ויולד

פתח דבר

הוֹרוּת היא מקצוע קשה המעורר אין־ספור שאלות ובעיות. האם אנו כהורים מודעים לצרכי הילדים ושומרים על חופש המרחב הרצוי להתפתחות תקינה של ילדינו? האם אנו משרים עליהם תחושת ביטחון שתאפשר להם לתפקד בחברה ומכירים באישיותם הנפרדת של כל אחד מילדינו? האם אנו מתייחסים בצורה שווה והוגנת אל בנינו ואל בנותינו ומצליחים לשמור על הסמכות ההורית? האם אנו מצליחים להטמיע ערכים מוסריים בנפש ילדינו? שאלות אלו ועוד רבות אחרות מעסיקות את כל מי שבא במגע עם ילדים.

המקרא חושף לפני הקורא סיפורים רבים ובהם באים לידי ביטוי יחסי הורים וילדים. ישנם כמה מחקרים חשובים בנושא הורים וילדים במקרא, המתבססים על מעמדם המשפטי של היחסים בהשוואה לטקסטים משפטיים שנתגלו במזרח הקדום. כמו כן, ישנם מחקרים מעמיקים העוסקים בדמויות המקראיות על היבטיהן השונים ודיונים אלו עוסקים בין השאר ביחסי הדמות אל דור ההורים או אל דור הילדים. אולם בספר זה בחרתי להתמקד במערכות היחסים בין הורים לילדים, כפי שהן משתקפות בתקופות שונות בסיפורי המקרא - מעין אלבום תמונות. ישנם סיפורים שייבחנו מנקודות ראות שונות: של האב, של האם ושל הילד. כמו כן אדון גם בסוגיית החוק, ואנסה לברר כיצד החוק מגדיר את היחסים בין הורים לילדים תוך נגיעה בדיבר "כבד את אביך ואת אמך".

בחינת הטקסט המקראי תיעשה בראייה סינכרונית המתבוננת בטקסט כפי שהוא מונח לפנינו בלי לבחון את תולדות המסירה, את עדי הנוסח וכדומה. מטרת התיאור תהיה לחשוף את היחסים בין הורים לילדים כפי שעוצבו על־ידי המספר, נוסף על יצירת דיאלוג עם הטקסט, המעורר שאלות אנושיות, אוניברסאליות - דיאלוג בעל משמעות עכשוית. מרגע מסירתו של הסיפור ועד לעיצובו הסופי עבר הסיפור תהליכים ארוכים ומייגעים. ידיים רבות של מספרים ועורכים השאירו חותמם על הסיפור. לא אנסה ללמוד מהסיפור על גרעינים היסטוריים המשוקעים בו, ולא אמת המידה ההיסטורית היא החשובה לנושא הנדון, אלא הערכים הכמוסים בתיאור ובמעשי הדמות.

המקרא מתעד את גורל חיי גיבוריו: האישים, המשפחות והשבטים כסיפור זיקה בינם לבין אלוהיהם. אין סיפור שאלוהים אינו גיבורו אם בנגלה ואם בנסתר. ספר הספרים הוא ספר תאולוגי ואין המחבר מנסה להעמיד במרכזו את תיאור יחסם של הורים אל ילדיהם. אולם אין כמעט אירוע פרטי או לאומי שאין לו נגיעה, ולוּ מינימלית, ביחסי הורים וילדים. יחסים אלו יוצרים חיבור בין העבר אל ההווה ובכוחם לסמן גם את העתיד. המקרא מכיר באל כאב גדול כול יכול ומעשיו ניכרים בעולמות עליונים כמו בתחתונים. אולם לצד האב הגדול ישנם אבות, אימהות וילדים, עליהם נשענת המערכת החברתית של בית האב, המשפחה והשבט, ובהם יעסוק חיבור זה. לא נציע אפוא קריאה צמודה ולא נדון בבעיות תיאולוגיות, כי אין עניינו של הספר לנתח את הסיפורים בכלי המחקר האקדמיים המקובלים: פילולוגיים, ספרותיים, היסטוריים וכדומה.

חלק מהסיפורים שנבחן הם עיבוד, ומעוצבים על פי טעמו של המספר היודע־כול ולפיכך התיאורים לעתים בעלי אופי מגמתי. עם זאת, המחבר נמנע במקרים רבים מלהביע עמדה שיפוטית על האירועים, ובכך מאפשר לקורא הזדהות עם מעשי ההורים או דחייה ממעשיהם. עיון בסיפור המקראי מאפשר לקורא להיות פעיל ולהשתתף בבניית הדמויות. המפגש בין עולמו של המספר לקורא יוצר פירוש רב ממדי לאירועים.

