מסע ההתבגרות של ניקה

כתבה מטלטלת
 

"ניקָה, לא ידעתי שלאבא שלך הייתה משפחה לפניכם?" מיכה רץ לעברי מנפנף בדפי עיתון הבוקר.

"על מה אתה מדבר, מיכה?" ניסיתי להבין.

"הנה, תראי מה כתוב כאן!" מיכה הצביע על כתבה במרכז העמוד.

היו אלו ימי החופש הגדול של שנת 1961. מיכה ואני היינו חלק מחבורה של ילדים כבני אחת־עשרה, שתים־עשרה שגדלו בשכונה אחת ביישוב קטן שהיה נראה אז מרוחק מאוד מתל אביב - קריית אונו.

רוב אנשי השכונה היו ניצולי שואה. לרובם לא נותרו כמעט בני משפחה, ואנחנו, כל השכנים, היינו למשפחה אחת גדולה, כולם קרובים של כולם. כך עד היום הזה.

נהגנו להיפגש בכל בוקר ליד עצי האורן בחצר של דני. אני ישבתי, כמו תמיד, על אחד הענפים הנמוכים של העץ הגדול ביותר וחיכיתי שחבריי יגיעו.

מיכה נעמד לידי והחל מקריא מעיתון הבוקר:

"כמה ימים אחרי תחילת משפטו של פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, מוּנה לאחד משומריו רב סמל דויד אדלר, שאיבד בשואה את אִשתו ושני ילדיו.

דויד אדלר נולד בטרנסילבניה, אזור שהועבר מרומניה להונגריה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. בהיותו בן תשע־עשרה נישא דויד ובשנתיים שאחר־כך נולדו לו שני ילדים. אלא שדויד לא הספיק ליהנות ממשפחתו. בשנת 1942, בהיותו בן עשרים ואחת בלבד, הוא נלקח, יחד עם כל הגברים היהודיים מהאזור, למחנות עבודה בכפייה של ההונגרים.

כעבור שנתיים נשלחו שאר יהודי טרנסילבניה ברכבות למחנה ההשמדה באושוויץ. רוב היהודים נשלחו לתאי הגזים, שם הם מצאו את מותם. בין הנִספים היו גם אִשתו ושני ילדיו של דויד.

האדם שהיה אחראי, אישית, למשלוחים האלו היה הקצין הנאצי הבכיר אדולף אייכמן. אייכמן עמד בראש הצוות המיוחד של האס. אס. שהוציא לפועל את השמדת יהודי הונגריה.

רס"ל דויד אדלר ניצַל, עלה לארץ והקים כאן

משפחה חדשה. היום הוא סוגר מעגל כשהוא עומד, גאה, במדי משטרת ישראל, מול פושע המלחמה אדולף אייכמן שהיה אחראי ישירות לרצח

משפחתו".

"זה לא הוא!" מיהרתי לומר. קפצתי מענף האורן ונעמדתי מול מיכה. "לאבא שלי לא הייתה משפחה לפנינו!"

"אולי את לא יודעת," אמר מיכה בשקט.

"אני בטוחה!" צעקתי על מיכה, כאילו הוא אשם בידיעה שהופיעה בעיתון. "זה בטח דויד אדלר אחר."

"שגם הוא שוטר?"

"בטוח יש עוד דויד אדלר במשטרה, זה שֵם נפוץ," קראתי בכעס.

איך הוא בכלל מעלה בדעתו שלאבא שלי הייתה משפחה קודמת? אין שום סיכוי!

הרי הייתי יודעת על זה!

לא?

אבא היה מספר. אימא הייתה אומרת.

מישהו כבר היה רומז.

אני בטוחה!

לא היו מסתירים ממני דבר כזה!

אני חושבת...

"היי חבר'ה," משער החצר נשמע קולה של אורית, חברתי. אבל אני לא חיכיתי שתיכנס, אני פרצתי החוצה, אל הרחוב.

"ניקָה, לאן את הולכת, לא התכוונתי להכעיס..." קרא מיכה אחריי.

אבל אני כבר התרחקתי.

גנב בשכונה שלנו
 

"חבר'ה, תקשיבו!" קרא דני מרחוק כשהוא דוהר על אופניו לעברנו. "יש גנב בשכונה שלנו?"

"גנב, אצלנו בשכונה?" פקפק מיכה.

"כן, ראיתי אותו!"

"אתה סתם ממציא," ביטל רוני את דבריו. זה היה צפוי כי רוני תמיד אמר הפוך ממה שדני אמר.

"אני ראיתי אותו, ממש!" התעקש דני וירד מאופניו.

עמדנו בכביש הרחב שהפריד בין הבתים שלנו וחיפשנו איך להעביר את שארית ימי החופש הגדול.

