זה שאתה איתי

פרק ראשון

נוּבּ

נוּבּ* נוּבּ או נְיוּבִּי (מאנגלית: nub ,Newbie או Noob) הוא מונח סלנג המתייחס לטירון או למישהו שאינו מיומן או חסר כל ניסיון בתחום מסוים (במקרה של משחקי מחשב).

מה השם?

מה?

מה השם שלך, ילד?

למה מה אכפת לך מה?

סתם. אני פה כבר כמה ימים ליד המגרש ואני רואה אותך לפעמים משחק. סתם שואל, לא בשביל להציק.

טוב אבל אתה כן מציק. גם מה אתה שואל בכלל? כאילו, מה אתה עושה בכלל פה בזה, אתה רק יושב פה בזה, באיך קוראים לזה, במועדונית בצד על המדרגות ומסתכל על הילדים כמו, כמו איזה פיסקה נוּבּ.

מה? מה? כן, אה, נכון. סליחה. טוב. אני אורן, אני פה עובד בתור מדריך בבית הספר כבר מתחילת השנה מאז...

לא מעניין יאללה ביי.

*

הדרך אל בית הספר. הדרך חזרה אל הדירה הקטנה. הניסיון שלי להתקרב אל עולמם של הילדים והכישלון המתמשך. השכונה עם המדרגות הארוכות והשבורות והשביל המוצל אל שער בית הספר ליד המכולת הישנה, היכן שכל בוקר הילדים עוצרים עם התיקים הגדולים מדי על הגב. אותה תמונה. אותה תחושה כל בוקר. הפחד לקוות. אולי היום סוף–סוף יקרה משהו. הילדים שיורדים מהאוטובוס העמוס חולפים על פניי, צוחקים ומדברים בקולות גבוהים. הילדים הקטנים של כיתה א' רצים פנימה בחשש אחרי שנפרדו מאמא או אבא. הם קטנים כל כך. מה הם עושים כאן? מה אני עושה כאן? ילד אחד, קטן מאוד, עם משקפיים כחולים וגדולים, נעצר פתאום לפני השער. הוא הוריד את התיק, התיישב על המדרכה והחל לחפש בו בחרדה. ילדה אחת נעצרה לידו. היה לה שיער ארוך, חלק וכהה. היא התכופפה אליו ואז עזרה לו להרים את התיק אל הכתפיים. הוא חייך אליה. שניהם נבלעו במבואת הכניסה האפלולית אל בית הספר. הצלצול להיכנס אל הכיתות נשמע. אני ואתה נשנה את העולם. עוד יום לימודים התחיל. מה יהיה. מה יהיה.

*

אהלן!

אה. המורה המציקן פּיסְקה.

אהלן, מה הולך? אני לא מורה, אני מדריך.

מה הולך? מה הולך? יו, איזה נוּבּ.

איזה מה?

לא משנה, די להציק כבר. לך.

מה זה אבל נוב? מה הכוונה? קללה כאילו?

זה לא קללה! תירגע אבל מהר נוב. עוד מעט גם תלך ותגיד פה למישהו שקיללתי אותך.

אז מה זה נוב? ואיך השם שלך, לא קלטתי.

לך!

לא יזיק שתהיה קצת נחמד, רק שאלתי איך קוראים לך...

לך מפה! תעוף! תעוף! תעזוב אותי כבר! יא פיסקה זין מגעיל מכוער, יא זקן זין, מה זה השיער הזה הארוך כאילו עם הקרחת, לך תסתפר יא מגעיל איכס, יא סוטה חרא מסתכל על ילדים!

וואו! וואו! מה, מה זה היה? בסך הכול שאלתי...

לך! עוף! עוף! ואל תשאל, מה אתה לא מבין? לך! עזוב אותי כבר! עזוב אותי!

