פוקו הישראלי

הקדמה

מישל פוקו (Foucault) נעשה לסמל, לקוד תרבותי בשיח הישראלי. הוא לא רק שגור בשיח הציבורי אלא גם מעורר רגשות פוליטיים עזים. אפשר לומר שכמעט כמו בן גוריון, ניתן לגלות את העמדות האידיאולוגיות של הישראלי לפי דעותיו על פוקו. עבור רבים פוקו מייצג את הפילוסופיה הביקורתית במיטבה, ובקרב קבוצות אחרות הוא נחשב לאבי אבות "הטרלול הפרוגרסיבי" שמאיים על כל מה שטוב בתרבות המערב.

במרכזו של ספר זה עומד פוקו הישראלי. זה אינו ספר על אודות פוקו אלא על הישראלים שדיברו על פוקו כחלק מהשיח הפוליטי. כפי שאראה, פוקו הישראלי מאיר פרקים חשובים בהתפתחות ההיסטוריה האינטלקטואלית של רעיונות פוליטיים בישראל.

המוטיבציה לכתיבת הספר נבעה מניסיון להבין את השיח השמרני הישראלי, ששם לו למטרה לזהות את האליטות הישראליות עם רעיונותיו של פוקו, שמתפרשים על ידם כרלטיביסטיים, ניהיליסטיים ואנרכיסטיים. סיפורו של פוקו הישראלי הוא סיפורו של השיח העכשווי שמתנהל בישראל על ידי כותבים, עיתונאים ורבנים שמרנים.

שמרנים רבים בישראל מנסים לבטל את החלוקה הרווחת בין שמאל לימין ולהחליף אותה בחלוקה בין רוב ישראלי שמרני לבין מיעוט אליטיסטי פוסטמודרני. לפיהם, יש להבין אירועים מכוננים בהיסטוריה של המדינה כפועל יוצא של מלחמתה של האליטה בעם ובלאומיות היהודית. בשיח השמרני פוקו נתפס כמורה הרוחני של האליטה, שלמדה את רעיונותיו ומיישמת אותם על ידי מנגנוני הכוח שברשותה. אי אפשר להבין את השיח השמרני בישראל בלי להבין את התפקיד שפוקו ממלא בשיח של דובריו.

השיח השמרני בישראל הפסיק להיות עניין לאינטלקטואלים בלבד כאשר הוא הוביל את ניסיון החקיקה של המהפכה המשפטית. הצורך בשינוי מהותי ביחסי הרשויות נתפס אצל השמרנים כמהלך הכרחי במערכה נגד שופטים אליטיסטים שאימצו את הגותו של פוקו.

גם לאחר טבח שבעה באוקטובר ישנם בשיח השמרני קולות מרכזיים המבקשים להבין את המציאות הישראלית כפועל יוצא של אליטות פוסטמודרניות. יותר מחצי שנה לאחר הפוגרום בשבעה באוקטובר, צבי סדן, מדוברי הימין השמרני, האשים את ההשפעה של פוקו על האליטה הביטחונית באותו אסון. בריאיון לאלעזר שטורם, שזכה לעשרות אלפי צפיות ביוטיוב, אמר סדן:

את מי בוגי יעלון שם בראש המכון לתורת המערכה? את תת־אלוף שמעון נוה. הוא נחשב לאחד האינטלקטואלים הכי מבריקים שהיו לצה"ל בשלושים השנים האחרונות. קראו לו הגורו של הקצינים. הוא אמר שהתפקיד של צה"ל זה לשחרר את הפלסטינים מהכיבוש. צריך לשים לב למי צה"ל נותן את התפקידים שמעצבים אותו - שמעון נוה, שהוא חסיד של מישל פוקו. ויש לזה משמעות מאוד מאוד עמוקה.

