מה הסיפור: מהדורה דיגיטלית לספר מלפני כעשור, העוקב אחר התפתחותו של מקצוע הסיעוד בישראל, עוד מלפני קום המדינה.
קל/ כבד: כבד ממש.
למה כן: מיהם האנשים האלה, שמקדישים את חייהם לאחרים בעבודות הקשות ביותר, בין השאר כאחיות ואחים בבתי חולים.
למה לא: לא בטוח שהעבודה הזו מתגמלת.
השורה התחתונה: זה ספר חשוב מאוד לקריאה עבור מי שרואה בסיעוד סוג של ייעוד לחיים – האם אתם מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בלהיות גיבורים.
רן בן נון ההמלצה היומית 18/11/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
פתח דבר
הספר נועד לכל אדם המכבד את האחים והאחיות ומבקש לנתב מעט את סקרנותו לעבר עבודתם בישראל.1 כמו כן נועד הספר להרחיב את התובנות של אחיות בוגרות על כברת הדרך המקצועית שעברו. הספר נועד גם לאנשים צעירים מתוך מעגלי הסיעוד או מחוץ להם המתלבטים ובוחנים את עתידם ואת מידת התאמתם למקצוע שבו בחרו או יבחרו ואת השתלבותם בו מזווית הראייה של ייעוד והזדהות, הכרת מסורות ורבדים של העבר וההווה והוקרת פורצי דרך של המקצוע.
הסיעוד מתפרש על קשת רחבה של עיסוקים. מאנשי הסיעוד מצפים בין השאר שיביאו לשינוי באורחות החיים של אנשים, בין אם הם 'בריאים' ובין אם הם חולים כרוניים, כלומר שידאגו לצרכים ארוכי הטווח. מצד אחר מצפים מהם שידאגו לצרכים הדחופים, ובעיקר שידעו להציל חיי אדם על בסיס ידע, כגון זה שהמוח ניזוק לאחר מספר דקות ללא חמצן לכן יש לפעול במהירות מרבית לשם הזרמתו מחדש לרקמות אלה.
כותרת הספר 'לצדך בדרך', פרקים בתולדות הסיעוד הישראלי 2012-1936, נולדה בהשראת הראיון עם ד.ג.. ואכן אחיות ואחים מקדישים את מיומנותם, את כישוריהם ואת אנושיותם למען האדם מן החודשים שלפני לידתו ועד יום מותו. הסיעוד מלווה את היחיד לאורך חייו, ויותר מכול ברגעים הבלתי נשכחים. אנשי הסיעוד מוכנים לעמוד לצדו בדרך, במעלותיה, בפיתוליה ובעיקר במורדותיה.
המונח סיעוד נגזר מן השורש סע"ד, שבמקורותינו הקדומים נגזרים ממנו פעלים ושמות שהוראתם עזרה ותמיכה הן בהקשר של סיוע הנובע מעוצמתו ומחסדו של אלוהים לשם מילוי צרכים ראשוניים כגון האכלה הן בהקשר של הצלה בשעת משבר ואסון: 'ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל־עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל־מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ' (תהילים מא, ד), אִם־אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּך ה' יִסְעָדֵנִי (תהילים צד, יח); ובמשנה: '[...] ותינוק שאין בו דעת. האשה מסעדתו [...]' (פרה יב, י).2
ספר זה מסרטט קווים בולטים בסיפורו של הסיעוד הישראלי, בימי המנדט הבריטי אך בעיקר בשנות המדינה, תוך כדי הדגשת זווית הראייה של אחיות הסתדרות מדיצינית הדסה (בקיצור: הדסה). מאפייני הסיעוד של הדסה נבעו הן מהיותו בין המובילים בתחומו בארץ הן מהיותו בבחינת מקרה מבחן של הסיעוד בארץ. הספר עוסק בסיעוד כמקצוע ובדמויות אשר רובן מילאו בו תפקידים מובילים ובעלי ייחוד. הוא בוחן צדדים שונים של התנהלות הסיעוד ועיצוב הגבולות בין הסיעוד לרפואה, בכלל זה העברת סמכויות של הרפואה אל הסיעוד, במיוחד בהקשר של התערבויות שהולכות ומאבדות את מורכבותן, שכן ביצוע פעולות פשוטות ונטולות יוקרה בתחום הרפואה עלול לפגוע במעמדו הפרופסיונלי של מקצוע זה, בעוד הסיעוד מקבלן על פי רוב בברכה.
