סיפורי מארי דה פרנס

"האהבה היא פצע עמוק..."
אהבה וסימבוליקה בסיפורי מארי דה פרנס

Amur est plaie dedenz cors
E si ne piert nïent defors (Marie de France, Guigemar, vv. 484-483.)

הָאַהֲבָה הִיא פֶּצַע שֶׁבְּתוֹך הַגּוּף נָעוּץ
וְלֹא נִתָּן לְהַבְחִין בּוֹ מִבַּחוּץ (גיז'מר, עמ' 83)

בעת מסע ציד מענג, אביר כליל מעלות נפצע פצעים אנושים. מגופה הלבן של החיה שאותה הוא מנסה להרוג, חִצו שלו עצמו ניתז חזרה ופוגע בירכו. המכה מפילה אותו מהסוס, ראש החץ חודר לגופו, מפלח אותו עד שחודו בוקע מן העבר השני וננעץ בגוף הסוס. הטרף הלבן, המוזר, בה בעת נקבה המגינה על עופרה וזכר המציג לראווה את קרניו, בה בעת פצוע ופוצע, הוא אלגוריה של אָמוֹר, אל האהבה הנורא, ייצוג של הארוס, של התשוקה המינית, בימי־הביניים. אמור עדין כמו האיילה המגוננת על עופרה, אך אַלים כמו האייל המאיים בקרניו ושולח חזרה את החץ הקטלני. עדין ומסוכן, רך ואלים, הארוטי הוא הכוח המוביל את כל גיבורי הסיפורים שבאסופה המוצגת כאן לאהוב, כל אחד על־פי דרכו, כל אחד על־פי מידתו אך תמיד באמצעות הפרה: הפרת הסדר החברתי, הפרת האיסור הפָּרֶנטלי, הפרת שבועת האוהב או הפרת החוק.

איש אינו יכול לרצוח את הארוס שלו עצמו, או להדחיקו כפי שמנסה לעשות האביר גיז'מר, גיבורו של הסיפור המתואר כאן, הפותח את הקובץ של שנים־עשר הסיפורים של מארי דה פרנס. על־אף גבורתו ויופיו, על־אף החיזורים הרבים שלהם הוא זוכה מנשות הממלכה, גיז'מר אינו יודע אהבה ואינו מכיר באהבה. ואף־על־פי־ כן, למרות סירובו הנמרץ לאהוב נשים, הארוס מופיע יום אחד מולו, בניגוד לרצונו, כטרף התוקף את ציידו, בהתגלמות המדאיגה של האיילה־צבי ומגַשֵם כך את הסכנה שבהפרת חוקי האהבה, סכנת המוות.

לסירוב לאהוב יש פן פואטי אך גם פן פרגמטי. באופן מעשי ההימנעות מאהבת אישה היא הפרה בוטה של הסדר החברתי, של מהלך החיים התקין משום שהיא לועגת לאחריות ולכושר המנהיגות שצריך להפגין הטוען לכתר בחברה הפיאודלית. על־פי סדר הדברים על גיז'מר, בנו של שליט לאון, להינשא על־מנת שיעמיד יורש אשר ידאג לאינטרסים של ממלכתו ושל הווסלים שעל ביטחונם וכלכלתם הוא אמון.¹ נישואין מסוג זה מפרידים לכאורה בין האהבה והחובה, או במילים אחרות, בין הצורך הקולקטיבי, הפוליטי או המשפחתי לכמיהה האישית.² על התנגשות זו מושתת האתוס של שירת הטרובדורים המעודנת ושל האהבה החצרונית.

