בית על הגב

יום רביעי
28 בפברואר, י' באדר

עלמה

עלמה משוטטת הלוך ושוב מול החלונות הפונים לרחוב. לפתע היא נסוגה ומוצאת מחסה לצד החלון. לפעמים נדמה לה שגידי עוקב אחריה מפינת הרחוב, ולפעמים דימתה שהיא רואה אותו גם חומק במסדרון המחלקה ממול, אולי כמין הזיה או משאלת לב מודחקת. כשהיא מציצה שוב, דמותו של גידי איננה. פיקוס בנימיני ענק, בּוּגַנוויליה פרועה. הרבה גרניומים שעליהם צהובים. שרידי פריחה שעבר זמנה בעציצי בטון אפורים. חריקת בלמים. קללות. מכונית אדומה עוזבת בשעטה. על הכביש, מיותם, נשאר פגר חתול שחור.

היא נעצרת על יד המיטה. אל הדופן הקדמית שלה מוצמד גיליון מעקב. באדום, באותיות בולטות כתוב:

CAVE PENICILLIN

רגישות לפניצילין

שם החולה: גרינברג יצחק תאריך: 25.11.07

גיליון ציור אחר גיליון ציור היא הוציאה מתחת ידיה, מנסה להנציח את הגוף הצנום הלכוד בין שני סדיני אביב פרחוניים, מהודק אל צינורות יניקה, הזנה וניקוז. לפעמים נדמה לה שהיא שומעת גם את הטיפות הנופלות בין צלילי המפוח העולה והיורד ובין צפצופי ההתרעה. עליה, עלמה גרינברג, מוטלת אחריות שלא ישבות חלילה עולם שלם של טכנולוגיה רפואית מתקדמת, שמכוחה בלבד אביה, יצחק, מתקיים.

החוצה, פנימה, לכל אורכו של המסדרון ובחזרה. עוד שעתיים תמימות עד להתרוצצות האחיות, כמו בכל בוקר. במחלקה יום רודף יום. שלושה חודשים תמימים היא כבר כאן, משגיחה. תשעים ושתיים השכמות, או במדויק, תשעים ושתיים פחות שלוש. שגרת הרחצה וסידור המיטה בבוקר קשה לה במיוחד. היא כואבת עם האב, אולי במקומו, ומנסה לרכך בחיוכה את מגע ידיהן של המטפלות.

היא מוציאה מחברת ועפרון פחם ומתחילה לרשום ביד מורגלת. עציצים אפורים בצדי כביש מצולק, גופת חתול שחור, עדיין מפרפרת. ביד מאומנת היא קולעת את הדף המעוך אל הפח.

הציורים שלה. בכל פעם היא מציינת על המעטפה את אותו השם, שאלתיאל גרינברג, אחיו התאום של אביה. קודם, לפני חמישה חודשים בלבד, היא עוד הפנתה אותם אל גידי, בעלה. מאז נפרדה ממנו הפך הדוד לנמען יחיד לציוריה.

מהמסדרון נשמעת צליעה. עיניה פונות בתקווה, אך לפני שדמות ההולך מתגלה בפתח היא ממקדת אותן שוב באביה הגוסס. אין סיכוי. הדוד לא יעז לראות את המראות, לא להריח, לא לשמוע ובעיקר לא להתייצב פנים אל פנים. לדוד עולם משלו, הוא טווה אותו שתי וערב מחוטי מילים נבחרות, מדבר אל עצמו ועם עצמו. מתווכח עם אביה גם כיום, מדבר אתו מתוך מוחו, פעם בקולו ופעם בקולו של יצחק. מאז תמך במשאלתה של ריקי, אשתו, לנסוע לארצות הברית מצבו של הדוד שאלתיאל רק הולך ומידרדר. היא יודעת שאיננה אשת מילים. כוחה בציוריה. אלו הם שלוחיה המנסים למצוא סדק, פתח בקונכייה שהתעטף בה, ולשלשל דרכו חוט מקשר בין הדוד לבין המציאות שבה חי תאום נפשו.

בתחילה חשבה שדינם של ציוריה להיות יריות סרק באפלה. אך לאחרונה, באופן בלתי צפוי, החלה לקבל מהדוד תגובות. רחלי, אחותה הצעירה, משמשת דוורית נאמנה. עלמה מחכה בקוצר רוח לתוספות שהוא משרבט אל תוך ציוריה, מנסה לפענח אותן, לחשוף נימי רגש חבויים.

