צוהרי חורף בהירים... צינת כפור חזק, מתפצפץ, התלתלים בצדעיה והפלומה מעל לשפה העליונה של נדינקה, שמשלבת ידה בזרועי, מתכסים בכפור הכסוף. אנחנו עומדים על הר גבוה. למרגלותינו ועד לאדמה ממש משתרע מישור תלול, שהשמש מביטה בו, כמו בראי. לידנו מזחלת קטנה, מרופדת בבד אדום בוהק.
"בואי נגלוש למטה, נָדֶזְ'דָה פֶּטְרוֹבְנָה!" אני מתחנן, "רק פעם אחת! מבטיח לך, אנחנו נשאר בריאים ושלמים." אבל נדינקה מפחדת. החלל כולו, מהעדרליים הקטנים שלה ועד סוף הר הקרח, נדמה לה כתהום נוראית ועמוקה לאין שיעור. נשימתה נעתקת והיא מחסירה פעימה, כשהיא מביטה מטה, כשאני רק מציע לשבת במזחלת, אבל מה יקרה, אם היא תעז לעוף לתוך התהום! היא תמות, תשתגע.