מה הקשר בין נוה ופוקו לשבעה באוקטובר? מדוע סדן טורח לספר על כל זה? מכיוון שנוה היה "הוגה דעות פוסטמודרני" והשפעתו הובילה לכך ש"בשישי באוקטובר צה"ל הוא צבא פרוגרסיבי". בניגוד לתפיסה הרווחת בשיח הציבורי, שלפיה מחדל שבעה באוקטובר נבע מרשלנות בצמרת צה"ל, לדברי סדן, "הקונספציה היא השקפת עולם שמעוצבת על ידי הפרוגרס. במשפט אחד: האחר הוא אני". הרלטיביזם התרבותי הזה ומחיקת הזהויות הם הערכים שהשתלטו על צמרת צה"ל, ובגללם צה"ל נכשל להגן על ישראלים מפני חמאס:

לצה"ל היה את כל המודיעין שבעולם - למה הוא לא ידע לפרש את מה שהוא רואה? כי האנשים האלה כבר התרגלו לחשוב במונחים אחרים - הפלסטיני הוא לא אויב, הפלסטיני הוא האחר שאני צריך לכבד אותו. שאני צריך לכבד את בריאותו לכבד את רווחתו. זו מחויבותו של צה"ל - לדאוג לרווחתו של האויב. יותר מהדאגה לביטחון ישראל! כל סדר הערכים התהפך!^[1]

סיימתי לכתוב את הספר הרבה לפני אותה שבת שחורה. חשבתי שבעקבותיה השיח השמרני, כמו השיח הישראלי בכללו, יחליפו את המושגים הישנים שלאורם ניתחו את המציאות הישראלית. הופתעתי לגלות שאפילו לאחר זעזוע כזה השיח השמרני ממשיך לראות את המציאות הישראלית דרך אותם משקפיים.

כיצד הפך פוקו לאשם המיידי בכל צרותיה של מדינת ישראל? מדוע המונחים "פרוגרס", "פוסטמודרניזם" ושמו של מישל פוקו עדיין נשמעים בסוף כל משפט שהשמרנים הישראלים אומרים? כיצד נעשה פוקו לסמל של רלטיביזם תרבותי ומחיקת גבולות הזהות?

אלו השאלות המרכזיות הנדונות בספר. כדי לענות עליהן יש לחזור לשנים הראשונות של התקבלותו של מישל פוקו בישראל ולעקוב בזהירות אחר ההתפתחות המורכבת של הדימוי שנוצר לפוקו בשיח הישראלי. התחקות זו הכרחית כדי להבין את ההווה שלנו. זה אינו רק ספר היסטוריה, אלא ניסיון להבין את השיח השמרני בישראל כיום.

תודות

הספר הנוכחי הוא עיבוד התזה שלי בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שנכתבה בהדרכת פרופ' משה סלוחובסקי. משה קרא אין־ספור טיוטות של הספר בגלגוליו השונים, ותמיד העיר בפירוט, בקפדנות ובסבלנות. שעות של שיחות על עולם ומלואו עם פרופ' רז חן־מוריס לימדו אותי רבות על דרכם של רעיונות בחייהם של בני אדם. לא הייתי מגיע לתובנות החשובות שבספר ללא הליווי של שני מורים אלו.

תודה מיוחדת שמורה לעורכים הראשיים של הוצאת רסלינג, עידן צבעוני ויצחק בנימיני, שכיבדו את הספר בביתם האינטלקטואלי. יצחק הוסיף לספר מחוכמתו והאיר את עיניי. לעורכת הלשון רונית רוזנטל, שהפכה את המשפטים הקשים שלי לקריאים ונגישים.

כתיבת הספר התאפשרה הודות למלגת מחקר מטעם תוכנית הלימודים על שם ג'ורג' לחמן מוסה, בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון.

תודה להוריי בועז וסיגלית נחום, שכל מה ששלי נתנו לי משלהם. לאחיותיי שי, גיל, חן וטל, שצובעות את חיי במשמעות. ללירז, מלך האחיינים למשפחת נחום, שאני אוהב אותו יותר מאין־סוף, וכשיגדל יהיה מדען וימציא מספר גדול מאין־סוף, כדי שאוכל לאהוב אותו במספר הזה. לנטע ורוני, אחייניי הקטנים, שקשורים לליבי לנצח.

1

מבוא מתודולוגי

ספר זה עוסק בהיסטוריה של רעיונות במהלך התקבלותם ממדינה אחת לאחרת. במרכזו עומד מישל פוקו כפי שהשיח הישראלי הבין אותו: כמחבר של טקסטים, כהוגה דעות וכאישיות - כל אלו מרכיבים את המכלול שאקרא לו "פוקו הישראלי". פוקו הישראלי הוא הדימוי של פוקו בתודעתם או בדמיונם של ישראלים.

