צרור חיים

פתח דבר

מדי שנה, בערב יום הכיפורים, מתכנסים חברי גבעת חיים איחוד במועדון לערב "שירה חדשה" – אירוע אינטימי, המזמין את המשתתפים בו להיות בהקשבה פנימית לקולות ולזיכרונות שצפים מן העבר. מלחמת יום הכיפורים תמיד נמצאת שם, נעדרת־נוכחת, מכבידה בזיכרונותיה ובכאביה – אבל שתוקה. רק פה ושם התמלט במשך השנים איזה בדל סיפור, זיכרון שמיאן להישכח, שיר שהביא דמעות לעיניים.

בגבעת חיים שותקים את המלחמה ההיא כבר ארבעים שנה.

לפני עשרים וחמש שנים באתי לחיות במקום הזה. אינני בן הקיבוץ, לא התרוצצתי בין דשאיו, לא חוויתי את הלינה המשותפת, לא מדדתי סנדלים חדשים פעמיים בשנה אצל וילי הסנדלר, לא הייתי כאן בשנת 1973. אולי זה מה שאִפשר לי לחוש את ההימנעות, אולי מוטב לומר – הזהירות הזאת, בכל עוצמתה. כי שמונה נופלים זה כואב, ומר, ומפלח קרביים, וצריך ללכת בזהירות סביב הפצע, שלא להכאיב יתר על המידה.

אבל הסיפורים המעטים שבכל זאת הבקיעו את מעטה ההגנה עוררו בי רצון עז להכיר את הקיבוץ ההוא של תקופת המלחמה, לנסות ולהשלים לעצמי את הסיפורים הפרומים, את חלקי הפסיפס הקטועים, שלא התחברו לכלל תמונה. הרגשתי שטמון דבר מה חשוב בסיפור ההוא. כוחות רבים נחשפו אז, סיטואציות בלתי אפשריות תבעו את פתרונן וקיבלו מענה, ואנשים התגלו בקשייהם וביפעתם.

על כן כשנחתה בי ההכרה כי ביום הכיפורים תשע"ד ימלאו ארבעים שנה למלחמה, אחז בי מעין דחף בלתי נשלט לצאת לדרך. לא ידעתי לאן היא תוביל, אך חשתי כי תהיה זו דרך של גילוי, של התחברות, של מפגש מסוג מפתיע וחדש עם הקהילה שבתוכה אני חי.

לא ידעתי עד כמה.

בדפים הבאים תיפרש שנת חיים אחת בתולדות הקיבוץ: מיום הכיפורים תשל"ד ועד יום הכיפורים תשל"ה, וכל השנה הנוראה שנמתחה ביניהם. זהו פאזל – בלתי מושלם בעליל – שהורכב מאין־ספור שיחות וראיונות, חיטוטים בארכיון, קריאה אינטנסיבית בגיליונות מצהיבים של העיתונות המקומית, בספרים ובחוברות זיכרון.

יותר מ־70 חברות וחברים נענו לפנייתי לראיינם. אחדים מהם כמו חיכו ארבעים שנה שמישהו יבוא וישאלם ושפעו מיד זיכרונות, עובדות, מספרים, שמות. אחרים ענו בקושי ניכר, לעתים עם דמעה עצורה בזווית העין. רבים שתקו גם כשדיברו.

בשיחות המרגשות הללו התברר שוב עד כמה חמקמק הוא הזיכרון האנושי ובלתי צפוי. לעתים צף בשיחות איזה פרט טריוויאלי לחלוטין: מה בדיוק לבשתי כשהודיעו, איפה עמדתי כששמעתי; לפעמים הגיח פתאום איזה רגש גדול, שלא היה אפשר כלל להלבישו במילים; לא פעם התחפשו הזיכרונות הכואבים להרצאה רציונלית מלומדת, המחפה אך בקושי על סערה עצורה; הרבה פעמים התגלתה העובדה המעציבה, אך האנושית כל כך: אני לא זוכר, אני לא זוכרת...

אני מודה מעומק לבי לכל החברות והחברים שפתחו בפניי את דלתי לבם והכניסוני אל עולמם. אני מבקש להודות לחנוש מורג ולהיידי עפרון, עובדות הארכיון, שעשו כל מאמץ לסייע לי בעבודתי, ונענו ברצון ובנועם לכל שאלותיי וקושיותיי.

