מרחב מעורב

מבוא

כיצד חוקרים עיר ספרותית?

מחקרים רבים נכתבו על העיר בספרות. מקצתם עוסקים בעיר כהפשטה, ואחרים עוסקים בערים ספציפיות. רוב המחקרים מן הסוג השני מתמקדים במטרופולינים — לרוב ערי בירה שהן גם מרכזי תרבות גדולים, דוגמת לונדון, פריז וניו יורק. מדוע? האם ערים אלה תופסות מקום מרכזי יותר בספרות מאשר ערים אחרות? למרות הנטייה הראשונית להניח שהתשובה לשאלה זו חיובית, כדאי לשים לב להטיה מחקרית דומה שקיימת בספרות התאורטית של תחום הלימודים האורבניים, ובשנים האחרונות גוברת המודעות אליה: ספרות תאורטית זו התמקדה בעיקר במטרופולינים, וכמעט לא עסקה במה שמכונה ערי ביניים, אף שידוע לנו כי רוב הערים בעולם הן ערי ביניים דווקא (Bellet Sanfeliu and Llop Torné 2004). האם ייתכן שגם חקר הספרות סובל מהטיה דומה, וספרות אורבנית שעוסקת בערים שאינן המטרופולינים המרכזיים מיוצגת בו ייצוג חסר?

גם בחקר הספרות העברית נכתבו מחקרים על העיר בספרות. מקצתם עוסקים בייצוגים ספרותיים של העיר ובעירוניות ככלל (למשל מנדה־לוי 2010). אולם בבואנו לבחון את המחקרים שנכתבו על ייצוגיהן של ערים ספציפיות בספרות העברית, אנו נוכחים כי רוב המחקרים מתמקדים בשתי ערים: ירושלים ותל אביב. יש שיאמרו כי תופעה זו אינה מפתיעה, שכן למעשה שתי הערים הללו ייצגו — ועודן מייצגות — שתי תפיסות עולם שונות בתרבות העברית ושתי אפשרויות לעצב על פיהן את החברה הישראלית המתהווה: מצד אחד ניצבת ירושלים העתיקה, בעלת החשיבות הדתית, התרבותית והלאומית עבור העם היהודי, ומצד אחר תל אביב החדשה, החילונית, שיצרה במהלך השנים תרבות יהודית־ישראלית שמרכז הכובד שלה שונה לחלוטין. ואכן, שתי הערים הללו 'גויסו' בידי יוצרים שונים בספרות העברית, אשר ניסו להמחיש באמצעותן תפיסות עולם, אידאולוגיות ואפשרויות קיום שונות זו מזו.

מחקרים שעוסקים בייצוגיה של חיפה בספרות העברית כמעט אינם קיימים. למעט עבודתה של נילי גולד, העוסקת בשכונת הדר הכרמל מנקודת מבט המשלבת את האישי, העירוני והספרותי (Gold 2018; וראו גם את מאמריה המוקדמים יותר: גולד 2016; ), ולמאמר יחיד של חנה עמית־כוכבי, המציג השוואה סטרוקטורליסטית בין כמה יצירות פרוזה שעלילתן מתרחשת בחיפה (Amit-Kochavi 2006), אין כיום מחקר מקיף שעוסק בספרות הממקמת את עצמה בעיר חיפה דווקא. דבר זה מפתיע, שכן לצד המאבקים המתגלים בספרות ובתרבות העברית בין תפיסות העולם והערכים השונים שירושלים ותל אביב מייצגות, הציגה במשך השנים גם חיפה — העיר השלישית בגודלה בישראל — אפשרויות משלה. במשך שנות קיומה נשאו אליה סופרים ואנשי רוח את עיניהם כאל אלטרנטיבה לזרמים המרכזיים בתרבות העברית והישראלית.