כיצד התרחשו שינויים וכיצד יושמו יוזמות חדשות בסיעוד הישראלי? איך נקלטו בו השפעות בין־לאומיות? אילו הלכי רוח ואירועים הטביעו את חותמם עליו ומה אפיין את תפיסותיהם ואת התנהגותם של האנשים המובילים שפעלו למענו של ה'שטח' הכאוב ורווי הסבל שהוא סביבתו הטבעית של הסיעוד? מחקר היסטורי זה מבקש לספק מענה לשאלות אלו ואחרות תוך כדי שימוש בפיסות מידע אותנטיות.
שישים וחמישה סיפורים אישיים המלווים במגוון מסמכים כתובים מן הארכיון ומן הספרות המחקרית והספרות היפה נשזרו בספר. סיפורים אלו מעצבים ומשמרים פרקים נבחרים בתולדות הסיעוד בישראל. ניתוח זהיר וביקורתי של תמלילי שישים וחמישה הראיונות אפשר לי התבוננות ברכיבים מעולמן המקצועי הפנימי של אחיות וזיהוי מאפיינים של פעילותן. במהלך הכתיבה עמדה לנגד עיניי 'סכנת' הסובייקטיביות, כלומר ההכרה שבכל ריאיון וריאיון יש לבחון במשנה קפדנות את מידת ה'אמת' מחשש להטיות אישיות. הדברים נכתבו אפוא מפרספקטיבה קיבוצית, מקצועית וציבורית של אחיות ישראליות, שרבות מהן היו יוצאות דופן בתחומן, סירבו להצטרף אל ההוויה הקיימת ונאבקו לשנות סדרי עולם. הסיפורים חושפים טפח מחייהן המקצועיים של נשים אשר נשענו בראש ובראשונה על עצמן, שקלו אפשרויות והזדמנויות אשר עמדו בפניהן וקיבלו החלטות שהובילו אותן הלאה. סקירת תקופה של שבעים ושש שנים על פי מגוון מקורות, תוך כדי שימוש בשיטות מחקר היסטוריות שהוחלו גם על העבר הקרוב, אפשרה לזהות מגמות בתחומי הסיעוד הישראלי, השואף למעמד של פרופסיה, בהקשר של תמורות חברתיות מקומיות ובין־לאומיות. החיבור משלב מחקר 'מיקרו' עם מחקר 'מאקרו' באשר לטווח העשייה בסיעוד, מעמד המקצוע ותשתיתו הרעיונית, השוזרת יחד אנושיות, אלטרואיזם, חתירה לצדק חברתי ובניית גשר לשלום.
החיבור כולל ביטויים של להט העשייה, של עצמאות, ומידה ניכרת של חופש בחיי אנשים, רובם צעירים, בתחומים בתוליים אשר שיוועו לנגיעתם. לצד תחושות של כעס ותסכול אשר לא נעדרו מפרקי ההיסטוריה, לוּו ההתבוננות, ההקשבה ועיבוד החומר, באמונה בחשיבות תפקידו של הסיעוד, בגאווה ובהתרוממות הרוח.
תודות מקרב לב נשלחות למרואיינות ולמרואיינים, אשר מתוך רצון טוב יצקו את תוכן עבודתם ואת רוחה למילים באותן שעות שיחה אתי במשרדיהם, במשרדי, בביתם או בבתי קפה. עשיתי כל מאמץ לשלב ולמזג את מגוון הדברים ששמעתי מפיהם ליריעה אחת המקיפה את תמציתם של מרב ההיבטים באופן בהיר ומעורר עניין. אני זוכרת את האחיות/המרואיינות אשר אינן עוד אתנו, ומקווה שכך הן היו רוצות לראות את דבריהן בכתב.
תודה לגב' יהודית שטיינר־פרויד, (לשעבר) מנהלת ודיקן משנה (סיעוד) של ביה"ס לסיעוד ע"ש ה. סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית ומורה, ולימים חברה קרובה. גב' שטיינר־פרויד ליוותה אותי והוסיפה שפע של מידע ותובנות בשלבים השונים של הצעידה בתחום ההיסטוריה של הסיעוד. אני מודה מקרב לב לגב' אורלי רותם־פיקר, (לשעבר) ראש אגף הסיעוד בהסתדרות מדיצינית הדסה, ולגב' עמליה שניידר, מנהלת שרותי הסיעוד בקריית הדסה, אשר אפשרו לי (במסגרת עבודתי כאחות בהדסה) לעסוק שנים אחדות בהיסטוריה של הסיעוד. בתקופה זו ערכתי ועיבדתי את רוב הראיונות. ההכרה בחשיבותו של הנושא מטעמה של הנהלת שירותי הסיעוד במרכז רפואי, ראויה לדעתי להערכה ייחודית.