אין "פוקו ישראלי" אחד, כמובן. הרבה ישראלים דיברו בעבר ועדיין מדברים על פוקו ואומרים עליו דברים שונים בהקשרים שונים. היסטוריות מוסמכות של התקבלות מנסות להתחקות אחר ריבוי הפנים של מופעיה. לדוגמה, מחקר על ההתקבלות של היידגר באמריקה יתחקה אחר "היצירה והיצירה־מחדש של הרבה היידגרים [Heideggers] שונים על ידי הרבה קוראים שונים".^[2] בניגוד לכך, ספר זה יתחקה אחר כמה מאפיינים של פוקו ישראלי אחד. זאת, מכיוון שבמקרה של פוקו בישראל אפשר לזהות את ההשפעה הגדולה של פוקו ישראלי אחד על השיח הפוליטי בישראל, בעוד שאר הדיבורים על פוקו אינם בעלי כוח דומה. היות שקצרה היריעה כאן, בחירות חייבות להיעשות. אתמקד בפן של פוקו הישראלי שלתפיסתי משפיע במידה ניכרת על השיח הפוליטי בישראל בימינו, ואתאר את תהליך יצירתו.

נקודת המוצא שלי היא ההווה - פוקו הישראלי כפי שעולה מטקסטים שנוצרו בשיח השמרני כיום.

מיהו פוקו הישראלי עבור אותם שמרנים? מהטקסטים שמרכיבים את פוקו הישראלי כיום עולים שלושה מאפיינים מרכזיים: (1) רעיונותיו של פוקו הם מושא לוויכוחים פוליטיים סוערים - הוויכוח על פוקו בישראל נתפס כוויכוח פוליטי, והוויכוחים הפוליטיים בישראל נוטים לערב את פרשנותם של הדוברים להגותו של פוקו. בניגוד להוגים אחרים, פוקו נתפס בשיח הישראלי כפילוסוף שרעיונותיו עשויים להיות בעלי השלכות פוליטיות מרחיקות לכת על הפוליטיקה הישראלית: אוהדיו רואים בהם כלי שיש בו כדי לשפר את דמותה של החברה הישראלית, ומתנגדיו חוששים מהסכנות הטמונות בהם. בקיצור, פוקו בישראל מעורר אמוציות. (2) פוקו נתפס על ידי חלקים בשיח הישראלי כרלטיביסט, ניהיליסט ואנרכיסט ששולל כל צורה של ארגון פוליטי וחברתי, מכיוון שבעיניו כל כוח הוא דיכוי. הכינויים האלה מוצמדים לפוקו בדרך כלל על ידי אלו שחוששים מהסכנות הטמונות ברעיונותיו, והם נועדו להציג את פוקו כסכנה ולהזהיר את שומעיהם מהשפעותיו על החברה הישראלית. (3) במסגרת הוויכוח בשיח הישראלי על אודות תפקידן ומדיניותן של האליטות בישראל, פוקו מוצג לעיתים קרובות כ"עורף הפילוסופי" של האליטות שמנסות להנדס את תודעת ההמונים לאור הרעיונות המסוכנים שלו, שהם אנטי־לאומיים, אנטי־יהודיים, אנטי־מערביים ואנטי־דמוקרטיים.

בין שלושת המרכיבים האלה מתנהלים קשרים מושגיים והיסטוריים. מבחינה מושגית המאפיין השלישי לא יכול להתקיים בלי המאפיין השני, ושניהם יחד לא יכולים להתקיים ללא המאפיין הראשון. כדי שפוקו יהיה העורף הפילוסופי של האליטה הרלטיביסטית במלחמתה נגד הערכים המסורתיים של העם, פוקו צריך להיות רלטיביסט שמגנה כל ארגון פוליטי. כדי להיות רלטיביסט כזה הוא צריך להיות חלק מהשיח הפוליטי. מבחינה כרונולוגית הקשר בין שלושת המאפיינים דומה - המאפיין השני התווסף לדימוי של פוקו הישראלי אחרי שפרשניו קיבלו במודע את המאפיין הראשון מהסוכנים שיצרו אותו. המאפיין השלישי גם הוא התווסף לפוקו הישראלי אחרי שיוצריו קיבלו את הפרשנות של יוצרי המאפיין השני. לפיכך, שלושת המאפיינים הם בבחינת שלוש שכבות היסטוריות ומושגיות.

