אל אובטאן

אל־אובטאן

השם שלי עַבְּדוֹ, אבל כולם ביאפא קוראים לי אל־אוּבְּטַאן. למה המשפחה שלי הייתה מביאה ליאפא עמודים של טלפון על אניות, ממזמן, עוד מלפני שהיה טלפון. אני בעצמי דייג. מאז שהייתי ילד לימדו אותי על הכוכבים ואיך לצאת ולהיכנס לנמל. לצאת קל, להיכנס יותר קשה. אבל אללה הראה לנו את הדרך. כששני המסגדים, גַ'אמֶע אל־בַּחֶר, וגַ'אמֶע אל־מַחְמוּדִיֶה, נהפכים לאחד, אתה נכנס ישר דרך בַּאבּ אל־בּוּרַ'אז'.

כשהתחילה המלחמה העולמית השנייה כבר היה לי אישה וילדה קטנה. עבודה לא היה. כל יום הייתי יורד לנמל. בנמל תמיד יש משהו. בדרך, לפני הירידה לנמל, הייתי עוצר מול הבית חולים הצרפתי, ומבקש גם ממריה, שהפסל שלה היה על הגג של פְרֵר, שתעזור לי. ככה אבא שלי לימד אותי. כשהייתי ילד ושאלתי אותו, למה? אמר לי שככה אבא שלו לימד אותו.

בוקר אחד, איך שאני ככה עומד ומרים את העיניים לפסל של מריה, ומבקש ממנה שתרחם על הילדה הקטנה שלי ותיתן לי קצת עבודה, לא חשוב מה, ראיתי מהצד את אוּרְמְיַאן הצלם יוצא מהמדרגות של הבית שלו והולך לכיוון שלי. נבהלתי. יש ביאפא שני אנשים שכדאי לא לפגוש אותם על הבוקר. אחד זה אבו־שַנַבּ, הקברן, והשני אורמיאן, הצלם הארמני שהעבודה שלו זה לצלם את המתים בבית חולים הצרפתי. גמרתי מהר להגיד בלב את הבקשה והסתובבתי לירידה לנמל. אבל הוא רץ אחריי.

"סַבַּאח אל־חֵ'יר יא עבדו!"

ילען אבו אבוהו, הכלב, מכל יאפא מצא רק אותי, לברך על הבוקר. אמרתי לו, בלי לסובב את הראש שלא אראה את הפרצוף שלו: "סַבַּאח אל־נוּר."

אמר לי: "תגיד עבדו, מזמן רציתי לשאול אותך, כל יום אני רואה אותך מהבית שלי עומד לפני הפסל של מריה ומתפלל... עד כמה שאני יודע אתה מוּסלֶם, איך..."

"אז מה? אני לא עושה אפליות."

צחק ואמר, כשהוא מתנשם כמו ח'נזיר, למה היה קטן ושמן וגם הייתה על הכתף שלו המצלמה שלוש רגליים, והיה לו קשה לרוץ לידי: "עבדו... אפשר... ככה, לצלם אותך פעם כשאתה מתפלל?"

אמרתי, אַעוּז בִּילְלַה! והתחלתי באמת לרוץ. כבר נהיה לי לא טוב ממנו... והוא צעק אחריי: "עבדו לאן אתה רץ?... כולם רצים כאילו מחכה להם משהו בסוף..."

רק שהגעתי כמעט לקצה של הירידה עצרתי. ככה זה, אתה עושה בבוקר סיבוב בשביל לא לפגוש קברן עם שפם, ובא עליך שד ארמני עם מצלמה, טְפוּ! טוב שיש ירידה לנמל. עצרתי לנוח ונשמתי את הריח המלוח של הים.

כשהרמתי את הראש, ראיתי אותו, מרחוק. חייל קטן עם כובע אוסטרלי גדול. בהתחלה לא ממש ראיתי אותו. ראיתי רק את הכובע הגדול מתנדנד על אַפְלוֹקַה במים. לכובע היו ידיים שזזו כול הזמן באוויר בהתלהבות, ומעליו, בצד על הרציף, עמדו הגַ'מַאעַה מהבַּחרִייֶה.

אמרתי, מה זה, הפגנה?... עַבְּד אל־וַוהַאבּ בא עוד הפעם לנמל ויש לו כובע אוסטרלי?... עוד מעט הבּחְרִיֶיה יירו מהאקדוחים שלהם מהתלהבות. ואז, כשהתקרבתי, ראיתי אותו. חבל שראיתי אותו. רק הכובע שלו היה אוסטרלי. הוא לא. היה יותר מדי קטן וערמומי בשביל אוסטרלי, וגם דיבר ערבית. החיילים האוסטרלים היו גדולים, אבל כמו ילדים. וערבית ידעו רק שני מילים. היו מתכופפים אליך ושואלים בנימוס: שוּפְת כּוּס?

