"חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם"

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות“

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות“ עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

ספרה של טלי סלע — חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם — יוצר מפגש ודיאלוג בין שתי שפות: שפת החשיבה הפסיכואנליטית והשפה שמכוננת משנתו של הפילוסוף רודולף שטיינר — בן־זמנו של פרויד, שידוע בעיקר כאבי התורה האנתרופוסופית. דיאלוג בין־תחומי זה נעזר במונחים הלקוחים מתורת הפרשנות והפילוסופיה של השפה. במפגש בין כלל התחומים הללו מתהווה מרחב טקסטואלי־פרשני, שבו — בדומה למרחב שלפי אסכולות פסיכואנליטיות מסוימות נוצר במפגש הטיפולי — שפות שונות מאירות אלו את אלו, מצביעות על נקודות העיוורון של כל אחת מהן, ומציעות האחת לשנייה הרחבה של נקודות המבט ושל התחומים הניתנים להמשגה.

הספר שלפנינו פותח את שערי הגותו של שטיינר ומקנה להם משמעות רחבה. במסגרת זו, טלי סלע מבררת את תפיסת ההוויה האנושית שמגולמת במושג ה"אני" של שטיינר. הניתוח המוצע למושג זה חושף תורת־יש ייחודית שקושרת אדם ועולם, רוח וחומר, היקבעות וכינון־עצמי. בהמשך למהלך זה, הספר מנתח את האופן שבו שטיינר משתמש במונח "השקפת עולם". לפי שטיינר, מונח זה משקף תפיסת עולם אונטולוגית, המבטאת את המאמץ האנושי לניתוח מקיף של מערכת היחסים שבין האדם ועולמו. השקפות עולם שונות באות לידי ביטוי במערכות רעיוניות שונות, במדע, באמנות ובדת, והן מבטאות את המעשה הפרשני הגלום בכל פעילות אנושית. זאת ועוד, המושג "השקפת עולם" מתייחס אל ההכרה האנושית — יכולתו של אדם לידיעת העולם ולידיעה עצמית — כממד מרכזי של ההוויה האנושית, כאפשרות למגע עם הדברים כשהם־לעצמם וכבסיס לפעולתו החופשית והמוסרית.

בימים קשים אלה, שממחישים את הסכנה הטמונה בסירוב לדיאלוג בין נקודות מבט שונות על המציאות, מבטא ספר זה את השמחה שבמפגש בין שפות והשקפות עולם שונות, ואת התקווה הגלומה במפגש כזה. מבעד לדיאלוג שבין השפה הפסיכואנליטית לבין השקפתו של שטיינר, מבקש ספרה של טלי סלע לתת מענה לשאלה בדבר ממדיו המרפאים של המעשה הטיפולי. בהתבסס על בחינת מעשה זה מצד ממדיו האונטולוגיים, האפיסטמולוגיים והאתיים, ובהמשך להקבלה שבין המרחב הטיפולי לזה הטקסטואלי, ניתן לתאר את ממדיו המרפאים של המפגש שיוצר חיבור זה: הרחבת התחום של מה שניתן לדבר עליו ולהמשיג אותו מאפשרת מגע עם ממדים נוספים של ההוויה הרעיונית שבבסיס המציאות; החתירה לידיעתה של הוויה זו מנקודות מבט שונות מגדילה את מרחב החופש והמוסריות האנושיים.

אבי שגיא
עורך

הקדמה ושלמי תודה

חיבור זה נולד מתוך המסע האישי, האקדמי והמקצועי שלי בשלושים ושלוש השנים האחרונות. ראשיתו של המסע בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובתוכנית "אמירים" במדעי הרוח, ובלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית. המשכו בהשתקעות במשנתו האנתרופוסופית של רודולף שטיינר ועיסוק מקצועי ביישומיה — תחילה בתחום החינוך ובהמשך בתחום הטיפולי. בעשור האחרון עסקתי בהפגשתם של התחומים הללו, תוך יצירתו של דיאלוג מחקרי בין משנתו הכוללת של שטיינר לבין החשיבה הפסיכואנליטית.

נקודת ציון בולטת במסעי זה הייתה במעבר מהמגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה ללימודי חינוך אנתרופוסופי. ניתן לסמן קשר בין החלטה לא שגרתית זו לבין האבל והאובדן שבהם הייתי נתונה שנה לאחר נפילתו של אחי, אבי מילר, קצין ביחידת עורב של הצנחנים, בקרב בלבנון. ניתן לתאר אותה גם במונחיו של חיפוש אחר הבנה שלמה יותר של האדם מזו שאפשרו לי לימודי הפסיכולוגיה: חיפוש אחר המשגה שתיתן מענה נרחב יותר לשאלות שהעסיקו אותי ביחס לבני אדם בכלל וביחס לעצמי בפרט. לימודי החינוך האנתרופוסופי נתנו מענה מסוים לחיפוש הזה, אך הותירו בחוסר מימוש את הקריאה הפנימית לתחום הטיפול הנפשי ואת הקשר העמוק שלי לשפה הפסיכודינמית. שבע שנים מאוחר יותר, ולאחר אובדן נוסף — אחותי, יעל מילר, נהרגה בתאונת דרכים על כביש הערבה — חזרתי לעולם הטיפולי דרך לימודי טיפול ביוגרפי באנגליה.

