משיח בשדה בוקר

1

"אחד קטנצ'יק עם חליפה"

במחצית השנייה של חודש מאי 1953 קיבלו אלפי פעילי מפלגת השלטון, מפא"י, שאלון עתיר קושיות ואפשרויות מענה שנועד לייעל את אחיזת המפלגה בהגאי המדינה ובאוכלוסייתה אשר התרחבה מאוד בזכות העלייה ההמונית מאז הכרזת העצמאות. אחד הנמענים היה מייסד המפלגה. בחריצותו הרבה הוא התיישב להשיב עליו בדייקנות מרבית, מהעמוד הראשון ועד העמוד הרביעי והאחרון, כאחד העסקנים.

שם המשפחה: "בן־גוריון".

השם הפרטי: "דוד".

שם האב: "אביגדור".

שם המשפחה הקודם: "________" (קו אופקי בעיפרון, כאילו ממלא השאלון לא נקרא מעולם בשם משפחה לועזי, גרין).

חבר איזה סניף? "תל־אביב".

מה השכלתך? "למדתי קצת".

באיזו דרגה צבאית השתחררת? "טוראי".

מקום עבודתך? "ממשלת ישראל".

מי משלם את משכורתך? "הממשלה".

אילו תפקידים הנך ממלא בתוקף עבודתך? "אני צריך למלא תפקידי רה"מ ושר הביטחון, אין לי ביטחון שאני ממלא אותם כראוי".

האם התפקידים הללו מרובים מכדי שתוכל למלא אותם? "לא מרובים, אבל קשים; לא מבחינת היקפם, אלא תוכנם".

האם התפקידים הללו מהווים מעמסה עליך בגלל היקף העניינים שיש להשתלט עליהם? "לא מעמסה, אלא חרדה".

האם מבחינת הזמן הנך יכול למלא את כל התפקידים הללו? "כן".

האם הנך מוכן להעביר חלק מתפקידיך, בהתחשב עם העניינים שבהם הם מטפלים, לאנשים אחרים? "אני מוכן להעביר שני התפקידים ברצון רב לחברים אחרים".2

חודשים ספורים אחר כך הוא אכן העביר את התפקיד לחברים אחרים. יום אחד עזב הכול ועבר לשדה בוקר שבנגב. לא לצמיתות, אך לפרק זמן משמעותי. למשך קרוב לשנתיים החליף אותו מפא"יניק אחר, משה שרת. מעריציו בארץ תמהו והתגעגעו, גם העיתונות הבינלאומית ביקשה הסברים. "למען טובת המדינה, ואולי גם למען שלומי האישי, רצוי שאסתלק מהשלטון", כתב במאמר שפרסם בניו־יורק טיימס והסביר מדוע דווקא לנגב: "טוב למדינה שיכולה להרשות לראש ממשלתה לאחר שירות (טוב או רע) של כמה שנים, ליהנות ממראות המדבר. פה במדבר אפשר להתייחד עם ספרים יקרים, עתיקים וחדשים, לעמוד פנים אל פנים מול הטבע הפראי והקדמון כפי שיצא מידי הבורא.. ..לאושרנו יש עוד הרבה מדבר במדינת ישראל, אולי יתר על המידה".3

למעלה משבעה עשורים חלפו בינתיים. לאושרנו נשאר גם בימינו עוד הרבה מדבר במדינת ישראל, ולא יתר על המידה. הטבע הפראי והקדמון עדיין שולט ברוב מרחביו כפי שיצא מידי הבורא. חיל האוויר, להבדיל, שולט בשמיים ממעל. שמי הנגב הם זירת האימונים העיקרית שלו. רעם מטוסיו ומסוקיו מרעיד את הארץ מתחת. ראש הממשלה הראשון ודאי היה מתענג עליו כמו על מוזיקה ערבה. בתחילת חודש אלול תשפ"ב, ספטמבר 2022, הזדמן לי לחזות מרחוק בתצוגת תכלית שרביעיית מטוסי חמקן של החיל ערכה שם לכבוד אחד מיורשי יורשיו, יאיר לפיד, ראש הממשלה ה־14 של ישראל. לפיד בא לבסיס חיל האוויר נבטים כדי לאיים ממנו על איראן המתגרענת והולכת, גם כדי לרכוש את לב אזרחיו ערב פתיחת הקלפיות בבחירות לכנסת ה־25. "ישראל ערוכה לכל איום ותרחיש", נאם קצרות אחרי ההצדעות ולחיצות הידיים עם מפקדי טייסת נשר הזהב, 35-F. ספק גדול אם ראש הממשלה הראשון היה משתכנע. החשש שמא ישראל אינה ערוכה לאיומים עתידיים ולתרחישי מתקפת פתע הדריך אותו לאורך כל ימי ישיבתו הרבים על כס ההנהגה. כשם שהיה גאה בניצחונות צה"ל בימיו כך היה אפוף דאגה מפני האפשרות של התהפכות הגלגל. דווקא בימינו, אחרי הפתעת אוקטובר 23', אפשר להבין אותה יותר. היא הייתה עילת תשומת הלב האינסופית שהקדיש לבניית כוחו של צבא היהודים. "עדיין אין לי ביטחון בקיום המדינה, כי עוד אפשר להשמיד אותנו", הסתודד עם יומנו ב־1950, פחות משנה וחצי אחרי שצה"ל הצעיר הצליח להדוף את כל צבאות ערב.4