הימים היו לוהטים במיוחד. היה חם כל־כך שאם הבטת בכביש יכולת לראות גלים של אדים עולים ממנו. ובכל זאת, את רוב שעות היום בילינו בחוץ, ברחוב, בחצרות הבתים ועל העצים שגדלו בחצרות.

אותם ימים כמעט לא היו מכוניות ברחוב ואפשר היה לשחק באמצע הכביש בלי לחשוש. שיחקנו שם כדורגל, שוטרים וגנבים, מחניים.

שיגענו את השכנים בכל מיני תעלולים. נלחמנו נגד ילדי השכונה השנייה.

אבל בעיקר בילינו בחצר ביתו של דני, תחת או על עצי האורן. אפילו בנינו משטח עץ על האורן הגדול ביותר וקראנו לו 'בית העץ שלנו'. שיחקנו שם ב־'טרזן' או סתם קפצנו מעץ לעץ.

ובשאר הזמן קראנו ספרים. המון ספרים!

"מה ראית?" שאל רוני בזלזול. הוא שיחק באולר החדש שקיבל מהדודים באמריקה, אולר משוכלל שכמותו לא היה לאף אחד מאיתנו. היו באולר גם מספריים, גם מזלג וגם מנקה ציפורניים. ובעיקר - להב חד שאיתו רוני שיחק כל הזמן.

"ראיתי איש זר הולך צמוד לבית של שרה'לה. הוא הסתכל על הבית, בחן את התריסים ואפילו התכופף ובדק את האדמה. ראיתי שגם רשם לעצמו משהו בפנקס קטן."

"נו, ו...?" שאלה אורית בסקרנות.

"אחר־כך הוא הלך לבית של אליק וגם שם הוא בחן מסביב ורשם בפנקס," אמר דני וזיק של ניצחון נצץ מעיניו.

"זה לא אומר כלום!" התעקש רוני. "זה יכול להיות ש..." רוני לא ידע איך לסיים את דבריו.

"ואני אומרת שצריך לבדוק את האיש הזה!" הכריזה אורית.

"צודקת! צריך לעקוב אחריו!" אישר דני.

"לעקוב?" היססה שרה'לה.

"בטח!" הוספתי אני ושיחקתי בצמה הארוכה שלי. "סוף־סוף תהיה הרפתקה אמיתית לחבורת אבנֵ"ל!" החבורה שלנו.

שנה לפני כן הקמנו 'חבורת בלשים', ממש כמו בספרי המתח שקראנו: חסמב"ה, החמישייה הסודית של אניד בלייטון האנגלייה, ילדי העיר העתיקה של חיים אליאב, הבלשים הצעירים של אבנר כרמלי, הוא שרגא גפני. אפילו מצאנו שֵם לחבורה שלנו, 'אבנֵ"ל' - 'אתה בצרה נבוא לעזרה'.

הבעיה היחידה שלנו הייתה שלא היה לנו למי לעזור — לא היו גנבים בשכונה ולא שודדים, לא אוצרות ולא מרגלים. ומלבד מלחמות נגד ילדי השכונה הסמוכה, 'החבורה של עופר', שברובן הפסדנו, לא עשינו הרבה פעולות בלשיות.

עד הרגע הזה!

"איזו סיבה יכולה להיות לאיש זר לבחון את החלונות והאדמה סביב לבתים?" שאל מיכה.

"הוא בטח מנסה לראות איך אפשר להיכנס לתוך הבית," אמר דני בביטחון.

"אולי הוא בודק אם יש סורגים על החלון ואם אפשר להרים את התריס בקלות," העליתי אני השערה.

"בואו נלך ל'מקום שלנו', נשב שם ונחליט איך לתפוס את הגנב," הצעתי לחבריי.

'המקום שלנו' היה צריף עץ קטן שהיה ממוקם בקצה החצר של משפחת קראוס, משפחתו של מיכה. פעם שימש הצריף כמחסן כלי עבודה לראובן, אביו של מיכה, אבל מאז שהוא פתח לעצמו נגרייה בקצה היישוב, עמד הצריף ריק ואנחנו ניכסנו אותו לעצמנו.

צעדנו יחד, כל ילדי החבורה, אל החצר הגדולה של משפחת קראוס: דני, שרה'לה, מיכה, אורית, רוני ואני. שלושה בנים ושלוש בנות - חבורה אחת, כמעט בלתי נפרדת, גם בשמחות וגם בעצב, גם במשחקים וגם במריבות.

כמעט כמו אחים...

התקרבנו אל 'המקום שלנו'. דלת הצריף הייתה תלויה על בלימה, על ציר אחד בלבד.

"אבא שלי עוד לא סיים לתקן את הדלת," מיכה התנצל, כאילו האשם היה בו.

"לא נורא," אמרתי כשנכנסנו אל הצריף.

התיישבתי על רצפת העץ לצִדן של אורית ושרה'לה. אלו היו חברותיי הטובות.