ואולם שלושת המאפיינים האלה של פוקו הישראלי אינם מובנים מאליהם, לא תמיד הם אפיינו את הדימוי של פוקו בשיח הישראלי. כמובן, פוקו הישראלי הוא הבניה תרבותית שכל מרכיביה נוצרו בנקודה היסטורית, תוצר של גורמים פוליטיים־תרבותיים, על ידי אנשים בעלי אידיאולוגיה. כיום פוקו הישראלי הוא רלטיביסט, אבל הוא לא תמיד היה כזה.

אם כן, השאלה המרכזית בספר הנוכחי היא: איך, מתי ולמה נעשה פוקו הישראלי לרלטיביסט?

ההיסטוריה של פוקו הישראלי היא ההיסטוריה של כל אחד משלושת המאפיינים שהצגתי. ההיסטוריה הזאת תתואר בפרקים הבאים.

בספר זה אתעלם מחלקים בהתקבלות של פוקו בישראל שלא תרמו לעיצובו של פוקו הישראלי על שלושת מאפייניו שהוצגו לעיל. התעלמות זו מוצדקת כיוון שהעניין שלי בדימוי של פוקו מוגבל לאופן שבו הוא מופיע בשיח הציבורי הכללי בישראל, ולא כפי שהוא מופיע בשיח אקדמי מצומצם מבחינה מספרית. העניין שלי בפוקו הישראלי תלוי בקשר שבין עיצובו של פוקו הישראלי לבין תהליכים תרבותיים ופוליטיים רחבים שעברו על החברה הישראלית. לדוגמה, אם נכתבה בישראל עבודת דוקטורט על הגותו של פוקו אך הטקסט היה חסר השפעה על השיח הציבורי בישראל, הרשיתי לעצמי להתעלם ממנו.

פועל יוצא נוסף של השאלה המרכזית הוא, שהעבודה לא מחויבת לציר הזמן הליניארי, אלא עשויה לדלג על תקופות שבהן לא התרחשו אירועים רלוונטיים להתפתחותו של פוקו הישראלי.

המילה "התקבלות" בעלת קונוטציות של קבלה או הסכמה של דבר־מה כמות שהוא. הפירוש הזה בעייתי כשמנסים להתחקות אחר היסטוריות של התקבלות. כפי שמראה רטנר־רוזנהגן (Ratner-Rosenhagen) על התקבלותו של ניטשה באמריקה: "ההבחנות בין קבלה ליצירה ובין המחבר והקוראים, לכל הפחות עמומים. למרות תחושת הקוראים כאילו 'ניטשה' השפיע עליהם, כדאי לנו לראות כיצד הם השפיעו על 'ניטשה'".^[3] ההתקבלות של רעיונות, הוגים וטקסטים כוללת תמיד שינויים שחלים בהם בתנועתם ממקום אחד לאחר. תיאור השינויים האלה, סוכניהם, גורמיהם ומשמעותם הוא מלאכתו של היסטוריון הרעיונות.

מה שחשוב לי הוא להבין את הגורמים שהשפיעו על אופן קריאתם של הישראלים את פוקו. כפי שקרלו גינצבורג (Ginzburg) הסביר על עולמו של הטוחן בן המאה ה־16: "המפתח לקריאתו הוא המסך שהוא הציב באופן לא מודע בינו לבין הדף המודפס: פילטר שהדגיש מילים מסוימות תוך ערפול אחרות, שמותח את המשמעות של מילה, מוציא אותה מהקשרה, שפעל על זיכרונו של מנוקיו ועיוות את המילים של הטקסט".^[4]