במקרה, לגמרי במקרה, הייתי בשדה בוקר כשמטס חיל האוויר לכבודו של לפיד חלף בשמי רמת הנגב. נהם מנועים אדיר בקע מתוך ענני הסתיו הבוסריים, היסה לשניות אחדות קבוצת עובדים רעשנית ממרכז הארץ שקיימה טקס זיכרון ליד חלקת קברו של המנהיג שהתגורר פה לפני שרובם המכריע נולדו. גם יעלי הסלע קפאו על עומדם. ענפי עצי הפלפלונים שבלב החלקה רטטו קלות. חבל שהוא לא זכה לשמוע ולראות, חשבתי. חיל האוויר, שבן־גוריון ניצב ליד ערש לידתו, היה דל להכמיר אפילו במושגי אותם ימים, אולם הספיק להטיל מורא על צבא הפלישה המצרי ואף ליירט מטוסי קרב בריטיים שחדרו בשגגה לשטחנו. טייסיו הראשונים היו יוצאי צבאות זרים, אך הם הנביטו את תהילת העוצמה האווירית של צה"ל בדורות הבאים. חניכי חניכיהם, טייסים ילידי הארץ, אוחזים עכשיו בהגאיו של המטוס החמקן המשוכלל בעולם. "ידה הארוכה של ישראל", אמר עליהם לפיד בנבטים באותו יום.

בעבר, בעידן הטלוויזיוני שלו, נהג לפיד לשאול את מרואייניו מה ישראלי בעיניהם. סמוך למצבות המגודרות של דוד ופולה בן־גוריון, הצטללה אצלי תשובה אפשרית לשאלת ראש הממשלה: שדה בוקר. הקיבוץ של בן־גוריון, הצריף שלו, מתחם הקבר.

עשרות קילומטרים דרומית מבאר־שבע איווה לו בן־גוריון את מקום מגוריו לעת זקנה ואת מקום מנוחתו האחרונה. לא בירושלים, בירת היהדות והיהודים מאז ומתמיד; לא בתל־אביב, הגאווה המטרופולינית של הציונות עוד לפני קום המדינה; דווקא בשדה בוקר הנידחת והצעירה. ברדתו הנה בגיל 67 ביקש להתוות כיוון חלוצי לישראלים. אף שהצליח בכך באופן חלקי בלבד, שדה בוקר מהבהבת בתודעתם כמופת של עבריות מודרנית. היא אַמַת המידה של ישראלים אוהבי ישראל, תו התקן הציוני, ראש התורן, שיר השיירה. ביקוריהם פה, במהלך טיול או חופשה, הם מעשה הצדעה לתרומתו הכבירה לתקומת ישראל ומחוות הזדהות עם קריאת הכיוון שלו: דרומה. "משוגע לנגב", כך הגדיר פעם את עצמו.5 הביטוי הנפוץ "לרדת לנגב" הוחלף אצלו ב"לעלות לנגב". גם היום מקפידים בכירי מפעל שימור מורשתו לאמץ את מנהגו הלשוני הזה. הם לא יורדים לנגב, רק עולים אליו.

כשמטוסי החמקן התרחקו צפונה והשקט שב למדבר, התחדש טקס ההתייחדות ליד חלקת הקבר. מדריכת קבוצת העובדים ממרכז הארץ תיבלה מילות הערכה למנהיג הספון פה במשאלות לקראת השנה החדשה. אמן, אמן, הם הריעו במקהלה, ואז הגיע הטקס לשיאו: יד נעלמה הסירה פרוכת בד לבנה מעל תיבת עץ קטנה שהוצבה סמוך לקבר. עשרות יונים צחורות הגיחו מתוכה אל על, לקול תשואות הנוכחים. למשך דקות הן חגו במבנה אווירובטי סביב אחוזת הקבר, טייסת שלום בעקבות טייסת קרב. לרגע יכולתי לדמיין את בן־גוריון נושא את מבטו אליהן כמו בבימת הכבוד במצעדי צה"ל של ימי העצמאות, כף יד ימינו מאונכת למצחו עקב בוהק השמש, לראשו כובע טמבל והבעת נחת על פניו. לו יכול לשאת דברים באוזני הנאספים לכבודו אולי היה מעיר שלפי התנ"ך, ספר ספריו, מעוף יונים מסמל את שיבת ישראל לארצו: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם... לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק" (ישעיהו ס, ח-ט). ואולי היה פונה לנאספים בשאלת הקבע שלו לאורחים שפגש באקראי: "מאיפה אתם?".