כולי תקווה שהתמונה העולה מן הדפים הללו תעבור את מבחן הקורא. כל הטעויות, אי־הדיוקים, והשגיאות – הן על אחריותי בלבד.

מוטי זעירא

גבעת חיים איחוד, אביב־קיץ תשע"ג

א. לפני

שנת 1973 הייתה שנה טובה מאוד לקיבוץ גבעת חיים איחוד. מספר החברים חצה, לראשונה, את רף ה־500; 170 ילדים, מגיל ינקות ועד מסיימי י"ב ("כולל ילדי חוץ!" הקפיד ודייק הסטטיסטיקאי האלמוני) התרוצצו בשבילי הקיבוץ; 80 תושבים זמניים (שזכו לקטגוריות משנה מפורטות של "אולפן", "תיירים" ו"מתנדבים") עבדו בענפי המשק השונים.¹ מדי בוקר פרקו המכוניות במגרש החנייה 250 תלמידי חוץ, שהגיעו ללמוד במסגרות החינוך המקומיות. מיעוטם הצטרפו לילדי הקיבוץ הלומדים בבית הספר היסודי, ורובם אל "הכיתות המקדמות" – המסגרת לחינוך מיוחד שצמחה בחצר הקיבוץ, ביוזמתו של בנימין שפריר. כמעט 800 נפש מנה היישוב, שחגג אך שנה קודם לכן מלאות עשרים שנה להיווסדו. כברת ארץ קטנה וצפופה, שוקקת חיים ופעילות.

בחג שבועות תשל"ג מסר שמאי מדיני, מרכז המשק, "ביכורי סיכומים" על המצב בענפים: הפרדס הניב 517 טונה יותר מהשנה הקודמת, "ולאחר הקטיף אפשר לסכם את השנה אצלנו כטובה"; ההודִיָה – אחת הגדולות והמצליחות בארץ, שייחודה היה בהפעלת שלוחת פיטום ושלוחת רבייה גם יחד – הצליחה בטיפול קפדני להתגבר על מחלות שתקפו את העופות שוב ושוב, והסתמן "סיכוי לעלייה על דרך המלך בענף זה"; במטע גידלו אגסים ותפוחים, שהחורף הקר של אותה שנה עשה להם טובות, ו"התחזיות מנבאות יבול גבוה"; בענפי השדה ("שלחין" בשפה המקומית) הכותנה "מתפתחת יפה"; החיטה הניבה יבול גבוה, נקצרה לתחמיץ, "ומילאנו את שני הבורות ירק להחמצה"; והאספסת – אותו ירק רענן למאכל בעלי החיים – גדל, נקצר כמתוכנן, "וצפויה שנה של יבולים רגילים". בשנת 1973 נפלה החלטה דרמטית בקיבוץ ביחס לרפת: הקמת מכון חליבה משוכלל בשיטת "הקרוסלה" – אחד הראשונים בארץ – שיאפשר הכפלה של מספר הפרות למספר דמיוני של 400 חולבות. השלבים הראשונים והמסעירים של החלטה זו כבר נראו בשטח.²

בית החרושת "גת" – המפעל לעיבוד תוצרת חקלאית שהיה, ועודנו, משותף לשני הקיבוצים גבעת חיים איחוד ומאוחד – היווה כבר אז תשתית איתנה לחוסן הכלכלי של הקיבוץ. יצחק המאירי, איש מזכירות "גת" מן הקיבוץ המאוחד, מסר לעלון כי עד סוף השנה "נעבור את 50,000 טון פרי הדר", וכי היצוא עלה בשבעת החודשים הראשונים של השנה ב־658,170 דולר, "שהם עלייה של 34% ביחס לשנה קודמת!" הבוטנייה מתוכננת לגידול "אמביציוזי" של 4 מיליון לירות, "וסיכום הביניים החצי־שנתי נותן תקווה שאמנם נשיג אותו". ואילו שטח הזריעה המתוכנן לתירס עומד על 1,500 דונם, "ומבחינת מכירות ליצוא הסיכויים הם טובים, במיוחד בתירס קפוא – קלחים וגרעינים".³

בפרוס מועד 1 במאי, חג הפועלים, התקיים דיון במזכירות אם לקיים שבתון או יום עבודה רגיל. השאלה הופנתה אל "איחוד הקבוצות והקיבוצים"', ומן התנועה נמסר: "אין נוהג אחיד בִּמשַקינו". באין הכרעה תנועתית להסתמך עליה הוחלט – בפתרון מפא"יניקי אופייני – "לקיים שבתון, ולארגן בו גיוס לקטיף בפרדס". את ערב החג הקדישו לקבוצות דיון בנושא: "העבודה במשקנו – תיאוריה ופרקטיקה, מעשים ומגמות".⁴ הדיון, אגב, היה סוער מאוד, עבר גם לאספת הקיבוץ, והניב שרשרת התייחסויות בעלון.

