מסע חזרה אל הבית שבגד

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה"

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה" — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת "פרשנות ותרבות" — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

אבי שגיא

עורך הסדרה

אבי שגיא:
קיבוץ "אדום" — עדות על אובדן ביתיות ורמז של תקווה

"המולדת היא, כשמצמצמים את משמעות המושג לתמציתו הפוזיטיבית־הפסיכולוגית, ביטחון". כך כתב ז'אן אמרי, אינטלקטואל, יהודי בעל כורחו שברח מאֵימֵי הנאצים וחווה את אימי מחנות ההשמדה. הביטחון שעליו מדבר אמרי מתחיל בתחושת הנינוחות והביתיות: אדם צועד בבטחה במקומו המוכר לו, ולא מתנסה בזרות ובעקירה מבית. המושג "'בית" אינו מציין מבנה פיזי מוגן; חוויית הביתיות לא מתממשת בהכרח במרחב חללי. ביתיות היא חוויה פנימית המתממשת בתחושת ודאות בהבנת הסדר, מוכרות והיעדר איום. ברם, יש רגעים שבהם בני־אדם חווים אובדן בית והם נעשים לזרים שביתם אבד להם.

בהקשר זה יש להבחין בין מי שחי ברחוב מפני שביתו הפיזי אבד לו, לבין מי שנעשה עקור מבית. אדם המאבד ביתו עלול לחוש כאב על אובדן הבית, אבל לא בהכרח יאבד את חוויית הביתיות. שכן, גם אם ביתו הפרטי אבד ואיננו, הוא עדיין יחווה את הביתיות שמעניקה לו סביבתו המספקת לו מקום טבעי, שבו הוא חש נינוח. הוא מכיר את שפת המקום, שמות הרחובות, והאתרים החשובים לו; יש לו אוריינטציה בעולם. הוא עדיין יודע למי לפנות, והוא עדיין חש ביטחון שתביעתו תשמע. הוא נותר במקום, בין חבריו. הוא יודע כיצד עליו לנהוג וכיצד למצוא מרגוע לאובדן הבית הפרטי. אבל מי שנעקר מהביטחון של הביתיות בעל כורחו, חווה לא רק מעתק מקומי מבית למקום אחר. בלבו נוצר קרע עמוק כי ביתו, היינו עולמו המוכר שבו הוא חש נינוח, אבד לו. הוויית חייו מתמצית בעקירה זו. עקירה מבית אינה זהה לגלות. גולה עשוי להתמקם בגלותו, לכונן את גלותו כיסוד קיומו וזהותו. הגולה יכול ליצור לו מרחב ביתי שבו הוא חווה ודאות ואמון. אבל מי שנעקר מבית איבד גם יכולת זאת. עולמו קרס עליו. הסבל שבחוויית עקירה זו תופסת את כוליות קיומנו; סדק נפער בה: ויסלבה שימבורסקה, בשיר "אוטונומיה" כתבה: "התהום אינה חוצה אותנו; התהום מקיפה אותנו".

חוויה זו, הפוגעת באדם וגורמת לו סבל בל יתואר, היא חוויית האימה. אימה אינה זהה עם פחד. פחד הוא תגובה הולמת לאיום חיצוני כלשהו. אימה היא חוויה קיומית הקורעת את האדם מבפנים. מרטין היידגר, בניתוחו הקלסי של האימה, הצביע על כך שהאובייקט הגורם אימה "אינו מצוי 'כאן', או 'שם'". הוא המשיך וטען כי "מה שמאיים הוא בשום מקום והוא שום דבר". הוא תמיד "שם", ובכל זאת בשום מקום; הוא כה קרוב עד אשר הוא מעיק על הנשימה, ובכל זאת הוא בשום מקום. חוויית האימה שוללת את ערכם של חפצים בעולם או של ההסדרים הקיימים בעולם. הם נעשים בפשטות בלתי רלוונטיים. האימה מנתקת את האדם מעולמו ומשליכה אותו לתוך החלל הריק של אינותו ואפסותו. העולם איבד את משמעותו. אין שוב במה להיאחז, אין דרך להסביר, ואין את מה להבין. באימה נחשף האדם ליחידותו חסרת הפשר, לאינדיווידואליות המוחלטת שלו הקורעת אותו מזיקותיו: מי יכול להבין את סבלו של המאוים? מי יכול להציע נחמה למי שעולמו אבד לו? היש בכוחן של מילים להשיב את הסדָרים שנפרמו?

חוויית האימה היא חוויית בדידות נוראה. ההתנסות באימה, טען היידגר, היא התנסות בהיעדר בית. באימה האדם הוא ללא בית; הוא שרוי בתוך עצמו ועם עצמו, במלוא סבלו וכאביו.

סבל זה אינו כאב פיזי. כאב פיזי ממוקד באיברי הגוף, ואפשר למדוד אותו. סבל תוקף את הוויית האדם כולה; את גופו ונפשו. הוויית הסובל היא צעקה, גם אם קולה לא יישמע. הסבל שבאימה אינו זהה לסבל הנגרם בתופעה הפסיכיאטרית המוגדרת כחרדה. חרדה היא התקף הפוגע באדם ומצמיתו. היא ניתנת לטיפול תרופתי, כי מוקדהּ הוא גופני, גם אם השלכותיה הן קיומיות. בניגוד לה, אימה היא חוויית חיים, ולא הֶתקף של חולי. היא ביטוי לחיים שאיבדו את משמעותם, ליגון אין־סופי, צער וכיסופים אל מה שנעלם. אימה היא חוויה קיומית — ולא סימפטום של חולי.