אני מעפרה, יישוב שהוקם הרחק משם כשנתיים לאחר מותו בהרשאת תלמידו הבכיר, שר הביטחון דאז שמעון פרס. מה עשיתי בשדה בוקר בחודש אלול תשפ"ב? באתי להרחיב את השכלתי במדעי בן־גוריון. כמובן, לא היה זה ביקורי הראשון שם, אך הפעם הוא לא הסתכם בגיחה קצרה לצריף הנודע או לאחוזת הקבר, וכלל מרתון של פגישות היכרות עם מומחים מקומיים. מאז הביקור הקודם שלי נחנך ליד הצריף מלון מפואר, קדמא, כך שבלשון המעטה לא סבלתי מתנאי השהות במקום. מייסדיו הסגפנים של הקיבוץ ודאי לא דמיינו את הפאר הזה כשנאחזו בשממה כאן, כנראה גם לא בן־גוריון עצמו, שבמסגרת עיסוקי מנהיגותו הכיר מקרוב כמה וכמה מלונות משובחים בארץ ומעבר לים. חדרי במלון היה גדול לפחות כפליים מחדרו בצריף הסמוך. ארוחת הבוקר - מגוונת יותר מהקוץ' מוץ' שרעייתו הדאגנית נהגה להכין לו לארוחת בוקר: תערובת נוראה של גבינה לבנה, גביע אשל, רסק תפוחים ומיץ פטל. לפי האגדה, אחרי מותה הוא המשיך לאכול אותו לכבודה מדי בוקר. "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה", ספד לה עם מותה, ומילותיו אלו נחקקו על קיר בית הקפה הנושא בחינניות את שמה - "פולה קפה". רבים מהמבקרים ודאי מייחסים את זכות היוצרים לבן־גוריון, לא לנביא ירמיהו. הצעירים שביניהם עלולים להתרשם בטעות שגם את הנגב ואת המדבר הוא המציא.

"פולה קפה", נווה מדבר, ממוקם בכניסה למתחם הצריף. מלבד קפה הוא מציע להמוני המבקרים גם גבינות מתוצרת בית, שמן זית מקומי ובקבוקי יין מענבי האזור עם טעמים של פירות ותבלינים, "ללא חומרי הצללה וללא סינון". דמות המפתח שמאחורי הדלפק היא צבי רמק, היינן הראשי. לבית הקפה אמנם אין תעודת כשרות עקב פתיחת שעריו בשבתות, אבל ליין יש. לא מהבד"ץ, מהרבנות האזורית.

אתה מבין קצת ביין? - מגשש אצלי צבי, כשהוא מבין שלא באתי רק בגלל הקפה.

בקושי, אני מודה בהשפלת ראש. צבי מביע אכזבה מקצועית קלה, מושך את הזמנתו לסדרת טעימות, אך מוסיף להאיר פנים. הוא בעל מבנה גוף דובי, ממושקף, מקושט בזקנקן שיבה. חיש קל מתברר שאנחנו כמעט בני אותו גיל. שנינו קרבים במהירות לגיל הפרישה הרשמי לגמלאות, אם כי עדיין צעירים מעט מגילו של בן־גוריון עם רדתו הנה. צבי לא זכה לפגוש אותו. הוא עלה ארצה מסן פרנסיסקו בתחילת שנות השמונים. עם תום שירותו הסדיר בנח"ל השתקע פה. במשך שנים אחדות שימש רכז הביטחון. פעם נסע לבקר את משפחתו בקליפורניה, נדבק בחיידק האהבה ליין, ונשאר שם להשתלמות מקצועית ממושכת. כששב ארצה שכנע את מזכירות המשק לטעת כרם ולהקים יקב. ההיגיון הכלכלי שמאחורי המיזם נשען על השערה ארכיאולוגית שלפיה תושביו הקדמונים של המדבר התפרנסו אף הם מחקלאות. "[אנחנו] מוצאים בנגב כל כך הרבה [שרידי] יישובים בנויים על משק חקלאי", התפעל פעם בן־גוריון. הוא ראה ביישובים העתיקים מקור השראה חלוצי לדורותינו, ומיאן להשלים עם ממצאי מחקר אקדמי שלפיו דווקא התושבים הקדומים היותר ידועים של הנגב, הנבּטים, התנזרו מחקלאות ומייצור יין. כמנהיג נחוש ידע בן־גוריון להחליף בשעת הצורך לא רק את המומחים, גם את העובדות ואת המספרים.