הייתי שולח אותם לזונות בדַרג' אל־נַמְשֶה ושיילכו לעזאזל!

אבל זה, יִחְ'רַבּ בּיתו, זה דיבר ערבית כמו היה ערבי. התנדנד על האפלוקה וצעק: "מי רוצה להתנדב לצבא האינגליזי?"

התקרבתי עוד, הסתכלתי על הפרצופים, את כולם הכרתי, אף אחד לא דיבר. שאלתי, ואם אני יתנדב לצבא האינגליזי, מישהו ידאג למשפחה שלי?

הכובע הסתכל עליי רגע עם עיניים קטנות ושחורות שדקרו אותי וצעק אל האנשים: "כל מי שמתנדב לצבא האינגליזי, המלך ג'ורג' דואג למשפחה שלו!

"ואם אתה לא מאמין – צעק – תחזיר לי את הכובע הזה ואני אוכל אותו! אני אחכה לך פה!"

וזרק את הכובע. הכובע עף באוויר, הסתובב למעלה ונפל וישב על הראש שלי.

כל האנשים מסביב צחקו. הורדתי את הכובע למה לא ראיתי כלום. הוא עמד באפלוקה עם קרחת עם שפיץ, ומשהו רקד לו בעיניים. הידיים שלו לצדדים כמו קוסם כשהאפלוקה מתנדנדת.

"גוֹד סֵייב דֶה קינג!"

והבחרייה ענו לו בצעקות: "גוד סייב דה קינג!" הם צחקו ומחאו לו כפיים. ואם הבחורים של הסִי־אַיי־דִי, ממשטרת הוד־מלכותו, לא היו לוקחים להם את האקדוחים, הם בטח היו יורים באוויר. או בו. למה זה לא היה אוסטרלי, זה באפלוקה, ולא אינגליזי קטן. זה היה שד.

ואני חשבתי על העיניים השחורות והיפות של האישה שלי, ועל הילדה שלי הקטנה שהיא מחזיקה על הידיים, מחכות לי בבית. מי יודע? אולי אמצא משהו בצבא ואביא להם אוכל. ואם אמות במלחמה, אולי יהיה מי שידאג להם ולאימא שלי הזקנה – המלך ג'ורג', שהיה רחוב ביאפא אבל לא הכרתי את הפרצוף שלו, למה היה רק על מטבע אינגליזי ולא פלשתינאי.

"גוד סייב דה קינג!" – צעקתי.

והתכופפתי לאיש שבאפלוקה ושאלתי: "איך אני מתגייס?"

אמר לי: "מה הבעיה? תלך למכס, תעלה לקומה השנייה, ותירשם במשרד הגיוס."

"והכובע?" – שאלתי.

"מה עם הכובע?"

"הכובע נשאר אצלי".

אמר לי: "ולא אמרתי לך?... מילה של נַסִיבּ היא מילה."

אמרתי לו: "אתה ערבי?"

אמר לי: "גם. תלוי בנסיבות".

התגייסתי. יחד אתי באו גם שני החברים שלי, שלא נפרדו ממני אף פעם, פַתְחִ'י עַנַבְּתַאוִוי ועַאשוּר אל־מַנְסִי. אני עבדתי על לאנץ', פתח'י ידע אינגליזית, תמיד היה בחור חכם, עוד כשהיה ילד, ועַאשוּר אל־מנסי ידע לצלול. ביחד היינו צוות. כשהגענו לבניין של המכס, בניין לבן של שתי קומות, עמד בכניסה מִינַא טַאנוּס, השוטר מכס נַאמְבֶּר וַואן ביאפא שכל הזמן הייתה לי ולשני החברים שלי מלחמה איתו. על החזה שלו מקדימה היה חתיכה של פח מבריקה ועליה כתוב: No. 1. הוא הסתכל עלינו בחשדנות, פעם על שני החברים שלי – שהכיר אותם – ופעם עליי, מנסה לראות מי זה מתחת לכובע.

"אל־אובטאן! – הוא קפץ אחורנית כשהרמתי קצת את הכובע – בּחיַאת אבּוכּ חשבתי אתה... מה אתם עושים פה?" הוא חזר לקול הרגיל שלו אחרי ההפתעה.

"באנו להתגייס" – אמר פתח'י.

"לצבא האינגליזי" – הוסיף עאשור.