הדוד שאלתיאל הוא האמן במשפחה. מסיבה עלומה כלשהי הוא פנה עורף למכחוליו ושקע במחקר עיוני. לצייר את הצב הירוק שפסים שחורים חורצים את שריונו הייתה משימת הציור הראשונה שעלמה הציבה לעצמה, ורק בזכות הדוד יכלה לה.

בציורה של עלמה, הקריש שפגע באביה מתנשא כצונמי מאיים המציף בתים ומפיצם לכל עבר. היא חרדה במיוחד לרחלי, אחותה הצעירה. הקִרבה ביניהן הלכה והתעצמה מאז מות אִמן.

כמו הדוד שאלתיאל, אף היא פנתה עורף לציור כמקצוע, זונחת חלום שנרקם עוד בילדותה. ביום־יום היא עושה לילות כימים בניהול ענייני המזכירות, עוסקת בכל הדרוש למשרד המשפחתי. בועז, אחיה הבכור והאדריכל הראשי, זקוק לה ונשען עליה כמעט בכל עניין. לעתים רחוקות עוברת בה המחשבה שלוּ עזבה ציפי אשתו את עבודתה בשיווק ועברה לעבוד אתם, אולי היה המשרד מבוסס יותר. אך גם ככה הם הסתדרו. עד היום שבו נורה הקריש ושיגר אותה מגדת מציאות אחת אל הגדה שמנגד.

עלמה מוציאה בלוק ציור ושוב דוחפת אותו אל התיק. היא מנענעת את ראשה בתוכחה עצמית. הרי היא שנאחזת בכל כוחה במציאות הזאת, המאיימת בכל רגע לחמוק מידיה. הגרוע מכול כבר קורם עור וגידים. עוד מעט יגיעו גם אליה ויבקשו שתחתום במו ידיה על כתב ההסכמה לגזור את דינו של האב לחידלון. היא קמה ממקומה ומתחילה לשוטט במסדרון הלוך וחזור. השיחה ששמעה בלא מתכוון, מאחורי המחיצה, בין בועז לבין סגן מנהל המחלקה. היא לא תניח לה לקנות שביתה בתוכה. פשוט לא!

היא ממהרת אל פתח המחלקה. מחכה למעלית. אולי האוויר בחוץ יאט את הולם הלב וירופף את אחיזת הצבת הלוחצת בתוך ראשה.

היא צריכה לחשוב על משהו. מהר! לקבל החלטה? היא, ששלושת החודשים האחרונים שבהם שהתה בתוך המחלקה הפקיעו ממנה כל רצון משלה, שלא לדבר על יכולת להחליט. לפעמים נדמה לה שהצינורות החלולים המחוברים אל אביה מסתעפים ונמתחים עד שהם מגיעים אל גופה, נצמדים, יונקים ומוצצים.

דלת המעלית נפתחת. גבר בחלוק רופאים חולף על פניה ונחפז בצעדי ריצה אל תוך המחלקה. משהו קרה לאבא! היא רצה בעקבותיו. לא... הוא נכנס בדלת השנייה מימין. היא נעצרת ומנתקת את כף ידה מעל פיה. גוררת את רגליה אל חדר מספר שלוש, החדר שלה.

היא משעינה את ראשה על מסעד הכורסה ועוצמת עיניים. ומה אם הדוד שאלתיאל לא יספיק לבקר את אבא? מחשבה אחרונה זו מלווה אותה אל אפלת השינה.

שאלתיאל

שותפי אמת היינו תמיד, אתה, יצחק – אחי התאום – ואנוכי. זה בנשמתו של זה שלובים. אומרים שאלה הם פני הדברים אצל אלו ששכנו שק בצד שק ברחם אמם. ידיעה שבשתיקה ממלאה אותם מלידה ועד... ומה לאחר מכן? אני משובלל בתוך מילים רבות לנוכח העולם כולו, מלבדך. חבלי הטבור שהזרימו את הדם אל תוכנו מוסיפים לבעבע.