הבקבוקים הראשונים של החבר רמק הונחו על המדף בשלהי המאה העשרים, כפי שמעידות בגאווה הדבקיות המוטבעות מאז על בקבוקי כל עונות הבציר, אך הענבים כבר מזמן אינם גדלים כאן, גם לא האפרסקים שניטעו אחריהם. נשארו רק מטעי הזיתים וגן רפי, זכר לחורבן עם שלט עץ קטן: "מטע הנשירים המפואר שפרנס את הקיבוץ כ־25 שנה". הגן נושא את שמו של רפי בכרך, אחד החלוצים שקלטו פה בהפרש של כמה עשרות שנים הן את בן־גוריון והן את רמק. "כאן יהיה מלא ירוק", הבטיח בן־גוריון בשנות החמישים לאורחת הנדבנית גברת רוטשילד, הבטיח וקיים.6 בשדה בוקר יש מלא ירוק. הקיבוץ הוא נאות מדבר של עצי נוי בעיקר: ברושים, אורנים, פיקוסים, דקלים. המפעל המשגשג ביותר של עבודת כפיים מייצר סרטים דביקים שקופים, סלוטייפ בלע"ז. "במלחמת המפרץ הראשונה עשינו הון", צוחק רמק, ומתכוון לחדרים שנאטמו בניילונים וברצועות דבק בכל בתי ישראל מחשש למתקפת אב"כ עיראקית. אלו היו שלהי ימיו של עידן הענבים בשדה בוקר. רוב ייצור היין ביקב המקומי נשען היום על הכרמים באזור מצפה רמון, הגבוה והקריר יותר. בשדה בוקר גילו באיחור שאין טעם לגדלם פה: "זה לא השתלם, קיבלנו שקל וחצי על קילו ענבים".

אפילו הרפת ודיר העיזים הם כבר נוסטלגיה. מצבו של ענף החקלאות המקומי עגום כמו בשאר אזורי הארץ וקיבוצי ישראל, אלא ששדה בוקר עדיין נאחזת בשאריות הרעיון השיתופי אחרי שכמעט כל קיבוצי ישראל פנו לו עורף. מדי חודש מעביר רמק את שכרו לקופת המשק, כשאר החברים הוותיקים. לאורך ימות החול של השבוע הוא סועד עם כולם בחדר האוכל, אך ורק בצהריים. בבוקר, בערב ואפילו בשבתות כל אחד סועד בבית, ודאי החברים החדשים שמשכורותיהם אינן מועברות לקופת המשק. שדה בוקר זקוקה להם כדי לשמור על הדמוגרפיה שלה. שבעים שנה לאחר הקמתה היא מונה שבעים משפחות בלבד, כ־450 חברים. לא רק תהליכי העיור בין חדרה לגדרה חותרים תחתיה דמוגרפית, גם הביורוקרטיה והתחרות המסוימת עם הצלחתו של היישוב הקהילתי הסמוך הצמוד למדרשת בן־גוריון. רשות מנהל מקרקעי ישראל (רמ"י) התמהמהה ממושכות עד שאישרה לבנות פה שכונה חדשה של ארבעים יחידות דיור. בן־גוריון היה מתפוצץ מזעם לנוכח הסחבת, אם כי רמק מעריך שהתפוצצות כזאת לא הייתה עושה היום רושם גדול. לדעתו, בן־גוריון היה בלתי בחיר בישראל של המאה העשרים ואחת. הטלוויזיה והרשתות החברתיות היו שופכות אור על הפינות שהוא הצליח להחשיך על ידי אחיזת הברזל שלו בהגאי השלטון, מגחיכות עד דק את מגרעותיו האנושיות, ומבקיעות את חומת החסינות התקשורתית סביבו. אמנם זו לא הייתה חומה אטומה, ולעיתים קרובות הוא התמרמר על מה שנכתב עליו בעיתונים, אבל הרדיו נשלט כליל על ידיו, טלוויזיה עוד לא הייתה, והעיתונים הנפוצים תמכו בו בדרך כלל.

