הספרייה האבודה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הספרייה האבודה

הספרייה האבודה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

"הדבר היחיד שאדם חייב לדעת הוא היכן הספרייה" - אלברט איינשטיין

לילה אחד צצה בעיירה הקטנה מרטינוויל ספרייה קטנה ומסתורית, שמוגנת על ידי חתול גדול כתום, ואוון בן ה-11 שולף ממדפיה שני ספרים בלויים מבלי לחשוד שהוא עומד בפני שינוי גדול.

בתוך זמן לא רב אוון וחברו הטוב רייף חושפים קשר בין אחד הספרים הישנים לבין אירוע מהעבר הרחוק שאיש מהמבוגרים לא רוצה לדבר עליו. השניים מתחילים לשאול שאלות, והתשובות שיגלו ישנו לא רק את עתידם, אלא גם את פני העיירה כולה.

הספרייה האבודה הוא סיפור על-זמני שעוסק בבחירת סוג החיים שהיינו רוצים לחיות ובכוחו של ספר טוב לעצב אותם, מאת צמד הסופרות עטורות הפרסים רבקה סטד ו-ונדי מס

פרק ראשון

1
מורטימר

מורטימר חיכה על רצפת האבן הקרירה של המרתף מול דלת עכברים מספר ארבע, גופו הפרוותי והכתום מתפרש על פני שטח גדול ככל האפשר. כפותיו היו מושטות קדימה, כאילו ניסה לתפוס אבטיח.

מורטימר חשב שבספרים תמיד טועים לגבי חתולים. בספרים חתולים הם בדרך כלל מתנשאים ולפעמים אפילו אדישים, כאילו אין להם רגשות בכלל.

גם לחתולים יש לב.

רגשות, אמר הלב שלו.

למורטימר היו הרבה רגשות. אבל לא היו לו הרבה מילים.

עכברים היו הרבה יותר טובים ממנו במילים. עכברים דיברו הרבה.

הפעמון שעל גג עיריית מרטינוויל התחיל לצלצל, כמו בכל יום בשעה שש בערב. קולות הגירוד מאחורי הדלת הלכו והתגברו. תכף ייכנס לפה עכבר.

"תפוחים!" הוא שמע קול חלש אומר. "אני מריח תפוחים!"

ומאחורי הקול נשמעו מלמולים נרגשים.

הנה הם באים, חשב לעצמו מורטימר. הוא ניסה לחייך בעדינות כשהעכבר הראשון הגיח מהחור, ניער מעליו לכלוך ונסורת ודיבר, כמו תמיד.

"מה זה, חתול?"

עכבר נוסף הופיע. "איזה מין מקום נוראי זה, עם חתול אכזרי שעומד ליד הדלת? זה בטח חלום רע!"

עכבר שלישי הגיח מהחור. מורטימר ידע שעכברים מסתובבים בחבורות בדרך כלל.

"ברוכים הבאים!" אמר מורטימר. הוא העיף מבט מתוח לעבר ארגז תפוחי האדמה. בשבוע שעבר הצליח עכבר אחד לקפוץ לתוכו. מורטימר היה צריך לחכות לו בלי לזוז מתחת למדרגות כמעט שלוש שעות.

"בואו אחרי בבקשה, עכברים." מורטימר ניסה להישמע עליז. "זאת הדרך החוצה."

"אבל הרגע נכנסנו פנימה!" יילל אחד מהם.

בעזרת זרועותיו המושטות כמו מגבים על שמשת מכונית כיוון אותם מורטימר לחור עכבר קטן בפינה אחרת של המרתף (הידוע גם כדלת עכברים מספר שלוש). עכברים, הוא למד, לא אוהבים לצאת מאותו מקום שדרכו נכנסו.

"לחתול הנוראי יש כפות עם שש אצבעות! מפחיד נורא!"

"רגע, אולי החתול הזה הוא הזעפן עם שש האצבעות?"

החור, שלא היה רחוק מעגלת הספרים הישנה של הספרייה, הוביל החוצה, הרחק ממיס סקוֹגין, מהתפוחים ומהגבינה של מר בְּרוֹק. ומארגז תפוחי האדמה.

"ועכשיו אנחנו אמורים לצאת בחזרה אל הקור?"

אבל אחרי שראו את מורטימר ואת כפותיו הגדולות הצטופפו השלושה סביב חור העכבר וניסו לצאת כמה שיותר מהר.

"לא קר," אמר מורטימר. "עכשיו קיץ. אבל תיזהרו. מהעבר השני של הדלת הזאת יש כביש. ומכוניות. אבל הכול בסדר!"

"תודה באמת!" אמר אחד מהם. "תודה רבה על כלום, זעפן!" ואז הוא נעלם דרך החור.

"ודרך אגב, שום דבר לא בסדר," הוסיפה העכברה האחרונה. "אני מאוד רעבה!" אבל היא לא הפסיקה להסתכל על כפותיו של מורטימר (באמת היו לו שש אצבעות בכל כפה), נסוגה אחורה ונדחקה החוצה דרך החור.

"אני מצטער," אמר מורטימר. "תמשיכו לזוז בבקשה. אני מצטער."

"חתולים אף פעם לא מצטערים," אמרה העכברה, רגע לפני שנעלמה אל תוך הלילה. "כולם יודעים שלחתולים אין רגשות."