*

כמעט רבע לחמש. המועדונית הסתיימה לפני רבע שעה, ההורים האחרונים באו לאסוף את הילדים. שתי סבתות נזהרו שלא להביט בי והובילו בעדינות החוצה, דרך השער הפתוח, שתי ילדות עם שיער אסוף בקפידה. הילדות התלחשו ברוסית ואחזו ידיים. גם הילדים האריתראים התארגנו יחד והלכו הביתה, לכיוון השכונה הישנה, מדברים בקולות גבוהים. חשבתי לרגע לקום וללוות אותם בדרך, אבל הם נעלמו במהירות לפני שהספקתי להחליט. נזכרתי במשהו ששמעתי כשעברתי את ההכשרה להדרכה בקיץ, רק לפני שלושה חודשים. קשר ואמון נוצרים טוב יותר במפגש מחוץ לבית הספר, אמר אחד המנחים, והוסיף שמדריך בתוכנית שלנו צריך להכיר גם את השכונה ולהבין את המציאות מבעד לעיני הילדים. כל זה נדמה עכשיו רחוק וריק מתוכן.

ככל שהימים עוברים אני מרגיש יותר ויותר שקוף, ועייף מאוד. נדמה שהימים חולפים ביעף, בקצב תזזיתי בלתי נשלט, אך כשאני מגיע לסופם אני לא מצליח להיזכר מה בעצם עשיתי בכל השעות הללו. הגעתי היום בתשע בבוקר. לא התארגנתי כמו שצריך עם ארוחת הצהריים ולבסוף שוב אכלתי במועדונית. קופסת פלסטיק שחורה עם עוף וקצת אורז שקוע באיזה רוטב שמנוני כתום. מסביבי בליל שפות ומילים שאני לא מבין וצעקות של ילדים שנדמה שלא מפסיקות לעולם.

נוצר לי מעין סדר יום קבוע כאן, אבל לא בחרתי בו בעצמי. בבקרים אני משוטט בחצר או במסדרונות הריקים של בית הספר ומנסה לדבר עם ילדים שנמצאים מחוץ לכיתה. לפעמים הם מדברים איתי מעט ולפעמים שותקים או בורחים מפניי. בהפסקה הגדולה אני מסתובב בין המגרש לחצר האחורית המוזנחת, זז באי–נחת בין קבוצות של ילדים משחקים, מסתודדים או בוהים בטלפון. חלקם אומרים לי שלום ורובם מתעלמים מנוכחותי במיומנות מעוררת השתאות, שלמדו כנראה כאן בבית הספר. כמו שאמרו לי בקורס ההכנה להדרכה, אני דואג לא להבליט את עצמי יותר מדי ולא להיקלע לתגובות משמעתיות או לריבים בין ילדים.

אלו הן הגדרות הפרויקט החינוכי הזה, ששמו היומרני הוא "רואים עיניים". למיטב הבנתי, הרעיון הוא להכניס מדריכים אל שכונות ובתי ספר שבהם יש אחוז גבוה של ילדים עם קשיים ומשפחות מוכרות לרווחה בתקווה קלושה שהדבר יצליח לשנות משהו. על פי הגדרות העבודה, בשלושת החודשים הראשונים אסור לי להעיר או לעסוק בבעיות משמעת, אלא רק להתבונן ולהיות נוכח בסביבה כדמות חיובית ואוהדת ולנסות ליצור קשרים ואמון עם ילדים. מתישהו, כך אמרו לי בקורס ההכנה, אהפוך להיות משהו שהם כינו "מבוגר משמעותי" עבור חלק מאותם ילדים, ואז תתחיל העבודה האמיתית של כניסה לחייהם ותהליכי שינוי. בינתיים אני מגלה עד כמה המילים הללו, שינוי, משמעות ואמון, שרק לפני שבועות ספורים נשמעו לי נכונות ומדויקות, הופכות עבורי מיום ליום לעמומות ולריקות. בשעות הארוכות שבהן אני מסתובב בחצר ולא מעיר לילדים אלא רק מחייך במבוכה, אני מתחיל להבין כמה קשה ליצור אהדה וקרבה ועד כמה התרגלתי, כשהייתי מורה, לתורנות חצר המבוססת על משמעת ופיקוח.