יוצרים אחדים גייסו את המרחב העירוני של חיפה כדי להציג אפשרויות אידאולוגיות רצויות לקיום בישראל; יוצרים אחרים בחרו בעיר כדי להפנות את המבט לשוליים החברתיים והאידאולוגיים של החברה הישראלית, שזכו לעתים להתעלמות מצִדה של הספרות העברית הקאנונית בתקופתם, ואחרים — כדי לבחון סוגיות אישיות מאוד או אוניברסליות מאוד, או שתיהן גם יחד, באמצעות הסממנים הפיזיים והתרבותיים הייחודיים של העיר. למעשה, ניתן להתבונן בהעמדתה של חיפה בלב הכתיבה הספרותית משתי זוויות: הייחודית לחיפה וזו הרואה בה זעיר אנפין של החברה הישראלית. המרחב החיפאי אוצר בתוכו אפשרויות שאינן גלומות במרחבים אחרים: השילוב של עיר בנויה עם טבע בתולי של הר וים; השילוב של רקמות עירוניות שנבנו בתקופות שונות בהיסטוריה, ושהאידאולוגיות שלפיהן נבנו משתקפות בהן; השילוב הרב־תרבותי הייחודי של תושבים מכמה קבוצות אתניות, בעלי דתות ולשונות שונות, המקיימים ביניהם אינטראקצייה בחיי היום־יום — כל אלה יחד אִפשרו את רקימתן של עלילות שלא היו יכולות להירקם בערים אחרות בישראל. אך בד בבד, העלילות שנטוו סביב העיר חיפה ובתוכה שימשו את יוצריהן כדי לומר דבר־מה על החברה הישראלית כולה ואליה. כך נתפסה חיפה מצד אחד כעיר ייחודית בנוף הישראלי, הן הפיזי הן האנושי, כעיר שמציבה אלטרנטיבה לסוגי הקיום בערים אחרות בארץ, אך גם כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, מעין מעבדה שבה מקובצים יחדיו השחקנים השונים בחברה הישראלית, ובשל כך היא מאפשרת בחינה של סוגיות הנוגעות לחברה הישראלית בכללותה. לפיכך חלק לא מבוטל מהספרות המעמידה במרכזה את העיר חיפה מציע מבט אחר, לא־הגמוני, על החברה הישראלית ועל הקיום בישראל, ואף מציע, בגלוי או במרומז, אפשרויות אידאולוגיות וקיומיות אחרות, 'חיפאיות' יותר.

לכן מפתיע מאוד כי למרות המספר המרשים של יצירות ספרותיות שהעמידו במרכזן את חיפה, ולמרות הייחוד בנקודות המבט שהן מציעות, לא נכתב עד כה שום מחקר אקדמי מקיף שבוחן ומנתח את הקורפוס הרחב של 'ספרות חיפה' ומתחקה אחר ייצוגיה של חיפה בספרות העברית, על שלל משמעויותיהם. זהו הפער שספר זה שואף למלא.

רקע מרחבי: ייחודה של האורבניות החיפאית

מקובל לראות בעיר חיפה תופעה ייחודית במרחב הישראלי: שילוב של עיר בנויה וטבע בלתי מופרע; שילוב של רקמות עירוניות מתקופות שונות ובסגנונות שונים בתכלית; שילוב רב־תרבותי ייחודי של תושבים מכמה קבוצות אתניות, המשתייכים לדתות שונות ודוברים לשונות שונות, החיים יחד באותו מרחב ורואים בו בסיס לזהותם (בן־ארצי 1998; ). המרחב העירוני החיפאי, ולפיכך גם החוויה האורבנית של תושביו, מתאפיינים בפיזור, בגיוון ובעירוב: ראשית, שטחים בנויים גובלים בוואדיות, ושטחי טבע נושקים למרכזי שכונות — העיר מצויה בחלקה על ההר, והמרכז הסואן שלה פונה אל הים הפתוח; שנית, בתוך השטחים הבנויים עצמם גובלים זה בזה, ולעתים גם מתערבבים זה בזה, השיכון הציבורי של שנות החמישים והשישים, הבנייה הערבית של ראשית המאה, הבנייה הפרוורית של שכונות הכרמל, מבנים בריטיים מסיביים מתקופת המנדט, מבנים עות'מאניים בדרגות שונות של התפוררות או שימור, מבנים מודרניסטיים בסגנון הבין־לאומי, ועוד; ושלישית, התושבים המאכלסים את המרחב משתייכים לקבוצות אתניות, לשוניות, לאומיות ודתיות שונות. לכך יש להוסיף את העובדה שהמרחב מייצר במידה רבה את צורת החיים המתנהלת בתוכו (Lefebvre 1999), ולפיכך כל אחת מצורות הבנייה הקיימות בעיר מתוכננת על פי (ובתורה גם מכתיבה לפרטים החיים בקִרבה) תפיסות שונות בנושאים דוגמת אינדיווידואליזם מול קולקטיביזם, הקשר בין המרחב הפנים־משפחתי ובין החברה, מקומו של הפרט בחברה ומחויבויותיו כלפיה, יחסים בין מגדרים, ועוד. נוסף על המרחבים השונים בעיר, שלכל אחד מהם צביון אחר מבחינות אלה, יש בה גם מרחבים מעורבים, היברידיים, המכילים בתוכם — זה על זה, זה לצד זה ולעתים אף זה בתוך זה — כמה רבדים של בנייה, שנוצרו בתקופות היסטוריות שונות בידי כוחות שונים זה מזה בתפיסותיהם. לכך יש להוסיף גם שבחיפה קיימים מרחבים אשר בהם — להבדיל מאחת התפיסות התאורטיות הרווחות, שלפיה המרחב הבנוי מבטא את ההגמוניה ומבסס את שליטתה בתושביו — המרחב הבנוי עצמו דווקא חותר תחת האידאולוגיה השלטת. כזה הוא המצב למשל באזורים נרחבים בחיפה תחתית, שהם אנדרטה חיה לסוג החיים ולתושבים שהתקיימו בהם לפני 1948, ועומדים כיום כמרחבים השותקים את עברם, ובה בעת משמשים לו תזכורת תמידית (וייס 2007). אם נוסיף לכל אלה את העירוב המתקיים בתוך המרחב העירוני בין בינוי מעשה ידי אדם ובין טבע בלתי מופרע, את הטופוגרפיה הייחודית של חיפה, הקשורה קשר הדוק לחתך הסוציו־אקונומי בעיר (ככל שמטפסים במעלה ההר, מגיעים לשכונות אמידות יותר), ואת הגיוון האתני, הלאומי, הלשוני והתרבותי של תושביה, ברור כי מדובר במרחב אורבני ייחודי בנוף הישראלי.

