מדוע 'באמת' הוקמה מדינת ישראל

פרק ראשון

מדוע הוקמה מדינת ישראל:

גישות ציוניות ופוסט־ציוניות

שנות ה־80 וה־90 למאה העשרים עומדות בסימן התבססותה של אסכולת מחקר "חדשה" בתולדות הציונות. אלו שנמנו עליה, ביניהם בני מוריס, אבי שליים, אילן פפה ואחרים, פנו להבניית נרטיב חלופי וביקורתי־בגישתו אל ההיסטוריוגרפיה הציונית "השלטת". גם אם נקבל את ההבחנה העקרונית בין ההיסטוריוגרפיה "הממסדית", או "הישנה", לזו "החדשה", ראוי להצביע על קיומן של נקודות השקה ביניהן. במישור גורמי ההנעה מבקשות שתיהן לחשוף את "האמת ההיסטורית", או לחלופין לספק נרטיב המשיק לה השקה מקסימלית (יוצאים מכלל זה הם אותם היסטוריונים פוסט־מודרניסטיים הכופרים באופן עקרוני באפשרות קיומו של נרטיב כזה). במישור הטיעון הענייני מציירות שתיהן את התנועה הציונית כאילו פעלה במסגרת ציוויו של "סיפור (היסטורי) גדול". ברוח זו תובן נטייתן לתאר את התנועה הציונית – בעיקר את הסניף הארצישראלי שלה – כשחקן (מונוליתי) מגובש. את החלטת "מִנהלת העם" מ־12 במאי 1948 לדחות את ההצעה לשביתת־נשק ולפנות לאלתר להכרזת עצמאותה של מדינת ישראל – החלטה שהניסיון להסבירה עומד במרכזו של המחקר הנוכחי – יש להבין מתוך המגמה להבטיח התאמה עקבית (קוהרנטיות) בין עיתויה ותוכנה של ההחלטה על הקמת המדינה מזה, לבין מערך ההנחות המונחות בתשתית "הסיפור הגדול" והייחודי שאותו מבקשת כל אחת מהן לקדם, מזה.

חסידי האסכולה הריאליסטית בדיסציפלינה של היחסים הבינלאומיים נוטים להצביע על אופיין הרציונלי, מוּכוון המטרה, של ההחלטות המתקבלות בידי שחקנים בינלאומיים לסוגיהם. אלה האחרונים נתפסים כאילו היו ישויות מונוליתיות, הפועלות בצורה שיטתית ומושכלת מכוחם של אינטרסים לאומיים (בדרך כלל), המוגדרים במונחי עוצמה. נדמה כי גם מזווית מבטה של ההיסטוריוגרפיה "הממסדית" וגם מזו של ההיסטוריוגרפיה "החדשה" הייתה אפוא ההחלטה על הקמתה של מדינת ישראל החלטה רציונלית, שיסודה בשיקול דעת שיטתי ומאוזן, אשר הניב תשואה משתלמת עד מאוד: המדינה היהודית נעשתה לעובדה קיימת, וברבות הימים אפילו למעצמה (צבאית) אזורית.¹

המזדמן לביקור בביתו של דוד בן־גוריון בתל־אביב (להלן ב"ג) זוכה לא רק להצצה אינטימית למעונו הרשמי של מייסד המדינה העברית, אלא גם (נכון ל־2007) לחוברת מודפסת פרי עטו של שמעון פרס, המעוטרת בכותרת פומפוזית משהו: "גם בחַיִל וגם ברוח – קווים לדמותו של דוד בן גוריון". במסמך זה מתאר המחבר את ב"ג כמי שניחן באחד המרכיבים החשובים ביותר של מה שהוא מכנה "הנהגת אמת": "ריאליזם ארצי".² באותו עמוד ממש, ובמעין חוצפה דמגוגית המאפיינת פוליטיקאים מקצועיים, קובע פרס כי ב"ג – "ריאליסט בזלת" לכאורה – לא היסס "...לעמוד בראש מלחמה עוד לפני שהיה לו צבא...".³ את הפרדוקס (לכאורה) הזה פותר נשיאהּ הנוכחי של מדינת ישראל בהדגשת המרכיב הנוסף, ההכרחי לדעתו, של מנהיגות אמת: מרכיב ה"חזון", המביע, כך נדמה, מוכנוּת לחרוג ולו במעט מנתוני הברזל של עולם הריאליה.

