) אנחנו פעלנו מתוך תאוות בצע? מתוך שאיפות גַּדְלוּת? האיש הזה צריך למות בכלא.

הנזי: אם יהיה משפט, גם אני אצטרך להעיד. אני לא בטוחה שאני רוצָה.

קסטנר: מגיע לנו שיֵּדעו מה עשינו. כשייפתחו הארכיונים באירופה יתברר שהצלנו יותר משלוש מאות אלף יהודים.

הנזי: התחלנו כאן חיים חדשים, רז'ה. אני עובדת. יואל מחפש עבודה. אנחנו עושים הכול כדי שלילדים שלנו יהיה סוף־סוף בית. אני לא רוצה לחזור למה שקרה שם.

קסטנר: את אישה חזקה, הנזי...

הנזי: אני מקווה מאוד שאחרי שיואל יוציא לאור את הספר שלו, גם הוא יצליח לשכוח.

קסטנר: לא נוכל לחיות כאן, אם נשכח.

הנזי: אנשים ישאלו שאלות גם עליי ועליךָ. בכל פעם שנירָאֶה יחד בבית המשפט ירכלו עלינו. מה אני אגיד ליואל ולילדים? גם בודיו תיפגע. היא לא תיתן לך להיפגש איתי.

קסטנר: היא יודעת שאם היא לא תיתן לי, אני אעזוב אותה. (מתחבקים) את מוכנה לשמוע מישהו אומר שסייענו לנאצים? דווקא את, שהצלת כל כך הרבה? אני ארדוף אותו, עד שהוא יחזור בו מכל ההאשמות נגדנו.

5. גרינוולד ממשיך להאשים את קסטנר.

גרינוולד: אני לא ארפה מן הפושע הארור הזה עד שאמלא את חובתי לקורבנות. חברותו במפלגת השלטון הדיקטטורית אינה מנקה אותו. להפך. היא מכתימה את המפלגה. אם שר המסחר והתעשייה לא יפטר את ההרפתקן רודף הקריירה הזה, אם המשטרה לא תעצור אותו, אם הפרקליטות לא תעמיד אותו לדין על־פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, יקומו הניצולים מהונגריה וינקמו בו במו ידיהם! ריח של פגר מגרד את נחיריי. זאת תהיה הלוויה שמחה וצוהלת. את הד"ר קסטנר צריך לחסל!

6. בית המשפט. הצדדים ממתינים לכניסת השופט. תמיר פונה אל קסטנר.

תמיר: ד"ר קסטנר. (מציג את עצמו) עורך דין תמיר. אני דוחה כמובן את הרטוריקה של גרינוולד. הוא איש אומלל. המשפחה שלו נרצחה שם. בנו נפל כאן במלחמת העצמאות. למרבה המזל רק מעטים קראו מה שהוא כתב. אני אשכנע אותו לחזור בו.

קסטנר: האיש הזה חייב להיענש בכל חומרת הדין, אדוני.

תמיר: איזה תועלת תצמח מענישתו? אתה משפטן מנוסה. בתוך כמה דקות נוכל לנסח פשרה הרבה יותר מועילה.

קסטנר: איזו פשרה?

תמיר: במקום להתנצח בבית המשפט, אתה ואני צריכים ליזום הקמת ועדת חקירה שתחשוף את עוולות הממשלה העלובה שלנו. כל בר־דעת רואה שבתמורה לשילומים מן הגרמנים, היא משכיחה את פשעיהם. בעוד כמה שנים ימותו כל העדים. אם לא נחקור עכשיו, לעולם לא נדע איך שישה מיליון יהודים נרצחו.

קסטנר: את הוועדה הזאת אני אקים בעצמי, מר תמיר. בכנסת.

שמש: (מכריז) בית המשפט!

7. בית המשפט המחוזי בירושלים. השופט בנימין הלוי מתיישב על כס השופט. קסטנר עומד על דוכן העדים. עו"ד תמיר ליד שולחן ההגנה.