טיפול ביוגרפי הינו תחום טיפולי המעוגן במשנתו של שטיינר. תחום זה מתפתח החל משנות השבעים של המאה העשרים על בסיס עבודתו של הפסיכיאטר ההולנדי ברנרד ליווכוד. הפרקטיקה של הטיפול הביוגרפי מבוססת על תובנות שמציעה משנתו של שטיינר ביחס לדינמיקה ההתפתחותית של אדם לאורך חייו, ביחס למהותו העמוקה של כל אדם כ"אני" ייחודי וביחס למפגש אנושי כמרחב שמאפשר מגע עם מהות זו.

לאחר שנים של עבודה טיפולית, הדרכה והוראה במסגרות שונות, בשלה בי ההחלטה להפגיש באופן מחקרי את שתי השפות שבאמצעותן אני חושבת על בני אדם ושמתוכן נובעת עבודתי הטיפולית: השפה הפסיכודינמית והשפה שמכוננת משנתו הפילוסופית והאנתרופוסופית של רודולף שטיינר. חיבור זה מבוסס על עבודת המחקר שלי לשם קבלת תואר דוקטור במחלקה לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן. העבודה, שכותרתה ככותרתו של ספר זה, נכתבה בהנחייתה של דורית למברגר. לאחר שנים ארוכות שבהן הייתי "אנתרופוסופית" בקרב חבריי המטפלים, ומזוהה עם התחום הטיפולי בקרב חבריי ה"אנתרופוסופים" — מצאתי את ביתי הרעיוני במרחביה של החשיבה הבין־תחומית. הבית החם שמעניקה התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות לאלו המעוניינים לבוא בשעריה של חשיבה זו ולחוקריה אפשר את בואו לעולם של מחקר זה.

ברצוני להודות לאנשים הרבים שאפשרו לי לעשות את הדרך הארוכה שחיבור זה הוא פריה: תודה מעומק הלב למנחה שלי, דורית למברגר, על ליווי העבודה לאורך כל שלביה — משלב הפוטנציאל והזרעים ועד לשלבי המימוש, הצמיחה והפרי. בזכות ההכרה שלך בכך שיש "זרע" יצאתי לדרך הזו; נוכחותך הרציפה במהלכה, חוכמתך, הערותייך והארותייך המדויקות והמכוונות הן שאפשרו את פירותיה.

תודה למורי ולמורות התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן, שהשיעורים של כל אחד ואחת מהם היו בית גידול לחשיבה מעמיקה, ביקורתית ויוצרת. תודה מיוחדת לאבי שגיא, לפיני איפרגן, ולרוני מירון, שלהם אני חבה את הבסיס להשכלתי הפילוסופית.

תודה לפרויקט מלגת הנשיא באוניברסיטת בר־אילן, על האמון ועל מלגת הקיום.

תודה לחבריי ולחברותיי ללימודים ולדרך על השותפות, האמונה והעידוד.

תודה לתלמידיי, שהעניין שלהם במחשבותיי ובכתיבתי חיזק את ידיי.

תודה למטופליי על דרכים ותהליכים שבהם אנו לומדים יחד עד כמה יכול אדם להתהוות.

תודה גדולה ליורי סלע, אישי־אהובי וחברי לחיים ולדרך, על אינסוף שעות של שיחה וחשיבה משותפת, על הקריאה וההבנה המעמיקה, על האמונה בחשיבותה של עבודתי המחקרית, ועל העידוד הרב ברגעים שבהם איבדתי אני את האמונה הזו.

תודה גדולה לרויטל סלע על קריאתה המדוקדקת ועל הערותיה החשובות והמועילות.

תודה לבנותיי האהובות, ליאל וסופי: הרבה ממה שאני יודעת למדתי מהיותי אמכן.

תודה להוריי, יחזקאל ונעמי: ניגונים ששתלתם בי עולים וצומחים.

פתח דבר

חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם;
חפש במרחבי תבל ותמצא את עצמך.
שים לב לפעימת המטוטלת בין העצמי לעולם,
ולך תגלה עצמה ישות אדם־עולם, ישות עולם־אדם.¹

וינה, שנות השמונים של המאה התשע־עשרה: מתוך עבודתו הטיפולית עם ברטה פפנהיים, שסובלת מסימפטומים היסטריים ותיוודע בהמשך כאנה או, מניח יוזף ברויאר את היסודות לטכניקה חדשה, טיפול בדיבור; זיגמונד פרויד חוזר מהשתלמותו אצל ז'אן־מרטן שארקו בפריז, פותח קליניקה פרטית ומפרסם את מאמריו הראשונים על היפנוזה; רודולף שטיינר משלים את לימודיו בטכניון, מתמנה לעורך כתביו המדעיים של יוהאן וולפגנג פון גתה ומוציא לאור את ספריו הראשונים. בשנים אלו מסתובבים פרויד ושטיינר במעגלים חברתיים, תרבותיים ואינטלקטואליים דומים, מטפחים קשרים עם מכרים משותפים — אחד הבולטים שבהם הוא ברויאר — וחולקים יחס מיוחד לפילוסוף פרנץ ברנטאנו, ששניהם היו מתלמידיו.