מסגרת אקדמית, בה אני מלמדת משנת 2001, היא קרקע פורייה למחקר ולכתיבה. על פתיחות המעודדת גם עשייה בתחום מדעי הרוח, אני מודה מכל הלב לד"ר מירי רום, מנהלת ודיקן משנה (סיעוד) של ביה"ס לסיעוד ע"ש ה. סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים.
הוקרה ותודה לגב' יהודית שמש, העורכת של הספר אשר בסבלנות, בתבונה ובידע השכילה להעלות את הכתוב ככל האפשר. תודה עמוקה למר ישראל כרמל ולצוות הוצאת כרמל, במיוחד שירי רוזנפלד ומעין אל־און פדר, על הנכונות ועל העשייה למען הוצאת הספר לאור.
לכבודן של אחיות באשר הן העניקה האמנית מיכל רובנר בנדיבות לב את הזכות לשלב בכריכה יצירה שלה, המשקפת זווית ויזואלית הולמת לכותרת הספר לצִדך בדרך. על כך נתונה לה תודתי.
מילים של הודיה נשלחות גם לפרופ' ג'ואן ליינאו ולפרופ' ג'ין וולאן מאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, על הסיוע בהכנת הספר.
ולאישי, פרופ' ישראל ברטל, אני חשה הכרת תודה מיוחדת על ההשראה, ההכוונה ועל ההוויה של ההליכה בעקבותיו ועם זאת בשביל שלי.
הערות
1. בספר נעשה שימוש במילה 'אחיות' המכוונת גם ל'אחים' כיוון שעדיין רוב אנשי המקצוע הם נשים.
2. בעקבות הצעה לערך 'סיעוד' באנציקלופדיה העברית, מאת י. שטיינר־פרויד ור. רון (ללא ציון תאריך), ארכיון ביה"ס לסיעוד, הדסה. על המונח 'סיעוד' ראו גם להלן עמ' 246.
פרק ראשון
ההקשר המחקרי וההקשר ההיסטורי
מאפייני מחקר מבוסס ראיונות
החוקר בשנות האלפיים לא ימצא בארכיונים ציבוריים אלא מסמכים מעטים על הסיעוד מן הימים שאחרי קום המדינה ועד היום. מיעוט התיעוד שבכתב הביא להתפתחות שיטות של תיעוד בעל פה והוא עומד במרכזו של ספר זה. ביקשתי להעמיק ולהתבונן בהתפתחות תהליכים במקצוע הסיעוד באמצעות השיח הפנימי והרגיש. המלאכה נשענה על ניסיון מעשי ועל ידע תאורטי המתבסס על ספרות המחקר.3
חיבור זה נכתב בהשפעת סוגת התיעוד בעל פה המוכרת היום בעולם היסטוריה של הסיעוד. פטרישיה ד'אנטוניו (D’Antonio), מרצה באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה ועורכת כתב העת המוביל בתחום – Nursing History Review פרסמה ב־2010 ספר פרי עטה המביא גרסה מחודשת של קורות האחיות האמריקניות במאה התשע עשרה והעשרים. ד'אנטוניו הרחיבה ככל האפשר את שולי מחקרה, המשלב ניתוח על פי מסמכי ארכיון עם 'סיפורי חיים' של אחיות, וכך כתבה: 'כשמסיטים את נקודת המבט מן העבודה למשמעותה של העבודה, לחיי האחיות כפי שהתנהלו בתוך המשפחות ובקהילות, ולא פעם בזירה הלאומית הרחבה, רואים גם אפשרויות מהותיות הגלומות בעבודת הסיעוד ובערכה'.4
אולם שלא כמו ספרה של ד'אנטוניו, החיבור הנוכחי התמקד בחיי העבודה של אחיות בקונטקסט של הזמן, בלי להעניק תשומת לב ניכרת לחיי משפחותיהן ולרקע קהילותיהן.