מורטימר שתק. לא היה טעם לענות כי הם עזבו. הוא הצמיד את עינו אל החור הקטן והסתכל החוצה כדי לוודא שכולם חצו את הכביש בבטחה. "להתראות," לחש. "להתראות ובהצלחה."

מיס סקוגין לא סבלה עכברים. מורטימר כבר הבין שהוא לא יכול לעצור אותם מלהיכנס דרך חורי העכברים (הוא מִספר אותם בקפידה — דלתות עכברים אחת עד חמש). העכברים נכנסו בכל השנים שבהן גר בבית והוא לא היה יכול לעשות כלום חוץ מלהוביל אותם בעדינות בחזרה החוצה. הוא למד לזהות את קולות הגירוד שלהם ותמיד היה מוכן לפגוש אותם ליד הדלת ולכוון אותם אל היציאה הכי קרובה.

מורטימר חשב שהוא לא טוב עם מילים אבל השמיעה שלו היתה מצוינת.

 

הוא ניסה לסדר את המרתף. העכברים — שהתרוצצו במהירות, כהרגלם — נתקלו בדברים.

הערב נפלו שלושה תפוחים ממדף גבוה ורעוע. גם עם עשרים וארבע אצבעות מורטימר לא הצליח להרים תפוחים. אבל הוא כן הצליח לגלגל אותם למקום סמוך למדרגות, שבו אֵל תוכל בוודאי לראות אותם מיד. הוא סידר אותם בשורה עבורה.

אולי הם לא חבולים מדי. ואולי היא תוכל להכין רסק תפוחים. שוב.

כשהמרתף היה מסודר ושקט הוא נשם נשימה עמוקה והתענג על ניחוח של מאפינס תפוחים שהגיע מהמטבח. אֵל אפתה, כמו שעשתה כמעט בכל יום ראשון. מבעד לאחד החלונות הקטנים והגבוהים במרתף הוא ראה את אור היום דועך. הוא נשם לרווחה ושמח.

ואז מבטו נפל על עגלת ספרי הספרייה הישנים. השמחה שלו השתתקה ורגשות אשם עטפו אותו כמו אחד החיבוקים של אֵל, שתמיד היו חזקים מדי.

זאת אשמתי, אמר הלב שלו בפעם המיליון. הכול קרה באשמתי.

הוא הסיט את המבט.

2
מורטימר

זמן קצר אחרי שהעכברים עזבו ירדה אֵל למטה. היא התעלמה מהתפוחים שסודרו בשבילה, התיישבה על רצפת המרתף ולא זזה כמעט שעה שלמה.

היא בהתה בעגלת הספרים.

זאת היתה הפעם הראשונה בעשרים שנה שאֵל עשתה את זה.

מורטימר תהה אם היא צריכה חיבוק, התקרב אליה ונעמד על אחת מכפות רגליה.

"אוי, חתול יקר!" היא אמרה וחיבקה אותו.

חזק מדי, חשב לעצמו מורטימר. אבל הוא לא התנגד.

 

כשאֵל התחילה לקחת ספרים מהעגלה ולסדר אותם בערימות על הרצפה סביבו מורטימר עצם את עיניו.

איזה ריח נפלא של ספרים, אמר הלב שלו.

הוא הרשה לעצמו לחשוב על הספרייה ועל חייו כגור חתולים.

מורטימר ואחותו פֵּּטוּניה אהבו מאוד את המשחקים שלהם.

"הבוס של הספרייה" היה המשחק האהוב על פטוניה. החוקים היו פשוטים: מי שמטפס למקום הכי גבוה הוא המנצח. מורטימר, עם עשרים וארבע האצבעות שלו, היה טוב בטיפוס, אבל הוא כמעט אף פעם לא ניצח. פטוניה טיפסה יותר גבוה ממנו. גם לה, בדיוק כמוהו, היו שש אצבעות בכל כפה. הוא עדיין זכר את הפנים שלה מחייכות אליו ממדפי הספרים הכי גבוהים בספרייה הישנה.

פעם אחת היא אפילו הצליחה לטפס על הדלתות הכחולות הגדולות של הספרייה, נזכר מורטימר, שעיניו עדיין היו עצומות.

פטוניה נראתה כמו כדור שלג יפהפה ומלא גאווה שם למעלה, ליד התקרה. כמו כדור שלג תקוע.

מיס סקוגין טיפסה על כיסא כדי להוריד אותה משם.

מורטימר הכי אהב את מיס סקוגין. החיבוקים שלה אף פעם לא היו חזקים מדי.

 

המחשבות השמחות האלה נקטעו על ידי אֵל.

"חתול יקר!" אֵל חיבקה את המחברת שלה. הוא ראה שהיא ציירה הרבה סימנים על עגלת הספרים והעמיסה עליה את כל הספרים. בערימה מרושלת.

הלחיים שלה היו סמוקות. "אנחנו חייבים להעיר את מיס סקוגין," היא אמרה. "אסור לנו לבזבז זמן."

הוא עלה אחריה במדרגות ואז חזר למרתף, הפעם עם מיס סקוגין שריחפה מאחוריהם בעייפות. "חלמתי חלום נהדר," אמרה מיס סקוגין לאֵל. "חלמתי שאני נמצאת בקולנוע! נדמה לי שזה היה בית הקולנוע שבגרנטוויל. יש להם פופקורן מעולה, חביבתי. את חייבת ללכת לשם."