קסטנר: כבוד השופט, דברי הבלע של האיש הזה הם שקר וכזב. מיום שפרצה המלחמה, עסקתי, כסגן יושב ראש ההסתדרות הציונית בהונגריה, בהצלת יהודים. לצערנו, הונגריה הייתה בעלת ברית של הגרמנים, ונאלצנו לכן לפעול במחתרת, וּכְבָר ב־42, למרות שהקהילה הציונית הייתה רק חמישה אחוזים מן האוכלוסייה היהודית, הקמנו ועדת הצלה. סייענו לפליטים יהודים מפולין, מצ'כיה ומסלובקיה. חילקנו להם תעודות מזויפות, כסף, מזון, והברחנו אותם לרומניה. הצלנו ככה אלפי יהודים, אדוני. גברים, נשים וילדים, שרובם חיים איתנו כאן. לקראת סוף המלחמה החלו הגרמנים לחשוש שהונגריה תפרוש מן הברית איתם, וב־19 במרץ 44, הם פלשו וכבשו אותה. יחד עם הוורמאכט הגיעו לבודפשט גם אדולף אייכמן ויחידת הגסטפו שלו, ופתאום מצאנו את עצמנו, שבע מאות אלף יהודים, במלכודת מוות. החלטנו מייד להגביר את הבריחה. אבל הגרמנים לא חיכו, ועצרו בתחנת הרכבת אלף וחמש מאות יהודים שניסו להימלט. מצד שני, באותו יום הזמין אייכמן את ראשי הקהילות הגדולות — האורתודוקסית והקונסרבטיבית — לפגישה.

8. משרד הקהילה היהודית בבודפשט. נכנס אייכמן, מלווה בשני זקיפים, ופונה אל הקהל.

אייכמן: הייל היטלר! אני שמח לראות שנעניתם להזמנה שלי. לא הייתם צריכים להביא מזוודות. בתום דבריי תחזרו כולכם לבתיכם. אני מודע לשקרים שנפוצו כאן אודותיי, ואני מוכן להפריך כל טענה שאי פעם פגעתי ביהודי. יש למישהו טענה כזאת? יש כאן מישהו שראה אותי אי פעם פוגע ביהודי?

קסטנר בדירתו בבודפשט.

קסטנר: איפה המטרייה שלי, בודיו? שמתי אותה כאן. לא ראית אותה? אני ממהר.

בודיו: (נכנסת עם שתי מזוודות) היא במזוודה שלך. כדאי שננסה לברוח לפני שהגרמנים משתלטים על כל המדינה. ארזתי בגדים. הנה הדרכונים.

קסטנר: לאן נברח?

בודיו: לרומניה. ניסע במכונית עד הגבול. נחצה אותו ברגל.

קסטנר: לרומניה?! אני הולך למשרדי הקהילה. אולי נצליח לשחרר את היהודים שנעצרו הבוקר בתחנת הרכבת.

אייכמן: (לקהל) בימים אלה אנחנו נמצאים בשיאו של מאמץ אדיר בחזית המזרחית. הצבא הגרמני נכנס לכאן כדי להגן על הונגריה מפני הרוסים. העם ההונגרי כולו מתגייס למערכה, וגם אתם, ההונגרים בני דת משה, חייבים לקחת חלק במאמץ. אני מבטיח כאן, לפני הקהל הגדול הזה, כי כל יהודי שישתלב בעבודה ובייצור יזכה להגנה מלאה.

בודיו: הגרמנים רוצחים כל יהודי שנופל לידיהם, רז'ה. לא נוכל יותר להציל אף אחד. אין טעם לשבת בבית ולחכות שישלחו אותנו למוּת באיזה מחנה.

קסטנר: הם על סף תבוסה, בודיו. הם לא מסוגלים לעשות כאן מה שהם עשו בארצות אחרות. (מוצא את המטרייה במזוודה)

בודיו: אתה לא רואה שהם כבר התחילו?

קסטנר: לכן אני הולך למשרדי הקהילה. מישהו חייב לנסות לעצור אותם.

בודיו: אני כבר בחודש שלישי, רז'ה. אי־אפשר לדעת מה יקרה כאן עכשיו. אני לא יודעת איך אני אלד. איך אני אגדל את הילד הזה.

