המילון המקראי הסמוי מן העין

מבוא

בחיבור זה נבקש להתחקות אחר גילוייה של הלקסיקוגרפיה, המילונאות המקראית, כפי שזו באה לידי ביטוי בגופו של ספר התנ"ך.¹ אל הדחף לפרש מילים, שימיו כימי הלשון, מצטרף כוח היצירה של סופרי המקרא המוצאים אפיקים מקוריים ומגוונים לבטא את פרשנותם. עיקר ענייננו הוא בביאורים סמויים הרומזים לעתים מזומנות למילים שאינן מופיעות בגוף הכתוב ולפעמים אף אינן מתועדות במקרא.

חיפושנו אחר הביאורים הנסתרים הוא פרייה של יקיצה מאוחרת: לפני עשרות בשנים תרנו אחר מדרשי שמות סמויים, שהם, כהגדרתנו: רמזים לשמות שאינם מלווים בנוסחאות כגון "על כן קרא שמו" או "ותקרא את שמו... לאמר", רמזים שהקורא חש בהם אך מכוחה של הדינמיקה הפנימית של היחידה הספרותית, מעין צבר הרמזים לשמו של לוט מן השורש מל"ט (בר' יט, יז, יט, כ, כב) או לשמות המקומות סדום ועמורה: "ועמק השדים בארת בארת חמר וינסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה..." (בר' יד, י). לעתים אין כלל קרבה צלילית בין השם לבין מדרשו והשם נדרש דווקא על ידי מילה נרדפת לזו שאנו מדמים לשמוע בו. כך למשל המדרש הסמוי לשם גדעון עושה שימוש בשורש כר"ת, נרדפו של השורש גד"ע (שו' ו, כה, כח, ל), או מדרש שמו של שֵלה בן יהודה המסתיים במילים "... והיה בכזיב בלדתה אתו" (בר' לח, ה), והרי השורשים של"ה וכז"ב נרדפים הם כפי שעולה מהקבלת הפסוקים טז וכח במלכים ב ד.

בין מדרשי השמות שאינם נוקטים בקרבה צלילית יש לכלול אף את אלה הדורשים שם אחד, ואילו לצד המדרש מופיע דווקא שם אחר של האדם או המקום: משלושת שמותיו של עשו-אדום-שעיר מופיע במעשה לידתו רק השם עשו, אך לצדו נדרשים שני שמותיו האחרים: "ויצא הראשון אדמוני (אדום) כלו כאדרת שער (שעיר) ויקראו שמו עשו" (בר' כה, כה). כך גם לגבי מדרש השם של הסנה. הסנה הבוער דורש את השם סיני (שמ' ג, ב, ג), אך שמו הגלוי של ההר בסיפור ההתגלות הראשונה למשה הוא חֹרב (שם שם, א).²

בשנים האחרונות התחלנו להרהר באפשרות שמא המקרא מבאר מילים בדרכים דומות לאלה שבאמצעותן הוא מפרש שמות. מחשבות אלה הניבו את החיבור המונח עתה לפני הקורא.

אך קודם שנתחקה אחר ביאורי המילים הנסתרים, דומה כי יקל עלינו לשכנע את הקורא שהדחף לפרש מילים עתיק הוא אם נפתח בדוגמאות לביאורים גלויים.

יש והכורח לבאר מילה קשה, שאיננה רווחת עוד בלשון, ולהמירה במילה קלה וידועה ממנה בא לידי ביטוי בטקסט מקביל. בנבואת עובדיה נאמר על אודות עשו הוא אדום: "... נבעו מצפניו" (פס' ו). ואילו בנוסחתה השנייה של הנבואה ביר' מט נאמר: "... גליתי את מסתריו..." (פס' י).