רמק עצמו כבר אינו קורא עיתונים. אנחנו תוהים יחדיו אם וכיצד הם הובאו הנה כשבן־גוריון עזב פתאום הכול, כמעט הכול, ועלה לנגב בשלהי 1953, מותיר מאחוריו מכתבי פרישה מתפקידיו הממלכתיים. לפי הנחייתו, בימיו הראשונים פה לא נשלחו אליו עיתונים כלל.7 יחסי האהבה־שנאה שלו איתם כרעו באותם ימים תחת כף החובה. הוא רצה קצת חופש מהתקשורת ומהפוליטיקה, הרחק ככל האפשר, כמו ירמיהו: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם". בשיר פרדה שנתן אלתרמן התיימר לכתוב בשמו, נאמר בתמצית ש"פּונֶה והולך אני אל ירכתי הסדנה".8

איזו שדה בוקר מצא בן־גוריון בירכתי הסדנה? דלה, מבודדת, חשופה לטרור. אחד מראשוני התושבים, חגי אבריאל, שרטט בשעתו בעלון המשק את תמונת המצב המדכדכת: "העשב לא נתן יבול, בורות המים שעליהן חשבנו להתבסס היו ריקים. חציר לא הספקנו לקצור. ברברה [פרופר] נהרגה. חֵרות השוטטות בסביבה נגזלה. במבי [יוסף יאירי] נהרג. על הכביש נמצא מוקש. גשם לא בא בזמן. הצאן הטורקי הכזיב. הייתה עזיבה ראשונה. הסכר מאבד מים. הכביש לקוי".

אבל אבריאל קינח בנימה אופטימית: "ואנחנו קיימים, מתפתחים, לומדים וצועדים קדימה". היא כנראה קסמה לראש הממשלה אשר נקלע לכאן כחודשיים אחר כך. במאי 1953, יום לפני או יום אחרי שמילא את השאלון לפעילי מפא"י, הוא בא לעקוב מקרוב אחרי מבצע הארכתו של כביש מעלה העצמאות (40) למכתש רמון, בעקבות פיגוע נורא בכביש מעלה עקרבים, הסמוך לגבול ירדן. כמנהגו היה מעורב אישית במיזמים לאומיים שכאלה. בין השאר פגש באותו יום את קצין ההנדסה של פיקוד דרום, סגן־אלוף מאיר בית־אש, איש רב פעלים במרחב שבין באר־שבע לאילת. אגב, שמו המקורי של הקצין היה בטיש, אך כמו שאר קציני צה"ל ועובדי המדינה הוא ציית להנחיית בן־גוריון לעברת את שמו. גם הרמטכ"ל משה דיין היה חלק מהפמליה. בדרך הלוך עברו ליד שדה בוקר, חווה חקלאית זעירה שהשתרעה על קומץ אוהלים, שלושה צריפים ודיר עיזים. ממש באותו שבוע ציינו המתיישבים שנה לעלייתם על הקרקע. בן־גוריון החליט לסור לביקור במקום. סקרנותו שיבשה את סדר יומו.

"הייתה סופת אבק", נזכר כעבור שנים רבות אחד המתיישבים, יהושע כהן, "ומתוכה יצא אחד קטנצ'יק עם חליפה. שאלתו הראשונה הייתה 'למה אין פה עצים'". המארחים המופתעים הציעו לו להתלוות אליהם ולראות את מה שכבר הספיק לצמוח בתוך חממת פח בוטנית שהקימו. דני הלל, לימים פרופסור להפרחת מדבריות, הדריך אותו בגאווה רבה בדיר. אחר כך ישבו לשתות משהו בחדר האוכל. "מאיפה יש כל כך הרבה זבובים", הקשה ראש הממשלה. זו האמירה היחידה שיהושע זכר מאותו מפגש שהפך לציון דרך משמעותי בחייו של האורח החשוב ובחיי מארחיו המופתעים. לעומת זאת זכר שלעת ערב "הגיע [סגן אלוף] בית־אש בזעם עצום", והאשים את המתיישבים: "הרגתם לי את הכול, הוא לא התעניין בשום דבר [אחר]".9

הביקור הספונטני ביישוב החלוצי הנידח בלב הישימון אכן טלטל את בן־גוריון טלטלה נפשית עזה. דעתו הוסחה מהמטרה המקורית שלשמה ירד דרומה עם הרמטכ"ל ועם בכירים אחרים. כעבור שבוע שיגר לחברי המשק הצעירים איגרת שהרבו לצטט בערגה גם לעת זקנתם: "לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ובתואר ובסגולות שיש לאנשים, אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בליבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה?"10