נושא העבודה לא היה דיון ערטילאי. הפרי על העצים תבע ידיים עובדות, והקיץ המתקרב – על שִפעת תפוחיו ואגסיו – הבטיח אף הוא גיוסים אין־סוף, עובדים זמניים ללא גבול, וכעסים ומריבות עד בלי די בסידור העבודה. "אני מעדיף לראות את החברים נינוחים ורגועים, מתפנים לפעילות תחביבים ולפעילות תרבותית, זוכים לימי חופש כשרצונם בכך, גם במחיר של עבודה שכירה כשיש בה צורך", טען ארנון לפיד, צעיר בן עשרים וארבע, חד לשון ועז ביקורת, שהיה רכז התרבות באותה העת.⁵ הצדקת העבודה השכירה הייתה בבחינת סדין אדום לחברים רבים, בעיקר מן הוותיקים, וחנן שפע כתב בלהט בעלון העוקב: "משוכנעני שחבר קיבוץ המוכן להעסיק פועל שכיר למען רווחתו ונוחיותו האישית יסכים גם, במוקדם או במאוחר, לאמץ לעצמו תרבות קנויה בלילות שבת, או יסרב ברוב המקרים להירתם לתפקיד חברתי או משקי, אשר יתבע ממנו עשייה אישית רבה ויגזול מזמנו הפנוי".⁶

עוד בשנת 1972 נענה הקיבוץ לפניית מזכירות "האיחוד" לאמץ את גרעיני הנח"ל היוצאים להקים את קיבוץ קליה הצעיר, שלחוף ים המלח. חברי הגרעינים הראשונים עשו בגבעת חיים את פרקי ההכשרה לפני השירות הצבאי, ואת תקופות השל"ת (שירות ללא תשלום – שהות בקיבוץ במסגרת מסלול הנח"ל דאז). הקיבוץ נרתם להדריך את הגרעינים וללוותם, הן בהכשרתם לחיי קיבוץ והן בשלבי ההקמה המעשיים של היישוב הצעיר. בקיץ 1973 הגיעו בני גרעין א' והצטרפו לבנות הגרעין שחיו בקיבוץ כבר כמה חודשים. הגרעין בשלמותו היה עתיד לשהות עוד זמן מה בקיבוץ, עד יציאתם הצפויה של הבנים להמשך השירות הצבאי ושחרורן של הבנות מן הצבא. הקיבוץ התגייס במלוא כוחותיו למשימה: הוקמה "ועדת אומנוּת" שליוותה את התהליך, הוקצו מבנים לאירוח הגרעין במשק, נבחרו מדריכים מצעירי הקיבוץ להדריך את הקבוצות השונות, והתקיימו חוגי דיון לחברים בשאלה "על הקשרים בין קיבוצנו וגרעיני קליה".⁷ באספת הקיבוץ, שהתקיימה ב־15 בספטמבר 1973 והוקדשה "לראשית דיון בבעיות האומנות של גרעיני קליה", סיכם עמרם הישראלי, המזכיר, את האספה במילים הנוקבות הבאות: "טוב אולי שנאמרו דברים קשים ללא טשטוש. בכל זאת מן הראוי להזכיר שלמען תפקידי אומנוּת הופעלו יותר צעירים מקרבנו מבכל עשר השנים שלפני כן, בתפקידים תנועתיים למיניהם! [...] ניתנה כאן הכשרה חקלאית טובה בהחלט, אורגנו הרצאות וימי עיון, וחברינו נענו ברצון לפעולות הסברה. אף פעולות אימוץ אישי במשפחות נעשו, אם כי לא בהיקף הדרוש. עוד שני חודשים לפנינו", סיים עמרם בלהט, "ואפשר לתקן הרבה!"⁸