גם כאן אפוא, בביטויים הספרותיים והפואטיים, אמור הוא בלתי־מנוצח, משום שהאהבה נתפסת בהם כמהות הקיום האנושי והופכת למהות הסיפור החצרוני. צעיר מִבְּני החצר שאינו אוהב ונאהב נחשב כ"אחר", כשונה ומשונה, כרדום, כבלתי־ כשיר, כבעל לקות פיזית, רגשית או חברתית, ועומדות בפניו שתי אפשרויות: להיענש על התנהגותו או להירפא ממנה, למות או לאהוב בעל־כורחו, אך תוך כדי גילוי העונג שבאהבה וגילויו העצמי.³ מבחינה זו האהבה מגבשת את האינדיבידואל ומאפשרת לו לשאוף אל אושר אישי שאינו תמיד עולה בקנה אחד עם טובת הכלל ואף עם טובתו שלו בחברה. האוהבים נלפתים בגזעיה הסבוכים של אהבה אסורה וחל עליהם לאהוב בסתר, לברוח, ופעמים רבות אף למות. זהו פרדוקס מורכב: מחד, האהבה מסייעת לנפגעיה להתערות בחברתה משום שהיא מקנה להם מעמד של גיבורים, מושאי הזדהות והערצה לא רק של הקוראים אלא אף של חלק מהסובבים אותם, ומאידך, האהבה היא גם זו שגוזרת עליהם חיים בהיחבא משום שהיא טרנסגרסיבית. פעמים ספורות בלבד מצליחים הנאהבים לממש את האהבה במסגרת חוקית ורשמית.

במקרה שלפנינו ההפרה מתבטאת בכך שגיז'מר מסרב לאהוב, או ליתר דיוק הטקסט מציין שגיז'מר אינו אוהב נשים. במקרים אחרים בסיפורים ההפרות הארוטיות משתנות בהתאם לנסיבות ובהתאם לאיסורים השונים אך הן חולקות לפחות שני מכנים משותפים מהותיים. הן כולן מעמידות את הגיבורים בסכנת מוות וכולן מתרחשות בחצר הסניוריאלית, בין גיבורים חצרוניים ואצילים, שעליהם ולהם כותבת היוצרת מארי.

1. זהות והתקבלות

אֲדוֹנִים! לְדִבְרֵי מַארִי הַקְשִׁיבוּ־נָא,

לֹא תִּשָּׁכַח הִיא מִזְּמַנָּהּ. (הסיפור גיז'מר, 4-3)

אֶנְקֹב בִּשְׁמִי לְזֵכֶר וּמִשְׁפָּט

שְׁמִי מַארִי וַאֲנִי בַּת צָרְפַת (אפילוג לספר המשלים, 4-3)

אֲנִי, מַארִי, הִצַּלְתִּי מִשִּׁכְחָה

אֶת סֵפֶר עֵמֶק הַבָּכָא (פרולוג לספר כור המצרף של הקדוש פטריק, 5-3)

כָּאן אֶכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם מַארִי

זֹאת אֶעֱשֶׂה לְמַעַן הִזָּכְרִי (חייה של הקדושה אודרה, 4625-4624)⁴

מארי הוא שם המחברת החתומה על ארבע היצירות שהקטעים המובאים לעיל לקוחים מהן. כולן מתוארכות מהמאה השתים־עשרה, מנוסחות בסגנון כתיבה דומה, בשפה האנגלו־נורמנית ובשורות מחורזות בעלות שמונה הברות, ובכולן ניכרת תקוות הכותבת שפירות עמלה והיא עצמה לא יישכחו. ההשערה המקובלת כיום היא שמארי הייתה אישה מלומדת, אשת־העט הצרפתייה הראשונה, שכתבה ותרגמה טקסטים לשפה הרומאנית. ההקדשה למלך והשימוש במספר מילים אנגליות בכתביה רומזים לכך שחיה בבריטניה אך ההבהרה "אני בת צרפת" מדגישה שכנראה נולדה באיל דה פרנס. קובץ של שנים־עשר סיפורים, להלן הסיפורים, המתארים את העימות התמידי, המהותי, בין התשוקה לאהוב, שהיא לעתים רדומה, ומכשלותיה, מוגש כאן בתרגומו המלא הראשון לעברית.