פרס אינו היסטוריון, כמובן, והחוברת פרי עטו איננה בדיוק חיבור היסטוריוגרפי. אך האבחנות שהוא מציע בעניין ב"ג מיטיבות להמחיש את מרכיבי היסוד של ההיסטוריוגרפיה "הישנה" בכל הקשור בפרשה זו של הקמת המדינה: ההחלטה בדבר הקמת המדינה היהודית לא הייתה חפה ממרכיבי סיכון, ועם זאת עמדה במבחן התוצאה: הצבאות הפולשים נהדפו, בסופו של דבר, ומדינה יהודית – משאת נפשה של התנועה הציונית, מראשיתה בשלהי המאה ה־19 – נעשתה כאמור לעובדה קיימת.

ההיסטוריונים "החדשים" טוענים, לעתים במידה רבה של הגזמה – עד כדי סילוף במודע של העובדות ההיסטוריות – כי לא נשקפה סכנה של ממש לשחקן הציוני־ישראלי מצד צבאותיהן של מדינות ערב, וכי תוצאות המערכה הוכרעו למעשה מראש.⁴ אפשר אפוא לומר, בהגסה מסוימת, כי בעוד אלה האחרונים מבקשים לאמץ מודל הקרוב ברוחו לדגם הרציונלי ה"טהור", המניח כי החלטות בתחום מדיניות החוץ (ובכלל) מתקבלות בתנאי מידע מושלם, מבקשים ההיסטוריונים הנמנים על האסכולה "הישנה" להבליט את השפעתם של מקדמי אי הוודאות ו/או הסיכון על תהליך קבלת ההחלטות בעניין הקמתה של מדינת ישראל, בדרך כלל מתוך כוונה להדגיש את תעוזתם – במובן החיובי של המונח – של מקבלי ההחלטות הרלוונטיים. אלו השכילו, על אף צוק העתים, לקרוא במדויק את המפה ולקבל את ההחלטות הנכונות. שמעון פרס מספק דוגמה אולי קיצונית (ועם זאת אופיינית) להשקפה זו.

כך או אחרת, ובהסתמך על הנחת האוּניטריוּת של השחקן הציוני, שני המחנות נוטים לתפוס את העימות בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הפלסטינית ומדינות ערב כאחד הגורמים העיקריים שהובילו להקמת המדינה במאי 1948. ההיסטוריוגרפיה של הציונות היא אפוא פחות סכיזופרנית מכפי שמקובל להניח. אכן, המחלוקות בין האסכולה "הממסדית" ("הישנה") לזו "החדשה" הן עמוקות ואמיתיות, ועם זאת הן טוטליות פחות מכפי שנדמה לנו במבט ראשון (ושטחי מעט), לפחות בעניין המוטיבציות הקשורות בכינונה של מדינת ישראל.

נקודת המוצא שבה מעוגן המחקר הנוכחי כאמצעי להבנת אירועי מאי 1948, ולהסבר בדבר כינונה של מדינת ישראל בעיתוי המיוחד שבו הוקמה, הוא מאבק השליטה הפנימי ביישוב היהודי בארץ. לאורה של עמדה תיאורטית זו, את הסבר מקורותיה של החלטה זו אין לייחס אפוא אך ורק ל"תוכנית באזל", להצהרת בלפור, לכתב המנדט, לשואת יהודי אירופה, להכרזת בווין, ו/או לעימות האלים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, כפי שאולי מקובל לעשות בדרך כלל, אלא גם (ואולי אפילו בעיקר) לאינטרסים הפוליטיים־פרסונליים של אלו שהיו מעורבים בקבלתה הלכה למעשה. זוהי גם תרומתו העיונית העיקרית של החיבור, תרומה המתפרסת לשני כיוונים או ענפים משלימים: "עקרוני־מתודולוגי" ו"סובסטנטיבי־קונקרטי".