הקורא פוגש הורים הבאים מרקעים חברתיים, תרבותיים ודתיים שונים. כל תיאור ינסה להתמקד בהורה ובילד עד כמה שהדבר אפשרי, אף שהמספר בוחן את הקשרים שבין ההורים לילדים בדרך כלל דרך עיניהם של ההורים. לרוב, עניינו של המספר הוא בתיאור דמות האב או האם כאשר הילדים הם בתפקידי הדמויות המשניות. בחינת ההורות בסיפור ובחוק המקראי תחשוף את מעמדם העדין של הילדים בחברה הפטריארכלית כקבוצה בעלת זכויות מעטות וחובות מרובים. אברר האם הילדים, בלא הבדלים מגדריים, מעיזים להתנגד למעשי ההורים. אבחן האם בדרך של כפייה פותרים ההורים את מצוקתם, האם קיימת מחיצה בין ההורים לילדים והאם ההורים מצליחים למצוא את שביל הזהב אל נפשות הילדים.

המשפחה המקראית היא משפחה פטריאכלית המבוססת על קשרי דם ושארות. האבות שולטים על חיי בניהם וגורלם של הבנים מעוצב בידי האבות. הבנים מעצבים את חייהם לפעמים על פי דגם חיי האב ולפעמים בניגוד לדרכו של האב. דרך הצגת מבחר ממגוון סיפורי המקרא, יתבהר כי ישנם דפוסי התנהגות המצויים במעשי ההורים והחוזרים באופן דומה אצל הילדים.

במשפחה הפטריאכלית בית האב היא יחידת הישארות המצומצמת ביותר בחברה, והיא כוללת את האב ונשותיו, בניהם הנשואים ובני בניהם. הבת לאחר נישואיה עוזבת את חסות בית האב ומשתייכת לבית האב של בעלה. הבת איננה ישות עצמאית העומדת ברשות עצמה. מצבה של הבת בבית האב משפיע על יחסה אל אביה ואחר כך כפי שניווכח גם על ילדיה.

הספרות הפמיניסטית תרמה רבות להגברת המודעות לקולן של הבנות והאימהות בחברה הפטריאכלית. להפתעת הקורא, מתברר כי לא ניכרת מגמה להצניע את הנשים או להשתיקן. ישנן דמויות נשיות רבות המעשירות את תמונת העולם החברתית בתקופה המקראית. לפעמים משמשות הנשים כדמות ראשית בסיפורים ולפעמים כדמות משנית, אך מטבע הדברים ישנה הפריה הדדית בין הדמויות הראשיות לדמויות המשניות. המספר נזהר בכבודן של נשים ומפנה להן מקום נרחב בסוגיית הורים וילדים.

אתחקה גם אחר גורלן של בנות ומעמדן המיוחד הנובע מתפיסות חברתיות מושרשות, מעצם טבעו של משטר פטריארכלי. אעקוב אחרי משפחות שבהם נעדרים בנים וישנן רק בנות, כמו במשפחותיהם של לוט ולבן, ובמשפחות שבהן לאב ישנם ילדים משני המגדרים - כמו במשפחותיהם של יעקב ודוד.

בין הדמויות שאסקור נפגוש אבות מן התקופה המלוכנית, כגון שאול ודוד, שנחלקים בין תפקידם ההורי לבין תפקידם הציבורי. בתפקידו הממלכתי עושה האב חיל, אך הוא מתגלה בחולשתו בביתו, ביחסיו אל ילדיו. נכיר אימהות ביחסן אל ילדיהן ונתהה מדוע במקרא כמעט שאין תיאור של יחסי אם ובתה. המקרא מציג מגוון רב בתיאור יחסי אימהות אל בנן. חלקן רואות את התגשמות ייעודן בהולדה ושוכחות את ייעודן ההורי. ישנן אימהות הנאלצות להיפרד מילדן כמו אם משה, הגר, רצפה בת איה, והאלמנה מצרפת. כל אחת מהדמויות מתמודדת עם תחושת הנתק והפרדה מהבן באופן שונה. נפגוש באבות המברכים או מקללים את בניהם ואת התמודדות ההורים עם מות ילדיהם: יעקב, דוד, אהרן ואיוב. נפגוש הורים המצוּוים או מצווים על עצמם מבחני אמונה שבהם משתתפים הילדים שלא על דעתם, כמו יצחק, ילדי איוב, בת יפתח ושמואל.