האיגרת ביטאה לא רק רגשי קנאה, אלא גם רגשי נחיתות שבעבעו בו עוד מימי היותו חקלאי לא מוצלח בגליל של ימי העלייה השנייה. אבל בתוך ימים אחדים הבינו חברי שדה בוקר כי לא היו אלו מילים בעלמא. רגשותיו של בן־גוריון תורגמו למעשה שהפליא את האומה. הוא התפטר מכהונתו כראש הממשלה וכשר הביטחון ועבר לשדה בוקר. מעתה היה "רק" חבר כנסת וחבר קיבוץ. חברת סולל בונה בנתה בו עבורו צריף גבס מרווח, על פי תכנונו שלו ובפיקוחה הצמוד של רעייתו. "יום אחד התפרצה לתוך המשק מכונית, יצאה ממנה אישה עם מטפחת ותוך כדי צעקות נכנסה פנימה", זכר יהושע, מי שנעשה למאבטחו הבכיר ולחבר המשק המקורב אליו ביותר. הצריף החדש הכיל חדר עבודה שכמעט כולו ארון ספרים, חדר אורחים צפוף, מטבח קטנטן, ושני חדרי שינה, אחד לו ואחד לה. אחרי מותם הפך הצריף למוזיאון ממלכתי מטופח. כמעט הכול נשמר פה כמו בימיהם: הריהוט, הספרים, הביגוד, מתנות האח"מים שקפצו הנה מכל קצווי תבל ואפילו מזגן תדיראן המקורי שהותקן בשנות השישים. לבן־גוריון היה חם מאוד בשדה בוקר, בגוף ובנפש. לדברי יהושע, "הוא היה מלא, שזוף, עליז, שמח, ראית שטוב לו, ללא ספק".

גיל שניידר, מנהלת הצריף, טרם נולדה כשבן־גוריון מת. היא מקדמת אותי במבואות המתחם, ליד הקופה. על אף השמש הקופחת אינה נחפזת להיכנס פנימה. עוד לפני כוס מים אני מקבל ממנה סקירה ראשונית מחכימה על המתחם. סדר העדיפויות הזה מוצא חן בעיניי. הוא הולם את אופיו של האח"ם שהתגורר פה ברבעון הראשון לעצמאות ישראל. שיחות הבאי לא עניינו אותו. מחוות נימוס לא עיצבו את התנהלותו הפומבית. ברוב מגעיו עם שאר העולם היה ישיר וענייני. אהב להשמיע, לפעמים גם לשמוע, אך רק לעיתים רחוקות התעניין בתחושות זולתו. אינטליגנציה רגשית לא הייתה מאפיין מובהק שלו. "אני לא יכול להגיד לך שהוא היה יבש", העיד יהושע, "אבל היה מקומצן בקומפלימנטים לאחרים, מקומצן באמירת תודה. אתה יודע כמה אנשים חיכו שיגיד להם מילת תודה? אבל הוא - לא. בזה היה קמצן".11

גיל, לעומת זאת, מאירת פנים, לבבית. היא נלהבת, אסירת תודה למנהיג שביתו היה למקום עבודתה וחזונו לאתגר חייה. בגיל 18 הגיעה הנה כמורה־חיילת לצורכי סיוע בהדרכת המבקרים, נקשרה לרעיון ולבן המקום, ונשארה פה אחרי שהשתחררה מהצבא. עם פרישתה לגמלאות של המנהלת הוותיקה הקודמת, מירי פלמ"ח, נכנסה גיל לנעליה. במשפחתה המקורית המורחבת, יוצאת החוגים הרביזיוניסטיים, מדברים עליה כ"זו שעובדת אצל בן־גוריון", הגדרה המשלבת גאווה עם טרוניית מה: בן־גוריון נחשד גם בימינו במחוזות חברתיים אחדים כאב המייסד של השמאל הישראלי, שם נרדף לאליטה הלבנה שהתנשאה על בני עדות המזרח והדירה אותם מעמדות מפתח במדינה. אם הבנתי נכון, גיל סבורה שיש דברים בגו לפחות לגבי חלק מהטענות. היא בוודאי אינה חסידה שוטה של מנהיג האומה שהשתקע במקום. במסגרת תפקידה ונגישותה לעיזבונו נחשפה גם למגרעותיו: אהובותיו שמאחורי גבה של פולה, דעותיו הקדומות בשלל תחומים, קשיות עורפו, שתלטנותו, ואף אי הקפדתו על ההפרדה המתבקשת בין רכושו לרכוש הציבור. הוא לא היה נהנתן מושחת, חלילה, אך גם לא סגפן.