אֵל דחפה לעברה צלחת של מאפינס תפוחים ואמרה, "יש לי תוכנית. אני צריכה שומר."

 

השחר כמעט עלה כשמורטימר הבין שאֵל ומיס סקוגין מתכוונות לדחוף את עגלת הספרים החוצה.

החוצה! הוא אמר לעצמו.

הן לוקחות אותה מפה! אמר הלב שלו.

מורטימר חשב שזה רעיון גרוע ואמר להן את זה עד שמיס סקוגין הצביעה עליו ואמרה לאֵל, "זכרת להאכיל את החתול היקר בערב? הוא מיילל די הרבה."

ואֵל אמרה, "האכלתי אותו. אולי סתם מתחשק לו לדבר."

זה ממש מתיש, חשב לעצמו מורטימר. חייבת להיות דרך אחרת. כי הוא לא רצה שעגלת הספרייה תלך לשום מקום. ואז, לפני שהספיק לחשוב על תוכנית, אֵל דחפה אותה לכיוון דלת המרתף ומיס סקוגין הלכה אחריה.

מה הוא אמור לעשות? העגלה העמוסה בספרים ישנים היתה הדבר היחיד שנשאר לו מביתו הראשון, הספרייה שלו. זה כל מה שנשאר מהזיכרונות הטובים שלו כגור חתולים ומפטוניה שלו.

הכול באשמתי, אמר הלב שלו.

ועכשיו הן כמעט הגיעו לדלת.

"תעצרו!" הוא קרא וזינק מהרצפה אל הספר שנח בראש הערימה שעל העגלה.

אבל העגלה המשיכה לזוז. גופו של מורטימר היה מורכב בעיקר מפרווה. הוא שקל רק ארבעה קילוגרם בערך.

אֵל צחקה. "יוצאים לדרך!"

מורטימר היה מתוסכל יותר מאי־פעם. אבל הוא הסתכל קדימה ולא זז ממקומו.

הספרייה שלי! אמר הלב שלו.

מה שנשאר ממנה, הוא הזכיר לעצמו.

 

בחוץ צפה מורטימר באֵל כורעת בחשיכה ומפרקת את עגלת הספרים.

הספרייה שלו פורקה לחלקים. הוא לא הצליח להגן עליה בסופו של דבר.

אֵל ניסרה. היא דפקה בפטיש. היא הדביקה.

הבטן של מורטימר התחילה לכאוב.

ואז היא הצביעה על חבילה עטופה במגבת במרחק כמה צעדים משם. "נחש מה יש פה?" היא שאלה את מורטימר.

"אל תשברי את הספרים," הוא אמר לה. "בבקשה אל תפגעי באף ספר."

"מיאו גם לך!" אמרה אֵל ומשכה אליה את החבילה העטופה במגבת.

הוא הסתכל עליה. לפעמים העובדה שהיא תמיד הניחה שאין לו מושג על מה היא מדברת, כשלמעשה היא זאת שלא הבינה אותו, עיצבנה אותו.

"דלתות!" היא אמרה ושלפה ריבוע קטן עשוי עץ וזכוכית מהחבילה העטופה.

הדבר שהיא החזיקה בידיים שלה נראה מוכר מאוד. ואז הוא הבין: הוא היה שייך לארון הקטן שמעל הכיור בבית. הדלתות של ארון הגבינה! היא הורידה את שתיהן מהצירים שלהן!

תיקון: היא הורידה גם את הצירים.

ועכשיו היא הוציאה מברג מאחד הכיסים בשמלה שלה.

הוא הלך לשבת עם מיס סקוגין. "יופי," היא אמרה. "אתה יכול לעזור לי להיות השומרת. תיילל פעמיים אם אתה רואה מישהו בא."

מורטימר נאנח. הוא קיווה שהם יוכלו לחזור הביתה בקרוב.

 

השמים התחילו להתבהר כשאֵל סיימה את הספרייה הקטנה שלה עם הדלתות הגנובות של ארון הגבינות.

מורטימר היה עייף. הוא הלך הביתה אחרי מיס סקוגין ואֵל. אבל כשהגיע למרפסת שלהם הבין שהוא לא יכול להיכנס.

לא כשהספרייה שלי בחוץ, אמר הלב שלו.

מה שנשאר ממנה, הוא הזכיר לעצמו.

מורטימר הסתובב. הוא ירד במדרגות והתרחק.

הספרייה שלי עדיין צריכה אותי, אמר הלב שלו.

3
אוון

ביום שני האחרון של כיתה ה' "טיפס" אוון אל שביל העפר התלול שהוביל מביתו אל רחבת הדשא של מרטינוויל, שם נמצא בית הספר שלו.

הוא "טיפס" כי זאת היתה בעיקר גבעה ארוכה אחת.

4
אֵל

רק רגע. (הייתי אומרת "תן לי יד" אבל שנינו יודעים שזה בלתי אפשרי).

המבט של הסיפור נדד. הוא עזב את מורטימר החתול עם שש האצבעות והתמקד עכשיו באוון, תלמיד בכיתה ה'.

יש אנשים שלא סובלים את זה.

אבל אוון ומורטימר גרים באותה עיר. והדרכים שלהם עומדות להצטלב. לרגע.

גם אני גרה במרטינוויל. שם כל זה קורה.

זה יישמע הגיוני. בקרוב.

