חכמת נשים

הקדמה

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" נאמר לאחר בריאת האישה מצלעו של אדם (בראשית ב, כד).

"וְאֶל אִישֵׁך תְּשׁוּקָתֵך וְהוּא יִמְשָׁל בָּך" נאמר כעונש לחווה עקב אכילת התפוח.

אף אחת מאמירות אלו לא התקיימה במציאות התנ"כית.

בתקופת התנ"ך הנשים הן אלה שנאלצו לעזוב את משפחתן וללכת לבית הבעל שאביהן בחר עבורן. מסיבה זו לא התממש גם המשפט השני. לא תשוקה לגבר הייתה בילדה בת אחת־עשרה או שתים־עשרה לגבר המבוגר ממנה בשנים רבות ברוב המקרים, אלא פחד ממנו. תשוקת הגבר לאישה גרמה לו לקחת אותה, לא ללכת אחריה.

זה הבסיס לחברה הפטריארכלית בימי התנ"ך שבה הגבר מכתיב את מהלך חיי האישה מלידתה ועד למותה. החברה הזאת לקחה מהאישה לא רק את כוחה לגרום לגבר לדבוק בה ולעזוב את ביתו, אלא גם את תשוקתה אליו. מיניות האישה הפכה ממקור הנאה שבכוחו לפתות, למגמתית – לידת ילדים ושמירה על המשכיות שושלת הגבר המבטיחה את המשך קיומו של עם ישראל.

מיניות שאינה למטרות אלה נתפסה כמושחתת, והיא שיצרה את הפיצול בדמות האישה – אם ולילית.

גישה זו לאישה הולידה את רוב סיפורי התנ"ך על נשים, גם את הסיפורים על הנשים שעשו מעשים המנוגדים לרצון בעליהן או אביהן. האם היה עם ישראל קיים ללא שרה ורבקה? האם משה ודוד היו הופכים למנהיגינו הגדולים ללא יוכבד, מרים, בת פרעה ומיכל? האם שלמה היה נעשה למלך, בונה בית המקדש, אלמלא בת שבע?

מתוך גישה זו נוצרו גם הסיפורים על רחב, על יעל ועל אסתר המלכה, המעלים על נס אותה מיניות מפתה האסורה על בנות ישראל, ללמדנו כי המטרה מקדשת את האמצעים.

אך לעתים מספר לנו התנ"ך גם על נשים אחרות, נטולות מיניות. על דבורה הנביאה ששפטה את עם ישראל והצילה אותו מידי יבין מלך חצור. ועל נשים שידעו לסיים משברים שגברים יצרו, כמו האישה החכמה מאבל בית מעכה (המונעת את השמדת עירה במרד שבע בן בכרי בדוד), או האישה החכמה מתקוע (הנשלחת להשלים בין דוד לאבשלום).

אמנם מעשיהן של נשים אלו ואחרות מופיע כמעט תמיד בהקשר לגבר הנבחר, אך הם מעידים על חכמתן ואופיין שאפשרו להן להשפיע למרות המציאות החברתית שבה חיו.

התנ"ך ממקם את החכמה בלב "וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן [יְהוָה] חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה" (שמות לו, א).

שלמה מבקש מאלוהים "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּך לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּך לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע" (מלכים א ג, ט) ואלוהים נותן לו "לֵב חָכָם וְנָבוֹן". משלי מגדיר מיהו חכם: "חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע". איוב מגדיר חכמה באופן דומה: "הֵן יִרְאַת ד' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה". אמונה באל ומוסריות הן החכמה.

אך התנ"ך מתאר גם חכמה אחרת "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם... וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף... וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת־חָכְמָתוֹ". מלכת שבא שמעה על חכמתו ובאה לנסותו בחידות ושלמה ידע להשיב עליהן. מאפייני חכמת שלמה בעיני שומעיו הם ידע והיכולת לחשוב ולנתח – שכל.

מול חכמת הראש היודעת להבין, לנתח, להסיק מסקנות וליישם, שהיא חכמת המילים – מעמיד התנ"ך את החכמה האמיתית לתפיסתו – חכמת הלב האינטואיטיבית, הרגשית, הלא מילולית, זו שקדמה למילים (הרבה לפני שעסקו באינטליגנציה שכלית, ואינטליגנציה רגשית, העלה התנ"ך את שתי פניה של החכמה).

ה"חכמה" שהתנ"ך מייחס לנשים כישות מתוארת במשפט בספר משלי "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (שם יד א). "חכמות נשים" נאמר ברבים.