במובן העקרוני־מתודולוגי אני מבקש לטעון שאי אפשר להסביר אירוע היסטורי ספציפי באמצעות הנחת קיומן של מגמות מאקרו־היסטוריות. כל גישה המניחה מגמתיות בהיסטוריה גורסת כי אירועים היסטוריים אינם משקפים אינטרסים של פרטים אינדיבידואליים, אלא הם רפלקסיביים לכוחות קמאיים שהם מעבר להישג ידו של השחקן היחידני – אדם, קבוצה, ארגון ואפילו מדינה. גישה כזאת מצליחה לעמעם, באמצעות השימוש בציעוף נרטיבי מתאים, את מקורות ההנעה הקונקרטיים של יחידים החולשים על מקורות הכוח, ולהציגם כאילו לא היו אלא מריונטות פאסיביות, התלויות על חוט הדטרמינציה ההיסטורית והנענות לציווייו המחייבים של "שר ההיסטוריה". היא גם מבקשת, לעתים במודע, לטשטש את צביונה השרירותי של השתלשלות האירועים ההיסטוריים מעצם ההנחה האַפּריורית בדבר קיומו של "סדר היסטורי", הנתפס כאילו הוא כפוי מבחינה הכרתית, כ"אמת נצחית" או לפחות כ"סיפור (היסטורי) גדול".

במובן הסובסטנטיבי וברמה הקונקרטית מבקש המחקר הנוכחי לטעון, כי ראוי להבין את האירוע המכונן של הקמת מדינת ישראל לאור שיקולי כדאיות לטווח קצר של שחקנים פוליטיים ספציפיים במחנה הציוני, על חשבון שחקנים אחרים במחנה זה. אם נאמץ כחלופה לכך, וכפי שמקובל לעשות לעתים, מודל מאקרו היסטורי המניח כי הקמת המדינה היהודית היא אירוע שיא המבטא את אפקט ההשפעות המצטברות של תהליך שראשיתו בבואם לארץ ישראל של עולי העליות (הציוניות) הראשונות,⁵ ניאלץ לתאר באמצעותו את ב"ג ועוזריו כשחקנים פאסיביים משהו, אשר גילמו בהכרזת העצמאות את מאווייה הכמוסים ואת כמיהותיה העמוקות של התנועה הציונית, כמיהות שמקורן במאורעות מיתיים שהותכו ל"זיכרון קולקטיבי": מסעו של אברם לארץ כנען, הסיפור האֶפּי על יציאת מצרים, החיזיון האור־קולי בהר סיני וכדומה, וכן במאורעות הנשענים על קרקע אמפירית מוצקה יותר: הופעת האנטישמיות בגלגוליה המודרניים, צמיחת הרעיון הלאומי והופעת הציונות כאחד הפתרונות לבעיה האנטישמית. המחקר המובא כאן מבקש להציע חלופה לסיפֵּר זה: את ההחלטה להקים מדינה יהודית בפלשתינה קיבל שחקן פוליטי בנסיבות ספציפיות, ולא "שר ההיסטוריה" שמחויב היה לרעיון "שיבת ציון".

פרק זה עוסק בהצגה תמציתית, מעין הצגה מסכמת, של נרטיבים רווחים בספרות המחקר, שנכתבו בעיקר בידי היסטוריונים ישראלים מכוח זיקתם להחלטת "מִנהלת העם" מ־12 במאי 1948 לפנות לאלתר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (ולמעשה לדחות את ההצעה האמריקנית להפסקת אש). הטיעון שהוא מבקש לקדם קובע כי גם ההיסטוריונים השמרנים וגם אלו החדשנים "טועים", וכי הם "חייבים לטעות". "טעותם" מעוגנת במחויבותם המתודית־דיסציפלינרית לניתוח "היסטוריציסטי", ל"סיפור הגדול".

נקל להניח כי משימת מיונם וסיווגם של מחקרים היסטוריים מחייבת את קדימות קיומם של כלים אנליטיים, שבאמצעותם יתאפשר לנו לקבוע או להגדיר את "הזהות הטיפולוגית" של הנוטלים חלק במחקר ההיסטורי. סברה זו נשמעת משכנעת, ועם זאת היא נגועה ביותר מקורטוב של פוסט־מודרנה. לא זו בלבד שהיא מניחה ריבוי של פרספקטיבות היסטוריות כמושא למיון וסיווג, על פי משנתם של היידן ווייט (White) וחסידיו, אלא שנקודת המוצא (האונטולוגית) שלה היא ההיסטוריון הבודד, או לחלופין טקסט (היסטוריוגרפי) ספציפי. נרקיסיזם מתודולוגי כזה מכיר אפוא בקיומם של הבדלים בין טקסטים היסטוריים שונים ומדגיש את קדימותה של "הפרשנות ההיסטורית" ל"אמת ההיסטורית". ברוח זו התייחס ווייט לכתיבה ההיסטוריוגרפית כאל מקרה פרטי של כתיבת ספרות, והבחין בין 64 (!) אפשרויות או "וריאציות טיפולוגיות" לכתיבתה.⁶