המונח 'עיר מעורבת' נראה אפוא מתאים להפליא לתיאור מרחבה העירוני של חיפה, אם נתייחס אליו באופן רחב יותר מאשר מובנו השגור.[1] העירוב קיים במרחב הפיזי של העיר: עירוב בין טבע לתרבות; עירוב בתוך 'שטחי התרבות' הבנויים משכבות שונות המגלמות בתוכן אידאולוגיות שונות ומכתיבות אתוסים שונים וסוגים שונים של התנהלות במרחב; העירוב במרחב האנושי, בין דתות, לשונות ותרבויות של תושבי המרחב; נוסף על אלו, העירוב הוא פעולה המתרחשת גם בנקודות המגע שבין השטחים הללו: תושבים בני קבוצות שונות עוברים מאזור אחד לאחר, תושבים יוצאים מגבולות השכונות אל שטחי הטבע, ותנים וחזירי בר נכנסים משטחי הטבע אל תוך השכונות. אם כן, חיפה היא עיר מעורבת ביותר ממובן אחד; ולפיכך, כפי שנראה בהמשך הדברים, גם חיפה הספרותית היא מה שאני מכנה 'מרחב מעורב'. מונטרסקו ורבינוביץ' (Monterescu and Rabinowitz 2007: 3) מגדירים עיר מעורבת כבעלת שני היבטים: האחד הוא של מציאות סוציו־דמוגרפית — עירוב אתני באזורי מגורים, קשרים בתוך השכונות וצורות שונות של קיום חברתי משותף. ההיבט האחר הוא דיסקורסיבי — קִרבה על בסיס תודעתי, שבה פרטים המשתייכים לשתי תרבויות שונות חולקים אלמנטים דומים של זהות, אלמנטים סימבוליים ומאפיינים תרבותיים שעושים את העיר המעורבת לסמן משותף של זיכרון, השתייכות והזדהות (ובכך לדידם נעוץ ההבדל בין ערים מעורבות ובין ערים חצויות, דוגמת ירושלים). כמו שראינו, המרחב החיפאי מעורב בדרכים שונות ומגוונות ביותר, וגם אוכלוסייתו מעורבת יותר משהיה אפשר להסיק מתוך התפיסה הפשוטה המתייחסת לשני לאומים (המצויה גם בכתיבתם של מונטרסקו ורבינוביץ'). ההיבט השני שהמחברים מגדירים כמאפיין עיר מעורבת — התודעה המקומית המשותפת והעיר כסמן הזדהות משותף — בהחלט מאפיין את חיפה, וגם בשלו העיר היא תופעה ייחודית במרחב הישראלי, והדבר ניכר גם בייצוגיה הספרותיים.