טולסטוי1, בפתיחתו לרומן אנה קרנינה, כותב: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה - אומללה על פי דרכה" (עמ' 5). יחסי הורים וילדים חושפים לפני הקורא מצבי אומללות שונים ומכאן גיוונן הרב של הדוגמאות. ההורים משקפים בהתנהגותם מתח רב בין האידאל ההורי לבין מימושו: שאול, דוד, שרה, רבקה וכדומה. הקשרים בין הורים לילדים מושתתים על כעסים, עלבונות והשפלות כפי שאפשר לפגוש ביחסו של שאול אל ילדיו. המתחים במשפחה מביאים למאבקי כוחות אלימים ואכזריים ומתבטאת בהם פריקת עול של הבנים.

פער בין־דורי יתגלה ביחסי יעקב לילדיו, ובסיפור אבשלום נכיר בן המנסה להפיל ולהשתלט על ממלכת האב. המשפחה המאושרת נעלמת ומתגלים יחסים עכורים: גירוש ילד מביתו, גילוי עריות ואונס במשפחה, כמו בסיפור גירוש ישמעאל, סיפור לוט ובנותיו, מעשה ראובן, מעשה אבשלום עם הפילגשים וכדומה.

אריסטו2, ביצירתו פואטיקה, מסביר מה יוצר טרגדיה. להנחתו אירוע מעורר חרדה הוא אחד היסודות ליצירת טרגדיה. אירועים כאלה נמצאים דווקה בחיי המשפחה "כאשר האסונות נגרמים על ידי אוהבים הקרובים זה לזה קרבת משפחה, כגון אח הורג או מתכוון להרוג את אחיו, או עושה מעשה אחר מסוג זה, או בן את אביו, או אם את בנה, או בן את אמו - אלה הן [ההתרחשויות] המבוקשות..." (1453b1).

סיפורי ההורים והילדים המשתקפים במקרא הם סיפורים כלל אנושיים המתארים אירועים הלקוחים מחיי היום יום. כשאנו, הקוראים, מתעמקים בהם, נחשף לפנינו רובד נסתר שקושר אותנו אל חוויית ההורים או אל חוויית הילדים ומאפשר לנו להבין את הווייתנו כחלק מחברה אנושית רחבה. הסיפורים מתבררים כסיפורים החיים לעולם. יחסי ההורים וילדיהם מתארים מציאות אותנטית של חוויה בסיסית המשותפת לבריות כולן.

פנינה גלפז־פלר

מנחם אב תשס"ה

הערות

1. ל"נ טולסטוי, אנה קרנינה, י' שנהר (תרגום), ירושלים, 1976.

2. אריסטו, פואטיקה, ש' הלפרין (תרגום), תל־אביב, 1977.

פרק א

על אבות ובנים

המשפחה במקרא היא פטריארכלית, כשהסמכות בתוכה נתונה בידי אב הבית. הוא הסמכות המתווה את צרכיו של הבית והוא הקובע את גורל בני הבית ועתידם. הבנים ממשיכים את זהות בית האב לכל ימי חייהם, וצאצאיהם, הזכרים שמביניהם, מצטרפים גם הם לזהות בית האב. האבות והבנים אחראים אפוא לשליטה בסדר החברתי. הם נושאים את שם האב והם שומרים על נחלתו לדורות. סיפורי האבות והבנים הם ניסיון עקשני לשמור על שלמותו של בית האב ומהווים דוגמה כיצד קללת אב משבשת את חיי הצאצאים ואת מעמדם לדורות. שילוח בן מפקיע את זכויותיו מבית האב וחטאי אבות ובנים עשויים להביא לכיליון בית האב כולו. ישנם מקרים שבהם האב נגרר אחרי חטאי הבן. רק ההכרה בחטא מביאה לתיקון ולצמיחה המחודשת של בית האב.

1. נח האב השיכור

ערב המבול ה' מצווה על נח לקחת את בניו, אשתו ונשי בניו אל התיבה (בר' ו, 18). בכניסה לתיבה המספר מתאר את הנכנסים באותו סדר: נח, בניו, אשתו ונשי בניו (בר' ז, 7). גם במהלך המבול (בר' ז, 13) נזכרים נח ובניו ורק אחר־כך אשתו ונשי בניו. כשפוסק המבול מתאר המספר את היוצאים מן התיבה ואז נמנים נח ואשתו כיחידה זוגית, ולאחריה מוזכרים ילדיו ונשותיהם גם הם כזוגות - "אתה ואשתך ובניך ונשי־בניך" (בר' ח, 16).