העשור השלישי של המאה העשרים־ואחת; בניו־יורק, לונדון, תל־אביב ובמקומות רבים אחרים ברחבי העולם: מטפלים פסיכודינמיים, תוכניות לימודים ומושגים הלקוחים מהחשיבה הפסיכואנליטית הינם חלק בלתי נפרד מהמובן מאליו, מהנוף ומהשיח העממי, התרבותי, האמנותי והאינטלקטואלי בן זמננו. פירותיה של משנתו של שטיינר מהווים גם הם חלק מנוף זה: מוסדות חינוכיים המבוססים על זרם החינוך האנתרופוסופי (חינוך ולדורף) פועלים במקומות רבים ברחבי העולם. מתודות חינוכיות שלקוחות ממשנתו החינוכית של שטיינר אף אומצו — במקרים רבים ללא היכרות עם מקורן — אל חיקה של העשייה החינוכית שאיננה מבוססת על משנה זו. אמנים שעבודתם מקבלת השראה מהאנתרופוסופיה מציגים בגלריות ובמוזיאונים, מזון מגודל בשיטות של החקלאות הביו־דינמית, רופאים ותרפיסטים מבססים את עבודתם על הרפואה האנתרופוסופית ותרופות, מוצרי קוסמטיקה ותכשירים שונים מיוצרים בטכניקות שפותחו בהשראתה.

מאז ראשיתן מתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית והחשיבה המבוססת על משנתו של שטיינר בסביבה גיאוגרפית, תרבותית וחברתית דומה מחד גיסא, וכקווים מקבילים שאינם נפגשים מאידך גיסא. כתיבה מועטה מפגישה בין משנתו של שטיינר לבין זו של קרל גוסטב יונג. נקודות הדמיון ביניהן הופכות מפגש כזה למתבקש,2 אך עד כה לא התקיים דיאלוג בין משנתו של שטיינר לבין הזרם המרכזי של החשיבה הפסיכואנליטית. אחת הסיבות להיעדרו של דיאלוג כזה היא הביקורת החריפה ששטח שטיינר בהקשרים שונים על החשיבה הפסיכואנליטית בת זמנו. ביקורת זו היא ככל הנראה גם הסיבה לכך שפסיכותרפיה שמבוססת על האנתרופוסופיה החלה להתפתח רק בעשורים האחרונים. סיבה נוספת להיעדרו של דיאלוג בין משנתו של שטיינר לבין הפסיכואנליזה קשורה בהתעלמותה של האקדמיה ממשנתו של שטיינר. מקומו המרכזי של שטיינר בחיים האינטלקטואליים, הפילוסופיים והתרבותיים בני זמנו התערער במידה רבה בשל מעבר שעשה בראשית המאה העשרים מהגות המבוססת אך ורק על עיון פילוסופי להגות המבוססת גם על חקירה רוחנית. תוצאתו של מעבר זה הייתה שהיכרות עם משנתו הפכה שמורה לאלו המעוניינים בהיבטיה הרוחניים ושחקירתה התקיימה ברובה הגדול מחוץ לאקדמיה.

חיבור זה מבוסס על מחקר חלוצי בו ביקשתי לשנות מצב עניינים זה. המחקר מציב את משנתו של שטיינר כמושא לחקירה אקדמית, ובאופן ספציפי לחקירה בין־תחומית הבוחנת את תרומתו של דיאלוג בינה לבין דיסציפלינות ותחומי ידע אחרים. הדיסציפלינה העיקרית שמצויה בדיאלוג עם משנתו של שטיינר במחקרי היא הפסיכואנליזה. מאה ועשרים שנה אחרי הופעתן על במת הרעיונות ובשדות הפרקטיקה, נפגשות החשיבה הפסיכואנליטית ומשנתו של רודולף שטיינר בפעם הראשונה במחקר שעליו מבוסס חיבור זה. פוריותו של הדיאלוג בין שתי הדיסציפלינות הללו מוצגת, בחיבור הנוכחי, תוך הצבעה על השתמעויותיו הרעיוניות עבור שתיהן, כמו גם על תרומותיו השונות לחשיבה על טיפול נפשי. לשם בחינתו של דיאלוג זה, זומנה אליו גם החשיבה הפילוסופית בהקשריה הרלוונטיים: תורת ההכרה של שטיינר מוצגת מתוך עמידה על קריאת התיגר שלה על המשנה הקאנטיאנית; מושג ה"אני" שמעצבת משנתו של שטיינר נבחן ביחס לתפיסות פילוסופיות מהעת החדשה בנוגע לעצמיות האנושית; והמתודולוגיה הבין־תחומית שנוקט המחקר מבוססת על מושגים הלקוחים מתחומי ההרמנויטיקה והפילוסופיה של השפה.