הסיפורים שמורים בחמישה כתבי־יד מהמאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה. כתב־היד H (London, British Library, Harley 978) מאמצע המאה השלוש־עשרה כולל את כל שנים־עשר הסיפורים והפרולוג. כתב־היד C (London, British Library Cott. Vesp. B. XIV) מהמאה השלוש־עשרה כולל את לנבל. כתב־היד P (Paris, Bibliothèque Nationale, fr. 2168) מהמאה השלוש־עשרה כולל את גיז'מר, לנבל, ושורות אחדות מיונק. כתב־היד S (Paris, Bibliothèque Nationale, fr. 1104) מסוף המאה השלוש־עשרה כולל תשעה סיפורים: גיז'מר, אקיטן, מילה, חלקים מביסקלברט, לנבל (עם שינויים משמעותיים ביחס ל־H) חלקים משני הנאהבים, יונק (עם שינויים), מילון, היערה. כתב־היד Q (Paris, Bibliothèque Nationale, fr. 24432) מהמאה הארבע־עשרה כולל את יונק. ראוי לציין כאן גם את הסטרנגלייקר (Strengleikar), תרגום נורבגי ביניימי לאחד־עשר מסיפורי מארי שנשתמר בשלושה כתבי־יד (שניים מהמאה השלוש־עשרה ואחד מהמאה השמונה־עשרה).⁵

בנוסף לסיפורים מיוחסים למארי עוד שלושה חיבורים. ספר כור המצרף של הקדוש פטריק, תרגום צרפתי לטקסט הלטיני (Tractatus de Purgatorio sancti Patricii) של הנזיר הציסטריאני האנגלי, הנרי דה סלטרי (נשתמר בכתב־יד אחד בלבד). לאחרונה ייחסה ג'ון הול מקאש גם את הטקסט "חייה של הקדושה אודרה" (La vie seinte Audree) (גם הוא בכתב־יד אחד בלבד) לעטה של מארי. וכמובן, קובץ של יותר ממאה משלים, להלן המשלים, השאובים ממסורת משלי איזופוס, ובנויים כסיפור דידקטי המלווה במוסר השכל. הפופולריות הרבה שלהם באה לידי ביטוי בכך שהם נשתמרו ביותר מ־30 כתבי־יד מימי־הביניים ובשלושה תרגומים איטלקיים מהמאה הארבע־עשרה.

כיום מארי ידועה בעיקר בזכות סיפוריה הקסומים משום שהחל מהמאה שעברה, ובמיוחד בארבעים השנים האחרונות הם נערכו, תורגמו ונחקרו פעמים אין־ספור. אולם, בזמנה ולאורך כל ימי־הביניים והרנסנס הייתה ידועה בעיקר בזכות ספר המשלים. בתקופת הרנסנס שבה התחילה בצרפת מגמה לערוך כרוניקות של ספרות צרפתית מארי מוכרת אך ורק כמי שכתבה משלים ואינה מוכרת בשל סיפוריה. בשנת 1581 ההיסטוריון הצרפתי קלוד פושה (Claude Fauchet, הכרוניקאי הספרותי הראשון בצרפת) כתב את ספרו על המקורות של השפה והשירה הצרפתיות. כך הוא מתאר את מארי (מספרה הסידורי הוא 84):

מארי דה פרנס

מארי דה פרנס אינה מכונה כך משום שהיא נצר למשפחת מלוכה: אלא משום שהיא נולדה בצרפת. היא עצמה אומרת:

"בסוף ספר זה

אנקוב בשמי לזכר ומשפט

שמי מארי ואני בת צרפת"

היא כתבה בחרוזים בצרפתית, עם מוסר השכל, את משלי איזופוס, והיא טוענת שהיא תרגמה אותם מאנגלית לצרפתית בשם אהבתה לרוזן גיום, "האמיץ ביותר בממלכה".⁶

אמנם הכרוניקה של פושה היא המקור הכתוב הראשון שבו מצוי הכינוי "מארי דה פרנס" אולם לפי דבריו לקורא, המסבירים שכינוי זה ניתן למחברת לא בשל היותה בת אצולה (כפי שיכול היה להשתמע במאה השש־עשרה הודות לצירוף "דה") אלא משום שבאה מצרפת, ניתן להסיק שכינוי זה נתקבע כבר קודם־לכן.