גם כריסטיאן הלט (Hallet), מן המובילות בהיסטוריוניות של הסיעוד בבריטניה, שאפה להסיר את הלוט מעל פרקים נסתרים של קורות הסיעוד על בסיס הבעה אותנטית של אחיות. אלא שהלט עסקה באחיות בריטיות שפעלו בתקופת הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, ועל כן נשענה במידה רבה על מכתבים, יומנים ודיווח עצמי של אחיות משתתפות כעדות ראייה. החומרים האותנטיים העבירו לדברי הלט את חוויות עתות המלחמה ואת הכלת הטראומה, והמחישו את המציאות של עבודת האחיות בהן. בספרה היא הבהירה את יעדה באשר לאחיות: 'אני חוקרת את הדרכים שבאמצעותן הן העניקו משמעות לעבודתן'.5 הלט התמקדה בטענה שסוג זה של מחקר הלם את עשייתן של האחיות במלחמת העולם הראשונה כיוון שלא הייתה אפשרות למדוד את הישגיהן באופן כמותי. מדידה זאת, לדבריה, היא היריב הנצחי של הסיעוד משום שאי־אפשר להוכיח את יעילות עשייתן של האחיות באמצעות המחקר המדויק. הלט לא התייחסה לפעולות מצילות חיים, המשתקפות במספרים, אלא לאותה עשייה שלא התבצעה על פי תכתיב של הרופאים (כמייצגי המדע) אבל השפעתה המיטיבה על הפצועים הייתה מכרעת. לדבריה: ‘Creating the conditions in which a traumatized patient could bring himself together and sustain himself in a state of completeness was an achievement – and formed the highest goal of the service’.6
ברוח השאיפה לשקף אמתות המעריכות הישגים של אחיות ואינן מודדות אותם התמקדה עבודה זו בהיבטים של ראשוניות, ייחודיות והשפעה. לאוכלוסיית המחקר נבחרו מרואיינות וגם מרואיינים על פי קריטריונים אשר נקבעו מראש, אחיות ישראליות בולטות ומובילות, אחיות הדסה בתחומי התמחות ראשונים בארץ: בריאות הציבור, מיילדות וחדרי ניתוח, ובדגמי תפקיד של מומחיות בתחום הסיעוד; אחיות הדסה בעתות מצוקה בעיקר בתקופות של עליות לישראל וימי מלחמה, ופעולות במסגרת הסיוע למדינות זרות.
השפעות בריטיות ואמריקניות על הסיעוד בהדסה נבחנו בהקשר הרחב של ביטויי השינוי הנגרמים מהתפשטות כוחה הרך (soft power) של תרבות המערב, כלומר הפצתה בקרב הוויית המזרח, בניגוד להפעלת אמצעים מערביים מלחמתיים וכוחניים בפינות שונות של העולם.7
הראיונות, שישים וחמישה במספר, היו רובם של אחיות בוגרות ביה''ס, המכונה היום ביה''ס לסיעוד ע''ש ה. סאלד של הדסה והאוניברסיטה עברית בירושלים, או של אחיות שעבדו במוסדות הדסה. כל אלה נענו לפנייה לקחת חלק ביעדו של חיבור זה והקדישו מזמנן לריאיון, ואף הוסיפו מסמכים, תמונות וחפצים להשלמת תמונת העבר מצד אחד ולסרטוט קווי העת האחרונה מצד אחר.8 צעירת המרואיינים הייתה בשנות העשרים לחייה בעת עריכת הריאיון, והמבוגרות – היו בנות תשעים ומעלה (אחת מהן הגיעה להדסה ב־1936). רוב הראיונות נמשכו כשעתיים והתקיימו במהלך 2012-2006. תמליליהם מובאים כאן לאחר קבלת הסכמה של המרואיינים בכתב או בעל פה. לפנינו אפוא פסיפס של 'קורות אישיים', שהוא כעין מדגם מייצג מבחינת המסרים של הנשאלים, ברוח מסגרות המחקר ההיסטורי והאיכותני.9
הראיונות מתייחסים לתקופה שמתחילה בשנות העשרים של המאה העשרים ועד ימינו כלומר כתשעים שנה,10 שכן היו גם עדויות מכלי שני, בני/בנות משפחה שסיפרו על זיכרונות של אחיות (על אם ועל דודה) שהיו בוגרות המחזורים הראשונים של הדסה בשנות העשרים. אחת עשרה אחיות הלכו לעולמן מאז שהתחלתי באיסוף הנתונים. בקרב חלק מאלו המתקרבות לעשור העשירי של חייהן חלה הידרדרות וספק אם היום עדיין יכולתי לראיינן. כיוון הסקת המסקנות הוא מן הפרט אל הקבוצה או מן ה'מיקרו' אל ה'מאקרו'. אולם תהליכי ההסקה וההכללה היו זהירים.