 

5
שוב אוון

אוון ראה מולו את עץ המגנוליה וידע שהוא עבר את שלושת רבעי הדרך לבית הספר. הוא הציץ בשעונו. הוא רץ חלק מהדרך וכך הרוויח חמש דקות פנויות. אוון אהב מאוד לפנות לעצמו זמן ואז לבלות אותו איך שמתחשק לו.

הוא נשען על גזע העץ והסתכל על הגבעה שעליה טיפס הרגע. זה היה החלק "הפחות יפה" של מרטינוויל: שביל עפר, בלי מדרכות ובלי פנסי רחוב. בעיניו של אוון זה היה החלק הכי יפה בעיירה כי היו בו הרבה עצים ושמים. ועכשיו הקיץ כמעט הגיע והכול היה מכוסה בירוק חדש ובוהק. (באביב השביל של אוון היה מכוסה בוץ בדרך כלל והוא אהב אותו קצת פחות).

הוא הוציא שני תפוחים ואת היומן מהילקוט שלו.

התפוחים לא היו "תפוחים מהחנות". הם לא הבריקו, גם אחרי שניגב אותם הרבה זמן. הם נקטפו מעצי התפוח שהסבתא רבתא של אבא שלו נטעה מאחורי הבית שלהם או משהו כזה. התפוחים הלא־מבריקים היו גבשושיים ודי קטנים, ולכן לאוון היו שניים.

לפעמים בקפטריה ילדים היו אומרים "איכס!" כשראו את התפוחים של אוון, ולכן הוא אהב לאכול אותם לפני תחילת הלימודים. היה להם טעם מעולה.

אוון מצא את העט שלו, פתח את היומן בעמוד חדש וחיכה שיצוץ במוחו רעיון. מר אוניל אמר שהם יכולים לכתוב על כל נושא שעולה בדעתם. אבל הם היו אמורים לכתוב משהו כל יום.

הוא חיכה. אבל לא עלה במוחו שום רעיון.

במקום זאת הוא חשב על מר וַנדֶרבּילט — שהיה איש עסקים שהופיע על המרפסת הקדמית בבית של אוון לפני ארוחת הבוקר ודרש מאביו החזר כספי.

"מה עשית, שלחת אותם לנופש של כמה ימים?" הוא צעק מבעד לדלת הרשת שהפרידה בין המרפסת למטבח. "היית אמור להרוג אותם!"

העכברים בבית שלו חזרו שלושה ימים בלבד אחרי שאבא של אוון הדביר אותם כביכול. ועכשיו מר ונדרבילט אמר שהוא ישלם ל"מדביר אמיתי" שיעשה את העבודה.

"החזר כספי!" הוא צעק מבעד לדלת הרשת.

אביו של אוון התיישב אל השולחן וכתב למר ונדרבילט צ'ק.

האמת היא שאוון ידע שאבא שלו לא הרג שום עכבר. הוא לכד אותם בכלובים קטנים, הסיע אותם אל ההר ושם שיחרר אותם באזור מיוער.

"אני לא מבין למה הם לא נשארים שם. זה יער קטן ונחמד מאוד!" מילמל אבא של אוון אחרי שמר ונדרבילט עזב עם ההחזר הכספי שלו. "יש שם המון פירות יער ודברים כאלה."

"יותר מדי ינשופים?" ניחשה אמו של אוון.

אבא שלו הימהם בתגובה. ואז הוא ירד בכעס אל המשרד שלו שבמרתף.

ההורים שלו ניהלו את השיחה הזאת פעמים רבות בעבר.

הרבה אנשים באו לבקש החזר כספי.

אוון נשען על גזע העץ, בלע את חתיכת התפוח האחרונה והסתכל על העננים מטיילים בשמי התכלת הרכים. אלה היו ענני נוצה. אבא של אוון לימד אותו כמה דברים על עננים בטיולי הקמפינג שלהם.

הוא הניח את היומן שלו על ברכו הכפופה והתחיל לכתוב:

"ענני צירוס תמיד נמצאים גבוה בשמים. הם אף פעם לא נמוכים. אני חושב שהם נראים כמו נוצות, שיש להם טעם של שוקו חם ושיש להם ריח של תרסיס דוחה יתושים. ענני צירוס יכולים לנוע מהר מאוד".

הוא ידע שהוא לא יכול להריח עננים. אבל הם הזכירו לו טיולי קמפינג עם אבא שלו, כשהם ישבו ישיבה מזרחית על שקי השינה שלהם ושתו שוקו חם לארוחת בוקר. בועות של אבקת שוקו יבשה תמיד צפו למעלה ואוון ממש אהב את זה. הם היו מכינים דייסת שיבולת שועל באותם הספלים. ואז אבא שלו היה אומר, "בוא נלך למצוא שביל."

הוא לא כתב את כל זה. במקום זאת הוא זרק את ליבות התפוחים במורד הגבעה (זה לא נקרא ללכלך, אמר אביו תמיד, כי בעלי חיים ישמחו לאכול אותן), הכניס את היומן לילקוט שלו, קם על רגליו ועטה גלימה דמיונית.

אף אחד לא ידע על הגלימה. אבא של אוון "נתן" לו אותה כשהוא היה בגן והתקשה להיפרד ממנו בבקרים בכניסה, כמו שכולם אמורים לעשות.