במהלך המבול משמשת התיבה רחם מגונן העוטף את הנמצאים בתוכו מול ההרס המתרחש מחוצה לו.³ בתיבה, מן הסתם, נוצרים יחסי גומלין בין הבריות לחי מחד גיסא, ובין הבריות בינן לבין עצמן מאידך גיסא. וכך מהווה התיבה מעין מיקרוקוסמוס לתהליכי החברות שביסודם עומדת שאלת היחס בין היחיד לסדר החברתי המשפחתי. השהות בתיבה מחדדת את משמעותם של הקשרים המשפחתיים הזוגיים בין נח לאשתו ובין בניו לנשותיהם. כשיוצאים כולם מן התיבה, הכתוב מצביע על יציאתם כזוגות ולא עוד כבני נח.

כשפוסק המבול, המשפחה המורחבת יוצאת מהתיבה המוגנת ופוגשת בעולם החיצון, המתחדש. בשלב זה נחשפת לפני הקורא תמונה משפחתית המצביעה לא על תיקון והתחדשות אלא על חזרה לימי טרום המבול, ימים של חמס בארץ. היציאה מן התיבה מחדדת את יחסיו המורכבים של נח עם בניו (בר' ט, 28-18), כשאשתו ונשי בניו נעלמים מזירת האירועים.

סיפור נח ובניו ומיקומו במקרא חשוב להבנת העלילה. הוא מופיע לאחר סיפור המבול ולפני התפשטות האנושות מבני נח. לפני סיפור המבול מתוודע הקורא לכישלון היחסים בין איש לאשתו, לכישלון יחסים בין אחים (בר' ד, 16-2) וכעת נחשף למורכבות היחסים בין אב לבניו (בר' ט, 27-20).

התיאור על יחסי נח ובניו מאפשר לקורא להציץ בפעם הראשונה במקרא על מערכת יחסים בין אב לילדיו. הסיפור דורש פירוש מדוקדק, בבחינת סיפור קצר המחזיק מרובה. היחסים מתוארים בפרוזה פיוטית המגיעה לשיאה בקללות וברכות הכתובות בלשון שירית. התיאור פותח בשכרותו של נח (בר' ט, 21), התנהגותו של חם (בר' ט, 22) בהשוואה למעשי אחיו (בר' ט, 23), ולבסוף תגובתו הנחרצת של נח (בר' ט, 27-24). נח נוטע כרם, שותה מן היין, משתכר ומתגלה באוהלו. בנו חם רואה את ערוות אביו ומספר על כך לאחיו שם ויפת. שם ויפת לוקחים שמלה, שמים אותה על שכמם, הולכים אחורנית כדי לא לראות את ערוות אביהם ומכסים אותו. לא ברור באופן חד־משמעי מהו חטאו של חם. לא ברור מה יודע נח כאשר הקיץ מיינו, אולם ברור כי דבר נורא אירע לנח שבעטיו הוא מקלל את בנו של חם, את כנען נכדו ומברך את בניו, יפת ושם.

האירוע מעורפל. אין הסבר מלא לכעסו של נח ולקללה שמקלל את כנען על מה שראו עיניו של חם. ישנם חוקרים המציעים כי הכתוב על חם: "וירא... את ערות אביו" היא לשון נקייה למסר מיני כדרך התיאור בויקרא כ (11, 21-17). תיאור זה משמש במשמעות של "בא על אביו", קיים עמו מעשה מיני. שם העצם ערווה מקורו בשורש ע.ר.ה. שפירושו חשף, גילה, והוא משמש ככינוי למיקום אברי המין, הן של הזכר והן של הנקבה. איברי המין מכונים ערווה כאשר הכוונה היא לשקף את העובדה שאיברים אלו דרכם להיות מכוסים מחמת הבושה. גילוי ערוות האחר מתכוון להצביע על רצון או על קיום יחסי מין. חשיפת הערווה וראייתה הן שלבים בהליך הביאה. בדרך דומה מפרשים חז"ל את מעשה התועבה שעושה חם באביו.

מעשה חם באביו עוסק ככל הנראה במעשה של תועבה מינית. אפשר להשוות סיפור זה לסיפורים דומים הקיימים במזרח הקדום ובמיתולוגיה היוונית. פילון מגבל (אשר מייצג מסורת פיניקית שנשתמרה ביוונית) מספר על האל כרונו שאורב לאורנוס (=שמים) אביו באחד המקומות בתוך הארץ, כובש אותו תחת ידיו, כורת את ערוותו בסמוך למעיינות ולנהרות, ובכך מונע ממנו להוליד בנים נוספים. במיתולוגיה החורית־חתית, מובא סיפור דומה: מסופר על האל כומרבי שמוריד את אביו אנו (=שמים) מכס מלכותו, נושך אותו ובולע את מבושיו. במיתולוגיה היוונית מסופר על זאוס שמדיח את אביו קרונוס ומסרס אותו.⁴

בסיפורים אלו שזור רמז לניסיון הבן להשתלט על כס אביו דרך מעשה מיני. ישנם חוקרים הסבורים כי התיאור אינו מצביע על מעשה מיני בין בן לאב, אלא בין הבן לאם. חם שוכב עם אמו ובכך בוגד באביו.⁵ במעשה זה מתכוון חם לתפוס את מעמד הבכורה במשפחה וכנען הוא תוצאת הזיווג האסור ולכן הוא המקולל. פירוש זה אינו מסביר את התנהגות האחים המכסים את עיניהם והולכים כשפניהם אחורנית, התנהגות המבורכת על ידי האב.