יצירתו של דיאלוג בין משנתו של שטיינר לבין החשיבה הפסיכואנליטית הינה מעשה מתבקש על רקע מערכות היחסים הענפות שמקיימת הפסיכואנליזה בעשורים האחרונים עם מגוון גישות פילוסופיות, דתיות ורוחניות. כותבים רבים בשדה הפסיכואנליטי מתייחסים לחשיבותו ולפוריותו של דיאלוג בין הפסיכואנליזה לבין דרכים שונות לחשיבה על האדם ועל נפשו, קשייו, אתגריו ואפשרויותיו. על אף ההקשר הכרונולוגי, הגיאוגרפי והתרבותי המשותף בו צמחו הפסיכואנליזה ומשנתו של שטיינר, נפקד מקומה של משנה זו מהרשימה הארוכה של תורות שאיתן מקיימת החשיבה הפסיכואנליטית דיאלוג. ייחודו של הדיאלוג שיוצר חיבור זה קשור בביסוסו על שני חלקיה של משנתו הכוללת של שטיינר: שיטתו הפילוסופית, אותה הוא מכנה "מוניזם של חשיבה", ותורתו הרוחנית — האנתרופוסופיה. הדיאלוג עם שני חלקיה של משנה זו מציע עושר גדול של אפשרויות להתבוננות על החשיבה הפסיכואנליטית ומתוכה. בין האפשרויות הללו: ביסוסה של תשתית פילוסופית עבור מושגים פסיכואנליטיים; ביסוסה של הפסיכואנליזה כדיסציפלינה שמתגברת על הדיכוטומיה שבין מדע לפרשנות ושעניינה חקר ישותו היחידנית של אדם; ומתן מענה לשאלה בדבר ממדיו המרפאים של התהליך הטיפולי, והבנתו של תהליך זה במונחים המתארים את אפשרות התפתחותו של אדם אל עבר ידיעה עצמית, מוסריות וחופש.

בנוסף לחידוש שבהפגשתה של משנתו של שטיינר עם החשיבה הפסיכואנליטית ובחקירה בין־תחומית שלה, מצויים בחיבור זה גם מספר חידושים ביחס לאופי חקירתה של משנה זו עצמה. חידוש אחד קשור בהגדרתה של מערכת היחסים בין האנתרופוסופיה, שהינה חלקה המוכר יותר של משנתו של שטיינר, לבין חלקה הפילוסופי של משנה זו. החיבור הנוכחי מעוגן בגישה הרואה את שיטתו הפילוסופית של שטיינר כ"קומת הקרקע" של משנתו הכוללת ואת התורה האנתרופוסופית כ"קומת העל" שלה. גישה זו טוענת שהפילוסופיה של שטיינר עומדת בפני עצמה, גם ללא קומת העל של תורתו האנתרופוסופית, ושהבנתה של תורה זו, לעומת זאת, מחייבת היכרות עם השיטה הפילוסופית שבה היא מעוגנת. בשונה מההתייחסות המקובלת להמשגה האנתרופוסופית ומהאופן בו היא נלמדת ומוצגת בהקשרים שונים, בנפרד ובמנותק מהפילוסופיה של שטיינר, מבטא חיבור זה קריאה להיכרות עם שורשיה הפילוסופיים של תורה זו. היכרות עם הפילוסופיה של שטיינר איננה נחלת הכלל ואינה רווחת גם בקרב אלו העוסקים ביישומיה השונים של האנתרופוסופיה. כאחת ממטרותיו, שואף חיבור זה להקנות היכרות עם ייחודה של שיטה פילוסופית מערבית ומודרנית, שמשלבת תפיסה של אחדות האדם עם העולם ביחד עם תפיסה בדבר ייחודו המהותי של כל אדם.

לראשונה מוצגת בחיבור זה אפשרות להשתית על הפילוסופיה של שטיינר לא רק את מערכת המושגים שמכוננת התורה האנתרופוסופית, אלא גם המשגה הלקוחה מתחום דעת אחר: המוניזם הפילוסופי של שטיינר מוצע כאן כתשתית מתאימה להמשגה הפסיכואנליטית בהקשרים בהם חסרה לה, לטענתי, תשתית כזו. מבעד למספר מושגים פסיכואנליטיים, נבחנת התאמתו של מוניזם־החשיבה של שטיינר כתשתית להמשגה העוסקת ביחסים שבין נפשו ועצמיותו של אדם לבין אדם אחר. אני תקווה שבכך פותח חיבור זה דלת להצבתה של שיטתו הפילוסופית הייחודית של שטיינר כתשתית לתחומי דעת ומעשה מגוונים, להוצאתה של משנתו הכוללת מן ה"חרם" האקדמי שהוטל עליה ולשחרורה מזיהוי עם "חסידים" החיים לאורה של תורתו האנתרופוסופית.

חידוש נוסף שמציג חיבור זה קשור בבירור שנערך בו ביחס למושג מפתח בהגותו של שטיינר — מושג ה"אני", ובבחינת השתמעויותיו עבור הבנת הנפש האנושית ועבור החשיבה על טיפול נפשי. בירור זה יראה שמושג ה"אני" של שטיינר נמתח בין קטבים שונים שאותם הוא מציין: סובייקט ואובייקט, אדם ועולם, מהות וקיום, חופש והכרח ועבר ועתיד. אטען שבהימתחותו בין הניגודים הללו, יוצר מושג זה גשר מושגי בין מושגים שנתפסים בדרך כלל כהפוכים וכמנוגדים זה לזה. מתוך סקירתם של השינויים שעברה המשגת העצמיות האנושית בחשיבה הפילוסופית של העת החדשה, אצביע על קשיים שונים המתגלעים בהמשגה זו ועל המענה הגלום במושג ה"אני" של שטיינר לקשיים אלו. בהתבסס על מושג זה, אציג גם תפיסה לפיה מושא החקירה במדעי האדם הינו האדם היחיד, על ממדיו היחידניים. כמו כן, אעמוד על האפשרויות הגלומות בתפיסה זו עבור החשיבה הפסיכואנליטית.