קסטנר: עד שתלדי, המלחמה תיגמר. אל תצאי היום מן הבית. (יוצא)

אייכמן: (לקהל) לאור הניסיון שצברנו בשנים האחרונות, החלטנו למנות מועצה יהודית שתנהל את חיי הקהילה. יודנראט. אני מאחל ליודנראט הצלחה באתגרים שלפניו. שלומכם תלוי בשיתוף הפעולה שלכם. כפי שאמר יהודי הונגרי דגול, הד"ר תיאודור הרצל: "אם תרצו, אין זו אגדה". ולסיום, הרשו לי להציג בפניכם מכתב מהרב הראשי של סלובקיה. (שולף מכיסו מכתב) הוא כותב לכם על העִסקה שעשינו איתו לפני שנתיים, באישורו של ראש ה־ס.ס., הרייכספיהרר הימלר. תמורת חמישים אלף דולר עצרנו את הטרנספורטים למחנות. אנחנו מוכנים להמשיך בעסקה הזאת. תמורת שני מיליון דולר נעצור את הטרנספורטים בכל אירופה. אני מקווה לקבל את תשובתכם עד מחר. הייל היטלר!

9. דירתם של קסטנר ובודיו בבודפשט. קסטנר נכנס. תולה את מעילו.

קסטנר: דיברתי עם חברי היודנראט. הם לא מאמינים שאייכמן יפסיק את השמדת יהודי אירופה תמורת שני מיליון דולר.

בודיו: אולי הוא לוקח את הכסף לכיס שלו?

קסטנר: מצד שני, הוא בכל זאת עצר את הטרנספורטים בסלובקיה.

בודיו: הוא עצר אותם כי לא היו לו מספיק רכבות. אתה מאמין לאדם ששלח מיליונים לאושוויץ?! אתמול הם כבר כלאו כאן אלף חמש מאות יהודים.

קסטנר: הוא אמר לחברי היודנראט שהימלר עצמו יזם את העסקה הזאת.

בודיו: הימלר הוא הרוצח הכי גדול בהיסטוריה. הוא ייזום עסקה כזאת?

קסטנר: אולי אחרי התבוסה שלהם בסטלינגרד הוא החל להתפכח? אולי במקום לחסל אותנו, הוא הורה לאייכמן למכור אותנו?

נכנסים הנזי ויואל ברנד.

הנזי: הסתרנו את הילדים. אצל חברים. הונגרים. הם נאחזו בנו בכל הכוח. בידיים. ברגליים. לא הפסיקו לבכות. (נותנת לקסטנר פתק) אם יקרה לנו משהו, אז...

קסטנר: ודאי. (טומן את הפתק בכיסו)

ברנד: חשבנו על זה כל הדרך, רז'ה. גם אני לא מאמין שהימלר יורה לאייכמן לעצור את רצח היהודים בכל אירופה.

קסטנר: אולי הוא הציע לנו את התוכנית הזאת כי הוא מבין שאחרי המלחמה הוא יעמוד לדין?

בודיו: הוא לא הציע את התוכנית הזאת לנו. הוא הציע אותה ליודנראט.

קסטנר: את מאמינה שהיודנראט יכול לנהל משא ומתן על תוכנית כזאת?

הנזי: מי יכול? אנחנו?

בודיו: אף אחד לא יכול. (לקסטנר) בפולין הם הכריחו יהודים שניהלו איתם משא ומתן לבחור את אלה שנשלחו למחנות.

ברנד: אם הגרמנים רוצים משא ומתן, אז היודנראט ינהל אותו, ואנחנו נמשיך להבריח יהודים לרומניה.

קסטנר: ככה נציל שלושה או ארבעה ביום. אם אנחנו רוצים להציל את כל יהודי הונגריה, אנחנו חייבים לדבר עם אייכמן.

ברנד: עם אייכמן?!

קסטנר: לעולם לא נסלח לעצמנו אם יום אחד יתברר שלהצעה שלו היה סיכוי, ואנחנו סמכנו על היודנראט.

הנזי: (לברנד) רז'ה צודק, יואל. חברי היודנראט יצילו רק את המשפחות שלהם ועוד כמה יהודים עשירים שישלמו כופר נפש.

קסטנר: אנחנו צריכים לבדוק איתו מי עומד מאחורי התוכנית שלו. אם הימלר הוא שיזם אותה, ייתכן שיש לה סיכוי.

ברנד: ואם אייכמן עצמו יזם אותה?

קסטנר: אז כנראה שאין לה.

10. משרדו של אייכמן בבודפשט. נכנסים קסטנר וברנד. בפינת החדר עומד זקיף.

אייכמן: במה אני יכול לעזור לכם?