אחרים רואים את חטאו של חם כפגיעה בכבוד האב. הסבר זה תואם את פשט הפסוקים ולפיו אין כוונת התיאור להצביע על מעשה מיני. הכתוב מדבר בלשון ראייה - ראיית איברי המין של האב. על יפת ושם נאמר "ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו" או "ויכסו את ערות אביהם" (בר' ט, 23). תיאור זה מצביע על הכיסוי כתיקון לגילוי. הגילוי הוא הקלקול ופירושו ראיית האיברים האינטימיים. לפנינו אפוא חטא כפול: הסתכלות מתוך כוונה לא נקייה על איברי המין, ולאחר הראייה מוסיף המתבונן חטא על פשע בכך שקורא גם לאחיו להסתכל על אביהם. כאשר מקיץ נח מיינו הוא יודע את אשר עשה לו בנו. מתוכן הפסוקים עולה כי חם מסתכל על אביו, אך בדברי נח "וידע את אשר־עשה לו בנו הקטן" (בר' ט, 24), יש רמז למעשה, ייתכן מעבר להסתכלות. הפגיעה במוסר המיני היא עיקר עוונו של חם. הפגיעה בכבוד האב מציינת עוד עוון. בן צעיר המציץ, מתבונן, באיברי המין של אב יכול להיתפס כמעשה של חקרנות או סקרנות, ואפשר לראות בכך גם ביטוי של הזדהות עם האב. אולם במקרה שלפנינו, בן נח הוא איש בוגר ובעצמו אב. לפיכך, מעשהו מבטא עיוות מוסרי כמו גם עיוות מיני.

מעשהו החמור של חם, בניגוד להתנהגות הבנים שם ויפת, מתבהר נוכח המוסר הכנעני. בעלילה האוגריתית "מצוות הבן", מתוך עלילת אקהת, חובת הבן לסייע לאביו בשעת שכרות "אוחז ידו בשכרון מעמיסהו [על שכמו] כי ישבע יין" (2 אקהת I 32-31).⁶ טקסט אוגריתי אחר מתאר משתה אלים שבו משתכר אבי האלים ונמצא מתגולל בצואתו ובמי רגליו. שני בניו לוקחים את אביהם השיכור, נושאים אותו על גבם, ומביאים אותו הביתה, ובכך ממלאים את חובתם כבנים כלפי אביהם. בנבואת ישעיהו (יש' נא, 18-17) מתוארת ציון ששתתה לשוכרה. היא נזקקת לעזרת בניה כדי שיחזיקו בה, יתמכו בה, אך בניה שאותם גידלה, אינם עוזרים לה ביום צרתה. הנביא חבקוק (חב' ב, 15) מתאר מעשה שכרות הנגרם על ידי רֵע, חבר, כשהלה מתבונן במערומיו של השיכור. בניגוד לתיאור חבקוק, נח משתכר בעצמו. אך בשני הכתובים, בסיפור נח ובתיאור חבקוק, עיקר החטא הוא בראיית הערווה.

מהמקבילות האוגריתיות, מלבד דברי הנביאים, אפשר להבין מדוע מחמיר נח בתגובתו, מקלל את חם, ומשבח את בניו שם ויפת. חם לא תמך באביו השיכור וגם התבונן בערוותו. חם חוטא ונח מקלל את בנו של חם, כנען. כנען מקולל במקום אביו חם, מפני שחם מקבל ברכה מאת האלוהים כבר קודם לכן, ביציאתו מן התיבה (בר' ט, 1). ייתכן שכנען עצמו הוא החוטא או שותף למעשה החטא של אביו. אולם ייתכן כי כנען עצמו לא מעורב כלל במעשה, אלא הסיפור הוא אטיולוגי ומתאר את התהוותה של החברה הכנענית במעשה שביצעו אבות אבותם. קללת כנען בן חם באה אפוא להסביר את ריבוי מעשי הפריצות הנפוצים בקרב הכנענים.⁷ הארץ מקיאה אותם ולכן הם משתעבדים בידי בני ישראל.