לעיתים קרובות אני תוהה איך התגלגלתי לעבודה הזו ואם זו הייתה החלטה נכונה, או פשוט טעות נוספת בסדרה ארוכה של טעויות שעשיתי לאורך השנים מאז שעזבתי את האקדמיה והחלטתי לפגוש ילדים באמת, ולא רק לשבת ולכתוב עבודות ומחקרים על מדיניות חינוכית ותקציב משרד החינוך. שש שנים לימדתי עברית בחטיבת ביניים במסגרת של הסבת אקדמאים להוראה וחשתי תסכול בכל יום ויום. הרגשתי כמיהה להיות אהוב ומוערך בעיני הילדים והתביישתי להודות בה בקול רם, בה ובתחושה שעולמם סגור לפניי לגמרי. בסוף הייתי עייף ושחוק ורק חיכיתי שהימים יעברו ואוכל להיעלם מבית הספר. צוות המורים היה במצב עגום, ובכל שנה עזב כל מי שהצליח ומורים חדשים וחסרי ניסיון הגיעו. כל התקוות שהיו לי על להיטיב עם חייהם של ילדים, להעשיר את עולמם ולהצליח לשנות משהו בבית ספר ציבורי רגיל נראו כמו קלישאה חבוטה.

קצת לפני שעזבתי נתקלתי במודעה קטנה ופשוטה, שהייתה תלויה חודשים ארוכים בחדר המורים ורק בסיום השנה הבחנתי בה. המילים שהופיעו בכותרת שלה, "ללכת אל הילדים ולהדריך", סקרנו אותי, והפחד למצוא את עצמי ללא עבודה וללא משמעות עשה את השאר. הגעתי מלא היסוס אל יום מתעניינים שהתוכנית ארגנה במרכז קהילתי ישן בקצה העיר, ומצאתי את עצמי מוקף בסטודנטים ובוגרי תנועות נוער צעירים ממני ביותר מחמש–עשרה שנים. חלקם שאלו אם אני מנהל את התוכנית. עניתי במבוכה שלא. הרגשתי חסר ערך וכיוון, לחלוטין לא שייך. בסוף ריאיון העבודה שאלו אותי מה יש לאיש שעוד רגע יהיה בן ארבעים לחפש בהדרכה של ילדים בבית ספר יסודי. עניתי שזוהי הזדמנות אחרונה מבחינתי לראות אם יש לי מה לתת, אם אני מסוגל להיות משמעותי, ושאני מוכן להתחייב על לנסות באמת. אחד המראיינים הסתכל עליי במבט בוחן ואמר, אני רק רוצה להבהיר שהילדים הם המטרה כאן, ולא הפיתוח העצמי של המדריכים. האמירה הזו לא מניחה לי. אני עדיין לא יודע מדוע הם החליטו בסוף לקבל אותי לעבודה ומה הם ראו בי.

אני נמצא כאן בבית הספר הקטן הזה כבר יותר מחודשיים, מאז תחילת השנה. החגים כבר חלפו, הסתיו בעיצומו, ובית הספר נכנס אל שגרת הלימודים המוכרת. כלום לא מתקדם. אף על פי שהבטיחו לי שבית הספר והמנהלת מכירים היטב את התוכנית ושמחו לקבל אותי בתור מדריך, אין לזה כל זכר במציאות. נדמה לי שגם הילדים וגם המורות והמורים לא מבינים מי אני ומה אני אמור לעשות ולמה אני מסתובב כל היום בלי שום תכלית ברורה. ככל שהימים עוברים אני מרגיש יותר ויותר לא בנוח עם שאר חברי הצוות החינוכי, שנאלצים להעיר לילדים בלי הפסקה ולגעור בהם. גם הם כלואים בתוך המבנה הצפוף והישן הזה, מנסים להימנע מלהסתובב בחצר הקטנה והמגודרת עם רצועות הדשא המלאכותי, שלוהט בשמש ומוצף בגשם, מנסים לנווט בין העלמת עין ועייפות ובין אחריותם על שלומם של ילדים. לאט–לאט אני מוצא את עצמי נזהר שלא להיתקל בהם, מתקשה להיכנס לחדר המורים בהפסקות, נבוך שאני לא תורם את חלקי במאמץ הסיזיפי לשמירת הסדר והכללים. כשמישהו מהצוות כועס או צועק על ילד אני מתרחק במהירות, כאילו יש לי דבר חשוב מאוד לעשות ממש עכשיו. אני תוהה מתי הם יגידו לי משהו, מתי יקראו לי לאיזו שיחת בירור או איפוס. משהו בי ממתין לרגע הזה. אולי אז יקרה משהו.