בדרך דומה אנסה לשרטט את הפילטר שעיצב את עולמם של יוצרי פוקו הישראלי בכל שלב ושלב של התפתחותו. קשה לקבוע אם "הקריאה והשכתוב מחדש" עד כדי עיוות של פוקו נעשו על ידי הישראלים במכוון כ"פעולות של התנגדות פוליטית" על מנת לקדם את האידיאולוגיה שלהם.^[5] אבל כפי שאראה, בכל שלב בהתקבלותו, ההקשר הלאומי היה נוכח ואף עמד במרכז הפילטר שעיצב את פוקו הישראלי. מבין ההבדלים השונים המשפיעים על "קבלתו של הוגה במדינה אחרת", טוען בארינג (Baring), "ההבדלים הלאומיים גוברים על כל האחרים".^[6] גם סיפור התקבלותו של פוקו בישראל הוא סיפור לאומי, שכן פוקו הישראלי הוא תוצר של הוויכוחים הפוליטיים, הפרשנות של האירועים שעמדו בלב הדיון הציבורי והאמונות האישיות של כל אחד מיוצריו. משום כך, ספר זה לא יעסוק בפערים בין משמעות הטקסט בשפת כתיבתו המקורית לבין האופן שבו הוא תורגם בתרבות היעד. ההתקבלות של פוקו בישראל שינתה את מובנם של הטקסטים שלו, אך בדרך כלל היו אלו שינויים שלא נבעו מפערים שנוצרים בתרגום, אלא פערים שנבעו מתרבות פוליטית וצרכים פוליטיים. הם כלל לא נבעו מהאופן שבו תורגם תולדות השיגעון לעברית, שכן ככל הנראה, יוצריו של פוקו הישראלי ברובם כלל לא קראו את הספר.^[7]

פילוסופים רשאים להסתכל על התפתחותם של מושגים כאילו הם תוצאה של שיחה בין ישויות מופשטות, כאילו היו רק ראש מדבר, תודעות מרחפות בחלל ריק, כשההיסטוריה של הפילוסופיה היא דילוג קליל בין רעיון לרעיון. אך היסטוריונים מחויבים להנחה שהם מאששים פעם אחר פעם, ולפיה הספרים לא מקיימים בינם לבין עצמם שיחה סגורה. הטקסט הוא תמיד תוצר של הסביבה הפוליטית־תרבותית שבה הוא נכתב. פוקו הישראלי משתנה מאחר שמתקופה לתקופה הפילטר ההיסטורי שדרכו הישראלים קוראים את פוקו משתנה גם הוא. לכן לאורך העבודה אקרא את הטקסטים שאנתח בהסתכלות למציאות שבה הם נוצרו. אחפש בהם עקבות של השפעה של רגע כתיבתם על מחברם - באיזה מובן היה הטקסט תוצר של המציאות? מה היה תפקידו של הטקסט בעיצוב המציאות?

כתיבת ההיסטוריה של התהוותו של מרכיב מושגי כוללת קריאה צמודה של טקסטים ומבט ביקורתי שלא יחיל על טקסטים שנכתבו על אודות פוקו לפני ארבעים שנה את מאפייניו של פוקו הישראלי כיום. הקריאה הצמודה יעילה יותר כאשר השאלות שאנחנו שואלים על הטקסט מוגדרות היטב. השאלות שדרכן אקרא את הטקסטים שכתבו ישראלים על פוקו הן: אילו רעיונות ייחסו הישראלים לפוקו? איזה סוג של הוגה הוא היה בעיניהם? האם לדעתם הוא היה חלק מזרם רעיוני כגון פוסט־מודרניזם או פוסט־סטרוקטורליזם? האם הוא היה רלטיביסט?