צעדיי קצובים. אני פוסע קדימה ושוב לאחור במסדרון הצר והארוך, בבית שהיה פעם בית ההורים וזה שנים הוא ביתי. הדלת שפערו הבנאים בקצה המסדרון, כשהיינו בני שבע, שבה והופכת בדמיוני לקיר הסוגר, קצה המרחב המשפחתי של ילדותנו. אז היו בבית רק סלון וחדר ילדים. ספת האורחים נפתחה מדי לילה והייתה למיטה זוגית, ובכל בוקר שבה והצניעה את איבריה והייתה מושב לאורחים.

עודני משוטט בדירה ואתה, יצחק, כמו תמיד, קשוב לכל פסיעותיי. תנועה מבליחה מול עיניי, שוב קיפאון ושוב תנועה מהירה. התפתלות חטופה ולאחריה כף רגלו של חתול כהה נוחתת על שממית בפינת החדר. מתוך פרצופו השחור של קוֹקוֹ החתול נפקחים שני פסי ירוק מבהיקים. בן לווייתי הקרוב ביותר כיום משתעשע לו בשממית מפוחדת והיא נלחמת על חייה.

מתוך תמונת הבית השקט פורצים אליי קולות רחוקים, צורמים.

"אווה, מה עשית בגור החתולים של יצחק? זרקת אותו?" אתה, יצחק, רק בן שבע, מתבונן בעיניים קרועות מבעתה באבינו טוב המזג שאינו נוהג להרים את קולו. לפתע מחלחלות המילים אל תודעתך ואתה מתחיל להתרוצץ בבית, מתכופף, מחפש סימני תקווה ופורץ אל חדר המדרגות. כמה טוב שלא נשארת שם עוד רגע לשמוע את תשובתה של אימא.

"גיטה השכנה אמרה שלא טוב לגדל חתולים כשיש ילד חולני בבית, היא שמעה הרבה סיפורים. כל מיני צרות ומחלות מביאים החתולים האלה. אפילו אסטמה..."

את הבעת הכאב שקרעה את פניו של אבא לא אשכח לעולם. "מצאתי אותו דרוס על הכביש," הוא ענה ויצא מהבית לחפש אחריך. חשתי כאילו ציפורניים חדות ננעצות בבשרי.

"די!" הצעקה שלי מחרידה את קוֹקוֹ והשממית נמלטת. אני מתכופף אל המגירה התחתונה ומוציא מתחתיתה אלבום ציור. באותיות מסולסלות ומקושטות, המסגירות בהכרח את המקור הגנטי לכישרון הציור שבו בורכנו, כתבה לנו אימא: "לשאלתיאל וליצחק, התאומים הציירים שלי בתחילת דרכם."

ריח עוגת תפוחי עץ וקינמון עולה משני הכתמים הקטנים שאימא לא הצליחה למחות מכריכת האלבום. יצחק ואני עומדים במטבח. כל אחד מאתנו מכה בתורו על שקית, לפורר את האגוזים שבתוכה.

"שביל קליפות האגוזים," כתבת, וציירת מסלול שתחילתו בסולם השעוּן על עץ האגוז בחצר, ואתה עומד עליו, קוטף. המשכו של המסלול במטבח הקטן, "דופק השניצלים" בידך ואתה מסתער בתנופת פיצוח על קליפות אגוז נוקשות.

"אני כאילו מת ואתה כאילו חי," קול צרוד פונה אליי ומזכיר לי שאיני מתבונן בתמונות לבדי. האלבום נותר פעור בידי. "הנה, אתה רואה..." קולך פותח ומשתתק. שתיקה חוצצת בינינו כאדמה חרבה שמפלגת את נהר המחשבות והתמונות הזורם במוחי. רפיון דעת אוחז אותי לרגע.

"שביל קליפות האגוזים" היה הציור הראשון שראיתי. ההורים של דני מהבניין שלנו הביאו אתם את האלבום הראשון כשחזרו מביקור בקיבוץ, ואימא הביאה לי אותו לבית החולים מגולגל וארוז בסרט. גמעתי בשקיקה דף אחר דף. ציור אחר ציור העמיקו את צימאוני להיות אתך ועם כל הכיתה שם, בקיבוץ. על יד כל ציור הוספת הערות משעשעות מפרי עטך, אך למען האמת כבר אז התקשיתי להחיות אותן בדמיוני.

"השתדלתי, שאלתיאל..." אתה אומר.