יש לי הרבה זמן פה, הרבה זמן להסתכל ולחשוב. לפעמים, כשאני מביט בהם מהצד, נראה לי שחיי הילדים במקום הזה מוזרים מאוד ומלאים במקטעים מנותקים ובמעברים אין–סופיים. העולם שלהם מתקיים בתוך המבנה הקשיח של יום הלימודים, המסדרונות וההפסקות, אך בפועל הוא גם עולם מקביל ונפרד לחלוטין מהמציאות הבית ספרית. לרוב קשה לי אפילו להתחיל להבין מה הם עושים ומה באמת מעסיק אותם. עדיין לא התרגלתי לכך שהם נעלמים אל תוך הכיתה ואני נותר בחוץ לבד. לא התרגלתי לשקט הפתאומי שמחליף בתוך דקה או שתיים את ההמולה מחרישת האוזניים. הכול נראה לי מלאכותי, משונה וחסר כל היגיון. חוסר הנחת והלחץ הופכים את ההפסקות לכאוטיות ודחוסות. רגע הילדים כאן ורגע הם שם. כיתה, חצר, כיתה, חצר. קבוצת ילדים אחת זזה במהירות עצומה ממקום למקום תוך צעקות ודחיפות וחבורה אחרת יושבת בשקט גמור בפינה אחרת. רגע אחד של צחוק ושמחה מתחלף בבת אחת בדמעות ובריב. הצלצולים האין–סופיים משנים באופן חד וקיצוני את מצבי הרוח. משחק נינוח נקטע והופך לדהרה מבוהלת אל הכיתות.

ילדים מסוימים מגיעים באופן קבוע לדבר עם השומר או עם אחת המורות ואחרים נמנעים לחלוטין מכל קרבה של מבוגר. ילדים רבים יושבים יחד בהפסקות ומשחקים בטלפונים ומדי פעם מתקשרים ביניהם בצורות שלא לגמרי ברורות לי ומשתמשים במילים שאני לא מכיר. יש ילדים שנועלים את עצמם בשירותים ויש ילדים שמסתתרים בקומת המרתף, ליד המקלט המעופש, דווקא שם. ילדים מסוימים אוכלים במהירות ובלחץ, כמעט בחרדה, ואחרים מתמהמהים ואוכלים בקושי. התחושה היא שיש חיים שלמים שנמצאים הרחק מהישג ידי והבנתי, עולם שלם שאני לא מצליח לפענח ואינו נגיש לי. לפעמים אני מרגיש כמו בסיפור של קפקא, נע במעגלים סגורים, מסתוריים וחסרי תכלית, שחוזרים על עצמם ללא סיבה נראית לעין, מופעלים על ידי כוח עצום ובלתי נהיר.