התמזל מזלי ומידע משמעותי על עשייה ראשונית וייחודית הגיע אליי גם בריאיון של ש.מ., אחות אשר היגרה לפני כשבע עשרה שנה לארצות הברית ובאה לביקור בארץ. ש.מ., שהייתה ממארגני צוות ההחייאה הראשון בארץ וממייסדי ביה"ס להחייאה בהדסה (1997-1986), העירה: 'טוב שאת כותבת – כי זה יישאר גם לי, בזיכרונות שלי'.
כדי לשמור על פרטיותם של המרואיינים החלטתי לזהותם בראשי התיבות של שמותיהם בלבד אף שכולם הביעו את הסכמתם לפרסם את התמלילים, מתוך רצון להנציח את מפעלן של אחיות מוכרות ואנונימיות כאחת למען היחד: הסיעוד והחברה.
הפעם השמיעו הנשים את קולן אך גם גברים אחדים העלו כאן את סיפוריהם.11 לפנינו אפוא מסמך עשיר על העבר וההווה הנשען על אוסף ראיונות ועל תיעוד נלווה המאיר בעיקר את קורותיה של קבוצה מקצועית מגוונת אחת, 'קבוצת אחיות הדסה', כאחד מביטויי הסיעוד בישראל.
מה להיסטוריה בעולם הסיעוד?
יש הטוענים שהמדעים הניסויים מכתיבים את התקן של 'המחקר המדעי' וחקירה היסטורית מצויה מחוצה לו. אולם חלק ניכר מהרכיבים של המחקר ההיסטורי ובהם זיהוי תחום עניין, ניסוח שאלות, סקירת ספרות, איסוף ועיבוד נתונים וכתיבת הנרטיב כולל דיון ומסקנות דומים בעיקרם לרכיביו של כל מחקר אחר ועומדים בתקנים אקדמיים.
לא מעט מכשולים ודעות קדומות ניצבים בדרכו של חקר העבר בסיעוד. לדוגמה מסורות, טקסים ומיתוסים כשרידי עבר הקשורים לסיעוד עלולים להיות מוצגים בספרות המחקר באופן שלילי ונאיבי ואף כמעכבי הקדמה המדעית. עם זאת הם נדרשים להבנת ההקשר ותרבות העבר כדי שאפשר יהיה לעמוד על תהליכים שחייבו התמדה והביאו ליצירת שינויים וחידושים בהווה.12 מחקר היסטורי מסייע אם כן לעמוד על דינמיקה ועל כיוונים של תמורות הרלוונטיים לזמננו.13
בספרה Making Room in the Clinic: Nurse Practitioners and the Evolution of Modern Health Care, דנה ג'ולי פרמן (Fairman), העומדת בראש המרכז לחקר ההיסטוריה של הסיעוד באוניברסיטת פנסילבניה,14 בהתפתחות תפקיד ה־Nurse Practitioner (להלן NP) בארצות הברית משנות השישים. היא דנה בעיקר במשא ומתן של ה־NPs עם הרופאים ובמתח בין אלה לאלה באשר לעיצוב גבולות התפקיד. היא סבורה שמתוקף סמכותה כהיסטוריונית היה עליה להציע רעיונות והסברים נוספים של המציאות אשר יקדמו חשיבה מחודשת. וכך היא מעלה שאלה תרבותית: 'מדוע ובאילו טענות ניכסו להן קבוצות מקצועיות מסוימות, כגון רופאים, סמכות תרבותית אדירה שכזאת באשר לבריאות, והאם טענות אלה עדיין לגיטימיות, עדיין תקפות?'.15 שאלתה של פרמן נשאלת בעקבות התמורות בחברה ובתחלואה כגון ההזדקנות והעלייה בשכיחותן של המחלות והבעיות הכרוניות, לדוגמה השמנה. שינויים אלה הביאו לערעור הבסיס התרבותי של המאפיינים המונוליתיים של הסמכות העליונה של הרפואה גם מעבר לתחומי התמחותם 'האמתית' כגון זיהוי הקשר בין סימפטומים כדי לקבוע אבחנה. תפקיד ה־NP, טוענת פרמן, אינו תחליף לתפקיד הרופא. על אף החפיפה המסוימת בין תחומי עיסוקיהם, הוא שונה ממנו. לדבריה מחקרים העלו שטיפולים שביצעו NPs הצדיקו את המשך התבצעותם בדרך זו מבחינת בטיחות המטופל, הבטחת איכות הטיפול ועלותו (cost-effectiveness), והשאלה היא אם בכל עניין הנוגע לבריאות ולחולי בהווה דרושה אחריות של בעל הכשרה מעמיקה של רופא.16 גם בדיון בקידומן של ה־NPs מביעה פרמן את השקפת עולמה. עבורה לעיסוק בהיסטוריה של הסיעוד יש השלכות והשפעות על המציאות, והוא נועד להעצים את טיעוניה ואת מאבקה לחיזוק מעמדו של הסיעוד בהיותה חברה בוועדות העוסקות במדיניות שירותי הבריאות במסגרות ממשל שונות בארצות הברית. זו גם אחת התשובות לשאלה שנשאלה למעלה: 'מה להיסטוריה בעולם הסיעוד?'.