"זו לא הייתה אשמתך," אני משיב, ומשקע מריר עדיין מעכיר את קולי.

"עד שלא נגמר ביקור ההורים עוד קיוויתי," אתה עונה, "במיוחד בזמן הטקס. חיפשתי כל הזמן. ידעתי שההורים של דני הודיעו לאימא ואבא על חלוקת הפרסים והדגישו שאני עומד לקבל את הגביע בשם הכיתה, וגם את הפרס על המקום הראשון בתחרות 'הקוטף הזריז'."

אני מקשיב לו ושותק. אך בראשי אני מזמין אותו לראות אתי את תמונת הזיכרון: ההורים שלנו יושבים על יד המיטה שלי בבית החולים ומספרים בגאווה על יצחק לקרובי המשפחה שהגיעו לבקר, לבני משפחתם של חולים אחרים, לאחיות, לעצמם. שוב ושוב...

קצב צעדיי מואץ וזרם הזיכרונות שוצף ומתגבר אתו. זה היה הניתוח הרביעי שלי. אחריו, הבטיחו לי, תהפוך הצליעה לכמעט בלתי מורגשת. שריד כמעט אחרון לשרשרת הפגמים שדבקה בי מאז הלידה. התקפים של "החיים עשו לי עוול," ו"העולם חייב לי," גאו בתוכי שוב ושוב.

משהתמונות מתחילות לזרום במוחי הן אינן חדלות. כתמים נעים לקול צלילים מוכרים. היום השלישי אחרי הניתוח. רגלי תלויה, ושריר החילזון שבי, שריר העמודית, משווע להתכווץ ולמשוך את רגליי ואת ראשי אל מתחת לקונכייה מגוננת. פתאום נשמעת שריקה מוכרת. סוף־סוף זה פועל, אני חושב בהקלה. חומר ההרגעה משלח אותי לעולם שכולו טוב. לא עוברת דקה ואתה, במלוא קומתך, הילת הנעורים הבריאים רוטטת סביבך, עומד בפתח. ככה סתם, באמצע השהות בקיבוץ, הסתלקת לך בלי רשות, נסעת דרך ארוכה בטרמפים, והכול כדי לבקר אותי בבית החולים. האלבום השני שבידך מושט אליי כמנחת אהבה ופיוס.

את האלבום הזה נתתי לעלמה לא מזמן, ביום שבאה אליי, שבוע לאחר שנפרדה מגידי.

אני רואה אותה כאילו זה קורה עכשיו, היא יושבת לפניי, מכונסת בעצמה, עיניה מוצפות. מאז ומתמיד הייתי מרותק לחידת עיניה המוזרות ביופיין, האחת ירוקה והאחרת מנוקדת בזהרורים חומים. האחת סוקרת ובולעת ברעבתנות כל פרט בעולם והאחרת הפוכה פנימה. המילים מפרפרות אצלה במעלה הגרון, מנסות לפרוץ את הנתיב החסום.

ואני שם, מולה, מנסה לשחוק בסוליותיי מעט מתחושת חוסר האונים המוכרת. איך אפשר לחדור מבעד להשתבללות שהולכת ומעמיקה בה את פיתוליה עם השנים? אני מייגע לשווא את מוחי... מה יצליח להוציא את המשושים הרגישים, הנוזליים, המיטלטלים כל העת בתוכה, ולהפנות אותם אליי.

החום הקופח של חופשת הקיץ. אתה ואני ילדים קטנים, קוצצים ענף מלא בֶּרָלָך. "בֶּרָלֶה, ברלה, צא החוצה, אימא ואבא יקנו לך עוגה," כך שרו פעם הילדים בשכונה, וגם אנחנו שרנו. ביחד. חם בחוץ, האוויר שורף עם כל נשימה, והבֶּרָלָך בשלהם. מתחפרים עמוק יותר אל קונכיות ביתם, מעולפים, כמו חסרי הכרה, אטומים לקולות מבחוץ. ואז מגיע הגשם הראשון. המגפיים החדשים שלנו מקפצים בשלוליות, לא הרבה, כדי לא להצטנן. אתה קופץ קדימה בזריזות, מתיז את המים למרחק הגדול ביותר, אבל תמיד מציץ מזווית העין לבדוק מה אתי... וראה זה פלא, החומר הרך של הברלה מגיח החוצה.