כשלוש שנים מאוחר יותר, ב־1584, פרנסואה גרודה (François Grudé) הידוע בשם אדון לה קרואה דו מן, ביבליוגרף צרפתי, קטלג גם הוא סופרים צרפתיים וחזר על הרשומה של פושה. בכרך ראשון מתוך ספרייתו של מר דה לה קרואה דו מן, שהוא קטלוג כללי של כל מיני סופרים אשר כתבו בצרפתית החל מלפני חמש מאות שנים ויותר ועד ימינו, הוא כותב:

מארי דה פרנס, עלמה צרפתייה, המצויה היטב בשירה המוכרת בת זמנה, כלומר בשנת הגאולה 1260, או בערך. היא כתבה בחרוזים צרפתיים עם מוסר השכל את משלי איזופוס שאותם תרגמה מלשון אנגלית ללשוננו הצרפתית, כפי שמעיד קלוד פושה באסופת המשוררים שלו. [ראו פושה, פרק 84]⁷

האזכור הראשון של הסיפורים שייך למבקר ספרות אנגלי בשם תומס טירוויט (Thomas Tyrwhitt) במאה השמונה־עשרה שמזכיר רק את שמה של מארי ואת העובדה שהיא אותה הסופרת שכתבה גם את המשלים וגם את הסיפורים, ודעה זו נמשכה מזמנו ועדיין מקובלת בימינו.

עבודת המחקר הראשונה שהוקדשה למארי נכתבה בשנת 1796 כמסה על חייה ויצירתה על־ידי אב מנזר בשם מונסנייר לה רי (Abbé La Rue), מומחה לספרות אנגלו־ נורמנית. היא תורגמה לאנגלית בידי פרנסיס דוס (Francis Douce) שהיה חבר מרכזי באגודת האנטיקיטרים בלונדון (Society of Antiquaries of London), ופורסמה כשנה לאחר־מכן בכתב־העת של האגודה (Archeologia) על־ידי ג'ון ברן (John Bran) תחת הכותרת חייה ויצירתה של מארי, משוררת אנגלו־נורמנית מהמאה השלוש־ עשרה.⁸ הרבה מן הנטען שם לגבי זהותה של מארי וזהות האנשים שלהם היא כותבת שנוי במחלוקת ואין הדברים נחשבים כיום כחומרים מהימנים. לחיבור של לה רי חשיבות אחרת, המורה על התקבלותה של מארי כמשוררת. לה רי משווה אותה לסאפפו של ימיה,⁹ הוא מעריץ את כשרון כתיבתה,¹⁰ טוען שייתכן שמשליה השפיעו על אלה של לה פונטיין¹¹ אולם בניגוד למקובל לחשוב היום הוא אינו רואה בה אינטלקטואלית.¹² המעניין ביותר בחיבורו של לה רי הוא שהוא היה הראשון שהציע לזהות את הגבירה מארי שעליה כותב דניס פירמוס, גם הוא משורר מן המאה השתים־עשרה, כמארי דה פרנס: "דניס פירמוס, משורר אנגלו נורמני, ובן זמנה של מארי, מיידע אותנו ש'[סיפוריה] נשמעו בהנאה בכל טירותיהם של הברונים האנגלים אבל שהם היו בעיקר אהודים על הנשים בנות זמנה. הוא אפילו מהלל אותם בעצמו, וזאת מפיו של מתחרה שאינו יכול שלא להיות כן וראוי.'"¹³

אכן, בפרולוג של הסיפור "חייו של הקדוש סן־דני המלך" מהמאה השתים־ עשרה, המחבר המזהה עצמו כדניס פירמוס מבקש להיבדל מהיוצרים האהודים בני זמנו אשר כותבים מעשיות בד, כפי שהוא עצמו נהג לעשות בצעירותו, בכך שיכתוב יצירה המתעלה בערכה עליהם. הוא מזכיר את מחבר הרומן פרטנופאוס מבלואה¹⁴ ואת מארי, שלה הוא מקדיש 14 שורות (ההדגשה שלי – ט.ב.):

מִי שֶׁאֶת פַּרְטוֹנוֹפֶּאוּס כָּתַב,

הִמְצִיא וְחָרַז אֶת שׁוּרוֹתָיו,

טָרַח עַד מְאוֹד לְסַפֵּר כַּהֲלָכָה

וְאָכֵן אֶת הַנּוֹשֵׂא הַזֶּה סִפֵּר בְּהַצְלָחָה.