בצריף היו רק שני כיסאות, גם הם קצת שבורים. מצאנו אותם ברחוב. הבאנו גם שולחן קטן שמישהו זרק. מיכה הביא כמה ספרים וסידר אותם על אחד המדפים שנשארו מהימים שהמקום שימש כנגרייה. שרה'לה הביאה רדיו ישן, שקרטע רוב הזמן.

"טוב, אז איך אתה מציע שנתפוס את הגנב?" שאל רוני בטון מזלזל. הוא לא התיישב איתנו על הרצפה. אולי חשש לקמט את המכנסיים שלו. אמו, הֵלֶנָה, בדקה תמיד שהוא חוזר הביתה בבגדים נקיים כמו שיצא בבוקר.

"צריך לעקוב אחריו," אמר דני בהחלטיות של מנהיג.

"נו, באמת, דני, אתה חושב שהגנב יודיע לך מתי הוא מתכוון להגיע לשכונה שלנו כדי שתוכל לעקוב אחריו," לגלג רוני. "הרי אנחנו לא יכולים לעקוב אחריו עשרים וארבע שעות ביממה."

"יש משהו במה שרוני אמר," הערתי. "אחרי הכול אנחנו לא יודעים מתי בפעם הבאה שהוא יופיע."

השתררה שתיקה.

מסתבר שלהיות בלשים זה לא פשוט כמו שחשבנו.

"כמו שאני מבין," אמר מיכה בטון שקט, "הגנב מופיע דווקא בשעות היום, כשההורים בעבודה. אולי אנחנו צריכים להתפזר בין הבתים, להסתתר שם ולחכות שיגיע. אין דרך אחרת."

מיכה היה החכם והשקול בין חברי החבורה. דבריו היו לרוב דברי טעם.

"אבל היום האיש כבר הסתובב בין הבתים והלך..." העירה אורית והעיפה קצוות שיער מפניה היפים. "איך נדע מתי הוא שוב יגיע?"

"איזה בלשים גרועים אתם!" האשים אותנו רוני ובעט בדלת.

דלת הצריף התנדנדה על ציר אחד, חרקה, הסתובבה - וקרסה, ברעש גדול.

קפצנו ממקומנו בבהלה.

אבק רב התאבך מעלינו.

"טמבל!" קרא דני לעברו.

"מה אתה רוצה ממני?" צעק רוני. הוא היה קצת מבוהל מתוצאות הבעיטה הקטנה שבעט בדלת, "אלו עופר והחברים המטומטמים שלו שהרסו את הדלת."

רוני צדק.

את הצריף הרסו, ולא בפעם הראשונה, עופר וחבורתו— היריבים שלנו.

הצריף שלנו ניצב בקצה החצר שגבל, בחלקו האחורי, בחצר של עופר. ביתו של עופר היה ברחוב השכן והוא וחבריו נהגו להתנכל לנו בכל הזדמנות שיכלו. הם התקיפו אותנו בכדורי בוץ, זרקו עלינו שקיות זבל, קרעו חור בתחתית הגדר, התפלחו לחצר של משפחת קראוס והרסו את הצריף. למה הם עשו את זה? בלי סיבה, סתם בשביל להציק.

"לא נורא," ניסה מיכה להרגיע אותנו וניער את האבק מבגדיו. "אחר־הצהריים אבקש שוב מאבא שלי שיתקן את הדלת. הוא כבר מזמן הבטיח..."

אחרי הבהלה הגדולה יכולנו רק לעמוד ולצחוק על עצמנו. נראינו כמו פועלי מכרה, מכוסים באבק.

"טוב, אז אני מציע שננסה מחר לעקוב אחרי הגנב," קרא דני ורקע ברגליו, מנסה להסיר מהן את האבק. "כל אחד יסתתר ליד הבית שלו ויחכה לראות אם האיש הזה מופיע."

"לא, לא!" קראה שרה'לה, ובחנה בחרדה את השמלה המאובקת שלה. "אני מציעה שנסתתר בזוגות?" חשבתי שאולי היא חוששת לעמוד לבד, מול גנב אימתני כזה.

"אבל אז לא נוכל לעמוד ליד כל אחד מהבתים שלנו," העיר דני.

"אבל ככה אם זוג אחד יראה את הגנב אחד מהם יוכל לרוץ ולקרוא לשאר החבורה והשני יישאר לראות לאן הגנב הולך," מיהרה שרה'לה להסביר.

"צודקת," אמר מיכה וניער את האבק משערו.

"אז ניפגש מחר בתשע בבוקר ליד הבית שלי ונתפזר, בזוגות, בין הבתים," סיכם דני.

יצאנו יחד מחצר ביתו של מיכה.

"אוף," נאנחה שרה'לה כשחצינו את הרחוב אל עבר הבתים שלנו. "זה נשמע מפחיד כל העסק הזה, עם הגנב."

"כן, זה קצת מפחיד," הסכמנו גם אורית ואני.