אתה זוכר, הימים בין פורים לפסח היו העמוסים ביותר בביתנו. אנחנו, הקטנים, השתדלנו להתחמק מהמהומה. משגדלנו קצת גייסו גם אותנו לעזרה. אחר כך הגיעו כבר טיולי חופשת הפסח בתנועה. ואתה צמצמת את עצמך בהתנצלות אילמת בכל פעם שלי לא הרשו לצאת אתכם מסיבות בריאותיות.

ושוב תמונתה של עלמה עומדת לנגד עיניי. רגליה מיטלטלות בקצב עצבני מתחת לספה בחדרי ועיניה תלויות באלבום בתמיהה מרוכזת. ושוב נישאות אליי. אני מנסה לראות בהן סימן למה שמתחולל בה, ואז היא קמה בפתאומיות, מחבקת חיבוק חטוף ועוזבת.

תמונות מחייה חולפות במוחי בתזזית, כמו סרט אנימציה על התפתחותו של שתיל. הנה היא נטועה בין בועז, הבן הבכור, שירש את הנאמנות והמסירות מאביו, לבין רחלי הקטנה, הרגישה, שלבה יוצא אל כל חיה פצועה או נטושה. שלושת הילדים נטועים עמוק בלבי. אני אוהב אותם כפי שיֵדע לאהוב רק מי שלעולם לא יהיו לו ילדים משלו. אני הדוד שאלתיאל שלהם; ושל עלמה יותר מכולם. מדי פעם צצה בי המחשבה שאני הוא שהוריש לה את הגן המשובש. כמוה כמוני. אין בנו הלהט, הנברנות המכרסמת, איזה שריר או ריר הנדרשים לו לאדם כדי לנכס אליו אנשים ומאורעות. אנחנו מסופחים, כל אחד בשריונו הפרטי, אל אחת משבע המחלקות של מערכת הרכיכות. בלי הקונכיולין, החומר המגן על הקונכייה, היה גופנו הרך, חסר השלד, חשוף לכל סכנה מזדמנת. דומים אך שונים. עלמה יקירה שלי, אם הפנינה.

אני שוקע בערמת ציוריה שמתגבהת על שולחני. הוגה ודש בשמות שהיא כותבת בשולי הדפים, שגרירים מהוססים של ידיעות על אודותיה. סוקר את הציורים ששלחה לי מדירתה החדשה ואת ציורי בית החולים, שאותם התחילה לשלוח לי בקביעות זמן מה לאחר שקבעה את מושבה לצד מיטת הדווי שלך, יצחק. ואני, מצדי, החילותי משוחח אתה בשפת הציורים. לעתים משנה את נפילת האור, לעתים את הזוויות ולעתים אפילו מוסיף דבר קטן משלי לתמונה. מהכותרות אני מסיג את ידי.

בלב הציור האחרון שקיות מלאות נוזלים תלויות מעל למיטתך, רירן נוטף. הטיפות תלויות קפואות על הדף. בהיסוס מה אני מתחיל להצטרף למלאכת הציור. מוציא מקופסת צבעי פנדה פשוטה חום כהה, ומורח, ואחר כך מוסיף קצת כתום כדי להפכו לערמוני, וכן... גם צהוב בשביל הפסים והכתמים. פיתול אחד, שניים, שלושה, ארבעה – והנה גוף החילזון מונצח לרוחב הדף, ובלבו חלון בלבד. מתוך החלון נשקפות השקיות התלויות. אני מתרחק, מתבונן בתוצאה, כן. בהחלט. עכשיו זה אפשרי. הראש על משושיו השלופים, הרגל השרירית מוכנה מתחת, יש רמז גלי קטן להתהוותה של תנועה אטית.

איפה העט שלי, לכל השדים והרוחות? עת לכתוב. אהמ... לכשאכתוב יהיה טוב.

בן שיח נאמן אני לעצמי; באין קהל לצדו טוב היות האדם לבדו, כי אז יסכין לנגינתם הייחודית של עוועי רוחו... הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד. לו יהי, לו יהי, כל שנבקש לו יהי. אני טורק את החלון, קולות השיר נָדַמו והשקט שב לשרור בחדר.

עלמה

פניה של ז'ולייט, המנקה של המחלקה, צצים בפתח החדר.