כְּמוֹ דִּבְרֵי־הֶבֶל וּכְמוֹ בְּדָיָה,

הַיְצִירָה הַזּוֹ מְשׁוּלָה לַהֲזָיָה

כִּי מַה שֶּׁמְּסֻפָּר שָׁם לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא,

אַך כְּרַב אָמָּן נֶחְשָׁב זֶה שֶׁכָּתַב אֶת הַיְצִירָה

וַחֲרוּזָיו עַד מְאוֹד מְקֻבָּלִים

בַּחֲצֵרוֹת הָעֲשִׁירוֹת מְהֻלָּלִים.

וּכְמוֹ כֵן גַּם מַארִי הַגְּבִירָה

אֲשֶׁר חֲרוּזִים רוֹמְמָה וְיָצְרָה

וְחִבְּרָה אֶת שׁוּרוֹת הַסִּפּוּרִים

שֶׁאֵין הֵם אֶלָּא עֲלִילוֹת דְּבָרִים.

וְהִנֵּה הִיא עַד לִמְאוֹד מְהֻלֶּלֶת

וַחֲרִיזָתָהּ בְּכָל מָקוֹם מְקֻבֶּלֶת

מִשּׁוּם שֶׁכֹּה אוֹהֲבִים אוֹתָהּ וְכֹה מוֹקִירִים

רוֹזְנִים, בָּרוֹנִים וְאַבִּירִים,

מִכְּתָבֶיהָ עַד לִמְאוֹד מִתְפַּעֲמִים,

מְבַקְּשִׁים שֶׁיַּקְרִיאוּם וְעַד מְאוֹד נֶהֱנִים

וְדוֹרְשִׁים אַף לְדַקְלְמָם לְעִתִּים תְּדִירוֹת.

הַסִּפּוּרִים אַף נוֹטִים לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הַגְּבִירוֹת,

הֵן מַקְשִׁיבוֹת לָהֶם בְּרָצוֹן וּמַה גְּדוֹלָה שִׂמְחָתָן

שֶׁתִּנְהַגְנָה כְּפִי שֶׁעוֹלֶה עַל רוּחָן!¹⁵

גילויה האמיתי של מארי שייך יחד עם זאת למאה התשע־עשרה ולחידוש ההתעניינות בספרות ימי־הביניים שחלה בתקופה זו על־ידי המלומדים ה"רומנטיים". מאז ועד לימינו סיפורי מארי הודרו, נערכו ותורגמו אין־ספור פעמים. המהדורה המודרנית הראשונה והחשובה ביותר היא של ז'.ב.ב. דה רוקפור (Jean-Baptiste-Bonaventure de Roquefort) אשר בשנת 1820 פרסם בשני כרכים את השירים של מארי דה פרנס, משוררת אנגלו־נורמנית מהמאה השלוש־עשרה, או קובץ סיפורים, משלים ויצירות אחרות של האישה הידועה הזו, "מפורסמים לפי כתבי־היד מצרפת ומאנגליה, עם רשימה על חייה ויצירותיה של מארי, התרגום של סיפוריה ביחס לטקסט עם הערות, פרשנויות, התבוננויות על המנהגים והמסורות של הצרפתים והאנגלים במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה".¹⁶

2. המחקר המודרני

רבים ההיסטוריונים וחוקרי הספרות ש"שפכו דיו רב", אם נשתמש בביטויו של ריצ'ארד באום, כדי לפענח את זהותה המסתורית של מארי.¹⁷ בספרו המפורסם מ־1968 באום סירב להכיר במארי כיוצרת של כל הסיפורים אשר כתובים בכתב־היד הרלי 978 או כמחברתן של שאר היצירות המיוחסות לה וכותר ספרו מעיד על מסקנותיו: מחקרים על היצירות המיוחסות למארי דה פרנס (Recherches sur les œuvres attribuées à Marie de France). טענותיו של באום שנויות כיום במחלוקת אך ספרו נותר חשוב משום שהוא מציג סינתזה מצוינת המסכמת את ההשערות השונות שהועלו לאורך הדורות בניסיון לזהות את מארי, והוא אף מצטט מובאות מעניינות, שחלקן הוצגו לעיל, הלקוחות מספרי ההיסטוריה הספרותית של צרפת החל מהמאה השש־עשרה.¹⁸