גישה "מפרקת" זו, על הצדקותיה האונטולוגיות, האפיסטמולוגיות והאחרות, עושה את המחקר ההיסטורי לא רק לניהיליסטי – יש מי שיטענו, בצדק מסוים, שניהיליזם אינו אלא צדו האחר של הפוזיטיביזם "הראוי" – אלא גם לרלטיביסטי, משל "הכול מותר" בכתיבה ההיסטוריוגרפית. מסיבה זו נוטה אני לדחותה על הסף. אין כוונתי להידרש כאן לדיון בדבר טיבו וטבעו של המחקר ההיסטורי "הראוי" (Proper History), אם נאמץ את המשגותיו של ווייט; אני מתכוון למטרה צנועה בהרבה: הדגשת הצורך בכינוס הררי המחקר ההיסטורי בקורות הציונות ותולדות מדינת ישראל לתוך מסגרת המאפשרת מיון וסיווג יסודיים של חומרים רלוונטיים, אפילו במחיר השטחה, רידוד או סטיריאוטיפיזציה מסוימים.

בחיבורו היסטוריה, זיכרון ותעמולה – הדיסציפלינה ההיסטורית בארץ ובעולם מביא יואב גלבר כמה הבחנות המכוונות לתיאור מקיף של ההיסטוריוגרפיה הציונית לצורותיה, בזיקה למערכת של הנחות אפיסטמולוגיות ומתודולוגיות העומדות ביסוד תשתית ה"תובנות" השונות בדבר ההיסטוריה של הציונות, ההיסטוריה של העם היהודי, ובכלל. (המונח "תובנות" הוא התרגום שמציע גלבר למושג "פרדיגמה".)⁷ הפרקים הרלוונטיים ביותר לצִדו העיוני של החיבור הנוכחי הם אלו שעניינם הצגה של גישות ציוניות ופוסט־ציוניות לחקר ההיסטוריה היהודית (פרק שמיני) ולחקר התופעה הציונית (פרק תשיעי).

נקודת המוצא הגלבריאנית לסיווג החומרים הנזכרים לעיל איננה קונטקסטואלית ואין למצוא בה "אופנות אינטלקטואליות" או "סחרירים (ספינים) ביוגרפיים" בתיאורם של ניואנסים ו/או שינויים מהותיים יותר בכתיבתם של היסטוריונים ספציפיים. בעיקרו של דבר היא מתווה קווי מתאר כלליים, או "הגיונות מארגנים", המשמשים ציר לסיווג וברירה (סלקציה) של חומרים אמפיריים או לפרשנותם (אולי בהתאמה מסוימת לרעיון הפופריאני על אודות קדימות התיאוריה לתצפית).⁸ נקודת המוצא של הדיון הנוכחי נסבה כאמור על ההבחנה – ותהא זו הבחנה גסה ובעייתית ככל שתהא – בין הגיון השיח (או הגיונם המארגן) של אלו המתקראים או המכונים "היסטוריונים חדשים" לבין הגיון השיח המאפיין את בני דבבם "השמרנים" יותר, ועל כך ארחיב את הכתיבה להלן.

על פי גלבר נוטה המחנה הפוסט־ציוני לחזור ולהדגיש את תפקידם החברתי־פוליטי של ההיסטוריונים ומדעני־החברה הציונים כמי שהתגייסו למען העניין הציוני במגמה לתרום לביסוסן של התפיסות ה"הגמוניות" של התרבות והזהות הלאומית הישראלית מבית מדרשם של יצחק בער ובן־ציון דינור (דינבורג) – אבותיה של "האסכולה הירושלמית" – ותלמידיהם (שמואל אטינגר, חיים הלל בן ששון ואחרים). גבריאל פיטרברג, למשל, ביקש לתאר את הנמנים על זרם מחשבתי זה כ"כוהני תרבות... [שנרתמו] במפורש למאבק המדיני... כאחד החֵילוֹת המסייעים, וזאת על מנת להשתלט על הארץ".⁹ העובדה שדינור כיהן, בין היתר, כשר החינוך והתרבות (1955-1951) היא לכאורה עוגן אמפירי שבו נאחזו ההיסטוריונים הפוסט־ציונים, ושחיזק את דימויָם של "ההיסטוריונים המסורתיים" כקומיסרים פוליטיים בסגנון הסובייטי, כפי שטוען למשל הסוציולוג אורי רם.¹⁰ הגם שבדומה לתופעה הפוסט־מודרנית גם הפוסט־ציונות איננה אסכולה יחידנית מגובשת (וחסידיה טוענים שאף אין זה מן הראוי שתהא כזאת), נדמה שהדבק המלכד את ההיסטוריוגרפיות הפוסט־ ציוניות לסוגיהן הוא שלילת ההיסטוריוגרפיה "הממסדית־ הפוליטית", שאלו הנמנים על "אסכולת ירושלים" וממשיכי דרכה הם, קרוב לוודאי, שגריריה המרכזיים.¹¹