אוון שמר את הגלימה הדמיונית הזאת עד היום. בדמיונו הוא ידע בדיוק איך היא היתה נראית אם היתה אמיתית: משולש לֶבֶד אדום שאליו קשורים שני חוטים. עכשיו היא היתה קטנה מדי, זה בטוח. אוון היה הילד הכי גבוה בשכבה שלו. והוא ממש אהב את בית הספר. אבל הוא גם אהב את הגלימה שלו.

הוא הציץ שוב בשעונו, הסתובב והתחיל לצעוד לכיוון בית הספר.

המשך הפרק בספר המלא

עוד על הספר

הספרייה האבודה ונדי מס, רבקה סטד

1
מורטימר

מורטימר חיכה על רצפת האבן הקרירה של המרתף מול דלת עכברים מספר ארבע, גופו הפרוותי והכתום מתפרש על פני שטח גדול ככל האפשר. כפותיו היו מושטות קדימה, כאילו ניסה לתפוס אבטיח.

מורטימר חשב שבספרים תמיד טועים לגבי חתולים. בספרים חתולים הם בדרך כלל מתנשאים ולפעמים אפילו אדישים, כאילו אין להם רגשות בכלל.

גם לחתולים יש לב.

רגשות, אמר הלב שלו.

למורטימר היו הרבה רגשות. אבל לא היו לו הרבה מילים.

עכברים היו הרבה יותר טובים ממנו במילים. עכברים דיברו הרבה.

הפעמון שעל גג עיריית מרטינוויל התחיל לצלצל, כמו בכל יום בשעה שש בערב. קולות הגירוד מאחורי הדלת הלכו והתגברו. תכף ייכנס לפה עכבר.

"תפוחים!" הוא שמע קול חלש אומר. "אני מריח תפוחים!"

ומאחורי הקול נשמעו מלמולים נרגשים.

הנה הם באים, חשב לעצמו מורטימר. הוא ניסה לחייך בעדינות כשהעכבר הראשון הגיח מהחור, ניער מעליו לכלוך ונסורת ודיבר, כמו תמיד.

"מה זה, חתול?"

עכבר נוסף הופיע. "איזה מין מקום נוראי זה, עם חתול אכזרי שעומד ליד הדלת? זה בטח חלום רע!"

עכבר שלישי הגיח מהחור. מורטימר ידע שעכברים מסתובבים בחבורות בדרך כלל.

"ברוכים הבאים!" אמר מורטימר. הוא העיף מבט מתוח לעבר ארגז תפוחי האדמה. בשבוע שעבר הצליח עכבר אחד לקפוץ לתוכו. מורטימר היה צריך לחכות לו בלי לזוז מתחת למדרגות כמעט שלוש שעות.

"בואו אחרי בבקשה, עכברים." מורטימר ניסה להישמע עליז. "זאת הדרך החוצה."

"אבל הרגע נכנסנו פנימה!" יילל אחד מהם.

בעזרת זרועותיו המושטות כמו מגבים על שמשת מכונית כיוון אותם מורטימר לחור עכבר קטן בפינה אחרת של המרתף (הידוע גם כדלת עכברים מספר שלוש). עכברים, הוא למד, לא אוהבים לצאת מאותו מקום שדרכו נכנסו.

"לחתול הנוראי יש כפות עם שש אצבעות! מפחיד נורא!"

"רגע, אולי החתול הזה הוא הזעפן עם שש האצבעות?"

החור, שלא היה רחוק מעגלת הספרים הישנה של הספרייה, הוביל החוצה, הרחק ממיס סקוֹגין, מהתפוחים ומהגבינה של מר בְּרוֹק. ומארגז תפוחי האדמה.

"ועכשיו אנחנו אמורים לצאת בחזרה אל הקור?"

אבל אחרי שראו את מורטימר ואת כפותיו הגדולות הצטופפו השלושה סביב חור העכבר וניסו לצאת כמה שיותר מהר.

"לא קר," אמר מורטימר. "עכשיו קיץ. אבל תיזהרו. מהעבר השני של הדלת הזאת יש כביש. ומכוניות. אבל הכול בסדר!"

"תודה באמת!" אמר אחד מהם. "תודה רבה על כלום, זעפן!" ואז הוא נעלם דרך החור.

"ודרך אגב, שום דבר לא בסדר," הוסיפה העכברה האחרונה. "אני מאוד רעבה!" אבל היא לא הפסיקה להסתכל על כפותיו של מורטימר (באמת היו לו שש אצבעות בכל כפה), נסוגה אחורה ונדחקה החוצה דרך החור.

"אני מצטער," אמר מורטימר. "תמשיכו לזוז בבקשה. אני מצטער."

"חתולים אף פעם לא מצטערים," אמרה העכברה, רגע לפני שנעלמה אל תוך הלילה. "כולם יודעים שלחתולים אין רגשות."

מורטימר שתק. לא היה טעם לענות כי הם עזבו. הוא הצמיד את עינו אל החור הקטן והסתכל החוצה כדי לוודא שכולם חצו את הכביש בבטחה. "להתראות," לחש. "להתראות ובהצלחה."

מיס סקוגין לא סבלה עכברים. מורטימר כבר הבין שהוא לא יכול לעצור אותם מלהיכנס דרך חורי העכברים (הוא מִספר אותם בקפידה — דלתות עכברים אחת עד חמש). העכברים נכנסו בכל השנים שבהן גר בבית והוא לא היה יכול לעשות כלום חוץ מלהוביל אותם בעדינות בחזרה החוצה. הוא למד לזהות את קולות הגירוד שלהם ותמיד היה מוכן לפגוש אותם ליד הדלת ולכוון אותם אל היציאה הכי קרובה.