קסטנר: אנחנו רוצים, אדוני, לדון בתוכנית שאדוני הציע ליודנראט.

אייכמן: את מי בדיוק אתם מייצגים? את היודנראט?

קסטנר: את הקהילה היהודית, אדוני.

אייכמן: היודנראט מייצג את הקהילה. אתם מייצגים רק את הציונים.

קסטנר: בהחלט, אדוני. אנחנו רוצים לסייע ליודנראט.

אייכמן: למיטב ידיעתי, אתם קבוצה קטנה וחסרת השפעה, קסטנר. היודנראט זקוק לסיוע שלכם?

קסטנר: יש לנו קשרים עם ראשי התנועה הציונית בכל העולם, אדוני.

אייכמן: אתם יכולים לגייס שני מיליון דולר? ממשלת הונגריה לא הקפיאה את חשבונות הבנק שלכם?

קסטנר: המימון שלנו מגיע דרך הסוכנות היהודית מאמריקה.

אייכמן: מאמריקה? מעניין מאוד. (מכחכח בגרונו) אנחנו נפתח איתכם במשא ומתן ברגע שתביאו מקדמה של מאתיים אלף דולר.

ברנד: אם תסכימו לקבל מטבע הונגרי, אדוני...

אייכמן: דולרים, ברנד. מאמריקה, לא מהשוק השחור בבודפשט.

קסטנר: בהחלט, אדוני. הבאנו איתנו תזכיר, אדוני. (ברנד מוציא מסמך מתיקו) בתמורה למקדמה אנחנו מבקשים התחייבות למנוע ריכוז יהודי הונגריה בגטאות, למנוע גירושים למחנות ריכוז, ולאפשר הגירה של יהודים לארצות ניטרליות כמו שוויצריה, שבדיה, ספרד...

אייכמן: אין צורך בשום תזכיר. כל עוד נקבל את התשלומים כסדרם, לא נדרוש מן ההונגרים הקמת גטאות וגירוש יהודים למחנות. אבל אם הם ייזמו צעדים כאלה בעצמם, לא נוכל, לצערי, לעצור בעדם.

קסטנר: בכל זאת, אדוני, הייתי שמח לקבל את ההבטחות האלה בכתב.

אייכמן: מילה שלי לא מספיקה לך, קסטנר?

קסטנר: כן, בהחלט, אדוני.

ברנד: מה בעניין הגירת יהודים לארצות הניטרליות, אדוני?

אייכמן: אני אבדוק עם הממונים עליי.

קסטנר: עוד דבר אחד, אדוני. הארגונים הציוניים באמריקה מבקשים לדעת מי, מהצד הגרמני, יחתום על ההסכם איתם.

אייכמן: הדרגים הבכירים ביותר בברלין.

11. בית המשפט. תמיר חוקר את קסטנר.

תמיר ד"ר קסטנר, כיצד גייסת את הכסף עבור ה־ס.ס.?

קסטנר: בעזרת אנשי היודנראט, אדוני.

תמיר: אם הם נתנו לך את הכסף, מדוע דחקת אותם מניהול המשא ומתן?

קסטנר: לא דחקתי אותם. ה־ס.ס. העדיף לנהל את המשא ומתן איתנו בגלל הקשר שלנו עם הארגונים הציוניים באמריקה.

תמיר: אייכמן רצה בקשר עם הארגונים הציוניים באמריקה?! אייכמן העדיף לנהל את המשא ומתן איתך, משום שהאמנת לו שיהודי הונגריה לא יושמדו!

קסטנר: (בלעג) אני רואה שהסנגור הנכבד החליט שהוא שופט.

הלוי: מר תמיר, העובדה שחברי היודנראט נתנו לקסטנר את הכסף עבור אייכמן מעידה שהוא פעל בשמם, ומוכיחה שהם ראו סיכוי במשא ומתן הזה. גם אם בדיעבד מתברר שהייתה טעות בשיקול דעתו של ד"ר קסטנר, אין בכך ראיה שידיו מגואלות בדם. עם כל ההבנה לרגשותיו של מר גרינוולד, מרשך, אינני רואה טעם להמשיך במשפט המיותר הזה. אם הוא יחזור בו מן ההאשמות כלפי הד"ר קסטנר, אני אתחשב בכך בגזר הדין.