כעת אפשר להתמקד בפרשנויות ובחיפוש משמעויות הנשענות על בסיס של נתונים היסטוריים. סוזן קריימר (Cramer) כתבה שההיסטוריון כמוהו כארכאולוג, שאיננו מסתפק בשחזור מלא של קערה אלא מחפש את משמעות המבנה התרבותי שהיא עוצבה בו.17 הוא משחזר היבטים מייצגים של מציאות שלמה מחלקים מעטים שנותרו. ברברה מן־וול (Mann Wall), אף היא חוקרת אמריקנית מובילה בתחום ההיסטוריה של הסיעוד, מביאה דוגמה להיעדר נתונים ממשיים על הסיעוד במאה התשע עשרה. אין נתונים כאלה על מה שהאחיות 'באמת' עשו אז, אך יש מידע על דרכן 'להצדיק או להסביר את מעשיהן'. לדעתה כתיבתה ומעשיה של פלורנס נייטינגייל, אשר התמקדו בעבודת נשים, נגזרו מתפיסות של מוסר ומתאוריות רפואיות. היא נאבקה על מקומן של נשים בעולם העבודה החילוני של הגברים. הנזירות לעומתה בנו את המודל הסיעודי שלהן על חיקוי מעשיו של ישו כמטפל בסובלים, וכך עוצבה עבודתן כ'קדוֹשה' וכ'מכפרת'. השליחות הדתית העניקה להן חשיבות ולגיטימיות ומעמד סמכותי בתפקידיהן הפולחניים. למן־וול אין אפוא ספק שהנזירות הקתוליות ותלמידותיה של נייטינגייל אמנם טיפלו בדרך דומה בחולים ואף שילבו היבטים של אמונה בעשייה הסיעודית, אך נבדלו אלה מאלה במשמעות הדתית שהוענקה לעבודתן ובמסגרת האידאולוגית והאינטלקטואלית שהן פעלו בה.18
ההיסטוריוגרפיה בסיעוד היום, בראשית המאה העשרים ואחת, ביקורתית משהייתה בראשית המאה העשרים ועוסקת פחות בדמויות המופת המובילות ויותר בשאלות הנוגעות בין השאר בטכנולוגיה, בדת או בתפיסות הקושרות ידע עם כוח ובמקומו של הסיעוד בהייררכייה של מערכת הבריאות.