ישנן שאלות שעלינו לשאול על אודות השיח על פוקו הישראלי ולא רק על המילים הנאמרות עליו. על מילות הטקסט, כמו על שאר החפצים בעולם, אפשר ללמוד ממיקומן בשיח. לא רק הרעיונות שיוחסו לפוקו השתנו אלא גם במיקום של פוקו בשיח הישראלי חלו שינויים. "המדברים הם אנשים אחרים, מנקודת ראות אחרת ולצורך השגת תוצאים אחרים".^[8] בהשוואה להיום, המדברים על פוקו בשלב הראשון של התקבלותו בישראל הם דוברים מסוג אחר, מנקודת מבט אחרת וללא השאיפות הפוליטיות שמצטרפות כיום לשיחה על אודות פוקו. כשם שאפשר להבין את תפקידו של רהיט ממיקומו בחדר כלשהו בבית, אפשר ללמוד על תפקידו של היגד ממיקומו בשיח של הדוברים. לכן, נוסף על שאלות מהפיסקה הקודמת, כדי לחקור את המשמעות ואת התפקיד של השימוש בפוקו בשיח הישראלי יש לשאול גם את השאלות הבאות: איזה סוג של אנשים מדברים על פוקו? מה אומרים לפני ואחרי שמדברים על פוקו באותו השיח? באיזו מסגרת מוסדית מדברים עליו? האם מדברים על פוקו בתוכניות בוקר שעוסקות בהמלצות לדיאטה? אולי כחלק מהמסורת של הפילוסופים הגדולים של המערב? או שמא מדברים על פוקו כחלק מהאידיאולוגיה של ההגמוניה? מיקומו של פוקו הישראלי בשיח נתון עשוי ללמד אותנו הרבה על האופן שבו פוקו נתפס בעיני הדוברים, מתי ואיך נכנס פוקו לשיח הפוליטי בישראל ולאפיין את השיח על אודות פוקו כשיח של קבוצה סוציולוגית מוגדרת בחברה הישראלית ואת ההשלכות של כל אלו על השיח הציבורי.

ניתוח השיח שאציע יתייחס לדברי הדוברים "כמכלול", שבו דבריו של דובר אחד עשויים להוות השלמה לדבריו של דובר אחר באותו השיח, גם אם האחרון לא בהכרח יסכים עם דברי קודמו. כך "עשוי להבין" את השיח הזה מי "שיעקוב אחריו".^[9] זאת, מכיוון שמה שמעניין אותי הוא האופן שבו ישראלי ממוצע יבין את השיח הזה, כיוון שפי שכבר ציינתי, העניין שלי בפוקו הישראלי תלוי באופן שבו הוא נקשר לתהליכים פוליטיים ותרבותיים רחבים, ובמידת ההשפעה שלו על השיח הציבורי הרחב. בקיצור, כתיבת ההיסטוריה של פוקו הישראלי משלבת ניתוח פילוסופי עדין, קריאה צמודה של טקסטים, ניתוח שיח ומבט סוציולוגי שמאפשר להבין את התנאים הפוליטיים־תרבותיים של הבניית הדימוי.

מהלך הספר

הספר מחולק לארבעה פרקים כאשר כל פרק עוסק בתקופת זמן מוגדרת. כאמור, ההתפתחות של פוקו הישראלי נבנתה בהדרגה, כאשר כל שלב כולל את המאפיינים המושגיים שהתפתחו בשלבים הקודמים. לכן כל פרק עוסק בתקופת זמן שעוקבת לתקופה שבה עסק הפרק שלפניו. כל הפרקים בעלי מבנה דומה, שמחולק לשלוש סוגיות מרכזיות: (1) האופן שבו נתפס פוקו הישראלי באותה נקודת זמן והחידוש שהדימוי של פוקו קיבל באותה העת; (2) היעדרם של המאפיינים שעדיין לא נוצרו; (3) "הפילטר", כלומר המשמעות שמילאה המציאות הפוליטית תרבותית בהבניית המאפיין החדש.