תופעה זו של ביאור מילים באמצעות המרתן רווחת בספר דברי הימים: תחת "וחית פלשתים" (שמ"ב כג, יג) גורס ספר דברי הימים "ומחנה פלשתים" (דה"א יא, טו). המילה 'מחנה' רווחת בספר דברי הימים (לדוגמה דה"א ט, יט; דה"ב לב, כא). כמו כן, גם במקום הביטוי הקשה "זהב מופז" (מל"א י, יח)³ גורס ספר דברי הימים "זהב טהור" (דה"ב ט, יז). צירוף זה שב ומופיע גם בדה"א כח, יז ובדה"ב ג, ד.

תחת הנאמר על דוד שהיה "מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמ"ב ו, טז) מצויים בספר דברי הימים פעלים שכיחים: "מרקד ומשחק" (דה"א טו, כט). במלחמת דוד בפלשתים אומר לו ה': "ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ..." (שמ"ב ה, כד), ובספר דברי הימים: "... אז תצא במלחמה..." (דה"א יד, טו).⁴

יש שמילה יחידאית במקורותיו של בעל דברי הימים מומרת על ידו במילה יחידאית אחרת: המילה "דברות" (מל"א ה, כג) מומרת במילה "רפסדות" (דה"ב ב, טו). המילה 'רפסודה' מופיעה בלשון חז"ל במשמעות הדום או קרשי רצפה שנמצאים תחת רגלי היושב.⁵

תופעת המרת המילים רווחת גם בחלק מעדי הנוסח העבריים, בטקסטים עממיים, וולגריים,⁶ כגון נוסח שומרון של התורה⁷ ובמגילת ישעיהו השלמה מקומראן.⁸

יש ובמקום להמיר מילה ישלב פרשן בכתוב גלוסה, מילה נרדפת, לצד המילה הקשה; בדב' כג נאמר: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" (פס' כה). המילה 'שבעך' מבארת את המילה 'נפשך'. המילה 'נפש' משמשת במשמעות גרון, תיאבון (ראו לדוגמה יש' נו, יא; מש' כג, ב). לעתים לא תתמצה ההערה במילה אחת אלא תארך כדי הסבר למדני רב מילים. בסיפור על אודות המפגש הראשון בין שמואל ושאול מכונה שמואל 'רואה' (שמ"א ט, יא, יח-יט). אך ההערה המסבירה מונח זה: "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הראה כי לנביא היום יקרא לפנים הראה" (שם שם, ט), קוטעת את רצף השיחה בין נער שאול ואדוניו ומקדימה את הצורך בה, שהרי רק מפסוק יא ואילך יכונה שמואל בתואר הנדיר 'רואה'.⁹

נעבור עתה לתופעה פרשנית־דרשנית שהיא בשר מבשרה של היחידה הספרותית: מדרשי מילים.¹⁰ תופעה זו דומה, כאמור, למדרשי שמות, וכמותה מתחלקת למדרשי מילים גלויים ומדרשי מילים סמויים, ובמבוא נביא כמה מן המדרשים הגלויים. הדוגמה הראשונה היא מדברי אדם: "... זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (בר' ב, כג). הכתוב שימש את חז"ל בקביעתם: "... מיכן אתה למד שניתנה התורה בלשון הקודש, ר' פינחס ור' חלקיה בשם ר' סימון כשם שניתנה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש, שמעת מימיך אומר גיני גיניה, איתא איתתא, אנתרופי אנתרופייא, גברא גברתא, אלא איש ואשה, למה שהלשון הזה נופל על הלשון הזה" (בראשית רבה יח, ד [עמ' 165-164]).¹¹

גם מדרש המילה 'מן' הוא ממדרשי המילים הגלויים, אף שקיימת הפרדה בין מדרש המילה: "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (שמ' טז, טו) לבין הקריאה בשם: "ויקראו בית ישראל את שמו מן..." (שם שם, לא). אין לדעת אם לצורך מדרש המילה נשאל יסוד קדמון של הלשון 'מן' במשמע 'מה', צורה הקיימת במכתבי אל־עמארנה ובלשון האוגריתית,¹² או שמא מהדהדת בשאלה "מן הוא" לשון ארמית (ראו לדוגמה עז' ה, ד).¹³ אין להוציא מכלל אפשרות כי בדברי משה המצוטטים לעיל "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" מסתתר גם מדרש מילה סמוי מלשון "מָנָה" – מידת המזון הניתנת לאדם (לדוגמה שמ' כט, כו; שמ"א א, ד-ה).¹⁴