האם מסמכותו של אב בשר ודם לקלל את הבנים של בני הבנים?

הכתוב בבראשית ט, 24 מדגיש כי נח יודע את אשר עשה לו בנו הקטן. לפי סדר הבנים, חם הוא הבן האמצעי ויפת הוא הקטן, האחרון. הסדר בהבאת השמות אינו קובע בהכרח את סדר לידת הילדים, אלא מצביע לעתים על סדר חשיבות הבנים. לדוגמה: "בני אברהם יצחק וישמעאל" (דה"א א, 28). מתברר שגם באכדית נוהגים לעתים להקדים מילים קצרות לארוכות, וגם העברית משתמשת בכלל זה לפרקים. לכן השמות הקצרים שם וחם מקדימים את השם הארוך יותר, יפת. חם, בגלל מעשהו השפל, נקרא ככל הנראה בכינוי המזלזל "קטן". קללת כנען והברכות לשם וליפת מסתיימות כל אחת במשאלה שכנען יהיה עבד לאחיו. הקללה חוזרת כפזמון ובאה להבליט את מצבו השפל של כנען.

בפרשה זו מתגלה נח כאב מעניש ומברך כאחד. עד כה האל התגלה כמקור מברך ומעניש. כך בפרשת גן העדן, בעונשו של קין ובסיפור המבול. אולם נח לאחר המבול מציין עידן חדש - אב בשר ודם האמור לקבל על עצמו אחריות על מעשיו ועל מעשי צאצאיו. נח שלאחר המבול מצטייר כאדם אקטיבי. קודם לכן נטע ה' עצים בגן עדן (בר' ב, 8) וכעת נח, האב הגשמי, נוטע כרם. גן העדן הנו גנו של האל, והכרם - כרמו של נח. בנטיעת הכרם מסמל נח את השינוי שחל בין האדם לאדמתו: "זה ינחמנו... מן־האדמה אשר אררה ה'" (בר' ה, 29).

מוטיב האדמה, העירום והדעת קשורים בסיפור נח, כמו גם בסיפור גן עדן.⁸ האדם נוצר מהאדמה (בר' ב, 7), אך כבר במעשה האדם הראשון האדמה מקוללת ולפיכך חיי האדם יעברו עליו בניסיון מייגע להוציא מן האדמה לחם (בר' ג, 17). קין, שנולד בצל קללת האדמה הוא עובד אדמה (בר' ד, 2) ואילו נח מכונה "איש האדמה", עובד אדמה ומפיק ממנה פרי להנאתו (בר' ט, 20). האדמה מקוללת בפרי עץ הדעת, ובפרי עץ הגפן תיוושע. נח הוא הראשון המצליח לגלות את הברכה הטמונה בפרי הגפן, אך שכרונו יוצא בהפסדו. האדמה שהניבה פרי והכרם שנטע בעצמו, מביא כעת לאובדן חושיו, לאי ידיעתו. נח אחראי למעשיו. הצלחתו רק ממחישה את הסכנה האורבת לאדם דווקא לאחר שהצליח במעשיו. ההצלחה מביאה את נח לידי אי זהירות שסופה, ביזוי צלם האל. נח שנברא בצלם אלוהים לא מנצל את זכות הבחירה בדרך נבונה.

כאשר מקיץ נח משכרונו, שבה אליו התודעה. הוא נוקט פעולה המשקפת ידיעה. בסיפור גן עדן חוה מפרה את הצו האלוהי. היא מחליטה למחות נגד בלעדיות ה' על עולם הידע ומחטיאה גם את אישַּה על ידי אכילת פרי העץ. באמצעות הידיעה אדם וחוה חוצים גבולות בין האלוהי לאנושי. בסיפור נח ישנה חציית גבולות בין אב בשר ודם לבין ילדיו בגלל שתיית מיץ הפרי בזמן שכרות המביאה לחוסר ידיעה. כשמקיץ נח הוא מתעשת במהירות ומנסה לתפוס מחדש את מעמדו הפטריארכלי. הידיעה מניעה אותו להכרעה. נח נמצא כנענש מחד גיסא וכמעניש מאידך גיסא: הוא נענש על שכרותו במעשי בנו, אך הוא גם מעניש את בנו באמצעות קללה שתחול על בן בנו.