מורטימר חשב שהוא לא טוב עם מילים אבל השמיעה שלו היתה מצוינת.

 

הוא ניסה לסדר את המרתף. העכברים — שהתרוצצו במהירות, כהרגלם — נתקלו בדברים.

הערב נפלו שלושה תפוחים ממדף גבוה ורעוע. גם עם עשרים וארבע אצבעות מורטימר לא הצליח להרים תפוחים. אבל הוא כן הצליח לגלגל אותם למקום סמוך למדרגות, שבו אֵל תוכל בוודאי לראות אותם מיד. הוא סידר אותם בשורה עבורה.

אולי הם לא חבולים מדי. ואולי היא תוכל להכין רסק תפוחים. שוב.

כשהמרתף היה מסודר ושקט הוא נשם נשימה עמוקה והתענג על ניחוח של מאפינס תפוחים שהגיע מהמטבח. אֵל אפתה, כמו שעשתה כמעט בכל יום ראשון. מבעד לאחד החלונות הקטנים והגבוהים במרתף הוא ראה את אור היום דועך. הוא נשם לרווחה ושמח.

ואז מבטו נפל על עגלת ספרי הספרייה הישנים. השמחה שלו השתתקה ורגשות אשם עטפו אותו כמו אחד החיבוקים של אֵל, שתמיד היו חזקים מדי.

זאת אשמתי, אמר הלב שלו בפעם המיליון. הכול קרה באשמתי.

הוא הסיט את המבט.

2
מורטימר

זמן קצר אחרי שהעכברים עזבו ירדה אֵל למטה. היא התעלמה מהתפוחים שסודרו בשבילה, התיישבה על רצפת המרתף ולא זזה כמעט שעה שלמה.

היא בהתה בעגלת הספרים.

זאת היתה הפעם הראשונה בעשרים שנה שאֵל עשתה את זה.

מורטימר תהה אם היא צריכה חיבוק, התקרב אליה ונעמד על אחת מכפות רגליה.

"אוי, חתול יקר!" היא אמרה וחיבקה אותו.

חזק מדי, חשב לעצמו מורטימר. אבל הוא לא התנגד.

 

כשאֵל התחילה לקחת ספרים מהעגלה ולסדר אותם בערימות על הרצפה סביבו מורטימר עצם את עיניו.

איזה ריח נפלא של ספרים, אמר הלב שלו.

הוא הרשה לעצמו לחשוב על הספרייה ועל חייו כגור חתולים.

מורטימר ואחותו פֵּּטוּניה אהבו מאוד את המשחקים שלהם.

"הבוס של הספרייה" היה המשחק האהוב על פטוניה. החוקים היו פשוטים: מי שמטפס למקום הכי גבוה הוא המנצח. מורטימר, עם עשרים וארבע האצבעות שלו, היה טוב בטיפוס, אבל הוא כמעט אף פעם לא ניצח. פטוניה טיפסה יותר גבוה ממנו. גם לה, בדיוק כמוהו, היו שש אצבעות בכל כפה. הוא עדיין זכר את הפנים שלה מחייכות אליו ממדפי הספרים הכי גבוהים בספרייה הישנה.

פעם אחת היא אפילו הצליחה לטפס על הדלתות הכחולות הגדולות של הספרייה, נזכר מורטימר, שעיניו עדיין היו עצומות.

פטוניה נראתה כמו כדור שלג יפהפה ומלא גאווה שם למעלה, ליד התקרה. כמו כדור שלג תקוע.

מיס סקוגין טיפסה על כיסא כדי להוריד אותה משם.

מורטימר הכי אהב את מיס סקוגין. החיבוקים שלה אף פעם לא היו חזקים מדי.

 

המחשבות השמחות האלה נקטעו על ידי אֵל.

"חתול יקר!" אֵל חיבקה את המחברת שלה. הוא ראה שהיא ציירה הרבה סימנים על עגלת הספרים והעמיסה עליה את כל הספרים. בערימה מרושלת.

הלחיים שלה היו סמוקות. "אנחנו חייבים להעיר את מיס סקוגין," היא אמרה. "אסור לנו לבזבז זמן."

הוא עלה אחריה במדרגות ואז חזר למרתף, הפעם עם מיס סקוגין שריחפה מאחוריהם בעייפות. "חלמתי חלום נהדר," אמרה מיס סקוגין לאֵל. "חלמתי שאני נמצאת בקולנוע! נדמה לי שזה היה בית הקולנוע שבגרנטוויל. יש להם פופקורן מעולה, חביבתי. את חייבת ללכת לשם."

אֵל דחפה לעברה צלחת של מאפינס תפוחים ואמרה, "יש לי תוכנית. אני צריכה שומר."

 

השחר כמעט עלה כשמורטימר הבין שאֵל ומיס סקוגין מתכוונות לדחוף את עגלת הספרים החוצה.

החוצה! הוא אמר לעצמו.

הן לוקחות אותה מפה! אמר הלב שלו.

מורטימר חשב שזה רעיון גרוע ואמר להן את זה עד שמיס סקוגין הצביעה עליו ואמרה לאֵל, "זכרת להאכיל את החתול היקר בערב? הוא מיילל די הרבה."