ג'אן ריד (Reed) ואיאן גראונד (Ground) דנו בגישה הפוסט־מודרניסטית בחקר קורות הסיעוד אשר יצאה נגד הגישות של המודרניזם שנבעו ממורשת הנאורות האירופית. הגישה המודרניסטית האמינה בהתקדמות החברה האנושית באמצעות המדע והניתוח הרציונלי ובחיפוש אמתות עמוקות ואוניברסליות. דוגמאות לאמתות אלה הן המרכסיזם, המדגיש את ההישענות של כוחות השוק על היבטים כלכליים, וחלק מתאוריית הפמיניזם המבוססת על טענת הדיכוי המובנה של נשים בחברה. הדוגלים בתפיסה הפוסט־מודרניסטית טוענים שהגישה המודרניסטית מעניקה 'זכויות יתר' לאמתות, לסיפור (narrative) ולשיח (discourse) מסוימים, אך יש חשיבות לבחינתם מחדש. כמו כן תיתכנה אמתות נוספות באשר להבנת העולם, כלומר אין בהכרח אמת מונוליתית אחת בהקשר זה. האמת היא רבת פנים ומבוססת גם על הבדלי תרבות, ואין לטעון שמי מבין הכותבים בתחום ההיסטוריה של הסיעוד אינו דובר אמת.19
המחקר ההיסטורי נבנה בין השאר על ניתוח טקסט (או ניתוח תוכן) על פי מושגים או תפיסות (concepts) וקטגוריות שמגלה בו החוקר.20 להקשר (context) של הטקסט מקום מרכזי המטשטש לעתים את הגבולות בין עובדות (facts) כמשתנים משפיעים העומדים בזכות עצמם לבין עובדות תלויות הקשר.21
'אין ייצוג יחיד של מציאות שאפשר למדוד על פיו את מידת הדיוק של ניתוח טקסטואלי'. זוהי הנחת יסוד בניתוח טקסטואלי שמציגה מן־וול כשהיא מצטטת את אלן מקי (McKee).22 בשונה ממחקר ניסויי, בניתוח טקסטואלי אי־אפשר להתבונן ישירות בהתרחשות, לפקח עליה, למדוד אותה ולשלוט בה. התרחשויות העבר אינן חוזרות במתכונות זהות, אך בחינתן עשויה לעורר דיון שבמהלכו ייערכו השוואות ויוסקו מסקנות באשר להוויה בת הזמן.
הלט צידדה ב'רלטיביזם אובייקטיבי' (objective relativism). ההיסטוריון הנוקט גישה זו אמור להיות מודע לאידאולוגיה שלו ואף להצהיר עליה, ועם זאת עליו לעשות צדק עם המשמעות שכותבי המקורות שהוא מתבסס עליהם במחקרו כיוונו אליה.23 ואכן הטקסט, בהיותו מוצר סופי, מייצג את תגובת החוקר, כלומר את הסינתזה של רעיונותיו ושל התשובות לשאלותיו שקיבל תוך כדי עיון במקורות הראשוניים והמשניים. כתיבת ההיסטוריה מביאה להעמקה ולהבנה נוספת באשר לתהליך המחקר, ועל פי ד'אנטוניו היא במהותה תהליך של בניית טיעון על סמך נתונים.24 המחקר אינו אמור להיות מדויק ולשקף כישרון ספרותי בלבד. עליו להיכתב בדרך נכונה ושיטתית הכוללת ליווי קפדני של הפניות להערות.25 תהליך הערכת המחקר תלוי במידה ניכרת בדרך שהנרטיב משלב בה את רכיבי המחקר ומציג אותם באופן משכנע ומתאים לקהל מגוון של קוראים.
על ההיסטוריוגרפיה של הסיעוד בעולם פורסמו מאמרים אחדים. אחת הסקירות המקיפות והמעודכנות היא של ד'אנטוניו, המופיעה בספרה האחרון.26 לדבריה הכתיבה ההיסטורית חולקה על פי מגמות ותחומים ובהם: התפיסה הרציונליסטית שנועדה לחזק את הזהות המקצועית ולהיות מקור לגאווה; הכתיבה הביקורתית מאסכולת ההיסטוריה החברתית המנתחת השפעות של מעמד, מגדר וגזע על הסיעוד, לדוגמה ראיית הסיעוד כמקצוע פסיבי וכפוף לרפואה; מגמות הדנות בעשייה הקלינית עצמה כגון התפתחות היחידות לטיפול נמרץ בארצות הברית, המכשור, סמכות רישום מרשמים רפואיים ועוד; תרומת מסדרי נזירות וחברות בקהילות דתיות לסיעוד; ביוגרפיות של אחיות בולטות וסוגת הכתיבה ההיסטורית על מוסדות בריאות וסיעוד מקומיים. מוכרת גם ההיסטוריוגרפיה של הסיעוד בהקשר הלאומי שלו. דוגמה לכך היא תפיסת מסדרי האחיות הנזירות בצרפת במאה התשע עשרה כיעד לפגיעה מצד הממשל הלאומי כדי להחלישם ולהסיר מעליו את האיום של הכנסייה הקתולית. דוגמה אחרת, מנוגדת לקודמתה – חיזוק ארגוני האחיות בגרמניה הנאצית דווקא מצד הממשל המרכזי כדי שיסייעו בהגשמת מטרות לאומניות.27
חלוצות חקר ההיסטוריה של הסיעוד בארץ הן לאה צוונגר28 ורבקה אדמס־סטוקלר,29 ובנות דור ההמשך (בעיקר בראשית דרכן): לאה קורן, דורית וייס, שרה שחף, מיכל מן, וכותבת שורות אלה.30 בחקר ההיסטוריה של הסיעוד בארץ־ישראל ובמדינת ישראל עוסקות גם חוקרות שאינן אחיות כגון שפרה שורץ, צפורה שחורי־רובין, שחלב סטולר־ליס ודפנה הירש.31 לעומתן יש אחיות אשר בכתיבתן ההיסטורית הרחיבו את תחומי הסיעוד אל עבר שירותי הבריאות ובהן חוה גולנדר,32 פנינה רומם ואסנת גלברט.33 חוקרות אחדות הקדישו פרקים ממחקריהן למיילדות ובהן ברכה גל ויערה בר־און, אלישבע באומגרטן וציפורה שחורי־רובין.34 מקום מיוחד יש למפעלה של יהודית שטיינר־פרויד לשימור מקורות בתולדות הסיעוד, תיעוד בכתב ובעל פה, הוראת ההיסטוריה של הסיעוד ופרסום מחקרים.35
הערות
3. לדוגמה לווינסון והרמן, ההיסטוריה של הסיעוד.