במגילת אסתר מופיע פעמיים הסבר גלוי למילה 'פור': "פור הוא הגורל" (אס' ג, ז; שם ט, כד) כהכנה להסבר שמם של ימי הפורים: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור..." (אס' ט, כו).¹⁵

יש מדרשי מילים שניתן להגדירם גלויים למחצה. אמנם לא נאמר במפורש טעם הכינוי במילה, אך הקרבה בין המילה לבין הסברה מעידה כי במדרש מילה עסקינן. כך לדוגמה מדרש המילה 'שמים' מלשון 'מים' מופיע בסיפור הבריאה: "ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלהים לרקיע שמים..." (בר' א, ז-ח). גזרון המילה 'שמים' מן המילה 'מים' מופיע גם בספרות חז"ל: "מאי שמים? א"ר יוסי בר חנינא ששם מים" (חגיגה יב, ע"א).

בכתוב על אודות האדם (ודוק: האדם ביידוע, ללמדך כי עניין לנו עם שם עצם כללי): "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה..." (בר' ב, ז), ולזיקה שבין אדם ואדמה ראו עוד האמור קודם בריאתו: "... ואדם אין לעבד את האדמה" (שם שם, ה), ובביטוי עונשו של האדם לאחר שאכל מפרי העץ האסור: "ולאדם אמר... בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת..." (שם ג, יז-יט). הזיקה שבין ואדם ואדמה באה לידי ביטוי גם בשילוחו מן הגן: "ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו... וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם" (שם שם, כב-כג).¹⁶ מילת אדם נדרשת גם מלשון דם: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך..." (בר' ט, ו; עיינו עוד שם ה, ה וכן דב' יב, כג).¹⁷

בגוף החיבור יובאו, כאמור, מדרשי מילים סמויים; נביאם על פי הסדר האלפא־ביתי של המילים הנדרשות. בפרק המוצא נמיין את דרכי הפרשנות שבאו לידי ביטוי בפירושים השונים.

אנו מקווים כי קוראי חיבורנו אשר יהיו מודעים מכאן ואילך לתופעת מדרשי המילים הסמויים יעלו בחכתם דוגמאות רבות נוספות וכך יעשירו את המילון המקראי הסמוי.

הערות

1. ראו לאחרונה ברֿאשר, המקרא כמפרש את מילותיו.

2. לסיכום אחרון של עיסוקנו בתופעת מדרשי השמות הסמויים ראו זקוביץ, צבת, עמ' 228-198.

3. צירוף יחידאי זה קשור כנראה לצירוף "זהב מאופז" (יר' י, ט), וראו גם הביטוי הסתום "כתם אופז" (דנ' י, ה).

4. ראו ויס, לשונות נרדפים, עמ' 174.

5. ראו ויס, דברי הימים.

6. כינוי זה ניתן על ידי ליברמן. ראו ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 166.

7. ראו ויס, לשונות נרדפים.

8. ראו קוטשר, מגי"א, במיוחד עמ' 222-164.

9. התואר 'רואה' משמש הרבה בספר דברי הימים המבקש לעטות אצטלה של קדמות (ראו לדוגמה דה"א ט, כב; שם כו, כח). למשניות ההערה ראו לדוגמה דרייבר, שמואל, עמ' 71. להערה בעלת אופי דומה ששולבה חוץ למקומה הטבעי, ראו בסיום סיפור המן: "והעמר עשרית האיפה הוא" (שמ' טז, לו), אך אפשר ששילוב ההערה בסיומה של תעודה זו הוא פרי כוונת מכוון.