בין חפציו האישיים הרבים שנותרו פה כשהלך לעולמו נמצא פנקס הצ'קים שלו, ובתוכו ספחי ההמחאות שהעביר מדי חודש לגזברות המשק. לכאורה היה אמור להעביר לה את מלוא השכר שקיבל כחבר כנסת, כחבר ממשלה או כגמלאי, אך למעשה העביר רק חלק. אגב, יהושע כהן לא חיפה על התקלה המוסרית הזו. לדבריו, בן־גוריון התעקש שלא לקבל מקופת המשק שכר גבוה יותר מהחברים האחרים, אך "הוא לא נתן את כל המשכורת", גם לא את התמלוגים שקיבל עבור ספריו.12 לפעמים שכח להעביר לידי המדינה את המתנות שקיבל משועי עולם כראש ממשלה. תיק מתנות קטן מסתתר פה כנראה בארכיונים. בן־גוריון, אפילו הוא, היה בסופו של דבר בשר ודם, וכידוע - כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, קל וחומר יצרם של הגדולים באמת. סימני שאלה מרחפים מעל עצם כשרותה של בניית הצריף עבורו בידי חברה ציבורית ועל קרקע מדינה, אך אלה הם סימני שאלה מודרניים. בימים ההם כמעט שלא נשאלו שאלות שכאלו אפילו לא בידי האופוזיציה.

גם קבלת הפנים שגיל שניידר עורכת לי מכילה ציטוט בעל פה של האיגרת הלבבית שהוא שלח למייסדי שדה בוקר במאי 1953, והמכילה ראיה ניצחת כי הגיע הנה בעקבות יצרו - יצר הקנאה כאמור. ראש הממשלה השתוקק להצטרף לחלוצים המקומיים שהיו צעירים ממנו בכשלושים שנה לפחות. היה בכך יותר משמץ של מרד זקנים נואש נגד מרוצת הימים, אך בעיקר רצון לשמש מופת לנוער. "לא ראיתי מימיי מפעל חלוצי כשדה בוקר", קבע באותה איגרת. יישוב השממה שבין באר שבע לאילת על ידי יהודים נחשב אצלו לאתגר ציוני ראשון במעלה. אמנם בסג'רה ובפתח תקווה היה קשה ומסוכן פי כמה בשעתן, בלי גנרטור, בלי אמצעי מיגון נגד קדחת, כמעט בלי כלום, אך ממרומי נקודת התצפית שלו על מרחבי המחר הוא הבין שאם יהודים לא ייאחזו בהקדם בנגב, מישהו אחר ישתלט עליו בהדרגה. לימים ביקש להיקבר דווקא פה, ולשמר את צריפו "בְּצוּרתו הנוכחית, על כל הריהוט, הספרים וכתבי העת המצויים בו", על מנת שישמש מצפן אידיאולוגי וגיאוגרפי לעתיד לבוא, כוכב הדרום. בחייו ובמותו התאמץ למשוך את תשומת ליבם של בני עמו אל חבל הארץ הנידח הזה ולגאול אותו משיממונו. "אני הלכתי כדי שילכו אחריי", הסגיר פעם אכזבה.13 פעם אחרת הסביר: "הנגב ניתן לנו במשפט העמים [לפי החלטת האו"ם], וצבא הגנה לישראל ביצע דבר המשפט הזה [במלחמת העצמאות], אבל רק ההתיישבות ההמונית תנחיל לנו הנגב במשפט ההיסטוריה".14

גיל מבהירה שבשדה בוקר לא עוסקים בהנצחה, עוסקים במורשת. מה ההבדל? הנצחה היא קריאת רחובות מרכזיים על שמו של המונצח, אתרים ציבוריים, מוסדות חינוך, בולים ופסלים. מורשת היא הצוואה הרוחנית, התורה שבכתב ושבעל פה, המילים האלמותיות, תיעוד העשייה בעיתות הכרעה ובימי קטנות, סיפור ההתחבטויות הקשות - כל מה שצריך להנחיל לדורות הבאים כדי שיתנהלו ברוחו של המנהיג המנוח. צריף בן־גוריון בשדה בוקר הוא לפיכך רק תפאורת מורשתו. החדרים, הווילונות, ארון הבגדים והמיטות המוצעות מנקים אותו מכל חשד של בדיה או אגדה. הָיֹה הָיָה פעם מנהיג דגול שאכן התגורר פה. הוא ולא שרף או מלאך, הוא ופולה. הנה הכיסא המתנדנד האדום שעליו ישב, זה פסל בודהה שקיבל במתנה בביקור רשמי במזרח הרחוק, וגם שולחן הכתיבה, מכשיר הרדיו הלא דיגיטלי, המזגן העתיק, נעלי הבית השחורות והספרים, חמשת אלפים, כחמישית ממאגר הספרים הכולל שהחזיק פה ובביתו בתל־אביב, קודש הקודשים. בשאלון של פעילי מפא"י העיד על עצמו כי הספרים הם מקור ההשתלמות האינטלקטואלי העיקרי שלו. חלקם הגדול מונחים על המדפים בחדר עבודתו, מסגירים את מנעד סקרנותו הרחב: ספרי היסטוריה, פילוסופיה, הגות, צבאיות, תורה שבכתב, תורה שבעל פה וגם חוכמת הגויים - בעשרים שפות, שמתוכן היה מסוגל לקרוא תשע, ברמה כזו או אחרת: עברית, אידיש, אנגלית, ספרדית, יוונית, רוסית, טורקית, צרפתית, גרמנית, כפי שהעיד על עצמו בשאלון הנ"ל. מטבע הדברים אין ביניהם אף לא כותר אחד שראה אור אחרי 1973, שנת הסתלקותו. הם שכבה ארכיאולוגית, כמוסת זמן ביבליוגרפית שגורמת צביטת לב ליהודי מבוגר כמוני הזוכר את ימי עדנתם של רבים מהם, על עטיפותיהם הטריות ובוהק דפיהם; למשל, ספר התנ"ך גדול הממדים של הוצאת קורן, שהוריי המנוחים שמחו להצטייד בו למרות מחירו הגבוה, והנה הוא מונח כבוד גם פה, בארון הספרים של המנהיג ששניהם לא חיבבו. מהדורת תנ"ך אחרת של קורן, קטנה ועתיקה יותר, מכילה רישומים בכתב ידו, ספק פרשנות, ספק הכנת ראשי פרקים לקראת הרצאה על פרקי ספר מלכים א' העוסקים בבניית בית המקדש. בן־גוריון התרשם מתפילתו של בונה המקדש, שלמה בן דוד. "תפילת שלֹמה יוצאת דופן לגבי תקופתו", הוא כתב שם בין השאר.