מכל הדברים שאני רואה, קשה לי במיוחד לראות ילדים שנמצאים לבד. חלקם עוקבים בחשש אחרי אחת החבורות ומנסים מדי פעם להתקרב. יש כאלו שנראים מבודדים לחלוטין וחסרי חברים, וכשאני מנסה ללכת לכיוונם הם מתחמקים במהירות ונעלמים בריצה. ילד אחד קיפל את עצמו לתנוחת עובר וכיסה את אוזניו כששאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר או לשחק. ילדים אחרים אמרו לי שכדאי לי לעזוב אותו בשקט כי הוא לא אוהב שמדברים איתו ושלא אדאג. הנחתי לו והתרחקתי במהירות, ושאלתי את עצמי מה אני אמור לעשות עכשיו. אף אחד לא הכין אותי לחוויה שבה שוכב על הרצפה מולי ילד קטן ומכווץ, וילדים אחרים מסבירים לי בטבעיות משכנעת איך צריך להתנהג איתו. לרגע עברה בי מחשבה, מה הייתי מרגיש אם הייתי אבא וזה היה הילד שלי שם, מכווץ על המדרגות הקרות, אוטם את אוזניו ועוצם עיניים. האם הייתי יודע מזה? האם הייתי עוצר את הכול ועושה משהו? הייתי כל כך רוצה להאמין שכן. ובכל זאת הלכתי משם חסר אונים והשארתי אותו לנפשו. באותו יום הרגשתי שאני קרוב אל התחתית ושאולי הגיע הזמן לוותר. ובכל זאת קמתי בבוקר למחרת לעוד יום. עוד יום בבית הספר.

פרק שני

פִּיסְקָה

פִּיסְקָה* (מרוסית: Писька) מונח גנאי שמקורו בסלנג בשפה הרוסית, המתאר איבר מין והטלת שתן בשפת סלנג ילדותית.

למרות הכול, מדי פעם אני מזהה איזו עדינות מופלאה בין ילדים, רגעי חסד של ממש. ילדה שמנחמת את חברתה שבוכה. קבוצה שמזמינה אליה ילדים או הקשבה עמוקה לאיזה ילד שמדבר. ומעל הכול, קולות הצחוק שנשמעים כמעט בכל מצב ובכל הזדמנות. אני צופה ברגעים הללו מרחוק, מתפעם, אך מנותק מהם לגמרי. ברור לי שאני לא מוזמן להתקרב. לעיתים הילדים שיושבים בצל, בהפסקה או בסיום יום הלימודים, נראים לי כמו חבורה ששומרת על איזה סוד, הרחק מאיתנו, המבוגרים, ושהתחושה הבסיסית שלהם היא שאי–אפשר לסמוך על מבוגר כמעט בשום עניין משמעותי. ובכל זאת אני מרגיש כל הזמן שיש איזו כמיהה לקשר ומפגש, אבל איכשהו, שוב ושוב, המפגש לא מצליח להתרחש ונותר בגדר משאלת לב. אני מנסה להיזכר איך זה היה כשאני הייתי ילד ולא מצליח.

בצהריים מסתיים בית הספר ומתחילה המועדונית שהעירייה מסבסדת, ובה מתקיימים חוגים הסובלים לרוב מדלות אמצעים חריפה ומעודף ילדים. גם שם לא מסתיימים הריבים, הצעקות והמתח. את מקומן של המורות העייפות תופסים מדריכים כאלו ואחרים. רובם נראים משועממים או מיואשים מעבודתם, וסבלנותם כלפי הילדים כמעט אפסית. ובכל זאת ברור לחלוטין שהילדים שמחים ומתרגשים לקראת החוגים. יש בכך משהו מעורר חמלה, כמה מעט צריך כדי להדליק בילדים הללו תקווה ושמחת חיים עצומה. כמה חישוקים צבעוניים, שני כדורים או כמה משחקי קופסה מרוטים, וההתרגשות גדולה. אני תוהה שוב ושוב על הסיבה לדלות הקיצונית והקבועה של בית הספר. לא מובן לי מה מייצר אותה, שוב ושוב, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. האם זה עניין של כסף? של תקציבים? קשה לי להאמין. נדמה שכולם משלימים עם הדלות ושיש בה משהו מרדים, שמשקיט ומנמיך את הציפיות.