חיבור זה מחדש גם בשימוש המתודולוגי שנעשה בו בפרשנותו הייחודית של שטיינר למושג "השקפת עולם". לפי שטיינר, השקפת עולם הינה התפיסה המונחת בתשתיתה של מערכת רעיונית מסוימת באשר ליחס בין האדם לבין העולם. תוך דיאלוג עם פרשנותו של פרויד למושג זה, כמו גם עם האופן בו משתמש בו לודוויג ויטגנשטיין, תתורגם תפיסתו של שטיינר ביחס אליו למתודולוגיה לבחינתה של התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית. שימוש במתודולוגיה זו מאפשר לעמוד על שינויי עומק שמתחוללים באסכולות השונות של החשיבה הפסיכואנליטית מאז ימיו של פרויד ועד ימינו. במונחים פסיכואנליטיים תתואר העמידה על שינויים אלו כהעלאה למודע של היבטים של הלא־מודע הפסיכואנליטי.

בחינתה של החשיבה הפסיכואנליטית באמצעותו של מושג הלקוח ממשנתו של שטיינר הינה ערוצו הראשון של הדיאלוג שיוצר חיבור זה בין שתי הדיסציפלינות. שלושה ערוצים נוספים משמשים ליצירתו ולבחינתו של דיאלוג זה: בערוץ השני אבחן את תרומתה של האונטולוגיה — תורת ההוויה או תורת היש של שטיינר לחשיבה ולהמשגה הפסיכואנליטית; בערוץ השלישי אברר את השתמעויותיו של דיאלוג בין חשיבה זו לבין האפיסטמולוגיה — תורת ההכרה או תורת הידיעה שמבססת משנתו של שטיינר; ואילו בערוץ הרביעי אבחן את ממדיו הפרקטיים והאתיים של הדיאלוג בין החשיבה הפסיכואנליטית לבין משנתו של שטיינר, מתוך הבאתו לשדה העשייה הטיפולית.

לצד השימוש המתודולוגי בהמשגה הלקוחה ממשנתו של שטיינר, ובקישור בינה לבין המשגה פסיכואנליטית, אעשה שימוש במושגים מתודולוגיים מתחום הפילוסופיה של השפה ומתחום ההרמנויטיקה — תורת הפרשנות. הדיאלוג הבין־תחומי בין החשיבה הפסיכואנליטית לבין משנתו של שטיינר ייווצר וייבחן באמצעותו של המושג "משחק לשון", כמו גם באמצעותם של מושגים נוספים הלקוחים מהגותו המאוחרת של ויטגנשטיין. מושגים אלו מאפשרים להתייחס לשפות השונות שיוצרות הדיסציפלינות הנבחנות, לעמוד על שיטות פעולותיהן של שפות אלו ולברר את משמעויותיהם של המושגים שמתכוננים בהן. עוד אשתמש במושג "מיזוג אופקים" של הנס גאורג גדאמר ובמושג "ביטויי חיים" של וילהלם דילתיי. מושגים אלו מתייחסים לתהליך הפרשני הכלול בכל חקירה, לשאלה מה מאפשר הבנה ביחס לתחומים הנבחנים ולאפשרות יצירתה של שפה משותפת ביניהם.

הערות

1 Steiner, 1991, p. 237.

2 בספרו Jung & Steiner: The Birth of a New Psychology (יונג ושטיינר: לידתה של פסיכולוגיה חדשה) יוצר גרהרד ווהר (Wehr, 2002) דיאלוג בין הגותו של שטיינר לבין פסיכולוגיית המעמקים היונגיאנית.

פרק ראשון

מבוא למשנתו של רודולף שטיינר ולחקירה בין־תחומית שלה

קווים למשנתו של שטיינר

רקע למשנתו של שטיינר

א. בין פילוסופיה לאנתרופוסופיה

שמו של רודולף שטיינר (1925-1861), פילוסוף והוגה אוסטרי ומייסדה של התורה האנתרופוסופית, אינו מוכר לרבים; זאת על אף ההיכרות הציבורית ההולכת וגדלה עם זרם החינוך האנתרופוסופי, הביקוש הגדול למוסדות החינוך של זרם זה והתפשטותם. בישראל של שנת תשפ"ד קיימים יותר משלושים בתי ספר ויותר ממאה ועשרים גני ילדים הפועלים בדרך החינוך האנתרופוסופית.³ מודעות לתורה האנתרופוסופית מתעוררת לעיתים גם דרך יישומיה הנוספים בתחומי החקלאות, הרפואה והאמנות. עם זאת, מחוץ לאותם המעגלים העוסקים ביישומה, נותרים יסודותיה של תורה זו במידה רבה בלתי מוכרים, ועוד יותר מכך בלתי מוכרת משנתו הכוללת של מייסדה. גם בקרב ה"אנתרופוסופים" מכירים רק מתי מעט את מכלול הגותו של שטיינר, עשרות ספרים ומאמרים רבים שכתב ויותר מששת־אלפים תמלילים של הרצאות שנשא (New & Cochran, 2007).⁴ מלבד התורה האנתרופוסופית כוללת הגות ענפה זו גם משנה פילוסופית. זו אף זו כמעט אינן מוכרות בקרב העולם האקדמי. הנתק בין הגותו של שטיינר לבין עולם זה נובע מהמעבר של שטיינר, סביב מפנה המאה העשרים, מהגות המבוססת על עיון פילוסופי מופשט להגות המתארת את תוצאותיה של חקירה רוחנית. חקירה זו היא הבסיס לתורה האנתרופוסופית, ומטבע הדברים עוררה בעולם הפילוסופי חשד גדול כלפי שטיינר וכלפי הגותו (ברגמן, 1967א, עמ' 238).