הקיבוץ שקק מפעילות ספורטיבית רבת ענפים: כדורסל, אתלטיקה, רכיבת סוסים, טניס, כדורגל. הפועל גבעת חיים, קבוצת הכדורגל שהתרוצצה על המגרש כמעט ארבעים שנה, עוד מימיו הראשונים של הקיבוץ המאוחד, עבדה עתה קשה "לקראת הסתערות מחודשת על כתר העלייה לליגה א'". השחיינים המקומיים שברו שיא אחר שיא, וגרשון שפע – שאך חמש שנים קודם לכן נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מקסיקו, האולימפיאדה השלישית שלו ברציפות – אימן את שחייני הקיבוץ בברֵכה לקראת אליפות ישראל. נבחרת כדור־המים של גבעת חיים זכתה פעמיים ברציפות ב"דאבל": גביע המדינה וראשות הליגה, ושחקניה המצטיינים – דובי קרול, עוזי לס, מיכה קניץ – יצאו עם נבחרת ישראל למשחקי אליפות העולם.⁹

בצד הספורט המקצועי, שהגיע שוב ושוב להישגים נאים, דאג הקיבוץ גם לספורט העממי. "נקבע תקציב לטניסאים חובבים", החליטה המזכירות ב־22 ביוני 1973. "טניסאים מתחילים יקבלו רקטות ישנות, מתקדמים – רקטות חדשות. מי שיקבל ציוד יקר זה ויפסיק אימוניו", הזהירה המזכירות, "יחויב בתשלום בעדו!"¹⁰ ובחודש אוגוסט דיווחה המזכירות על הגעת ה"גלדיאטור" – מכשיר מתוחכם ורב יכולות לאימון גופני ופיתוח כושר, וציינה בסיפוק כי "גרשון שפע [...] הצליח לאסוף כספים לרכישת המכשיר ולהובלתו לארץ". נותרו עדיין כמה תשלומים קטנים לשחרורו מהמכס, והמזכירות החליטה כמובן לאשר את התוספת הנדרשת.¹¹

בערב יום העצמאות תשל"ג נפל דבר בגבעת חיים: חולקו הטלוויזיות הראשונות לחברים. עד אותו רגע היסטורי צפו חברי הקיבוץ במשותף בטלוויזיה היחידה שעמדה לרשות הציבור במועדון לחבר. עתה יכלו להתרווח בחדרם הפרטי, ללא צורך בהתחככות חברתית מיותרת. בגיליון "בתוכנו" החגיגי של יום העצמאות כתב ששון שוחט, הגזבר, מאמר ארוך על השאלה: "מדוע בחרנו לקנות מקלטי טלוויזיה מתוצרת תדיראן?" "אני יודע שיש דעה טובה על מכשיר מתוצרת 'סילורה'", כתב בפתיחה, "ובמידה מסוימת רוחשים סימפטיה למכשיר המיוצר על ידי משק קיבוצי [כפר מסריק – מ.ז.]". לאחר השאלה הרטורית הסביר, על פני שלושה עמודים (!), את נימוקיו. מערכת העלון, ספק משועשעת ספק רצינית, הקדישה את המאמר "לשבעים המאושרים שזכו ראשונים", והוסיפה: "מִקלט נבנֶה? [על משקל "גזית נבנֶה", הסיסמה שפיארה את טקס העלייה לקרקע של הקיבוץ בשנת 1952 – מ.ז.] – מַקלֵט נקנֶה!"¹²

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

1. בתוכנו, עלון קיבוץ גבעת חיים איחוד, מס' 387, ה' חשוון תשל"ג, 13.10.72, עמ' 4 (להלן: "בתוכנו").

2. 2 שם, מס' 400, ה' סיוון תשל"ג, 5.6.73, עמ' 5-7.

3. שם, מס' 399, י"ט אייר תשל"ג, 21.5.73, עמ' 4-5.

4. שם, מס' 398, יום העצמאות תשל"ג, 6.5.73, עמ' 7-8.

5. שם, מס' 400, עמ' 17-18.

6. שם, מס' 401, כ"ט סיון תשל"ג, 29.6.73, עמ' 17.

7. שם, מס' 406, י"א תשרי תשל"ד, 19.9.73.

8. שם, מס' 405, י"ט אלול תשל"ג, 7.10.73, עמ' 10.

9. שם, מס' 404, ג' אלול תשל"ג, 31.8.73, עמ' 8.

10. שם, מס' 401, עמ' 7.

11. שם, מס' 405, עמ' 17.

12. שם, מס' 398, עמ' 12.