10. אין לערב בין מדרשי מילים לבין משחקי מילים, כגון: "... כשד משדי יבוא" (יש' יג, ו; יו' א, טו); "ואתנך לחרבה ולחרפה..." (יח' ה, יד); "... ופשו פרשיו..." (חב' א, ח); "ישועו ואין מושיע..." (תה' יח, מב); "אויביו אלביש בשת..." (שם קלב, יח; ראו גם איוב ח, כב); "אויל ביום יודע כעסו וכסה קלון ערום" (מש' יב, טז). לדוגמאות רבות מאלה ראו חזנוביץ, פרונומסיה.

לא נעסוק בחיבורנו במדרשי מילים סמליים, מפתיעים, שהם כפתרון חידות, ואין בכוונתם להציע פירוש מבהיר למילה, לדוגמה פשר המראות "מקל שקד" המתבאר ב"... כי שקד אני על דברי לעשתו" (יר' א, יא-יב); "כלוב קיץ" המתפרש ב: "... בא הקץ אל עמי ישראל..." (עמ' ח, ב), ופשרה של הכתובת שעל הקיר: "מנא מנא תקל ופרסין" המתפרש ב"... מנא מנה אלהא מלכותך והשלמה. תקל תקילת במאזניא והשתכחת חסיר. פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס" (דנ' ה, כו-כח). על אודות מדרשי מילים סמליים ראו זקוביץ, חידות, עמ' 89, 106-103. כמו כן, ראו גם את הפעולה הסמלית שעליה מצטווה ירמיהו: "הלך וקנית בקבק יוצר חרש..." (יר' יט, א) המתבארת בדברי ה': "ובקתי את עצת יהודה וירושלם במקום הזה והפלתים בחרב..." (שם שם, ז). לפיכך המשכה של אותה פעולה סמלית "ושברת הבקבק לעיני האנשים ההלכים אותך. ואמרת אליהם... ככה אשבר את העם הזה ואת העיר הזאת כאשר ישבר את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד..." (שם שם, י-יא).

11. מבחינת בעלי המקרא אין, כמובן, חשיבות לשאלה שבה עוסק מאמרו של קוגוט, אם יש בסיס לשוניֿאטימולוגי לקרבתן הצלילית של שתי המילים או שמא נובעות הן משני שורשים שונים. ראו קוגוט, אטימולוגיה עממית.

12. ראו קאסוטו, שמות, עמ' 135.

13. עוד להדהוד ארמית במדרשי מילים ראו בפרק המוצא, סעיף טו.

14. ראו גם בפירוש רש"י לשמ' טז, טו: "הכנת מזון הוא כמו 'וימן להם המלך' [דבר יום ביומו מפת בג המלך ומיין משתיו]" (דנ' א, ה).

15. המילה "פור" באכדית (puru) משמעה אבן ראו BDB, ערך 'פור', עמ' 807. בדומה, גם המילים 'גורל', ג'רל או ג'רעל השכיח בלהג הערבי הארץֿישראלי משמען אבנים קטנות המשמשות להטלת גורל. ראו גבריהו וליונשטם, גורל, טור 459.

16. ראו לדוגמה במ' יב, ג; יח' לח, כ; צפ' א, ב-ג וזכ' יג, ה.

17. על אודות מדרשי המילה 'אדם' באמצעות המילה 'דמות' ראו להלן, ערך 'דמות'.