"הכנתי לך תה, כפרה, עוד פעם ישבת פה כל הלילה?" החיוך שלה מתוק כמו שלוש כפיות הסוכר שהיא מוסיפה אל כוס התה. "שיהיה לך כוח, נשמה שלי. עוד לא התור שלך שיקראו לך למעלה. תשתי. צדקת אמִתית. כמה את דואגת לאבא שלך."

בועז אמר שהוא יגיע רק בעשר בלילה, עלמה נזכרת. הוא צריך להציג מצגת ללקוחות בדרום. היא מניחה את כוס התה על הארונית שלצד המיטה ומוציאה את מחברת המשימות, ומוסיפה:

לבדוק את הטפטוף בצינורות.

לעסות את כפות הידיים עם הקרם החדש.

לשלוח עם רחלי ציור לדוד.

היא מחכה. עוד מעט ביקור רופאים. זה יהיה ביקור קצר יותר. מיטה אחת פחות מאתמול בערב. ללכת הביתה? הרי אבא לא באמת יֵדע. בועז אמר שאם בכל זאת היא מתעקשת שיהיה אתו מישהו כל לילה אפשר להעסיק אחות לכמה לילות. לא נורא, המשרד יכול לעמוד בהוצאה. אולי באמת הגיע הזמן ללכת ולסדר את התיק:

בתא הגדול בגדים.

בתא הקטן כלי רחצה.

בתא הצדדי מטען לסלולרי, תרופות, נגן המוזיקה.

בתא מאחור המחברת, צעיף, נרות ריחניים.

זיווה, האחות, נכנסה להודיע על בואם של הרופאים, אך קולה נקטע פתאום והיא רצה החוצה. עלמה סוקרת במהירות את החדר. המיטה השנייה מהחלון. בתוך דקה תגיע עגלת החייאה. היא סוגרת את המחברת וממהרת לצאת מהחדר. הטלפון מתעורר לחיים. הודעה כתובה מהמשרד, מבועז: 'צריך חומר של טייטלבאום. מחליף אותך הלילה. בלי ויכוח. הפגישה בשש. עצות?'

היא עונה לבועז. בודקת הודעות קודמות. עוד הודעה נכנסת: 'חייבים לדבר בקשר לאבא.'

מסתכלת בצינורות המשתלשלים מגופו של אביה, קושרים אותו אל החיים. בועז לא כותב לה את כל האמת. הוא לא יודע שהיא שמעה את השיחה ששוחח עם הרופא במסדרון. להתנתק מבית החולים? לנתק? להחליט? היא נדה בראשה. שלושה חודשים היא סגורה במחלקה, נושמת בקצב מכונת ההנשמה, הטפטוף בעורקיה התמזג עם קצב השעון הגדול שבפרוזדור.

המנקה מציבה משולש אזהרה 'רצפה רטובה' בכניסה לחדר. לצעוד בזהירות, לא להחליק.

עלמה צונחת אל הכורסה השחורה בכניסה למחלקה. עוד הודעה, והפעם: 'נו?!' האצבע על צג הטלפון הסלולרי מהססת. היא שבה אל השרטוט, הדיוקנאות לובשים צורה על הדף, דיוקן אחר דיוקן: אחותה הקטנה, רחלי; בועז הבכור וציפי אשתו; הדוד שאלתיאל; ריקי, אשת הדוד שמחפשת את עצמה בארצות הברית; גידי, שכבר אינו שלה; ובתווך – האב.

"רוצה עיתון?" שואל שכנהּ לספסל, וכבר העיתון מושט אליה מתוך אחווה של שומרי הלילה, של אלה שעומדים למזלם לסיים את המשמרת. היא מחפשת בין הדפים את מדור המודעות.

"אין כמו אמנות התִמצות," נהג גידי לומר לה אז, לפני שהודיעה לו שהיא רוצה לחיות בנפרד. עיניה צורבות משינה־לא־שינה. דרושים, מתים, פרסומות.

"מעניין," היא פולטת. שותפה לספסל מתבונן מהצד בגופה שנדרך למקרא המודעה:

מגורים בחינם תמורת שמירה על בתים לתקופות קצרות.

אם מתחשק לכם למצוא מפלט ולהיעלם, או סתם לנדוד בין בתים

ולהחליף אווירה – אנחנו הפתרון המושלם.