באום מסכים עם דבריה של ז'אן לודס ומביא אותם בספרו: "ידוע לנו אך מעט על אישיותה ועל חייה. היא עצמה הפיצה את שמה, שֵם שבו היא נוקבת בכל אחת מיצירותיה... השערות רבות, שלא ניתן לאמת אף לא אחת מהן, הועלו אודותיה: היו מי שרצו לזהות בה, כל אחד בתורו, את רעייתו של הנרי משמפניה או אם המנזר של מנזרים אנגליים שונים. ניתן רק לשער שהייתה ממוצא צרפתי (על משמעותה הרחבה של מילה זו), וחיה בבריטניה, סביר מאוד להניח שבחצרו של המלך הנרי השני (1189-1131)".¹⁹

על אף מבול המחקרים המוקדשים למארי הממשיך להינתך בחריצות ובנמרצות, כל אחת מהסברות החדשות לגבי תאריכים מדויקים יותר לחייה או לזהותה, אינה מצליחה לפרוץ את גדר ההשערה ואינה חזקה דיה כדי לשכנע מעל לכל ספק בנכונותה. באום הרחיק לכת כששאל: "כלום אותה מארי שניסינו לתפוס היא רוח רפאים? האם הניסיונות לזהותה סופם שיצרו עבורה קיום כלשהו? האם מספר מסוים של אלמנטים מגובבים, אך הנראים דומים, סופם שהולידו מיתוס, ה'מיתוס של מארי דה פרנס'?"²⁰ ב־2003 ר. הווארד בלוך ניסה לעדן את סוגיית "המיתוס של מארי דה פרנס" על־ידי כך שהוא העדיף בהקשר של מארי את המונח אנונימיות על פני המונח מיתוס וכך הוא גם קרא לספרו: מארי דה פרנס האנונימית (The Anonymous Marie de France):

הבה נניח לעת עתה שמארי דה פרנס הייתה אישה ושהיא הייתה צרפתייה... ידע ממשי עליה הוא כה זעום עד כדי הפיכתו לבלתי־זהיר של כל דבר למעט הסקפטיות הקשה ביותר לגבי כמעט כל היבט בחייה: היכן נולדה ולאיזה מעמד, מי יכלו להיות הוריה, האם הייתה נשואה או רווקה, היכן חיה ולאן אולי נסעה, האם התגוררה במנזר או בחצר, האם באנגליה או בצרפת, מי ייתכן שהכירה בכל אחד מהמקומות האלה, על מי חשבה בהקדשות יצירותיה, מה אולי למדה מהתרבות שבעל־פה בצרפת במאה השתים־עשרה ומה ייתכן וקראה מהתרבות המלומדת המתפתחת באותו האזור, האם הכירה, או אפילו כתבה, את הלֵה הברטוניים האנונימיים הדומים לאלה המיוחסים לה בוודאות רבה יותר, האם הייתה לה היכרות, ועם איזו גרסה, עם היצירות של דור ראשון זה של סופרים, שביניהם, מארי דה פרנס, כמו קרטיין דה טרואה, ברול, תומאס, או רוברט דה בורון, נשארת בעיקר, כלומר שם בלבד.²¹