מדרשי מילים סמויים

1. אביר

"ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו..." (תה' קג, כ)

המן שאכלו בני ישראל במדבר היה 'לחם אבירים': "וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו. לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשבע" (תה' עח, כד-כה). 'דגן שמים' הוא מאכלם של יושבי שמים וראו גם במזמור קה: "שאל ויבא שלו ולחם שמים ישביעם" (פס' מ).¹⁸ יושבי שמים מכונים אבירים: אביר (בבי"ת רפויה) הוא כינוי לאלוהי ישראל (כגון בר' מט, כד; יש' א, כד) וההבחנה ממילת אביר בבי"ת דגושה מלאכותית ומגמתית.¹⁹ אביר הוא כינוי לפר (כגון תה' נ, יג), לסוס (כגון יר' מז, ג) ובעצם לכל גיבור רב כוח (כגון איכה א, טו). באכדית abāru = כוח ו־abru = חזק.²⁰ ה'אבירים' שמופיעים בתה' עח הם אפוא דרי מעלה, והתרגום הארמי אכן מתרגם 'לחם אבירים' כ"מזון דנחת ממדור מלאכיא". גם בפירוש רש"י כתוב: "לחמם של מלאכים" (וכך גם בתרגום השבעים, בפשיטתא ובוולגטה). והנה, כך מבין ומבאר מזמור קג את המילה 'אבירים': "ברכו ה' מלאכיו גברי כח..." (פס' כ).

2. אגורה

"והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם" (שמ"א ב, לו).

'אגורה' היא מילה יחידאית. מילה זו מתבארת טרם הופעתה בשירת חנה. השירה נתפסת כשירה נבואית:²¹ "שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו..." (שמ"א ב, ה). חנה מתנבאת בכתוב זה על אודות בית הכהונה של עלי ואחריתו המרה, ונבואת איש האלוהים לעלי (שם שם, כז-לו) תומכת בדבריה.²²

המילה 'אגורה' בשירה מתפרשת מלשון שכ"ר (ויש לקרוא נגד הטעמים "שבעים, בלחם נשכרו" ולא "שבעים בלחם, נשכרו"). השורש אג"ר הוא מקבילו הארמי של השורש שכ"ר, ואכן בתרגום יונתן לשירה כתוב: "וסגיאין בממונא אתמסכנו תבו לאתגרא בלחם".²³

מנחם בן סרוק במחברתו אכן מפרש אגורה מלשון אג"ר שמשמעו שכ"ר. אחרים (כגון דונש ותלמידיו מעדיפים לפרש מילה זו מלשון גֵרה). זוהי יחידת המשקל הקטנה ביותר, חלק העשרים של השקל (שמ' ל, יג), ובכך הם הולכים בעקבות תרגום יונתן: 'מעא' ותרגום השבעים: ὀβολοῦ.

ר' יונה בן ג'נאח בספר השרשים מתנגד לפירוש המילה אגורה מהשורש אג"ר שמשמעו שכ"ר: "ויש מי ששמהו מלשון הארמית רצה לומר שכר שהוא אגרא והוא רחוק מאד". גם רד"ק (בפירושו לשמואל ובספר השרשים) מעדיף לפרש את המילה מלשון גֵרה "האל"ף נוסף", ואילו רש"י משלב בין שני הפירושים: "'לאגורת כסף' – בשביל להשתכר מעה כסף: לאגורת כסף – ממשקלות 'עשרים גרה הוא' (שמ' ל, יג)".

מעניין כי תרגום השבעים גורס בשירת חנה: "שבעים בלחם רשו (או: נרושו?).²⁴ השוו "כפירים רשו ורעבו..." (תה' לד, יא). האם הייתה זו הגרסה המקורית ששונתה ל'נשכרו' כדי לבאר את המילה הסתומה 'אגורה'? אפשר שהד לגרסה זו יש בפיסוק הטעמים: הופעת הטעם המפסיק לאחר התיבה השנייה הולמת את הקריאה: "שבעים בלחם, נרושו".