ואֵל אמרה, "האכלתי אותו. אולי סתם מתחשק לו לדבר."

זה ממש מתיש, חשב לעצמו מורטימר. חייבת להיות דרך אחרת. כי הוא לא רצה שעגלת הספרייה תלך לשום מקום. ואז, לפני שהספיק לחשוב על תוכנית, אֵל דחפה אותה לכיוון דלת המרתף ומיס סקוגין הלכה אחריה.

מה הוא אמור לעשות? העגלה העמוסה בספרים ישנים היתה הדבר היחיד שנשאר לו מביתו הראשון, הספרייה שלו. זה כל מה שנשאר מהזיכרונות הטובים שלו כגור חתולים ומפטוניה שלו.

הכול באשמתי, אמר הלב שלו.

ועכשיו הן כמעט הגיעו לדלת.

"תעצרו!" הוא קרא וזינק מהרצפה אל הספר שנח בראש הערימה שעל העגלה.

אבל העגלה המשיכה לזוז. גופו של מורטימר היה מורכב בעיקר מפרווה. הוא שקל רק ארבעה קילוגרם בערך.

אֵל צחקה. "יוצאים לדרך!"

מורטימר היה מתוסכל יותר מאי־פעם. אבל הוא הסתכל קדימה ולא זז ממקומו.

הספרייה שלי! אמר הלב שלו.

מה שנשאר ממנה, הוא הזכיר לעצמו.

 

בחוץ צפה מורטימר באֵל כורעת בחשיכה ומפרקת את עגלת הספרים.

הספרייה שלו פורקה לחלקים. הוא לא הצליח להגן עליה בסופו של דבר.

אֵל ניסרה. היא דפקה בפטיש. היא הדביקה.

הבטן של מורטימר התחילה לכאוב.

ואז היא הצביעה על חבילה עטופה במגבת במרחק כמה צעדים משם. "נחש מה יש פה?" היא שאלה את מורטימר.

"אל תשברי את הספרים," הוא אמר לה. "בבקשה אל תפגעי באף ספר."

"מיאו גם לך!" אמרה אֵל ומשכה אליה את החבילה העטופה במגבת.

הוא הסתכל עליה. לפעמים העובדה שהיא תמיד הניחה שאין לו מושג על מה היא מדברת, כשלמעשה היא זאת שלא הבינה אותו, עיצבנה אותו.

"דלתות!" היא אמרה ושלפה ריבוע קטן עשוי עץ וזכוכית מהחבילה העטופה.

הדבר שהיא החזיקה בידיים שלה נראה מוכר מאוד. ואז הוא הבין: הוא היה שייך לארון הקטן שמעל הכיור בבית. הדלתות של ארון הגבינה! היא הורידה את שתיהן מהצירים שלהן!

תיקון: היא הורידה גם את הצירים.

ועכשיו היא הוציאה מברג מאחד הכיסים בשמלה שלה.

הוא הלך לשבת עם מיס סקוגין. "יופי," היא אמרה. "אתה יכול לעזור לי להיות השומרת. תיילל פעמיים אם אתה רואה מישהו בא."

מורטימר נאנח. הוא קיווה שהם יוכלו לחזור הביתה בקרוב.

 

השמים התחילו להתבהר כשאֵל סיימה את הספרייה הקטנה שלה עם הדלתות הגנובות של ארון הגבינות.

מורטימר היה עייף. הוא הלך הביתה אחרי מיס סקוגין ואֵל. אבל כשהגיע למרפסת שלהם הבין שהוא לא יכול להיכנס.

לא כשהספרייה שלי בחוץ, אמר הלב שלו.

מה שנשאר ממנה, הוא הזכיר לעצמו.

מורטימר הסתובב. הוא ירד במדרגות והתרחק.

הספרייה שלי עדיין צריכה אותי, אמר הלב שלו.

3
אוון

ביום שני האחרון של כיתה ה' "טיפס" אוון אל שביל העפר התלול שהוביל מביתו אל רחבת הדשא של מרטינוויל, שם נמצא בית הספר שלו.

הוא "טיפס" כי זאת היתה בעיקר גבעה ארוכה אחת.

4
אֵל

רק רגע. (הייתי אומרת "תן לי יד" אבל שנינו יודעים שזה בלתי אפשרי).

המבט של הסיפור נדד. הוא עזב את מורטימר החתול עם שש האצבעות והתמקד עכשיו באוון, תלמיד בכיתה ה'.

יש אנשים שלא סובלים את זה.

אבל אוון ומורטימר גרים באותה עיר. והדרכים שלהם עומדות להצטלב. לרגע.

גם אני גרה במרטינוויל. שם כל זה קורה.

זה יישמע הגיוני. בקרוב.

 

5
שוב אוון

אוון ראה מולו את עץ המגנוליה וידע שהוא עבר את שלושת רבעי הדרך לבית הספר. הוא הציץ בשעונו. הוא רץ חלק מהדרך וכך הרוויח חמש דקות פנויות. אוון אהב מאוד לפנות לעצמו זמן ואז לבלות אותו איך שמתחשק לו.