בתיאור האישה האידיאלית "אשת חיל" בספר משלי, בניית הבית מוצגת בשני מובנים. האחד הוא הקמת המשפחה, תפקידיה כאם וכאשת איש. השני הוא המובן הכלכלי שמתייחס ליכולתה לפרנס ולשמור על הבית. "אשת חיל" היא אישה פעלתנית ויוזמת, סוחרת ממולחת, אשת העולם הגדול "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא יד)". "זָמְמָה שָדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַּפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם" (שם טז), פִּיהָ פָּתְחָה בּחָכְמָה וְתוֹרַת־חֶסֶד עַל לְשוֹנָהּ, (שם כו). חכמתה היא חכמת הלב והשכל.

אך משמעותו של "בית" רחבה ועמוקה משני הפנים הללו. בית מבטא תחושת שייכות. בית הוא גם עם, ארץ, שפה ותרבות והביטוי "להרגיש בבית" מבטא זאת.

ייחוס חכמת בניית הבית לאישה מפקיד בידיה את התפקיד הראשוני והחשוב מכל־הישרדות, הנובעת מההמשכיות ומהשייכות שמקורן בתא המשפחתי שאותו היא בונה.

אין ספק כי אין בסיפורי התנ"ך ולו אישה אחת שעונה על כל מאפייני אשת החיל שלו. גם האישה היחידה, רות המואבייה, שהתנ"ך מכנה אותה "אשת חיל", אינה ממלאת את כל הדרישות. לכן התנ"ך מדבר על "חכמות נשים", לא על חכמתה של האישה הבודדת, אלא על חכמה הטבועה במין הנשי ובאה לידי ביטוי בכלל הנשים שהוא מעלה כפרטים על במתו. בחרתי לדון בכמה נשים שהתנ"ך מספר עליהן, נשים שהפכו לגיבורות יוצרות מיתוסים בתרבותנו, כדי להראות את חכמתן, חכמה שנבעה מיכולתן לראות נכוחה את המציאות, להיות מודעות לתחושותיהן ורצונותיהן, ולדעת לתמרן בין שני העולמות על מנת להשיג את המרב. כל אחת בדרכה נגעה במהויות אוניברסליות בחיי האישה – אימהות, משפחה, זכויות נשים והיעדרן, יחסי אב־בת, מיניות, אהבה, כוח, השפלה, נקמה והשלמה. רובן עשו זאת לא מתוך מחשבה קודמת או כמחאה. לא כוונה לצאת נגד האפליה המגדרית עמדה נוכח עיניהן, אלא הצורך לממש את ייעודן כנשים וכני אדם.

כל אחת מהנשים האלו מציגה בסיפורה פן אחר באישה כאדם. יחד הן יוצרות דמות מורכבת המבטאת את הקול הנשי על גווניו השונים למרות מגבלות תקופתן ותרבותן. קול נשי שלא השתנה לאורך ארבעת אלפים שנה, אך היה זקוק לאותן נשים חכמות כדי לבטאו.

פרק ראשון

שרה – לידת האימהות

מבוא

יש הרואים בשרה אמנו את האשמה בפילוג ובאיבה בין עם ישראל לבין בני ישמעאל וכועסים עליה בשל כך, ויש הרואים בה את האם האומללה שמתה בעקדת יצחק בנה ורחמים בלבם עליה. די לקרוא שניים מהשירים שנכתבו על שרה כדי לעמוד על עומק האמביוולנטיות שהיא מעוררת.

שירה של נאוה סמל "שרה שרה":

אל תגרשי את שפחתך הגר

אל תגרשי אל המדבר

שרה שרה

תני ליצחק תני לישמעאל

להיות אחים מאושרים,

שישחקו ויגדלו יחד

שיהיו חברים

מכאן עד סוף כל הדורות

שרה שרה

את תחסכי מאתנו המון צרות

מנגד עומד "שרי" של חוה יעקובר:

אלוהים ניסה את אברהם

לא את שרי

ואולי זו תמצית זכותה

של האישה

מי שברא את רחמה

ונתן בה את הכאב ואת הלידה

לא העז לנסות את מידת רחמיו

האם יוכל לעמוד בפני ייסוריה.

שני השירים מתייחסים לשרה כאם.

כבר השם "שרה" מבטא אמביוולנטיות. יש המפרשים אותו בעזרת הפועל ש.ר.ה שפירושו להיאבק, להילחם. מלאך אלוהים מסביר את השם "ישראל" שניתן ליעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְך כִּי אִם יִשְׂרָאֵל: כִּי־שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט). אחרים מייחסים אותו לשם העצם שר, שרה, הנובע מ"שררה" – כוח הסמכות, המעמד והשלטון. סיפור שרה הוא סיפורה של אם הנעזרת בכוח השררה במאבקה למען בנה.