4. ד'אנטוניו, סיעוד אמריקני, עמ' 183.
5. הלט, הכלת טראומה, עמ' 10.
6. שם, עמ' 226.
7. אירווין, אחיות ללא גבולות, עמ' 82, 96.
8. ראו רשימת המרואיינים, להלן עמ' 333.
9. דוגמה לספרים אשר התבססו על תיעוד בעל פה בסיעוד: זלומס, טיפול בשעת משבר.
10. איסוף הנתונים נעשה בעיקר במסגרת תפקידי כמרכזת הנושא 'קורות הסיעוד בהדסה' (בשנים 2010-2006), מטעם הנהלת הסיעוד בהסתדרות מדיצינית הדסה (להלן ה.מ.ה.).
11. בישראל אושרה כניסת גברים לבתיה"ס לסיעוד בשנת 1950. כתב העת הדור, 12.1.1950, אצ"מ, 71/404S.
12. ברטל, יוצרים עבר, עמ' 5-4.
13. רפרטי, מחקר היסטורי, עמ' 168.
14. The Barbara Bates Center for the Study of the History of Nursing at the University of Pennsylvania School of Nursing, Philadelphia, PA
15. פרמן, פינוי מקום, עמ' 10.
16. שם, עמ' 194-190.
17. קריימר, אופי ההיסטוריה.
18. מן־וול, ניתוח טקסטואלי כשיטה, עמ' 237.
19. ריד וגראונד, פילוסופיה לסיעוד, עמ' 17, 141-140.
20. הולווי, א"ב של מחקר איכותני, עמ' 49.
21. ליינאו ורוורבי, מחשבות.
22. מן־וול, ניתוח טקסטואלי כשיטה, עמ' 229.
23. הלט, האמת על העבר, עמ' 150.
24. ד'אנטוניו, סוגיות רעיוניות, עמ' 21.
25. רישום נכון של ההפניה למקורות ארכיונים, כגון על פי המדריך: Publication Manual of the American Psychological Association, 6th ed., Washington D.C.: American Psychological Association 2010, pp. 214-213.
26. ד'אנטוניו, סיעוד אמריקני, עמ' 243-231.
27. שולטהייס, גופים ונפשות; סטפה, סיעוד במשטר טוטליטרי.
28. צוונגר, הכנת אחיות.
29. אדמס־סטוקלר, סיעוד בריאות הציבור.
30. קורן, הסיעוד בגטאות; וייס, הסיעוד בקרבות ירושלים; הנ"ל, הסיעוד במחנות; שחף, לעסוק בסיעוד; מן, הסיעוד בקיבוצי העמק; הנ"ל, שירותי הבריאות בקיבוצים.
31. שחורי־רובין ושורץ, הדסה; סטולר־ליס, קידום בריאות; הירש, חברה ומפקחת.
32. גולנדר ובריק, שליחות של חסד.
33. רומם, מלב"ן; גלברט, חולי נפש.
34. גל, המיילדות בתימן; בר־און, רואות את הנולד; באומגרטן, כך אומרות המיילדות; שחורי־רובין, וייטב אלוהים למיילדות.
35. אדמס־סטוקלר ושטיינר־פרוינד, הסתדרות האחיות בישראל.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