נח האב, כפי שמעוצב בידי המספר, מאמץ את דמותו של האל כמודל אבהי. האל כאב יודע, שופט, מברך או מעניש. המספר מתעלם מכל דיבור או עשייה משותפת של נח עם בניו. ההתרחשות מתגלגלת בלא דיאלוגים ישירים. נח מעוצב כדמות ראשית ובניו כדמויות משנה. נח בונה את התיבה, הוא המכניס לתיבה, הוא בודק הכלו המים, הוא בונה מזבח, הוא נוטע כרם. נח מעוצב כפועל יחיד, כאינדיבידואל, ואינו משתף אף אחד ממעשיו את יוצאי חלציו. העלילה מתרכזת בעיקר בדמותו. בראשית העלילה נזכרים בניו בעקבות דרישת האל. האל מצווה על נח להכניס את כל משפחתו אל התיבה. לאחר המבול בניו זוכים לברכת האל בזכות אביהם. רק בתיאור שכרותו של נח, מדווח המספר על הבנים כאישויות עצמאיות. המספר מציג את האירוע מטעמו. הוא מתאר את ההתרחשות עד כמה שניתן בדרך אובייקטיבית, ורק בסוף התיאור נח מדבר. בדרך זו משולבים הדיבור והראייה במבנה הסיפור, כשבאירוע נעדר מקומו של האל. ההגדה היחידה בסיפור היא הקללה והברכה של נח. נח אינו משוחח עם בניו, ורק קולו נשמע. זהו הדיבור האנושי הראשון לאחר המבול המחלק את המין האנושי למקולל ולמבורך. זה יהיה המעשה האחרון של נח בחייו.

מיקומו של הסיפור לפני רשימת עמי תבל (בר' י) מצביע על אופן עיצובו; הסיפור מעוצב מנקודת מבט אתנוגרפית: הוא מתאר את שלושת ענפי האנושות שיצאו משלושת בני נח בדרך ארכיטיפית, דרך האישיות של אבות האומה הראשונים.⁹ לקללת נח תהיינה השלכות על צאצאיו. אחדות המשפחה מופרת, ונפרדוּת זו תמצא את ביטויה בהסתעפות העמים "למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם" (בר' י, 20). סיפור נח מסמל תחייה, התחלה חדשה, המלווה בכריתת ברית בין האל למשפחת האדם, אך בו בזמן הסיפור נושא בתוכו גם את זרע הפורענות, את שפלותו המוסרית של האדם.

סיפור שכרותו של נח מעוצב בדרך כיאסטית, כשהמספר מבליט את מעשיהם הטובים של שם ויפת. הם מהווים את המרכז של המבנה הכיאסטי (בר' ט, 22). דרך ספרותית זו מעצימה את המסר החינוכי שבסיפור.¹⁰ אך האם יחס האב לילדיו מלמד על מעשה חינוכי? האם קללה או ברכה דיה להצביע על תפקידו של ההורה המחנך? האם קללת האב מספיקה כדי ללמד את בניו כיצד יש לנהוג באב המתגלה בחולשתו? נח מדלג על תהליכי הבירור והשיח. הוא מקלל ומברך. קול הבנים לא נשמע ואת תגובתם על דברי אביהם, אם הייתה, משאיר המספר לדמיון הקוראים.

סיפור נח מייצג את האחריות הטמונה בבחירה החופשית הנושאת בקרבה את ההכרעה לבחור בטוב או ברע. אין נח מקבל עליו אחריות על מעשיו ומשתכר. פרי כפיו, הגפן והיין, משקפים את ברכת האדמה ומסמלים חיי שפע ושלום. אך שתייה מרובה, שכרות ותוצאותיה ההרסניות, הם בעוכריו של האב. בלא דוגמה אישית ספק אם יצליח האב לחנך את ילדיו. נח מצטייר כמי שלא לומד את משמעות החמלה אף על פי שהאל חומל עליו ועל משפחתו בזמן המבול. נח נבוך משיכרונו ואבדן הכרתו. עליבות זו מספקת בידיו עילה לקללה של חם ולברכה של שם ויפת. הוא בוחר בדרך של קצוות. הוא מעניש ומברך על פי העיקרון של מידה כנגד מידה.

נח לא מכיר בנפילתו. תגובתו המידית חוסמת את הכרתו בחומרת מעשה השכרות, מטשטשת את חלקו בפרשה, ומבליטה את חלקם של הבנים. חם בנו פוגע בו ולפיכך חם, שהיה כבר לאב, נפגע על ידי קללת בנו, כנען. נח גוזר את דינו של העם הכנעני. באמצעות הקללה הופך נח את בנו של חם וכל צאצאיו לעבדים חסרי ארץ. באופן סמלי קללת נח מסרסת את חם. כנען יאבד את כוחו. צאצאיו לא יהיו אדונים אלא עבדים. חם ויפת שכיבדוהו - מבורכים. באמצעות ענישה זו מנוקה נח מכל אשמה ומשמר את מעמדו כצדיק, כפטריארכל, אב המשפחה. הסיפור מכונן את הזכות הבסיסית של האב כמקלל וכמברך ומניח בכך את היסודות למבנה המשפחה הפטריארכלית.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