עוד בתקופה העות'מאנית כונתה חיפה אֻם אלע'ריב (ام الغريب) — אֵם הזָר, בשל הגיוון האנושי שהיה בה, שכן לאחר שעשה אותה שליט הגליל דאהר אלעומר למרכז שלטונו באמצע המאה ה־18, היא משכה אליה זרים רבים, והתקיים בה מגוון תרבותי יחסי (Yazbak and Weiss 2011: 7). גם בתקופת המנדט הבריטי נהנתה חיפה ממעמד חשוב בזכות היותה עיר נמל מרכזית של הבריטים במזרח הים התיכון, בשל מסילת הרכבת החיג'אזית שהובילה ממנה למרכזים אחרים במזרח התיכון ובשל התעשייה שהתפתחה בה. מאפיינים אלה משכו אליה תושבים בני תרבויות שונות ועשו אותה עיר מגוּונת מבחינה אנושית, שיש בה אווירה קוסמופוליטית (Yazbak and Weiss 2011: 8). בשנת 1948 איבדה העיר חלק ניכר מאוכלוסייתה הפלסטינית במסגרת הטרגדיה של ערביי הארץ במלחמה (גורן 2008; ). למרות זאת נותרה חיפה עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה יהודית וגם ערבית, על שלל האלמנטים המאפיינים עיר מעורבת לפי מונטרסקו ורבינוביץ'. לכך יש להוסיף את קדושתה של העיר לדת הבהאית, שמאמיניה מרחבי העולם עולים אליה לרגל וחלקם נשארים בה לשנת שירות, את הקהילה הארמנית המקומית, את הדרוזים החיים בכפרים הסמוכים לעיר וגם בתוכה, והם חלק מחיי התרבות בה, וכן את ההיסטוריה הפוליטית השמאלית־סוציאליסטית־פועלית של 'חיפה האדומה'[2] — וכבר ברור כי חיפה היא תופעה ייחודית במרחב הישראלי, עיר שונה מהותית מערים אחרות בישראל, המציבה אלטרנטיבה לשתי הערים הגדולות, ירושלים ותל אביב, ולקיום שכל אחת מהן מציעה.

ואכן, במשך השנים נשאו יוצרים ואנשי רוח את עיניהם אל חיפה — זו של ההווה, זו של העבר ואף זו המשוערת של העתיד — וחיפשו בה אפשרויות שונות לקיום בארץ זו, אגב ניסיון לחלץ מתוכן אמירה מעמיקה על המרחב הישראלי בכללותו הן בנוגע למצבו הנתון הן בנוגע למצב שאליו ראוי להגיע בעתיד. משלל האפשרויות הרבגוניות שהתקיימו בחיפה לאורך ההיסטוריה, ועודן מתקיימות בה, כל מתבונן מצא בה אפשרות אחרת הראויה להתבוננות: הקוסמופוליטיות האינטלקטואלית של האליטה היהודית־ערבית־בריטית בתקופת המנדט, שגרת חייהם של פועלים קשי יום מתפוצות שונות בחיפה תחתית, המפגש בין הבורגנות המרכז־אירופית ה'מתורבתת' עם האקלים המזרח־תיכוני הקשה, פעולותיהם של ארגונים לאומיים או הווייתן של התנועות הקומוניסטיות, ואף ההתרכזות פנימה, בבית המשפחה ובנפשו של הפרט — כל אלה, ועוד רבים אחרים, מרכיבים את הפסיפס של הכתיבה הספרותית על חיפה.

חיפה במפת הספרות העברית

בחקר התרבות העברית טרם זכתה העיר הספרותית לעיסוק הנרחב שהיא זוכה לו ברחבי העולם. אף כי יש מחקרים שעוסקים בייצוגיו של המרחב הישראלי בספרות, מעטים מהם יוחדו לעיר. מן המחקרים העוסקים במרחב הארץ־ישראלי בכללותו, ראוי להזכיר את ספרו המכונן של יגאל שוורץ הידעת את הארץ שם הלימון פורח (2007), הבוחן את ייצוגי המרחב הארץ־ישראלי וזיקת אדם–מרחב ואת משמעויותיהם בספרות מתוך פרספקטיבה היסטורית־חברתית־תרבותית. גישתו של שוורץ בספר זה, אף כי אינה מתמקדת במרחב עירוני דווקא, רלוונטית לאופן שאתייחס בו כאן לייצוגי המרחב העירוני: שוורץ עומד בניתוחיו על הקשרים המתקיימים בין המרחבים המעוצבים ביצירות, והאדם המעוצב בהן, ובין התרבות שיש לה חלק בעיצובם ושבמסגרתה הם נכתבים. שוורץ מקשר בין אופני כתיבת האדם והמרחב בספרות העברית המתהווה ובין תהליכים בהתעצבותה של התרבות העברית, ובכך ממחיש את הקשרים המסועפים המתקיימים בין מרחב לאדם וללאום בספרות. גם ספרה של קרן גרומברג Place and Ideology in Contemporary Hebrew Literature (Grumberg 2011), המאמץ גישה דומה לזו שמציג שוורץ, מעמיד במרכזו את תפיסות המקום והמרחב (לעתים העירוני) העולות מיצירות ספרות עברית, אגב התמקדות ב'מקומות ורנקולריים', יום־יומיים, א־פוליטיים כביכול, ובבחינת ההיבטים הפוליטיים והאידאולוגיים הבאים לידי ביטוי בייצוגיהם הספרותיים. פרספקטיבות מעין אלה, המזהות קשרים מורכבים ורב־כיווניים בין העיצוב הספרותי של המרחב (ובני האדם המאכלסים אותו) ובין המציאות התרבותית החוץ־טקסטואלית הן חיוניות, כפי שאטען בהמשך הדברים, לחקירתה של העיר הספרותית בכלל, ובפרט לחקירתה של חיפה הספרותית בהקשר הישראלי.