אמנם המחלוקות בין שתי הפרדיגמות מקורן גם בשיקולים אפיסטמולוגיים עקרוניים על אודות טבעם של הידע ההיסטורי ושל המתודה המדעית, ועם זאת אין כוונתה של עבודת המחקר הנוכחית לעסוק בהיבטים הנוגעים לדיפרנציאציה בין שני המחנות מהיבט זה דווקא, היבט שזכה בעת האחרונה (2007) להתייחסות מלומדת ומקיפה עד מאוד.¹² המחקר הנוכחי עוסק בשאלות סובסטנטיביות יותר, הנוגעות לטיעונים שמציעות שתי הגישות בעניין טבעה של התופעה הציונית. ככלל נסבות המחלוקות בין שני המחנות על חמישה נושאי ליבה הקשורים זה בזה, מטבע הדברים: מקורות התופעה הציונית; עמדותיה ומעשיה בתקופת השואה; נסיבות צביונו של הסכסוך הישראלי־ערבי; נסיבות הקמתה של מדינת ישראל; תהליכי קליטת העלייה בשנות ה־50 וה־60.¹³ כאמור, המחקר הנוכחי לא מתיימר לעסוק בכל הנושאים הללו; הוא מעוגן אך ורק בהשקתה של המדינה הציונית. נקודת המוקד העיקרית והמפורשת שלו מצויה בהחלטה להכריז על הקמתה של מדינה (יהודית) בארץ ישראל שהתקבלה ב"מִנהלת העם" ב־12 במאי 1948. דומה שאין צורך להרחיב את הכתיבה על חשיבותה ההיסטורית העצומה – הן הסמלית והן הסובסטנטיבית – של החלטה זו. לכן כה מוזר הדבר שהיא לא זכתה עדיין למחקר יחידני מעמיק, העוסק בה לבדה והמבקש לברר לעומק את מקורותיה. הסבר אפשרי לכך הוא הניסיון למקם את אירוע ההחלטה – ואת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שבאה בעקבותיו – במסגרתו של סיפֵּר (נרטיב) נרחב יותר, המבקש לשבץ פרשה ספציפית זו ברצף האירועים ההיסטוריים. לא מן הנמנע שלאור הנסיונות המאורגנים להקים מדינה יהודית החל בסוף המאה ה־19, נתפסה הקמתה הלכה למעשה כבלתי מצדיקה את תהליך בירורה של החלטת "מִנהלת העם" ושורשיה. כך או אחרת, נדמה שאין חולק על הצורך להעמיד מחקר נפרד ועצמאי המתמקד אך ורק בפרשה היסטורית זו; ואם לא בצרכים עסקינן, לפחות יש לנו כאן עניין אינטלקטואלי מן המדרגה הראשונה. אחרי ככלות הכול מדובר ב"החלטה היסטורית" במלוא מובן המילה.

ובכן, כיצד מסבירים היסטוריונים שונים את עניין הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948? פרק זה מבקש להשיב על שאלה זו, ובקצרה. הוא מתחיל בהצגת קווי המתאר הנרטיביים שמציעים ההיסטוריונים "הציונים" (או "הממסדיים", או "המסורתיים"), וזאת מתוך רגישות להבדלים בין כותבים הנמנים לכאורה על אותה אסכולה עצמה. אחרי כן הוא מייחד כמה פסקאות לחלופה הפוסט־ציונית.