פירוש שני למילה 'אגורה' מופיע בהמשכו של הפסוק: "... ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם". שני מרכיבים במחציתו השנייה של הכתוב חוזרים אל מחציתו הראשונה: האחד חוזר במפורש 'לחם', ומשנהו 'ספחני' מבאר את המילה 'אגורה' מלשון אג"ר שמשמעו אס"ף (ראו לדוגמה מש' ו, ח; שם י, ה וכן דב' כח, לח-לט: "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף... כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר..."). הצירוף 'ספ"ח על' / 'ספ"ח אל' מופיע במשמע 'אס"ף על' / 'אס"ף אל' ביש' יד: "...ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (פס' א; ראו לדוגמה שמ"א כו, יט; איוב ל, ז).²⁵ אין להוציא מכלל אפשרות שמחציתו השנייה של פסוק לו נוספה אפוא כדי לבאר את התיבה 'אגורה'.

3. אור, תום (אורים ותומים)

"וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך..." (דב' לג, ח).

התומים קודמים לאורים רק בפסוק זה. בשאר אזכוריו של מכשיר הניחוש קודמים האורים (ראו לדוגמה שמ' כח, ל; וי' ח, ח; עז' ב, סג = נחמ' ז, סה). בפסוק נוסף שנשתבש בנוסח המסורה ונשמט חלקו (שנשתמר בתרגום השבעים ובוולגטה) עקב שיווי סיום, נתקיים אותו הסדר: "ויאמר שאול אל ה' אלהי ישראל [למה לא ענית את עבדך היום. אם יש בי או ביונתן בני העוון הזה אלהי ישראל הבה אורים ואם ישנו העון הזה בעמך ישראל] הבה תמים..." (שמ"ב יד, מא).²⁶ בשני כתובים נזכרים ה'אורים' לבדם (במ' כז, כא; שמ"א כח, ו). קולמוסין רבים נשתברו על אופן השימוש במכשיר, הדרך שבה נתגלתה זהותו של הפושע הנלכד במשפט האורים ועל האטימולוגיה של שם המכשיר המורכב משתי מילים חבורות במשקל זהה, וצורתן צורת הרבים. בתרגום השבעים מיתרגם השם: δήλωσιν καὶ ἀλήθειαν, היינו 'בהירות ואמת' (ולמעשה 'אור ותום') ובוולגטה perfectio tua et doctrina – 'תורה ואמת', ובעצם 'אוריתא' (שוב, הקשר ל'אור' ברור)²⁷ ו'תום'. בתלמודים ניכר גזרון דומה: "אורים שהן מאירין לישראל ותומים שהן מתימין לפניהם את הדרך שבעת שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להן את הדרך" (ירושלמי יומא פ"ז, ה"ג [דף לח, ע"ב]); "אורים שמאיריו את דבריהן תומים שמשלימין את דבריהן" (יומא עג, ע"ב).²⁸ במגילת ההודיות מקומראן המילה 'אורתום', היינו אור תמים, אור נפלא, שיסודה בדרשת הצירוף 'אורים ותומים' מופיעה שלוש פעמים: "אודכה אדוני כיא האירותה פני לבריתכה... וכשחר נכון לאו[רתו]ם הופעתה לי..." (דף 4, שורה 6);²⁹ "... ותופע לי בכוחכה לאורתום..." (דף 4, שורה 23);³⁰ "ולעמוד [לפניך לעד ולהתיצב] במכון עולם לאור אורתום עד נצח ו[אבד] חושך..." (דף 18, שורות 30-29).³¹

דומה שכבר בדב' לג, ח מסתתרת הבנת 'תמים ואורים' כקשורה לאור ותום. לא במקרה אופיין לוי כ"איש חסידך",³² שהרי 'חסד' כרוך הן באור: "האירה פניך על עבדך הושיעני בחסדך" (תה' לא, יז), והן בתום: "עם חסיד תתחסד עם גבור תמים תתמם" (שמ"ב כב, כו = תה' יח, כו).³³ שמע מיניה, מסורת הפירוש המשתקפת בקומראן, בתרגומים העתיקים ובספרות חז"ל ראשיתה כבר בגוף המקרא.