ג'ון הול מקאש וג'ודית קלרק ברבן טענו כנגד השימוש שעושה בלוך במונח אנונימי בהקשר של מארי.²² לדבריהן היוצרת לא רק שהיא חותמת בשמה באופן מודע אלא גם בתקופתה, השם מארי יכול להיות מזוהה עם יוצרת אחת בלבד, המוכרת על־ידי בני דורה. לפיכך, הטקסטים אינם אנונימיים והשם מארי שולח לכותבת ידועה וקיימת.²³ נטיית ליבי היא לקבל את תפיסתן של מקאש־קלרק. משוכנעת בקיומה ובכישרונה של מארי דה פרנס, "מארי בת צרפת", אני מסכימה עם כך ששמה אכן הפך לשם מיתי, אך לא משום שהוא מורה על איזו רוח רפאים אנונימית אלא משום שהוא מוצא סמך למספרת כשרונית ויוצאת דופן, מלאת קסם ומסתורין. וככל שזהותה נשארת תעלומה כך היא מלהיבה את החוקרים: חוקרי מיתולוגיה, בלשנים, פילולוגים ואף פסיכואנליטיקנים הקדישו ומקדישים את מחקריהם ליצירותיה. בשנת 1977 החל גלין ס. בורג'ס, חוקר ספרות ימי־הביניים, מתרגם ומומחה בספרות ארתוריאנית לערוך את הביבליוגרפיה הביקורתית השלמה של העבודות שהוקדשו למארי.²⁴ מטרתו הייתה למספר את המהדורות, התרגומים והמחקרים הקשורים ביצירותיה מראשית פרסומן ועד לשנת 1975. הכרך הראשון הכיל 529 פריטים שהראשון שבהם הוא פושה שצוטט לעיל. כרך מילואים ראשון הופיע ב־1985 והוסיף מאתיים אזכורים שנאספו בין 1975 ו־1984.²⁵ לאחר־מכן בשנת 1997 כרך מילואים נוסף המשיך את הרשימה מהפריט ה־730 וחצה את קו אלף הפרסומים עד לשנת 1995.²⁶ כרך המילואים השלישי והאחרון עד כה התפרסם בשנת 2007²⁷ ונודע לי ממקור ראשון שפרופסור בורג'ס כבר שקד על המוסף הרביעי (והכרך החמישי בסדרה).

הפרשנויות הרבות הקשורות לזהותה וליצירתה של מארי מתייחסות לסיפורים מזוויות שונות ומגוונות. לימודים תמטיים מצטרפים ללימודי סינתזה, מחקרים על מקורות האגדות מושלמים בבחינות בלשניות וצורניות. בעוד שמאמרים תיאורטיים בוחנים את הדיאלקטיקה שבסיפורי מארי או דנים בשאלה האם היא "המציאה את הלֵה הנרטיבי²⁸" בה בעת לכל פרט קטן, לכל חפץ, החל מלוח שחמט ועד כותונת לבנה, מוקדש מאמר שלם. אם הנושאים שהביקורת דנה בהם הם רבים ומגוונים, שאלה אחת צצה ועולה באופן קבוע מכל קשת המחשבות הזו, שאלת האהבה והארוטיקה, ואין בכך תמה משום שהסיפורים הם במובהק סיפורי־אהבה. הבעייתיות של סיפורי מארי אינה אם כן לקבל את העובדה שהנושא העיקרי הוא האהבה הארוטית המתקיימת בין שני גיבורים נאהבים אלא לזהות את האתוס המסוים, המייחד את סיפורי מארי, את תפיסתה המקורית של האהבה.

הערות

1. בעיה דומה קיימת גם במילה, ראו שם שורות 327-313 ובהערות הנלוות.

2. נישואי תועלת (כלכלית, חברתית או פוליטית) שגורים בסיפורים. הם שורש יגונה של הגבירה האומללה ביונק הנישאת בעל־כורחה לגבר זקן ועשיר ושל אהובתו של מילון בסיפור בשם זה המיועדת לברון אחר. במילה, נדרש האביר גורון להינשא ליורשת עשירה על־אף אהבתו לאחרת ובאלידוק סירובו של מלך אקזטר להשיא את בתו לאביר שווה מעמד, נתפסת כקריאת תיגר פוליטית ומביאה למלחמה. ובכל־זאת, גם אם נדמה שגיבורי הסיפורים נאלצים לקבל בהכנעה את גורלם להינשא למי שאינו אהובם, מארי נרתמת לעתים לעזרתם לבטל גזרה זו. כך למשל גורון אמנם קיבל את החלטת הווסלים להינשא ליורשת אך רצף האירועים הוביל לכך שבסופו של דבר הוא נישא למילה אהובתו. ביד אלידוק עלה להשתחרר מכבלי נישואיו הראשונים ולהינשא לבת־מלך אקזטר ואילו מילון ואהובתו שמרו על גחלת אהבתם הסודית במשך עשרים שנה שבסופן גם הם מצליחים להינשא.