המקרא מתאר את חוה כיולדת הראשונה "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן" (בראשית ד, א). אנו רואים בחוה את אמנו הגדולה, אם כל חי, למרות שאיננו יודעים דבר על רגשותיה האימהיים או על הקשר שלה לבניה. כשקין רוצח את הבל, היא יולדת ילד אחר במקומו "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (שם כה). חוה מייצגת את הפן הביולוגי של האימהות – לידה. היא ממשיכה את המין האנושי בדיוק כפי שעושה כל רבייה שמטרתה הישרדות.

תהליכי הישרדות ביולוגיים הם אבות היצרים רעב, צמא ומין והם שיצרו גם את הרגשות, ובראש וראשונה את הרגש החזק ביותר – האימהוּת, האהבה.

האימהות הופיעה לפני כ־150 מיליון שנה בד בבד עם המהפך שחל אצל צאצאי העופות והיונקים שהישרדותם הפכה לתלויה באחר. הצורך לגונן, להאכיל ולהתמסר, שנועד לשפר את סיכוייהם לשרוד, הוא בסיס האימהוּת.

ההסבר האבולוציוני־ביולוגי מייחס את היווצרות האימהות לשילוב של גורמים הנובעים מהתפתחות המוח לאורך האבולוציה. התפתחות זו יצרה את המערכת הלימבית האחראית לרגשות, את תאי הראי (המאפשרים לאדם לא רק חיקוי מוטורי או התנהגותי, אלא גם הזדהות רגשית ויכולת לחוש אמפתיה), את המוליכים העצביים דופאמין, נוראפינפרין וסרוטונין הקשורים לרגש האהבה ואת ההורמונים אוקסיטוצין ופרולקטין שהם בבסיס הצורך במגע והתקשרות.

כל אלה לא רק אפשרו את התהליך הביולוגי של ההתרבות, אלא העניקו לו ממד רגשי. הם היוצרים האמתיים של האימהוּת.

לדעתי ניתן לראות באימהוּת תהליך נפשי המקביל לתהליך הביולוגי־פיזיולוגי של היריון ולידה. היריון המסתיים בלידה הוא חידה. מדוע הרחם אינו דוחה גוף זר שמתפתח בו? זוהי שאלה שאין לה עדיין תשובה חד משמעית. מערכת החיסון מבוססת על דחיית כל מה שהגוף מזהה כ"לא אני", אך גוף האם אינו דוחה את העובר עם הגנים של האב המייצרים חלבונים הזרים לו. היריון הוא קבלה פיזית של גוף זר כ"אני". אימהוּת היא קבלת הנפש, ישות אחרת, כ"אני".

לאחר הלידה, הילד אינו ממשיך להיות "אני" בו העובר הוא חלק פיזי של האם. הוא גדל ומפתח לעצמו "אני" משלו שלעיתים זר לה מאוד. ה"אחר" הוא אותו חלק בילד הבונה את האני העצמאי שלו, הנפרד מזה של האם. לאורך כל התפתחותו הוא ימשיך לבנות ולהגדיל את החלק "האחר" הזה, אבל האם אינה דוחה אותו וממשיכה לחוש את הילד כחלק ממנה. אצל התינוק נוצר "אני" המפריד אותו מהאם, ואילו אצל האם מתרחב ה"אני" ומכיל בתוכו את האחר. בלידה אנו יולדות את ילדינו מגופנו החוצה, אך נפשית הם ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מאתנו.

יכולתה של אם לחוש את ילדה כ"אני" נובעת מהמשמעות שהילד נותן לחייה. הילד הוא המשך פיזיולוגי־ביולוגי של האם, הוא ההישרדות הביולוגית שלה. אך ילדיה מספקים לה מענה גם לצורך האנושי הבסיסי בשייכות. שייכות והמשכיות הם התשובה לפחד המוות של האדם המודע. האם מרחיבה את האני שלה על צאצאיה השונים ממנה כי הם התשובה לפחד המוות שלה.