3. תיאור המקראי מפליג בתיאור זמן המבול בהשוואה למסורת המסופוטמית שבה קיימים תיאורי מבול דומים. המסורות המסופוטמיות שהכירו מבול ושיטפונות ניסו שלא להפליג ולהעצים את זמנם המקובל ואילו המסורת המקראית התכוונה להעצים את משך זמן המבול ובכך להאדיר את כוחו של המעשה האלוהי. רק האל יכול לפרוץ את חוקיות הטבע.

4. י' אבישור, "הסיפור על שכרות נוח והתנהגות בניו", ש' אברמסון, ב"צ לוריא (עורכים), ספר פנינה סיון; קובץ מחקרים במקרא ובתרבות ישראל, ירושלים, 1989, עמ' 70-63 ובעיקר עמ' 64; מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, מנח עד אברהם, ירושלים, 1969, עמ' 104.

5. F.W. Bassett, ״Noah’s Nakedness and the Curse of Canaan - A Case of Incest?״, VT 21 (1971), pp. 232-237. לפירושים נוספים להסבר האירוע, ראוO.H. Baab, ״Sex, Sexual Behavior״, IDB IV, 1962, pp. 296-301; C.R. Taber, ״Entries״, IDB Suppl., 1976, pp. 817-818; D. Steinmetz, ״Vineyard, Farm, and Garden; The Drunkenness of Noah in the Context of Primeval History״, JBL 113, 2 (1994), pp. 193-207; A. van Selms, ״The Canaanites in the Book of Genesis״, OTS 12 (1958), pp. 182-213; M. Vervenne, ״What Shall We Do with the Drunken Sailor? A Critical Examination of Genesis 9.20-27״, JSOT 68 (1995), pp. 33-55.

6. י' אבישור, "הקטורת והזמורה; 'מצוות הבן' בעלילת אקהת והעבודה הזרה ביחזקאל ח", י' אבישור, י' בלאו (עורכים), מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון, מוגשים לש.א. ליונשטם במלאת לו שבעים שנה, ירושלים, 1978, עמ' 1-15, ובמיוחד עמ' 9-11;A.F. Rainey, Ras Shamra Parallels II (1975), pp. 80-97; C.E. Walsh, ״Under the Influence: Trust and Risk in Biblical Family Drinking״, JSOT 90 (2000), pp. 13-29, esp. p. 28

7. ב"י שוורץ, תורת הקדושה: עיונים בחוקה הכוהנית שבתורה, ירושלים, 1999, עמ' 157 וביבליוגרפיה שם; א' כהן, "סיפור שכרותו של נח - המקור ל'מיתוס־חם'?", בית מקרא 47 (2002), עמ' 152-170.

8. W. Fejo, ״The Voice of the Earth; an Indigenous Reading of Genesis 9״, N.C. Habel, S. Wurst (eds.), The Earth Story in Genesis, Sheffield, 2000, pp. 140-146; H.A.J. Kruger, ״Creation-Uncreation; Reflection of Reversal Motifs in Genesis 9:18-24 (25-29)״, WCJS 12, A (1999), pp. 129-140

9. קאסוטו (1969), עמ' 147-154. על היווצרות האנושות מבני נח אפשר ללמוד מלוח העמים בבראשית, שם ברור כי העמים נפרדים למשפחותיהם, ללשונותיהם ולארצותיהם בלא התערבות האל (בר' י, 5, 20, 31); ב"צ לוריא, "פרקי קדומות; קללת נח וברכתו", בית מקרא 15 (1970), עמ' 298-306. ניסיונות אחרים לראות בסיפור נח עדות היסטורית, ראוD. Neiman, ״The Date and Circumstances of the Cursing of Canaan [Gen. 9:25-27]״, A. Altmann (ed.), Biblical Motifs; Origins and Transformations, Cambridge, 1966, pp. 113-134; G. Rice, ״The Curse that Never Was [Genesis 9:18-27]״, JRT 29 (1972), pp. 5-27

10. Y.T. Radday, ״Chiasmus in Hebrew Biblical Narrative״, J.W. Welch (ed.), Chiasmus in Antiquity: Structures, Analyses, Exegesis, Hildesheim, 1981, pp. 50-117; A.S. Di Marco, ״Der Chiasmus in der Bibel; 1. Teil; Beiträge zur strukturellen Stilistik״, Linguistica Biblica 36 (1975), pp. 21-97, esp. pp. 21-27