היכרות עם האנתרופוסופיה כתורה יישומית בלבד, חוסר היכרות עם שיטתו הפילוסופית של שטיינר והיעדרה של הבנה באשר ליחס בין שני חלקיה של משנתו מובילים להחמצת העושר הגדול שטמון במשנה זו. כאחת ממטרותיו, שואף החיבור שבידיכם להבהיר את הקשר בין המושגים האנתרופוסופיים, היינו אלו המבוססים על חקירה רוחנית, לבין שיטתו הפילוסופית של שטיינר. שיטה פילוסופית זו מכוננת אידאליזם אובייקטיבי (Steiner, 1981, p. 16),⁵ כתורת הכרה אלטרנטיבית לזו הקאנטיאנית; אינדיווידואליזם אתי (שטיינר, 1994, עמ' 123), כתורת מידות הקושרת בין מוסר לחופש; ומוניזם של חשיבה (שם, עמ' 203),⁶ כאונטולוגיה של אדם ועולם.

היחס בין שני חלקיה של משנתו של שטיינר, הפילוסופיה והאנתרופוסופיה, יתואר בחיבור זה כיחס שבין קומת הקרקע של מבנה לבין הקומה שמעליה: שיטתו הפילוסופית, אותה יצר בכעשרים שנות הגותו הראשונות, מהווה את קומת הקרקע; התורה האנתרופוסופית, אותה פיתח במהלך עשרים וחמש השנים הבאות, מהווה את הקומה שמעליה. תורה זו מבוססת על קומת הקרקע של שיטתו הפילוסופית ומעוגנת בה. בעוד שהפילוסופיה של שטיינר מהווה בסיס הכרחי לאנתרופוסופיה, הרי שזו איננה הכרחית עבור קומת הקרקע שלה: שיטתו הפילוסופית של שטיינר עומדת גם ללא קומת העל של האנתרופוסופיה שנבנתה עליה.

הבחנה זו בין הפילוסופיה והאנתרופוסופיה של שטיינר תואמת את גישתו של שטיינר עצמו, שראה בהן דרכים שונות של חיפוש אחר האמת, המובילות אל אותו היעד. הבנתה של הדרך האחת איננה נחוצה, לדבריו, לשם הבנתה של השנייה, אם כי לרבים עשוי דבר זה להועיל (שטיינר, 1975, עמ' 8). בהקדמה להוצאתו המחודשת של ספרו הפילוסופי המרכזי, הפילוסופיה של החירות — עשרים וחמש שנה לאחר פרסומו ולאחר שנעשה מזוהה עם התורה האנתרופוסופית — כותב שטיינר שעל מנת להבין את תוכנו אין שום צורך לפזול אל עבר כתיבתו המאוחרת יותר, המבוססת על התנסויותיו הרוחניות (שטיינר, 1994, עמ' 15-14). יחד עם זאת הוא טוען, שהעיון הבלתי משוחד ביחס לשאלות היסוד של ההכרה, שמציעה שיטתו הפילוסופית, "מוליך להשקפה שהאדם חי בתוך עולם רוחני ממשי" (שם, שם). הפילוסופיה שלו הינה עבורו בסיס אפיסטמולוגי לחקירה הרוחנית שאת תוצאותיה מתארת תורתו האנתרופוסופית.

על ההבחנה בין הפילוסופיה של שטיינר לבין תורתו האנתרופוסופית, כמו גם על הקשר ביניהן, עמד הפילוסוף הוגו ברגמן, שראה בשטיינר את "אחד המורים הגדולים של האנושות" (ברגמן, תשי"ז, עמ' 94), וטען שמשנתו מכוננת אלטרנטיבה להפרדה הקאנטיאנית בין הדברים־כשהם־לעצמם לבין הניסיון האנושי (ברגמן, 1967א, עמ' 244).⁷ בכתיבתו מבסס ברגמן גישה המבחינה בין שני חלקיה של משנתו של שטיינר ומתארת את שיטתו הפילוסופית כבסיס לתורה האנתרופוסופית: ייחודה של תורה זו על פני תורות רוחניות אחרות הוא הערך הגדול שהיא מקנה לחשיבה; מקורה של הערכה זו מצוי, לפי ברגמן, בפילוסופיה של שטיינר (שם, עמ' 243). בשונה מגישתו של ברגמן, הגישה הרווחת למשנתו של שטיינר נגועה, כפי שמאבחן הפילוסוף הרטמוט טראוב, ב"הרחבת יתר אנתרופוסופית של כתביו הפילוסופיים" (Traub, 2013, p. 128). לטענתו, הטקסטים הפילוסופיים של שטיינר חשובים ועומדים בפני עצמם, גם ללא פרשנות אנתרופוסופית שלהם, והדרך הנכונה לחקירתה של משנתו היא "תוך הימנעות מהרחבת יתר אנתרופוסופית של הפילוסופיה של שטיינר ודילול פילוסופי של האנתרופוסופיה שלו" (ibid. pp. 129-130). החיבור הנוכחי מאמץ גישה דומה וטוען שההבחנה בין הפילוסופיה והאנתרופוסופיה של שטיינר חיונית גם כדי לאפשר התייחסות אקדמית אל מכלול הגותו ולבחינה ביקורתית שלה.