4. אוריתא

"כי נר מצוה ותורה אור..." (מש' ו, כג).

בעקבות כתוב זה אומר ר' יהודה: "אורה זו תורה וכן הוא אומר (מש' ו, כג) 'כי נר מצוה ותורה אור'" (מגילה טז, ע"ב). דומה כי ר' יהודה פענח את הרמז הטמון בכתוב: 'אור' רומז ל'אוריתא', תורה בארמית.³⁴

בכתובים נוספים במקרא המזכירים את התורה מהדהד מדרש המילה אור – אוריתא: "תורת ה' תמימה משיבת נפש... מצות ה' ברה מאירת עינים" (תה' יט, ח-ט); "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי... נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי" (שם קיט, קה-קט). בנבואת ישעיהו: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים" (יש' ב, ב) ניתן להבין את הפועל 'ונהרו' מלשון 'נהרה', אור.³⁵ הגוים עולים לירושלים לשמה של התורה: "... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (יש' ב, ג), והנבואה מסתיימת בדברי עידוד לבית יעקב, להקדים ולילך באורו של ה' קודם שיגיעו הגוים ירושלימה: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" (שם שם, ה). בתרגומו הארמי של יש' ב, ה אף הומרה מילת אור באוריתא: "יימרון דבית יעקב אתו ונהך באולפן אוריתא דיי". בנבואת ישעיהו השני מופיע כתוב המושפע מנבואתו של ישעיהו בן־אמוץ ובו מעורר הנביא את עמו להאזין לקול ה' ותורתו: "הקשיבו אלי עמי ולאומי³⁶ אלי האזינו כי תורה מאתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע" (יש' נא, ד).

הקשר שבין אור לתורה בא לידי ביטוי גם בכתוב מברכת משה לשבט לוי: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל..." (דב' לג, י). הכתוב עובר שינוי בקומראן: 'יאירו'.³⁷ אפשר ששינוי זה נוצר על בסיס השינוי שנעשה בראשית הברכה ללוי: "... תמיך ואוריך לאיש חסידך..." (דב' לג, ח). גם הנוסח היווני של דברי בן סירא על אהרן הכהן ב'שבח אבות עולם' משקף קריאה זו של דב' לג, י: "ללמד ליעקב עדותיו ותורתו להאיר את ישראל" (בן סירא מה, יז).³⁸

שני כתובים בספר קדמוניות המקרא מדברים אף הם בהארה בדברי תורה ולא בהוראתם. לקראת מתן תורה אלוהים אומר למשה: "...עלה אלי ואתן דברי בפיך ותאיר את עמי כי אתן על ידך תורת עולם..." (קדמוניות המקרא יא, ב), ואילו אהרן אומר לעם: "... כי משה יבוא ויביא לנו חוק ותורה ויאיר לנו ויפרש לנו בפיו את רוממות אלהים..." (קדמוניות המקרא יב, ב).³⁹

5. אות

"וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך..." (שמ"א ב, לד).

"והיה כי תבאנה האתות האלה לך..." (שם י, ז).

"... ויבאו כל האתות האלה ביום ההוא" (שם שם, ט).

בפסוקים שלעיל נדרש שם העצם 'אות' לא בשורש את"ה (כגון דב' לג, ב; יש' כא, יב; יר' ג, כב; תה' סח, לב)⁴⁰ אלא בשורש בו"א. לנרדפות של השורשים בו"א ואת"ה ראו לדוגמה: "... ה' מסיני בא... ואתה מרבבת קדש..." (דב' לג, ב),⁴¹ ולהופעתם באיחוי: "... עדיך תאתה ובאה הממשלה הראשנה..." (מי' ד, ח).