הפרק הראשון מתאר את השיח על פוקו כפי שהוא מתבטא בעיתונות הישראלית בין תחילת שנות ה־70 לסוף שנות ה־80. זה השיח המשמעותי הראשון שמתפתח בישראל על פוקו והשלב הראשון של התקבלותו בישראל - הולדתו של פוקו הישראלי. הטענות המרכזיות בפרק הזה הן: (1) בשלב הראשון היה פוקו הישראלי הוגה, פסיכולוג או היסטוריון שעסק בעיקר בהיסטוריה של השיגעון. בעיני הישראלים הוא נתפס כחוקר מבריק וחדשני ואינטלקטואל רחב אופקים, עוד פילוסוף צרפתי שעוסק בנושאים מופשטים; (2) שלושת המאפיינים שמרכיבים את פוקו הישראלי כיום נעדרים לחלוטין מהשלב הראשון של ההתקבלות של פוקו בישראל. פוקו הישראלי נולד עירום מהדימויים שיולבשו עליו לכשיגדל - הוא לא היה חלק מהשיח הפוליטי הישראלי, הוא לא נתפס כרלטיביסט ולא כפילוסוף המזוהה עם האידיאולוגיה של האליטות הישראליות; (3) באותן שנים ההקשר שדרכו קראו את פוקו היה התפיסה שרווחה אז בישראל, שלפיה הנושא הפוליטי היחיד הוא הסכסוך הציוני–ערבי. "פוליטיקת הזהויות" עדיין לא הגיעה לישראל וויכוחים בנוגע לתהליכי יצירת זהויות והדרת "האחר" לא היו בשיח הישראלי. לכן הישראלים לא ראו בספריו של פוקו מושא לוויכוחים פוליטיים, והוא נשאר מחוץ לשיח הפוליטי.

הפרק השני עוסק בפוקו הישראלי של סוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90. בנקודת הזמן הזאת החלה קבוצה קטנה של ישראלים לחשוב על הוויכוח המרכזי ביותר בשיח הפוליטי בישראל - עתיד השטחים הכבושים מאז 1967 - דרך הניתוח שהציע פוקו בספריו תולדות השיגעון בעידן התבונה (שתורגם אז לעברית) ולפקח ולהעניש (שנקרא אז באנגלית). הטענות המרכזיות בפרק הזה הן: (1) באותה העת הדימוי של פוקו בישראל החל להיכנס לשיח הפוליטי; (2) אך הוא עדיין לא היה רלטיביסט ולא אנרכיסט, והוא לא נתפס כפילוסוף של האליטות הישראליות; (3) ההקשר הוא ימיה הראשונים של האינתיפאדה הראשונה, וחלקים בשמאל הישראלי ביקשו להמשיג את התופעה החדשה במושגים עדכניים על מנת למצוא כלי התנגדות יעילים יותר.

הפרק השלישי ממשיך את קודמו בכך שהוא מציג את ההתפשטות של פוקו הישראלי לתוך השיח הפוליטי ואת היקשרותו לדיונים על ציונות ופוסט־ציונות כתגובה לתהליכים שהוצגו בפרק השני. הטענות המרכזיות בפרק הזה הן: (1) בשלב זה החל פוקו לקבל את דימויו הרלטיביסטי, הניהיליסטי והאנרכיסטי על ידי אלו שביקרו את מה שקראו הפוסטמודרניזם והפוסט־ציונות. תקופה זו החלה לעסוק בפוליטיקה הישראלית דרך עיניו של פוקו, אך בניגוד לתקופה הקודמת הדגש לא היה על הפוליטיקה החיצונית של הסכסוך עם הפלסטינים אלא על הפוליטיקה הפנים יהודית - על סוגיית הרב־תרבותיות והיחס בין מדינה לחברה; (2) ואולם פוקו עדיין לא נתפס על ידם כפילוסוף של אליטות בישראל במלחמתם נגד "העם"; (3) ההקשר של התגבשות הדימוי בפרק זה הוא "מלחמת התרבות". באותו הזמן היו שחששו מהתפצלותה של החברה הישראלית למספר התרבויות שהיגרו לישראל ולא הצליחו לצאת מכור ההיתוך כעם אחד. הפרשנות של פוקו בשלב הזה מקורה בפרשנות האמריקאית של פוקו, שסוכנים ישראלים ייבאו לישראל בעזרת תרגום מאמרים שנכתבו באנגלית ושילוב הפרשנות האמריקאית בכתיבתם שלהם. התפשטות הרעיונות של פוקו, שלפי הפרשנות שיובאה מאמריקה דוחים כל מחויבות למסגרת כדיכוי הגמוני, עלולה לזרז את התפרקותה של החברה הישראלית, שגם כך החלה להיפרם.