במידות רבות, בית הספר הזה כמעט זהה לבית הספר היסודי שבו אני למדתי, לפני יותר משלושים שנה. מחברות העברית עדיין עטופות באדום והחשבון בכחול. הריח במסדרונות נותר כשהיה ולכריכים יש בערך אותה צורה, עם אותם מרכיבים. נקניק. ביצה קשה או ממרח שוקולד זול, ולצידם שקית קטנה עם פירות חתוכים. גם אולם הספורט זהה כמעט לחלוטין, עד רמת ספסלי העץ הארוכים וחיפוי העור בקצות החבלים. הזהות הזו בין העבר להווה מבהילה ומדכאת. האם שום דבר לא השתנה ולא התקדם בהבנה שלנו את צורכיהם ואת עולמם של ילדים? הקושי הגדול ביותר שלי כילד בבית הספר היה תחושת הסתמיות והאנונימיות לצד חשש אין–סופי. כל כך הרבה שעות וימים עברו עליי בניסיון לזכות בהערכה, ובמקביל להתחמק מטווח ראייתם של מבוגרים ושל ילדים גדולים יותר שחששתי מפניהם. כעת, כמו בתעלול אכזרי של הזמן, השנים עברו והכול התהפך. הילד שהייתי הפך למבוגר, ועכשיו הילדים מתחמקים ממני. עם זאת, ברגעים מסוימים אני מוצא באותה זהות בין העבר להווה גם מעין שקט של השלמה עם הגורל ובהירות כמעט מנחמת. לפחות דבר אחד במציאות המשוגעת והתזזיתית נשאר זהה כל השנים.

את המועדונית מנהלת אחת המורות, שנשארת לעוד כמה שעות בכל יום. היא אישה מבוגרת ושדופה עם שיער צבוע ומטופח וחיוך קבוע ומתוח. אני לא מצליח להחליט אם אני יותר מעריץ אותה או יותר חרד מפניה. היא מסתובבת בנחישות בין הכיתות והפעילויות, פותחת דלתות, עונה לטלפונים ומזיזה ארגזי מזון מכאן לשם. מדי פעם היא צועקת איזו תזכורת כללית לגבי השעה והפעילויות ואז נעלמת לתוך אחד החדרים. לפעמים היא פונה אליי ומבקשת שאקח את ארגזי המזון הריקים לפחים. אני עושה את זה בשמחה. לעיתים אחד הילדים מצטרף אליי ואנחנו מדברים מעט. כבר פעמיים הלך איתי אחד הילדים האריתראים שבית הספר קלט בשנים האחרונות. בשתי הפעמים הילד, ששמו נאזי, ביקש ממני כסף לארטיק. נתתי לו. אחרי הפעם השנייה התגודדו סביבי עשרה ילדים, כולם אריתראים, וביקשו שאתן גם להם. סירבתי. הם צעקו, למה נתת לו ולנו לא? למה? למה? אמרתי רק סליחה, אין, נגמר לי הכסף, סליחה. שתי ילדות צעקו לעברי, אז תביא מחר. אתה חייב לנו. אתה חייב לנו! למזלי, הן לא חיפשו אותי למחרת.

כעת, כשיש לי הזדמנות להביט מעט מהצד על סדר היום המשונה הזה שהייתי חלק ממנו כתלמיד אי–אז בעבר, ושש שנים כמורה לעברית והוראה מתקנת בבית ספר בצד השני של העיר, אני לא מצליח להבין איך הילדים מצליחים לשאת כל כך הרבה שעות כאלו, בכל יום, וכל כך הרבה לחץ ומתח. ומדוע בעצם יש כל כך הרבה לחץ? נראה כאילו הוא חלק מהאוויר שכולנו נושמים ברגע שעברנו את ביתן השומר.