אפשר שדחף מסוים לגזרון שם העצם 'אות' מהשורש את"ה, היינו סימן שעתיד לבוא, להתגשם, יש בתיבה הדומה לאותות – 'אותיות'. זוהי צורת בינוני בלתי רגילה של השורש את"ה ראו לדוגמה:⁴² "...ואתיות ואשר תבאנה יגידו למו" (יש' מד, ז; ראו גם שם מא, כג; שם מה, יא). ואכן, על הכתוב בפרק מה: "... האתיות שאלוני על בני..." (פס' יא) גורסת מגילת ישעיהו: 'האותות'. זוהי המרה של צורה בלתי שגרתית בצורה רגילה. על הכתוב בפרק מא יש בתרגום השבעים כפל תרגום 'אותיות' ו'אותות' גם יחד. בפשיטתא, הצורה 'אותות' מופיעה בשלושת הכתובים.⁴³

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

18. למשמעות המילה 'שמים' כיושבי שמים ראו לדוגמה איוב טו, טו: "הן בקדשו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו".

19. ראו טורֿסיני, אביר = אביר.

20. ראו קדרי, מילון, עמ' ז.

21. ראו מגילה יד, ע"א; מדרש תהלים למזמור מה, ד (קלה ע"א). ואכן פרטים שונים מן השירה נפתרים ונפתחים בהמשכו של ספר שמואל.

22. לביאור נוסף של המילה שבהמשך הסיפור בשירת חנה ראו להלן, ערך 'בליעל'.

23. השורש אג"ר מופיע בארמית ארץ ישראלית. ראו סוקולוף, מילון ארמית א"י, עמ' 35-33. באכדית ובערבית השורש שכ"ר משמש במשמעות אג"ר.

24. ראו טורֿסיני, פשוטו של מקרא ב, עמ' 114.

25. הצירוף 'אס"ף על' מופיע בשמ"ב יז, יא ובמל"ב כג, א. הצירוף 'אס"ף אל' מופיע בבר' כה, ח ובבמ' יא, ל.

26. ראו דרייבר, שמואל, עמ' 117.

27. ראו להלן, ערך 'אוריתא'.

28. ראו טורֿסיני, אורים ותומים, עמ' 179.

29. ראו ליכט, מגילת ההודיות, עמ' 91.

30. שם, עמ' 94.

31. שם, עמ' 218.

32. בתרגום השבעים ובפשיטתא מופיע הצירוף "איש חסדך'. לצירוף 'איש חסד' ראו לדוגמה מש' יא, יז ומש' כ, ו, ולצירוף 'אנשי חסד' ראו יש' נז, א. לזיקה שבין כהנים וחסידים ראו תה' קלב, ט: "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו" (בדה"ב ו, מא מופיע ציטוט ממקור זה).

33. ראו גם איכה ג, כב: "חסדי ה' כי לא תמנו (בכתב יד אחד, בפשיטתא ובתרגום הארמי מופיעה הגרסה 'תמו') כי לא כלו רחמיו".

34. ראו סוקולוף, מילון ארמית א"י, עמ' 42.

35. ראו להלן, ערך 'נהרה'.

36. בכמה כתבי יד ובפשיטתא מופיעה הגרסה "עמים... ולאמים", היינו קריאה לעמים לבוא ירושלימה על מנת שתתקיים בהם נבואת אחרית הימים (יש' ב, ב-ה).

37. על נוסח הכתוב בקומראן בֿQ Testimonia4, שורות 18-17, ראו גסטר, דב' לג, י; ורמש, תורה אור.

38. ראו ורמש, שם.

39. ורמש, שם. התרגום העברי של קדמוניות המקרא נעשה עלֿפי הרטום. ראו הרטום, קדמוניות המקרא.

40. השורש את"ה רווח הרבה יותר בארמית (ראו לדוגמה דנ' ז, יג, כב; עז' ה, ג, טז).

41. תחת הנוסח "... ובא הארי ואת הדוב..." (שמ"א יז, לד) יש לקרוא "ואתה הדב", ראו פרלס, נוסח, עמ' 27.

42. ראו קוטשר, מגי"א, עמ' 165-164.

43. קוטשר, שם.