3. על טעותה של נטורה ביצירתה של גיז'מר כגבר שאינו מסוגל לאהוב ראו גיז'מר שורות 58-57 והערות 14 ו־15. פרשנויות אחרות להתנהגותו המוזרה של גיז'מר ראו שם הערה 17 (על הטיפוס הספרותי של גאוותן האהבה), הערה 18 (על אבדונו של מי שאינו אוהב), והערה 22 (על נטייתו המינית של גיז'מר).

4. הטקסטים והמובאות המופיעים במבוא ובהערות המלוות את תרגום הסיפורים אלא אם כן צוין אחרת.

5. הסטרנגלייקר אינו כולל את הסיפור אלידוק אך לעומת זאת מביא תרגום לעוד שני סיפורים מוכרים מתקופת מארי שרוב חוקרי הביניים סוברים שהם אינם מפרי עטה ומשייכים אותם לקורפוס הסיפורים המכונה בדרך־כלל "סיפורים אנונימיים מהמאה השתים־עשרה" או "סיפורי פיות מהמאה השתים־עשרה".

6. Fauchet, 1972 [1581]. קטע זה מצוטט גם, בין היתר, אצל Baum 1968: 61, Bloch a2003: 2 ו־Burgess, 1977: 47 (item 165).

7. Grudé (Sieur de la Croix du Maine), 1572: 89.

8. Life and Writings of Mary, an Anglo-Norman Poetess of the 13th century, טקסט זה של לה רי פורסם שוב אצל מארי הייס האנגליה, Mary Hays, 1803: 492-481.

9. La Rue, 1797: 36.

10. La Rue, 1797: 39-38.

11. La Rue, 1797: 47.

12. La Rue, 1797: 55-54.

13. La Rue, 1797: 39.

14. קטע ארוך יותר מהפרולוג מובא בנספח שלהלן ובו הסבר על פרטנופאוס מבלואה.

15. ״Cil ki Partonopé trova/ E ki les vers fist e rima,/ Mult se pena de bien dire,/ Si dist il bien de cele matire;/ Cume de fable e de menceonge/ La matire semble sounge,/ Kar iceo ne put unkes estre./ Si est il tenu pur bon mestre/ E les vers sunt mult amez/ E en ces riches curz loëz./ E dame Marie autresi,/ Ki en rime fist e basti/ E compassa les vers de lais,/ Ke ne sunt pas del tut verais;/ E si en est ele mult loée / E la rime par tut amée,/ Kar mult l’aiment, si l’unt mult cher/ Cunte, barun e chivaler;/ E si enaiment mult l’escrit/ E lire le funt, si unt delit,/ E si les funt sovent retreire./ Les lais solent as dames pleire / De joie les oient e de gré,/ Qu’il sunt sulum lur volenté״.

16. Roquefort, La vie Seint Edmund le lei, 1820.

17. Baum, 1968: 59.

18. Baum, 1968: 92-61.

19. Baum, 1968: 59.

20. Baum, 1968: 59.

21. Bloch, 2003a: 1.

22. "אנו משתמשים במונח 'אנונימי' במשמעותו כפשוטה, הנגזרת מהלטינית 'מי ששמו אינו ידוע ואינו ניתן'. אנו מודעים לספרו החדש של האווארד בלוך, הנקרא מארי דה פרנס האנונימית שבו הוא מקנה לאנונימיות משמעות שונה לגמרי – בעיקר מי שעליו ידוע מעט מאוד (ראו עמודים 9-8). יחד עם זאת, המודעות העצמית של מארי חתומה על כל אחת מיצירותיה. לה בוודאי שלא הייתה כל כוונה להישאר אנונימית". McCash & Barban, 2006: 17n10.

23. McCash & Barban, 2006: 8-5.

24. Burgess, 1977.

25. Burgess, 1985.

26. Burgess, 1997.

27. Burgess, 2007.

28. על משמעות המילה לה (lai) ראו פרולוג, הערה 13.

המשך בספר המלא