ההיסטוריוגרפיה המסורתית: המונח "היסטוריוגרפיה מסורתית" אינו מונח רווח. משני טעמים בחרתי בו כראוי להחלה על אותם היסטוריונים המזוהים עם "האסכולה הירושלמית" וממשיכי דרכה. ראשית, מן הבחינה הכרונולוגית, השקפותיהם של אלה שנמנו עליה – בער, דינור, אטינגר, זיו ואחרים – הן שעמדו במרכז השיח בשלושת או ארבעת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, ובמידה רבה הן מוסיפות למלא בו תפקיד ראשון במעלה עד ימינו אלו. קדימותה (הכרונולוגית) של "האסכולה הירושלמית" היא המקנה לה אפוא צביון מעין "מסורתי". שנית, ובעיקר, המונח "היסטוריוגרפיה מסורתית" עולה בקנה אחד עם עולם התוכן המשוקע בהשקפותיהם של ההיסטוריונים שזיהו את עצמם (ו/או זוהו) עם דינור, בער ותלמידיהם. כוונתי לנטייתם של אלה האחרונים לתפוס את האירוע היחידני־ספציפי של הקמת המדינה כאילו הוא קשור בטבורו בהוויה תרבותית־היסטורית נרחבת ועתיקת יומין, העשויה להיכנס תחת כנפיו הרחבות של המושג "מסורת ישראל". לגירסתם מסורת זו היא שהניעה, בעיקרו של דבר, את היוזמות שהובילו בסופו של התהליך להקמתה של מדינה עברית כאשר נוצרו התנאים ההיסטוריים הנאותים. רעיון חידוש הריבונות הלאומית בארץ ישראל היה מקופל אפוא – לשיטתם של חסידי "אסכולת ירושלים" – במסורת היהודית מקדמת דנא, וכאילו היה תר לאורך הדורות אחר תצריף הנסיבות המתאים כדי לרקום עור וגידים ולהפוך משלד אידיאולוגי רגולטיבי (מכַוון) למציאות קונסטיטוציונית (מכוננת): לעובדה ממשית.

אפשר וראוי אפוא לתאר את טיעונם של חסידי "אסכולת ירושלים" בעניין מקורות ההחלטה על הקמת המדינה כטיעון שרגליו נטועות עמוק בהוויה ההיסטורית של העם היהודי, העם שחלקים ממנו גמרו אומר לפנות, במחצית השנייה של המאה ה־19, לפעולה מאורגנת במטרה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. על כך מעידות, בין היתר, שתי העליות הראשונות ו"תוכנית באזל" מאוגוסט 1897. המהפך השלטוני שהתרחש במזרח התיכון בעקבות מלחמת העולם הראשונה והחלת השלטון הבריטי – שעוגן בכתב המנדט מטעם "חבר הלאומים" (אושר ביולי 1922) – יצרו לכאורה תנאים ריאליים לקידום רעיון "הבית הלאומי". החרפת מצבם של יהודי פולין באמצע שנות ה־20, סגירת שערי ארצות הברית בפני הגירה חופשית מארצות המצוקה האירופיות, המשבר הכלכלי הקשה שפקד אותה בסוף אותו עשור והתחזקות הנאציזם בתחילת שנות ה־30, הם שהביאו את העליות ההמוניות הראשונות לארץ ישראל (העליות הרביעית והחמישית). עליות אלה יצרו בסיס דמוגרפי רחב יחסית, שסיפק הצדקה לכינון מדינה יהודית. את התהליך ההיסטורי הזה חתמה, לשיטתם של חסידי "אסכולת ירושלים", מלחמת העולם השנייה. אמנם היא השיתה קטסטרופה נוראה על יהודי אירופה (וגם על כמה קהילות יהודיות בצפון אפריקה), אך באורח פרדוקסלי התחזקה בתקופה ההיא, לנוכח השואה, התביעה לריבונות יהודית בארץ ישראל. יתר על כן, המלחמה הטרימה סדר עולמי חדש, שיצר הזדמנות למימוש התוכניות הציוניות: האימפריה הבריטית הייתה נתונה עתה בתהליך מהיר של קריסה ופינתה בתוך כך גם את שטחי ארץ ישראל – לא בלי מאבק עם המחתרות הציוניות – ושתי מעצמות־העל החדשות, ארצות הברית וברית המועצות, תמכו ברעיון הקמת המדינה היהודית. ב"ג ואחרים מיהרו לנצל את הבקיעים והמחלוקות בין בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות ופנו בנחישות להקמת מדינה יהודית עצמאית.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*