כיוון שהעובר מתפתח בנקבה, האימהוּת נולדה בנקבות. האבהוּת הצעירה ממנה החלה רק עם בניית התא המשפחתי לפני כשלושה מיליון שנים. כיוון שהאבהוּת חסרה את הבסיס הפיזיולוגי הראשוני (היריון) היוצר שייכות וקיים באופן אימננטי באם, היה צורך לבנותו. השתתפות אבות בגידול ילדיהם היא תופעה חדשה יחסית (הקדימו אותנו בעניין זה הציפורים, הפינגווינים ואף סוגים אחדים של דגים, כגון אמנון). המאמץ, המסירות וההקרבה הנדרשים לטיפול יומיומי ומתמשך בילד, הם שהעמיקו את תחושת השייכות בקשר האבהי, והם המקטינים את ההבדלים בין אימהוּת לאבהוּת. התייחסותי לאימהוּת כוללת את האבהוּת.

שני פנים לאימהוּת הנובעות ממקורה – השייכות.

האחד הוא אהבה, מסירות, נתינה שאינה תלויה בדבר והקרבה עצמית למען הצאצא. הפן השני הוא תוקפנות ואכזריות חסרת גבול כלפי מי שמאיים עליו. די להסתכל בציפור המדדה ומציגה עצמה פצועת כנף וטרף קל, כדי להסיט אליה את הטורף המתקרב לגוזליה בקן. או לראות את הפילה מרימה באמצעות החדק את הגור הקטן שלה שרגליו עדיין אינן נושאות אותו, ואיך היא הופכת להר געש של הרס כשהוא מאוים. בצד הרכות כלפי הצאצא עומדת תוקפנות איומה כלפי מי שמאיים עליו. מדוגמאות פשוטות אלה ניתן להבין עד כמה עתיק ומושרש הוא רגש האימהוּת.

אצל רוב בעלי החיים מופנים המסירות, ההגנה, הטיפוח והאהבה אל השגר הנוכחי. החתולה מסורה לגוריה עד שהם גדלים ועוזבים אותה, ואילו אצל האדם התרחבה האימהוּת הן לרוחב והן לעומק. ההתפתחות לרוחב מתבטאת בכך שהאימהות מוכלת על כל הצאצאים. הורה אינו מפסיק להתמסר ולאהוב את ילדו הראשון כשנולד הילד השני. ההתרחבות לעומק מחילה את האימהוּת על צאצאי הילדים, הנכדים והנינים. אימהוּת והורוּת נמשכים לאורך כל חיי ההורים ומתייחסים לכל ילדיהם ולצאצאיהם.

בתנ"ך מפציעה האימהוּת כתשובה לפחדיו של האדם ולבדידותו מיד לאחר סיפור מגדל בבל – בסיפור משפחת אברם. לא חברה ומגדל מגנים על האדם אלא המשפחה. כדי שהתא המשפחתי ישרוד, הקשר בין מרכיביו צריך להיות בלתי ניתן לפירוק. האימהוּת היא הדבק שעליו בנויה המשפחה.

מופיע סיפור עקרותה של שרי

עד אברם מתוארת שרשרת הדורות בסגנון התנ"כי האופייני – זה הוליד את זה וזה הוליד את זה – רשימת הגברים המולידים. אך באברם נעצרת הרשימה ובמקום המשפט "ואברם הוליד את..." מופיע המשפט האומר כי נחור ואברם לקחו להם נשים, מופיעים שמות הנשים – שרי ומלכה, ובהמשך "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (בראשית יא, ל).

שרי היא הסיבה לאי יכולתו של הגבר (אברם) להוליד.

שאלות ותהיות אינן מתעוררות בדרך כלל מהמובן מאליו. הן מתעוררות כשהמובן מאליו לא קורה. עקרותה של שרה היא שבר פנימי, שבר שיצר בסיפורי המקרא את הכמיהה לילד הן בגבר והן באישה. כמיהה שפתחה את הלב והעלתה את נושא האימהוּת.

סיפור שרי הוא סיפור הפיכת אברם למייסד של שושלת העם היהודי. הקשיים ביצירת שושלת זו אינם של הגבר, הם של האישה שאתו. כשם שאדם לא היה מפר את מצוות אלוהים לולא חווה החטיאה אותו, כך גם הפעם, האשמה היא באישה. אלא שהולדת ילדים והמשכיות הן מטרות המין האנושי כולו ולשם כך נחוצה אישה. אם אינה יכולה ללדת, נדרשת התערבות אלוהית כדי להחזיר את הסדר על כנו. המשכיות שושלת אברם היא נס אלוהי המתקן את ה"קלקול" שבאישה. תיקון זה יצר את הקשר העמוק ביותר בין אלוהים לאישה שלשם מימוש תכלית חייה – האימהוּת – היא נזקקת לאל. רגשות האם לילדיה הם גם רגשות האל לילדיה־ילדיו. כך הפך האל ל"אבינו הגדול" ויחסו אלינו הוא יחס אב לבניו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*