סערה בחדר המצב

רפי חשב שמוכרחים לצלם את הסצנה בשדה התעופה. אני חשבתי שאפשר להסתפק בחלל בינוני, ובעלות מינימלית להפוך אותו לטרמינל נוסעים. הלוא מדובר בסצנה קטנה ואינטימית, וברור שלא הרקע יעשה אותה, אלא הדיאלוג והשחקנים. כמובן שבעיקר חששתי מן התיאומים האינסופיים שנצטרך לעשות מול רשות שדות התעופה ומן התנאים שנִדָרֵש לעמוד בהם כדי לצלם בלוקיישן שידוע ברגישות הביטחונית הגבוהה שלו. "זאת סצנת השיא, כל הסרט מכוון אליה, מוכרחים אווירה אותנטית של שדה תעופה", התעקש רפי, "אחרת לא יהיה לך סרט!" הזכרתי לרפי שמדובר בסיפור אהבה שברגע השיא שלו מסתכם בגבר, אישה ומזוודה. "ומה עם החתול?" הוא התריס והקשה. "בקושי רואים אותו", אמרתי, "זה יהיה בעיקר כלוב". "אבל בתוך הכלוב הזה חייב להיות חתול", הוא שאג נחרצות, "אחרת"... "אחרת לא יהיה לי סרט", השלמתי את המשפט במקומו. רפי התרגז. "לעשות סרט", הוא זעק, "זה ללכת עד הסוף, ואם אתה מתחיל להתפשר כבר מהסרט הראשון שלך, לא תהיה במאי אף פעם!"