ב. התפתחות משנתו של שטיינר

מכלול הגותו של שטיינר מתייחס לתחומי דעת רבים. את השכלתו הפורמלית רכש שטיינר בלימודיו בבית הספר הריאלי בוינר־נוישטאדט ובטכניון בוינה. יכולתו האוטודידקטית הבולטת והעניין הרב שלו בתחומים רבים הובילו אותו ללמוד באופן עצמאי, כבר כילד, גיאומטריה, טריגונומטריה, משוואות דיפרנציאליות, חשבון אינפיניטסימלי ופיזיקה, כמו גם פילוסופיה, היסטוריה, ספרות ושירה. במקביל ללימודיו בטכניון התעמק שטיינר בקריאה של עמנואל קאנט, יוהאן גוטליב פיכטה, גאורג וילהלם פרידריך היגל, פרידריך וילהלם שלינג, יוהאן פרידריך הרברט ואחרים, וכן השתתף בשיעורים של הפילוסופים רוברט צימרמן ופרנץ ברנטאנו.

בהמלצתו של יוליוס שרואר, מרצה לספרות וחוקר גתה, הוזמן שטיינר בגיל עשרים ואחת לערוך את מהדורת כתביו המדעיים של גתה עבור סדרת "ספרות העם הגרמני" בהוצאת קירשנר. בהמשך עבד שטיינר בארכיון גתה־שילר בווימאר, שם עסק בעריכתם ובהוצאתם לאור של כל כתבי גתה במדעי הטבע, כולל אלו שלא פורסמו עד אז. ההקדמות שכתב לכתבים אלו (Steiner, 1988a, 2008) התפרסמו כתרומות חשובות ביותר להבנת המתודה המדעית של גתה (ברגמן, 1960ב, עמ' 8). לטענתו של שטיינר, ייחודה של החשיבה המדעית של גתה קשור בביסוסה של מתודה לחקירת החומר האורגני החי, ובהגדרתה של אידאת המטמורפוזה, המתארת את השתנות צורותיו של חומר זה (Steiner, 2006a, pp. 54-58). לפי שטיינר, האפשרות ליישם את אידאת המטמורפוזה גם ביחס למושגים מהווה את תגליתו הגדולה של גתה, כחשיבה שמכניסה אפשרות של תנועתיות למרחב המושגי. כך, למשל, ניתן לעקוב אחר השתנותו של מושג ה"עלה" למושג ה"פרח" ולמושג ה"פרי" (Steiner, 2009b, p. 94).

התקופה הפילוסופית

בכתיבתו על גתה ניתן למצוא את ניצניה של תפיסתו של שטיינר באשר ליחס בין אדם לעולם וביחס להכרה האנושית. העיסוק בתפיסתו המדעית של גתה הוביל אותו לעסוק באפיסטמולוגיה שעליה יכולה תפיסה כזו להתבסס. אפיסטמולוגיה זו רואה את חוקי הטבע המתגלים בהכרה האנושית כחוקים אובייקטיביים של הטבע עצמו, ולא כחוקים סובייקטיביים של הרוח האנושית, כפי שהאמין קאנט (ברגמן, 1967א, עמ' 90). בבססו תורת הכרה המתייחסת לתפיסתו של גתה, נותן שטיינר תשובה לשאלת משמעותה של פעילות ההכרה האנושית בעולם: החשיבה יוצרת יסוד חדש שלא היה כלול בניסיון החושי. יסוד חדש זה איננו סובייקטיבי, כפי שסבר קאנט, אלא הוא המהות האמיתית של התופעות עצמן (שם, עמ' 242-240).

על בסיסה של תורת הכרה זו פיתח שטיינר את שיטתו הפילוסופית, המפורטת בכתביו המוקדמים. הראשון שבהם הינו Truth and Knowledge (אמת וידיעה), שיצא לאור בשנת 1892, ונכתב על בסיסה של עבודת הדוקטור שלו. בספר זה עוסק שטיינר (Steiner, 1981) — תוך ויכוח עם העמדה הקאנטיאנית ובחינת שיטתו הפילוסופית של פיכטה — בשאלת ידיעתה של התודעה האנושית את עצמה. בספרו הפילוסופיה של החירות, שיצא לאור בשנת 1893, מחבר שטיינר (1994) את שאלת ההכרה עם שאלות המוסר והחופש. בשנת 1900 התפרסם הספר World and Life Views in the Nineteenth Century (השקפות על העולם והחיים במאה התשע־עשרה), שהוקדש לחוקר הטבע ארנסט הקל והפך בהמשך לחלקו השני של The Riddles of Philosophy (חידות הפילוסופיה) שפורסם בשנת 1914. ספר זה מתאר את תהליך התפתחותה של המחשבה הפילוסופית לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית (Steiner, 2009c).