הפרק הרביעי והאחרון של הספר מתאר שלב חדש בהתקבלות של פוקו בישראל אך לא מרכיב חדש בדימוי של פוקו הישראלי עצמו, אלא בתפקיד שיוחס לו במסגרת הניתוח של החברה הישראלית. (1) בשלב הזה פוקו בישראל הפך למקור ההשראה הרעיוני של האליטות הישראליות - בית המשפט העליון, התקשורת והאקדמיה. לפי אחד ממקדמי התהליך הזה פוקו נעשה לעורף הפילוסופי של אותם שכבת הגמונית, שלאור הרעיונות הרלטיביסטיים שלו מבקשות להילחם בהשקפת העולם שהעם מייצג - מסורתיות, דתיות יהדות וציונות; (2) באותה תקופה כל מרכיביו של פוקו הישראלי כפי שאנו מכירים אותו כיום כבר התקיימו; (3) ההקשר של השלב הזה בהתקבלותו של פוקו הוא הניסיון של הימין הישראלי החדש, שלפעמים מכונה "השמרנות הישראלית", לנסח לעצמו תפיסת עולם שתצדיק את הפעולות הפוליטיות שלו, שהחשובה שבהן היא חיזוק המשילות של "העם" על ידי מתן כוח לנציגיו בממשלה והחלשת הפקידות והרשויות האחרות.

הטיעון המרכזי

ההתקבלות של פוקו בישראל איננה קבלה פסיבית של רעיונותיו על ידי היצמדות ללשון הטקסטים שלו. ההפך הוא הנכון. פוקו הישראלי הוא קודם כול ישראלי, הוא תוצר מובהק של הוויכוחים הפוליטיים שהטרידו את הישראלים שכתבו עליו. הוא גם אמריקאי במובנים חשובים ויובא לישראל על ידי סוכנים שהעדיפו לקרוא את פרשניו האמריקאים ולא את ספריו שלו. פוקו הישראלי הוא תוצר של גורמים והשפעות מרתקים רבים, אך הגורם הזניח ביותר בעיצובו ההיסטורי של פוקו הישראלי הם הטקסטים של פוקו עצמו.

סיפור התקבלותו של פוקו הישראלי מלמד אותנו שאף על פי, ואולי דווקא מפני, שפוקו נוכח כל כך בשיח הציבורי בישראל - הגותו של פוקו כמשנה סדורה ושיטתית עדיין לא הוצגה בבהירות לקורא העברי. אפשר שספרים של הוגים רבים אחרים חשובים לא פחות גם הם עדיין לא מובנים כראוי בציבור הרחב. אך פוקו הישראלי הוא בעל השפעה מכרעת על השיח הפוליטי הישראלי, והעיוותים של רעיונותיו משמשים ככלי שימושי בידי אינטלקטואלים בעיני עצמם על מנת להשיג את מטרותיהם הפוליטיות.

הערות:

[1] "מטריד! הד"ר שמסביר איך הפרוגרס בצה"ל הוביל ל־7.10", אקטואליה יהודית TOV, Youtube, 10.05.2024. https://www.youtube.com/watch?v=tkpqd5RHFwU&t=1825s
[2] Woessner, Martin. Heidegger in America. Cambridge University Press. Cambridge (2011) p. 7 
[3] Ratner-Rosenhagen, Jennifer. American Nietzsche. The University of Chicago Press. Chicago (2012) p. 207 
[4] Ginzburg, Carlo. The Cheese and the Worms: The Cosmos of a Sixteenth-Century Miller. London. Routledge (1980) p. 33 
[5] Willis, Ika. Reception. New York. Routledge (2018) p. 25. 
[6] Baring, Edward. ”Ideas on the Move: Context in Transnational Intellectual History”. Journal of the History of Ideas. Volume 77, Number 4 (2016) pp. 567-587, 570, 571 
[7] על הפערים בין המקור הצרפתי לבין התרגומים של פוקו לאנגלית, ראו Bennett, Karen. ”Foucault in English - the politics of exoticization”. Target- InternationalJournal of Translation Studies. Volume 29, Issue 2 (2017) P. 222-243 
[8] פוקו, מישל. תולדות המיניות 1: הרצון לדעת. רסלינג. תל אביב. (1996) עמ' 22. 
[9] Eagleton, Terry. The Illusions of Postmodernism. Blackwell Publishing. New Jersey (1996) p. viii