"להתגייס – מינא טאנוס גלגל את הקצה של השפם – לצבא האינגליזי... – גלגל את הקצה השני. הוא לא האמין לנו. והכובע הזה – הצביע עליי – מה זה הכובע הזה?"

"נתן לו הנַסַאבּ מִין האפלוקה" – אמר עאשור. זה שמע נסאב והאוזניים שלו נהיו ארוכות. אבל עד שיחליט מה יעשה איתנו, אם ייתן לנו להיכנס, יצאו מהפתח של הבניין מיסטר פּוֹפּ מנהל הנמל שהיה לו בפה פייפ, ואחריו מיסטר סְמִידֶרס, מנהל המכס. מינא טאנוס קפץ הצדה והצדיע. ניצלנו את ההזדמנות ונכנסנו. באוויר היה הריח של הטבק של הפייפ של פופ, נֵייבִי קַאט. מינא טאנוס רצה לרוץ אחרינו אבל אז התנגש בסגנים של שני המנהלים שבדיוק יצאו אחרי הבוסים שלהם, חַ'וואגַ'ה חַלַבִּי וחַ'וואגַ'ה עַטַאללה. זה מה שנתן לנו אללה – בוסים אינגליזים.

"אל־אובטאן!" – צעק מינא טאנוס... אבל אנחנו כבר היינו למעלה, במשרד בקומה השנייה, לפני מי שהיה אחר כך הקפיטן שלנו.

בהתחלה, כשראיתי אותו, לא ידעתי מה לחשוב. חשבתי שהוא יושב מאחרי השולחן אבל הוא עמד. היה נמוך עם שתי רגליים עקומות. היה לו תלתלים שחורים ארוכים, עיניים כחולות ובאוזן היה לו עגיל של זהב.

אמרתי לפתח'י: "מה זה? קפיטן ים או שודד ים?"

פתח'י, שגם הוא פתח על הקפיטן שתי עיניים, פתח סוף סוף את הפה ואמר משהו באינגליזית. שמעתי שהוא אומר משהו על "לאנץ'" ואחר כך דיבר על עאשור. לשודד ים נהיה אור בעיניים. "וֶולְקַאם! – הוא הושיט לנו יד – קפיטן מוֹרגַן."

ואז הצביע עליי ושאל משהו את פתח'י. כבר ידעתי מה הוא שואל. אמרתי לפתח'י באוזן: "תגיד לו שהכובע נשאר אצלי. אם לא – אני לא מתגייס."

הקפיטן שמע את פתח'י וצחק. "אתה ואני – הוא הצביע עליי ועליו – אנחנו אותו הדבר." הוא צחק. איך חשב העַקְרוּט הזה שהוא ואני אותו דבר, לא הבנתי. אחר כך חתמנו על ניירות. נייר אחד היה צוואה, שאם נמות, המלך ג'ורג' ידאג למשפחות שלנו. הקפיטן אמר לנו שבאנו בדיוק בזמן. היה לו חסר לצוות של האונייה בדיוק שלושה אנשים. באנו לו ישר מהשמיים.

"איזה אונייה?" – שאלתי.

"נַאפי" – ענה לי.

"נַפַס?..."

"נאפי, נאפי... הקנטינה של האינגליזים" – אמר לי פתח'י.

"מתאים לי", אמרתי. "וכמה משכורת בשבילי, בשביל אימא שלי והאישה והילדה שלי?"

"כולם ביחד עשר לירות לחודש."

הקפיטן הסתכל עלינו כשהוא מחייך, הרים את השפופרת של הטלפון, חייג ודיבר בקול של פקודה שני משפטים, הוריד את השפופרת והסתכל עלינו וחייך. הוא מסתכל עלינו ואנחנו מסתכלים עליו. הוא מחייך, ואנחנו לא.

"למה מחכים?" שאלתי את פתח'י.

"לצלם – אמר פתח'י – בשביל שיעשה לנו תמונות."

"תמונות? בשביל מה?" – עלתה לי איזה מחשבה בלב.

פתח'י משך בכתף. "ככה זה כשמתגייסים," אמר לי.

הסתכלתי אל הפתח של החדר והתחלתי לפחד. ובאמת, אחרי עשר דקות בערך, נכנס לחדר הוא, הח'נזיר הקטן, שם על הבלטות את המצלמה ופתח את השלוש רגליים כשהוא מסתכל עליי, רק עליי, וצוחק.

"יא עבדו, מה קרה לך! – צעק מתחת לסדין השחור – אתה נראה כאילו פגשת את מלאך המוות... תחייך!"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*