האם הוא עצמו התפלל לפעמים? "אני לא הולך לבית הכנסת, חוץ משלוש־ארבע פעמים לרגל הכרח פוליטי", השיב פעם בכנות להורים החילונים של נער שהגיע לגיל מצוות ונועצו בו אם כדאי שיעלה לתורה בבית הכנסת. עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות שמחוץ לכותלי בית הכנסת, בדל"ת אמותיו, בשעת מצוקה, כך או אחרת, מלמל משאלה לבוראו. ובאשר להנחת תפילין על ידי הנער בר המצווה, הוא היה בעד. "חשבתי שטוב לילד שמשהו יקשרו עם כל הדורות הקודמים", המליץ להוריו.15 במשקופי כל הדלתות בצריף בשדה בוקר נעוצות מזוזות, אך אלו נקבעו רק לאחר מותו. "המזוזות - זה אנחנו", מתנצלת גיל בחיוך. בן־גוריון לא חש צורך לקבוע אותן על דלתות ביתו, להבדיל מדלתות לשכתו. כנראה חש צורך הפוך. לימים צמחה אגדה כאילו הוא נעתר לקבוע מזוזה בדלת הכניסה לצריף, אך מומחי שדה בוקר מפקפקים בה. בן־גוריון, ככל הנראה, לא היה אתאיסט, אולם נהנה להרגיז את אלה שמקבלים עליהם עול תרי"ג מדאורייתא ומדרבנן. אמונה והתרסה שימשו בו יחדיו.

בפינת חדר השינה שלו ניצבת כספת פלדה גדולה, עוד ראיה משכנעת לכך שפעם התגורר כאן דייר חשוב. קרוב למחצית שנות מגוריו ביישוב המרוחק הזה הוא כיהן כראש ממשלה, כשר ביטחון או בשני התפקידים כאחד, והכספת אחסנה תכופות סודות מדינה כמוסים, אם כי גם מסמכים אישיים כמו צוואתו וצוואת רעייתו. רובם המכריע נחשף בינתיים על ידי ארכיוני המדינה, אך לא כולם. עד היום רובצת עמימות צנזורלית על "מפעל הטקסטיל" שהוקם בתקופתו לא הרחק מכאן, ליד דימונה. ייתכן שיחלפו חמישים שנים נוספות לפני שסיפורו המלא של המפעל יתבהר, אולם אין צורך להמתין עד אז כדי להבין שבן־גוריון היה דמות המפתח גם בהכרעה הזו. לא קשה לדמיין אותו מסב לעת לילה על הכיסא המרופד שליד הכספת הפתוחה, רגליו היחפות מונחות על השטיח, בעודו מעיין ממושכות במסמכים מסווגים שהובאו אליו ממרכז הארץ, מגיב בכתב על אלה מהם שהצריכו תגובה, ומניח את איגרות התגובה בכספת, כדי שמחר בבוקר הן יישלחו לאן שצריך לשלוח. את הקוד המפרך של פתיחתה טרח לרשום בפרוטרוט ביומנו: "צריך לספור 20 ימינה 5 פעמים, 30 שמאלה 4 פעמים, 50 ימינה 3 פעמים, 60 שמאלה 2 פעמים, ואולי אח"כ 100 פעם אחת ימינה".16

המשך הפרק בספר המלא