בימים אלה רבים מאיתנו חווים אימה נוראה. העולם הבטוח שבו חיִינו התרסק. חוויית האימה שבה אנו מתנסים נשזרת הן מרקמת החוויה הקיומית האישית של אסון נורא שמעבר להבנה, והן מהרקמה המדינית. המדינה לא עמדה בהבטחתה הבסיסית להגן על אזרחיה. אזרחי המדינה נחשפו לרוע שלא התגלה מאז ימי השואה, שבה נרצחו בני־אדם רק מפני שהם יהודים. עתה הם נרצחו מפני שהם ישראלים. חווינו כאן עתה "גיא צל מוות" ללא יד מנחמת שמבטיחה הגנה מפני הרוע. נותרנו בבדידותנו ובכאבנו. אנו חווים עתה אובדן ביתיות ו"חורבן בית" לא במשמעות המטפיזית, אלא במשמעות הריאלית: לא רק בתי אבן נחרבו, אלא גם חוויית הביתיות הפנימית נהרסה. חורבן ביתיות זה עלול להוליד ניכור עמוק, שבובר כה היטיב לתארו: "האדם נמצא עומד בעולם, ששוב אינו יכול לראותו ולחיותו בפועל ממש כביתו, ושוב אין הוא בטוח בעמידתו בו". המוות והשבר פרץ למקומותינו בלי מעצור. רוע דמוני, מעשה ידי אדם, ריסק את האמון בסדרי הקיום; את האמונה גם בסדר האנושי. מי שצמח כאן בישראל וראה בה את מולדתו ואת ביתו, נחשף לכך כי הבית אינו מעניק ודאות, ביטחון; איש אינו מוגן — מעולָלים בני יומם ועד באים בימים; מילדים ועד מבוגרים שעמלו וייסדו את חייהם מתוך תשוקה ואמונה בטוב האנושי.

חוויית האימה הזאת יכולה להצמיח תגובות שונות וסותרות. היא יכולה לגרום לטראומה עמוקה ולפגיעה ביכולת לשוב לחיים חברתיים ולסדר; היא יכולה גם להיות פתח לכתב האשמה מתמשך כלפי המדינה, שאכן כשלה בתפקידה המרכזי, והיא יכולה להפוך את בני האדם לאטומים לסבל זולתם. אטימה זו אינה בהכרח ביטוי לאובדן השיפוט המוסרי; היא ביטוי להסתגרות הנפש בתוך הסבל, שאינו מותיר עוד מקום לזולת. אין להקל ראש בגילויי חוויית האימה. כי זהו האדם, יש העטוף בסופיותו, ובאפשרות התמידית להיעדרותו הפיזית והנפשית.

בעת הזאת נתבעת מכל אחת ואחד מאיתנו התייצבות לימין הסבל והאימה, בקשב, בסולידריות, ומעל לכול — בחמלה. קשב הוא הזמנה לדיבור. במצבי ייאוש וסבל שבהם הנפש אינה מוצאת מנוחה, לדיבור עשוי להיות כוח מנחם. דיבור מחייב היענות בקשב עמוק. ההתייצבות הקיומית האישית לימין הסובלים וסבלם מעוגנת בתקווה הריאלית כי ראוי להיאבק יחדיו על חיים טובים והוגנים.

התקווה מסרבת להיכנע לרוע, ומכירה באפשרות לכונן את הטוב, במאבק סיזיפי בלתי מתפשר. לאונרד כהן, בשירו הנודע "המנון" כתב: צלצל בפעמונים שעוד ניתן לצלצל בהם/ (...) יש סדק/ יש סדק בכל דבר/ כך האור פורץ". האור שיפרוץ אינו אור אלוהי. ההולכים עתה בגיא צלמוות לא יראו מהרע, לא בהכרח מפני שהאל עמנו. אם יש תקווה אזי היא מעוגנת באדם, באמונה כי בכוחו של האדם לפעול, להיאבק ללא חת ולתקן. האור הוא הוא הטוב האנושי המבעבע ועולה ומאיר את החשכה.

ספרו של עמיצור (עמי) כהנא הוא עדות בגוף ראשון מתוך האימה והתופת שעברו חברי הקיבוץ כפר עזה, המשקף את החוויה שעברו ועוברים כל יושבי עוטף עזה. קולו של הספר הוא כקולו של צלצול הפעמון שעליו כתב המשורר ג'ון דאן, "הפעמון מצלצל למי שחושב שהוא מצלצל לו". וג'ון דאן המשיך וכתב: "אך מי יוכל לאטום אוזנו לאותו פעמון המעביר חלק ממנו עצמו החוצה מן העולם".

ספרו של כהנא הוא פעמון שחשוב להאזין לו, כי מה שהוא מספר עליו לא התחולל שם בפלנטה אחרת, הוא התחולל ומתחולל כאן. חובה לשמוע את קול הפעמון המצלצל בספר, כי, כפי שהמשיך ג'ון דאן לומר: "אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו". סיפורו של כפר עזה הוא סיפור חיינו.