תמיר: כבוד השופט, אני מוכן לדון בהצעתך עם מרשי. אני מקווה שהוא יסכים לחזור בו מכמה מטענותיו. אבל...

קסטנר: (קוטע אותו) הכול, או לא כלום. אם מר גרינוולד לא חוזר בו מכל ההאשמות נגדי, אנחנו ממשיכים במשפט.

תמיר: מרשי יהיה מוכן לחזור בו מכל ההאשמות נגד הד"ר קסטנר בתנאי שהשופט הנכבד ימליץ להקים ועדת חקירה ציבורית שתחקור את תפקוד ההנהגה היהודית בזמן המלחמה, בארץ ישראל, באירופה ובאמריקה.

הלוי: מה דעתך, ד"ר קסטנר? אתה כמובן תטוהר מכל חשד.

12. דירת ברנד ודירת קסטנר בו־זמנית.

הנזי: מה אכפת לך שתקום ועדת חקירה? אתה תוזמן להעיד לפניה.

קסטנר: עד עכשיו המשפט הזה הועיל לנו מאוד, הנזי. כל העיתונים כותבים על פעולות ההצלה שלנו בהונגריה.

בודיו: אם גרינוולד יודה באשמה וייקנס, המשפט הזה ייגמר, ואף אחד לא יפתח יותר את הפה נגדך. מה עוד אתה רוצה?

קסטנר: (לבודיו) אני רוצה לחשוף את פעולות ההצלה שלי בכל אירופה.

הנזי: יש בעיתונים גם הרבה טענות נגדנו. אף אחד לא מבין איך נכנסנו אל אייכמן ויצאנו חיים.

קסטנר: אחרי העדויות שלנו, כולם יבינו.

הנזי: אני לא מוכנה להעיד, רז'ה.

בודיו: אתה בטוח שאתה לא ממשיך במשפט רק כדי להיפגש איתה?

קסטנר: (לבודיו) את שוב חוזרת לזה? מה שהיה לי איתה בבודפשט נגמר, בודיו.

בודיו: אתה נפגש איתה כאן יום־יום. למה? בשביל מה?

הנזי: אני לא מסוגלת יותר לשבת בבית המשפט. אני חוזרת הביתה מלאת שנאה. לגרמנים. להונגרים. לאמריקאים. לאנגלים. אני שונאת גם את עצמי על הכישלונות שלנו. אין לי סבלנות לילדים.

קסטנר: (לבודיו) אני זקוק לעצה שלה. יש דברים שהיא זוכרת יותר טוב ממני.

הנזי: מספיק קשה להם. אני לא רוצה שהם יֵדעו מה עברנו שם.

קסטנר: (להנזי) מגיע להם לדעת.

בודיו: ובמקרה, בדיוק עכשיו, היא שלחה את בעלה לחוץ לארץ.

קסטנר: (לבודיו) היא לא שלחה אותו. הוא נסע להוציא לאור את הספר המטופש שלו, שאף אחד בארץ לא מוכן לפרסם. ואני לא מצטער שהוא שם. אם הוא יעיד, הוא עלול להזיק לי.

בודיו: יש לו סיבות טובות להזיק לך.

הנזי: כשאני יושבת מול השופט אני מרגישה אשמה שניצלתי.

קסטנר: (להנזי) אשמה?! בְּמָה?! היה אדם אחד שיכולנו להציל, ולא הצלנו?! (לבודיו) אני נלחם על העתיד שלנו, בודיו, על העתיד של הילדה שלנו, ואת עוסקת ברכילות? את לא יכולה להאמין לי?

בודיו: אני אאמין לך אם תקבל את ההצעה של השופט.

13. ברנד פונה לקהל.

ברנד: פרסמתי את הספר הזה כדי לחשוף את השקרים שלו. מאז המלחמה הוא ייחס לעצמו את כל מה שעשיתי בהונגריה. אני הקמתי את ועדת ההצלה. אני פניתי ל־ס.ס. וביקשתי את הפגישה עם אייכמן. כשנכנסנו אליו, אייכמן חשב שהוא המזכיר שלי. אחרי המלחמה הוא פרסם דו"ח עבה על עבודת הוועדה. פתאום התברר שהוא הסתיר פליטים בבודפשט. הוא הבריח פליטים לרומניה. הוא אסף כסף עבור ה־ס.ס. רק הוא!

המשך בספר המלא