מהשעה שלוש בערך נדמה שמשהו מעט נרגע. בית הספר מתרוקן לאיטו ובדרך כלל אני מתיישב על מדרגות הבטון הגדולות והאפורות מול המגרש ושותה קפה. רק רוצה להישען על משהו רך, לישון ולא להיות. הילדים משחקים, מדברים, ונעלמים לאיטם אל הרחוב ואל הבניינים הארוכים והדוממים. השמש החיוורת נעלמת גם היא מאחורי ההר. בכל יום שעובר היא נעלמת מעט קודם. השמיים מקבלים גוון אפור וכתום של סתיו וקרירות נעימה מורגשת באוויר.

היום נמצאים על המגרש שלושה ילדים. שניים מכיתה ז', מחטיבת הביניים הסמוכה, והילד ההוא שכבר ראיתי לפני יומיים וניסיתי להכיר. נראה לי שהוא מכיתה ד' או אולי ה'. הוא נמוך ורזה מאוד, ועם זאת הוא נראה חזק וזריז. משהו בתנועות שלו מלחיץ ותוקפני. מרפק אחד שלו פצוע ומכוסה ביוד וגם הרגל מלאה בשריטות ישנות. הוא מתנהג כמו שד, רץ כאחוז דיבוק, מזיע, נוהם כמו חיה וצורח קללות ומילים לא מובנות בקול מפחיד ומאיים, לא קשור לגילו. עם עיניו הזועמות, שערו השחור והפרוע ועורו השזוף הוא מזכיר לי קצת דמות של ילד רחוב מברזיל, מהסרט "עיר האלוהים". הם משחקים איזה משחק שאני לא מכיר עם הכדור. הוא כועס על משהו ומקלל, ואז דוחף את אחד הילדים מכיתה ז'. הילד הגדול אומר לו, סָפי תירגע יא בן זונה אני אהרוג אותך בסוף, ונותן לו מכה חזקה על הראש. אחר כך שני הילדים הגדולים מחליפים כמה מילים ביניהם, יורקים לכיוון שלו, מרימים אבנים באיום ואז הולכים. הוא צורח לכיוונם מילים שאני לא מבין ופניו מעוותות מזעם ועלבון. הם חולפים לידי ולא מפנים אליי מבט. אני מפטיר להתראות והם לא מגיבים.

הילד הקטן ההוא שהם כינו ספי נשאר לבד על המגרש. מסתובב עם הכדור, בועט לשער, מקלל ואז מדבר לעצמו בלחש. מדי פעם הוא מוציא מהכיס טלפון שחור, גדול וחבוט, ומעיף עליו מבט. מתחיל כבר להחשיך. נהיה קר. הוא עם בגדי קיץ קצרים ומלוכלכים. נדמה לי עכשיו שכל יום הוא עם אותם הבגדים. אני חושב על לקום וללכת למגרש. אולי לשחק איתו? אין לי כוח ואני חושש מתגובתו. כואבים לי מאוד הגב והצוואר. אני יודע שכאב הראש יופיע עוד מעט. הבטן שורפת לי מארוחת הצהריים הגרועה. למרות הכול אני מצליח להזיז את עצמי, קם ממדרגות הבטון ומתקרב אליו. הוא מתעלם ממני ומתרחק מעט לכיוון השער.

אהלן. הכול בסדר? אתה רוצה לשחק?

שוב הוא מתעלם ממני בהפגנתיות.

אני מעיף אליו מבט. שערו השחור והמיוזע מסתיר את פניו. הוא נראה כך כמו חתול רחוב, חשדן ודרוך מאוד. אני מתקדם מעט, והוא מייד נסוג לאחור.

אולי אתה תבעט ואני אעמוד בשער?

הוא לא אומר כלום. אני מנסה את מזלי והולך לשער. הוא מעיף מבט לכיוון שלי. אני אומר: יאללה, תבעט, נראה אם...

אני לא מצליח להשלים את המשפט. הוא תופס את הכדור בידיים ורץ. בורח. בדרך הוא צועק: ביי יא נוּבּ פיסקה זין! ומגחך בלעג.

מה זה נוּבּ? מה זה פיסקה? מה זה נוב?

ילד חרא. עבודה חרא.

המשך הפרק בספר המלא