קיימים בכל זאת כמה מחקרים העוסקים בייצוגיהן של ערים בספרות העברית. ספרו של עודד מנדה־לוי לקרוא את העיר (2010) בוחן את העיר בספרות העברית מאמצע המאה ה־19 עד אמצע המאה ה־20. מדובר במחקר שמתמקד לא בייצוגיה של עיר ספציפית בספרות, אלא במבט היסטורי על דימוי העיר בספרות העברית בכללותו, אגב התייחסות לשלושה שלבי התפתחות היסטוריים. מחקרו של מנדה־לוי הוא חלוצי בספרות העברית, אך הוא מתייחס בעיקר לייצוגיהן של ערים שמצויות מחוץ למרחב הישראלי. התמקדות דומה בערים שמחוץ למרחב הישראלי ניכרת גם בספרו של שחר פינסקר (Pinsker 2011), שחלקו הראשון עוסק בערים אירופיות מרכזיות בספרות העברית המודרניסטית, בגיליון של מחקרי ירושלים בספרות עברית שיוחד לנושא העיר (גורדינסקי וצירקין־סדן 2019) ובספרו של אבידב ליפסקר (2019), שעוסק גם במקומה של ברלין בזירה הספרותית העברית בסוף המאה ה־19.

מחקרים אחרים בוחנים את ייצוגיהן של ערים ישראליות ספציפיות בספרות העברית, ואלה כאמור עוסקים ברובם בתל אביב ובירושלים. מקצתם עוסקים בייצוגיהן של ערים אלה בספרות העברית בהקשר רחב, ואחרים עוסקים בייצוגיהן ביצירות של יוצר ספציפי. לדוגמה, אבנר הולצמן בחן את ייצוגי ירושלים בספרות העברית בתקופות שונות — הן את ייצוגיה של ירושלים המנדטורית (הולצמן 2003) הן את ייצוגיה של ירושלים החצויה (הולצמן 1994); גרשון שקד עסק בייצוגיה של ירושלים המאוחדת (2009: 117-98); שי גינצבורג בחן את ייצוגיה של ירושלים ביצירתו של אורי צבי גרינברג (Ginsburg 2014); בועז ערפלי (2005) ורנן עומר־שרמן (Omer-Sherman 2006) כתבו על ירושלים בשירת יהודה עמיחי; קרן גרומברג כתבה על ירושלים כמרחב גותי ביצירתו של עמוס עוז (Grumberg 2019: 147-186); סדרה דקובן אזרחי כתבה על ירושלים ביצירות ש"י עגנון (DeKoven Ezrahi 2012) ועל מקומה המרכזי של ירושלים בספרות העברית בכלל (Idem 2007); מיכל פלד גינזבורג ומשה רון כתבו על ירושלים ביצירתו של דוד שחר (פלד גינזבורג ורון 2004: 106-74); וברברה מאן כתבה על ירושלים בספרות העברית במשך הדורות (Mann 2012: 38-57). גם תל אביב הספרותית זכתה להתייחסות דומה במחקר: ברברה מאן כתבה על הקשר בין מרחב ובין זיכרון בשירה שמעמידה במרכזה את תל אביב (Mann 2001); חנה סוקר־שווגר בחנה את ייצוגיה של תל אביב ביצירתו של יעקב שבתאי בהקשר של הפרויקט הציוני־החילוני (Soker Schwager 2006); רייצ'ל האריס כתבה על ייצוגי תל אביב ביצירתם של יעקב שבתאי, בנימין תמוז, יהודית קציר ואתגר קרת (Harris 2009); עמינדב דיקמן כתב על תל אביב בשירת שלמה שקולסקי (Dykman 2009); גם דרור בורשטיין כתב על תל אביב באדושם של שבתאי (בורשטיין 2013), ועוד.

המשך הפרק בספר המלא