היא חוזרת לקרוא בהתרגשות את האותיות הקטנות: 'לפרטים...' רעד קל באצבעותיה המקישות ספרה אחר ספרה.

"כל חמישה ימים בבית אחר? מתאים לי," היא עונה לסוכנת התיווך. "מתי אפשר להתחיל? אין בעיה, בעוד שעה אהיה בבית הראשון עם המסמכים, כן, אפגוש אותך שם."

והיא כבר בדרכה למעלית, לא מסובבת את הראש לאחור.

היא נכנסת אל דירתה בחיפזון ובמשך חמש דקות מתרוצצת לכל הכיוונים. זהו. היא מתיישבת על המיטה, בוחנת את תרמיל הגב הניצב פעור פה לצדה. היא מסמנת במחברת איקס ליד כל פריט מן הרשימה שהוכנס למקומו. עשר דקות אחר כך היא מוסרת לנהג המונית את כתובת הבית באחת משכונות היוקרה שבשולי העיר. היא פורקת את התרמיל מגבה ומניחה אותו על המושב. העורף המכווץ ממאן להשתחרר. מעבירה את הטלפון הסלולרי למצב שקט. משעינה את ראשה על התרמיל, עצמות גופה תרות אחר איזון, מחפשות הרפיה. עלמה מנסה לסוכך על עפעפיה בכף ידה. היא מתיישרת ושולחת הודעה: 'זקוקה לזמן למחשבה. אני מסודרת. לא לדאוג,' ואז סוף־סוף מתמסרת לנמנום.

"רמות צהלה," הנהג מודיע.

אביגיל, הסוכנת, מגיעה באיחור וממהרת להחתים אותה על הטפסים. מהרגע שהמפתח מתאים למנעול הדלת היא נעלמת לדרכה.

עלמה משעינה את תרמילה התפוח על הקיר משמאל לדלת הכניסה. לאחר שהיא מוודאת שהדלת נעולה היא מתחילה לפלס את דרכה קדימה, אל לב הבית. היא מתקרבת אל ידית הדלת הסמוכה אליה ומיד מסיגה את ידה לאחור ונשענת אל הקיר, כמו מצמצמת את נוכחותה.

היא פונה לעבר המטבח. חלונותיו הקרועים לרווחה צופים אל צלע גבעה פורחת בשלל צבעים. מעל – שמים מעוננים.

מי הברז מתופפים במקצב זר על קרקעיתו של כיור הנירוסטה. כמה צמאה הייתה. היא מוחה את שולי פיה. אחר כך, מאוחר יותר, היא תפתח את הארונות ותגלה היכן מונח כל דבר.

עלמה מתיישבת אל שולחן המטבח. היא בוחרת בכיסא שניתן להשקיף ממנו אל שטח הבית. ושוב היא קמה ומעמיסה את התרמיל על גבה, וכך עומדת דקות מספר ומניחה לתחושת הבית להיספג אל תוכה. היא מניחה את התרמיל, מוציאה מתוך הֶרגל מחברת ומסרטטת את דגם הבית. מהמטבח מוליך אל לב הבית מסדרון ארוך שלשמאלו שלושה חדרים. הדלתות סגורות. מימין נמצאים חדר האוכל והסלון הגדול הצופה אל גן ובו חלקת דשא משופעת. בשולי החלקה צומחים פרחים צבעוניים, מוקפים בחלוקי נחל קטנים.

ושוב היא מקפיצה את התרמיל אל כתפה ופונה לדלת הראשונה משמאל כדי למצוא מקום לעצמה. נרתעת. חושך מזנק לעברה. מדרגות תלולות מוליכות למטה. סוגרת באחת את הדלת. לא עכשיו. עוד לא.

היא מצניחה את התיק בחדר הבא בתור ומתיישבת לידו, באמצע החדר, על השטיח. ריחות בני הבית עטים על נחיריה. עיניה למודות העיצוב והציור סורקות פרט אחר פרט בעודה חגה בעיגול אטי על מקומה. האבק על השידה מושך את עיניה, ולאחריו החלון הסגור. היא שולפת גליל של מגבות נייר מתוך התרמיל. ימינה שמאלה, למעלה למטה, בתנועות מהירות היא מוחה את האבק מן החדר. משאירה את החלון סגור.

המשך בספר המלא