הוא נשען על גזע העץ והסתכל על הגבעה שעליה טיפס הרגע. זה היה החלק "הפחות יפה" של מרטינוויל: שביל עפר, בלי מדרכות ובלי פנסי רחוב. בעיניו של אוון זה היה החלק הכי יפה בעיירה כי היו בו הרבה עצים ושמים. ועכשיו הקיץ כמעט הגיע והכול היה מכוסה בירוק חדש ובוהק. (באביב השביל של אוון היה מכוסה בוץ בדרך כלל והוא אהב אותו קצת פחות).

הוא הוציא שני תפוחים ואת היומן מהילקוט שלו.

התפוחים לא היו "תפוחים מהחנות". הם לא הבריקו, גם אחרי שניגב אותם הרבה זמן. הם נקטפו מעצי התפוח שהסבתא רבתא של אבא שלו נטעה מאחורי הבית שלהם או משהו כזה. התפוחים הלא־מבריקים היו גבשושיים ודי קטנים, ולכן לאוון היו שניים.

לפעמים בקפטריה ילדים היו אומרים "איכס!" כשראו את התפוחים של אוון, ולכן הוא אהב לאכול אותם לפני תחילת הלימודים. היה להם טעם מעולה.

אוון מצא את העט שלו, פתח את היומן בעמוד חדש וחיכה שיצוץ במוחו רעיון. מר אוניל אמר שהם יכולים לכתוב על כל נושא שעולה בדעתם. אבל הם היו אמורים לכתוב משהו כל יום.

הוא חיכה. אבל לא עלה במוחו שום רעיון.

במקום זאת הוא חשב על מר וַנדֶרבּילט — שהיה איש עסקים שהופיע על המרפסת הקדמית בבית של אוון לפני ארוחת הבוקר ודרש מאביו החזר כספי.

"מה עשית, שלחת אותם לנופש של כמה ימים?" הוא צעק מבעד לדלת הרשת שהפרידה בין המרפסת למטבח. "היית אמור להרוג אותם!"

העכברים בבית שלו חזרו שלושה ימים בלבד אחרי שאבא של אוון הדביר אותם כביכול. ועכשיו מר ונדרבילט אמר שהוא ישלם ל"מדביר אמיתי" שיעשה את העבודה.

"החזר כספי!" הוא צעק מבעד לדלת הרשת.

אביו של אוון התיישב אל השולחן וכתב למר ונדרבילט צ'ק.

האמת היא שאוון ידע שאבא שלו לא הרג שום עכבר. הוא לכד אותם בכלובים קטנים, הסיע אותם אל ההר ושם שיחרר אותם באזור מיוער.

"אני לא מבין למה הם לא נשארים שם. זה יער קטן ונחמד מאוד!" מילמל אבא של אוון אחרי שמר ונדרבילט עזב עם ההחזר הכספי שלו. "יש שם המון פירות יער ודברים כאלה."

"יותר מדי ינשופים?" ניחשה אמו של אוון.

אבא שלו הימהם בתגובה. ואז הוא ירד בכעס אל המשרד שלו שבמרתף.

ההורים שלו ניהלו את השיחה הזאת פעמים רבות בעבר.

הרבה אנשים באו לבקש החזר כספי.

אוון נשען על גזע העץ, בלע את חתיכת התפוח האחרונה והסתכל על העננים מטיילים בשמי התכלת הרכים. אלה היו ענני נוצה. אבא של אוון לימד אותו כמה דברים על עננים בטיולי הקמפינג שלהם.

הוא הניח את היומן שלו על ברכו הכפופה והתחיל לכתוב:

"ענני צירוס תמיד נמצאים גבוה בשמים. הם אף פעם לא נמוכים. אני חושב שהם נראים כמו נוצות, שיש להם טעם של שוקו חם ושיש להם ריח של תרסיס דוחה יתושים. ענני צירוס יכולים לנוע מהר מאוד".

הוא ידע שהוא לא יכול להריח עננים. אבל הם הזכירו לו טיולי קמפינג עם אבא שלו, כשהם ישבו ישיבה מזרחית על שקי השינה שלהם ושתו שוקו חם לארוחת בוקר. בועות של אבקת שוקו יבשה תמיד צפו למעלה ואוון ממש אהב את זה. הם היו מכינים דייסת שיבולת שועל באותם הספלים. ואז אבא שלו היה אומר, "בוא נלך למצוא שביל."

הוא לא כתב את כל זה. במקום זאת הוא זרק את ליבות התפוחים במורד הגבעה (זה לא נקרא ללכלך, אמר אביו תמיד, כי בעלי חיים ישמחו לאכול אותן), הכניס את היומן לילקוט שלו, קם על רגליו ועטה גלימה דמיונית.

אף אחד לא ידע על הגלימה. אבא של אוון "נתן" לו אותה כשהוא היה בגן והתקשה להיפרד ממנו בבקרים בכניסה, כמו שכולם אמורים לעשות.

אוון שמר את הגלימה הדמיונית הזאת עד היום. בדמיונו הוא ידע בדיוק איך היא היתה נראית אם היתה אמיתית: משולש לֶבֶד אדום שאליו קשורים שני חוטים. עכשיו היא היתה קטנה מדי, זה בטוח. אוון היה הילד הכי גבוה בשכבה שלו. והוא ממש אהב את בית הספר. אבל הוא גם אהב את הגלימה שלו.

הוא הציץ שוב בשעונו, הסתובב והתחיל לצעוד לכיוון בית הספר.

המשך הפרק בספר המלא