בתקופה בה פיתח את הפילוסופיה שלו, קיים שטיינר חליפת מכתבים, שיח וויכוח עם הפילוסוף אדוארד פון הרטמן, שלו אף הקדיש את ספרו Truth and Knowledge. הפילוסופיה של פון הרטמן גורסת שקיימת תהום בלתי ניתנת לגישור בין התודעה לבין מה שהינו בלתי מודע (ברגמן, 1967א, עמ' 194). בהמשך לקאנט, פון הרטמן טוען שהפעולה היוצרת את התודעה איננה מופיעה בתוכה. תופעות נפשיות שונות, דוגמת תחושות, הרגשות, מושגים ודימויים, מגיעות לתודעתנו כתוצאה של פעולות נפשיות בלתי מודעות שמתרחשות מאחורי התודעה. פעולות אקטיביות אלו הן החשיבה והרצייה, ואילו התופעות שבהן הן מתגלות הינן סבילות וחסרות כל פעילות. במושג ה"בלתי מודע" ראה פון הרטמן "מפתח למנעולים רבים", ובהציבו אותו במרכז משנתו הוא מבטא תפיסה לפיה העולם חדור בחוכמה עילאית העולה על כל מה שיכול אדם להבין (שם, עמ' 163-161, 192). בשונה ממנו, שטיינר סבר שאדם יכול להביא את הבלתי מודע לתודעתו באמצעות פעילותו הנפשית, ושהווייתם האמיתית של דברים לא נידונה להישאר חבויה לעד מפני התודעה האנושית (Steiner, 2006a, p. 78).

הפילוסופיה של פרידריך ניטשה העסיקה את שטיינר גם כן, ובמשך תקופה קצרה עסק בארגון ספרייתו של הפילוסוף בארכיון ניטשה. מחלוקת עם אחותו, אליזבט פוסטר ניטשה, הביאה תקופה זו לסיומה. בשנת 1895 יצא לאור ספרו Friedrich Nietzsche, Fighter for Freedom (פרידריך ניטשה, לוחם לחופש). שטיינר, שפגש את ניטשה על מיטת חוליו, ראה בו "אדם שלא ראה את הרוח, אך הרוח נאבקה בקרבו, באופן תת מודע, כנגד הטבע הלא רוחני של זמנו" (Steiner, 2006a, p. 123). סבלו של ניטשה נבע, לדידו של שטיינר, מכך שהיה "אסיר של החשיבה המדעית" בת זמנו (ibid., p. 136). התעמקות בהגותו של ניטשה חיזקה את תפיסתו של שטיינר לפיה ניתן למצוא את המציאות לא בתוצאות החקירה המדעית, כי אם דרכן — בעולם רוחני, המצוי בתוכו של העולם החושי (ibid., pp. 126, 133).

הערות

3 כך על פי אתר “אנתרופוסופיה בישראל“ — https://www.antro.co.il/

4 הערה ביחס לאופן בו מאורגן מכלול הגותו של שטיינר וביחס לאופן ההפניה לכתביו:

א. מכלול כתביו והרצאותיו של שטיינר מאורגן וממוספר בשיטת מספור אחידה (מספר המקור מופיע אחרי האותיות GA / BN / CW); זאת על מנת למנוע בלבול שעשוי לנבוע מכותרות שונות שניתנו להרצאותיו ומתרגומים שונים שלהן ושל כתביו. בעשורים האחרונים נבנה ארכיון אלקטרוני של כתביו והרצאותיו, בתרגומיהם השונים לאנגלית.

ב. שימוש בארכיון הכתבים האלקטרוני נעשה בחיבור זה לצורך הפניה לחלק מההרצאות המצוטטות. הפניות לציטוטים הלקוחים מספריו מתייחסות תמיד לספר עצמו, בתרגומו לעברית/אנגלית, והשנה שמצוינת בהפניה היא שנת הוצאתו לאור של הספר. בציטוט מתוך הספרייה האלקטרונית של ארכיון הכתבים, תצוין בגוף הטקסט השנה בה ניתנה ההרצאה, וברשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר יופיע התאריך בו ניתנה ומספרה הסידורי. מספרם הסידורי של מקורות המצוטטים מתוך ספרים מצוין בדרך כלל בספר עצמו.

5 “אידאליזם אובייקטיבי“ הוא השם שנתן שטיינר לשיטתו האפיסטמולוגית. כפי שמשתמע משמו, האידאליזם האובייקטיבי הינו צורה של “אידאליזם“ — כשם כולל לגישות פילוסופיות המתייחסות, בצורות שונות, לממשותו של הממד האידאי, כלומר הרעיוני (Mautner, 2005).

6 “מוניזם“ — שמן הכולל של גישות פילוסופיות שמתייחסות לאחדות ולקיומו של עיקרון מציאותי אחד, כניגוד לדואליזם (ibid.). לפי שטיינר, העיקרון המאחד — זה שבאמצעותו המציאות הינה אחת — הינו החשיבה.