המסגרות החברתיות של הזיכרון

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעיתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ – אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ – עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין-תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

***

״תרגומים״ היא תת סדרה במסגרת ״פרשנות ותרבות״. תכליתה להביא לקוראים הישראליים הוגים מהמסורת האירופית, בעלי מחשבה מקורית, החושבים את הכאן והעכשיו של החברה, התרבות, הדת, האתיקה, או הפוליטיקה של העידן המודרני ובמיוחד של ימינו, באופן חדשני, ומציעים שפה ייחודית, פרספקטיבה אחרת, המאפשרת להבין את המציאות המורכבת של עולמינו באופן חדש. ״תרגומים״ מבקשת להוסיף לארון הספרים הישראלי את אוצר ההגות האירופאית, תוך דגש על יוצרים ויצירות חדשות שעוד לא תורגמו לשפה העברית.

אבי שגיא

עורך

הקדמה למהדורה העברית

ורד ויניצקי־סרוסי

הוצאת הספר המסגרות החברתיות של הזיכרון (Les cadres sociaux de la mémoire [1925]) לאור בעברית היא הזדמנות לפתיחת צוהר לדיון ב״זיכרון קולקטיבי״ – המושג שעומד בליבת הספר; באיש שעומד מאחוריו; בתחום שהתפתח אחריו; במקומו של הספר בביוגרפיה של החוקר; בספרים שבאו בעקבותיו; ואפילו במקום שלנו, כאן בארץ הקודש; ובמסגרת ההמשגה שהעניק לנו האב המייסד, מחבר הספר מוריס האלבווקס (Maurice Halbwachs).

על המושג

השואה, מלחמת העצמאות, רצח ראש הממשלה יצחק רבין, והזכיות באירוויזיון – הן כולן דוגמאות לזיכרון קולקטיבי שמשותף לרבות ולרבים בחברה בישראל. לא לכולם יהיו את אותם פרשנות וידע לגבי האירועים שבהם מדובר, אבל רובם כנראה יסכימו שאלו אירועים חשובים, ושדרכם הזהות הקולקטיבית והשייכות הלאומית מוגדרת. ימי זיכרון, תוכניות לימודים, סרטים, שמות של רחובות ופסלים – הם חלק מן המרחבים שבהם הזיכרון הקולקטיבי הזה נרכש ומתוחזק בחברה. וכך, אין זה מפתיע שכאשר נשאלים חברים וחברות בקהילה הישראלית־יהודית־ציונית על אירועים שראוי לזכור, רבים מהם יציינו בדיוק את אותם אירועים המקובעים במסמרות (ולעיתים אף בחקיקה). זיכרון קולקטיבי, אם כך, מורכב מדפוסים שונים שמגדירים אותנו (כחברות וכחברים במשפחה, כעם, כקבוצה דתית או אתנית וכיוצא בזה) על־ידי העבר, לעיתים באופן ציבורי וחומרי, ולעיתים באופן פרטי ומופשט; לעיתים באופן מוסכם; ולעיתים באופן שמעורר ומעצים מחלוקת (Olick & Robbins, 1998). זיכרון קולקטיבי הוא לעולם תהליך, והוא לעולם חברתי, ועניינו במערכת היחסים המורכבת שבין עבר והווה (ואפילו עתיד) ושבין יחיד וקהילה; הוא תלוי במגוון של כוחות חברתיים, תרבותיים, דתיים, פוליטיים וכלכליים; ויש לו השפעה מכרעת על הדרך שבה אנשים מבינים את עולמם, מעניקים לו משמעות, חשים שייכים לקבוצה ומוכנים אף להקריב למענה.

ב־1902 טבע לראשונה הסופר והמשורר האוסטרי הוגו פון הופמנסטל (Hugo von Hofmannsthal) את המונח ״זיכרון קולקטיבי״ (Olick & Robbins, 1998), אבל הסוציולוג מוריס האלבווקס נחשב לאב המייסד של המושג, שלימים נהפך לתחום בפני עצמו. באופן אירוני, קשה לחלץ את ההגדרה של זיכרון קולקטיבי מתוך העבודה של האלבווקס עצמו, ולשם כך נידרֵש להבחנה בין שלושה מונחים: זיכרון אישי או אוטוביוגרפי, זיכרון היסטורי וזיכרון קולקטיבי, כמו גם לקריאה ״הפוכה״ של כתביו, שכן האלבווקס מעדיף לטפל במושג ״זיכרון קולקטיבי״ בעיקר באמצעות שלילתו. במילים אחרות, קל יותר להבין מה לא מוגדר כזיכרון קולקטיבי מאשר מה נכלל בו.

הנחת העבודה המרכזית של האלבווקס, שנחשבה בעיתה כאמירה חדשנית, היא שאין זיכרון אישי משולל הקשר חברתי. גם הזיכרונות שנדמה כי הם אישיים ביותר, לעולם אינם מנותקים ממסגרות חברתיות שנתנו להן שם, צורה ומובן (Halbwachs, 1980 [1950]; Russell, 2006). השפה – שהיא הדרך המקובלת ביותר להבעה של זיכרונות, כמו גם של רעיונות אחרים – היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר להקשר ולתנאים החברתיים של הזיכרון האישי: החברה שסביבנו מעניקה את המילים שבאמצעותן יונכח העבר ותינתן לו משמעות, ומכאן גם שהמיקום החברתי ועצם קיומה של חברה הם הרשת שבתוכה עולה ומתהווה הזיכרון האישי.

במקביל להכרה בקיומן של מסגרות חברתיות של הזיכרון האישי, חשוב להאלבווקס להדגיש בהקשר הזה כי הזיכרון האישי מורכב מדברים שחווינו לאורך חיינו. הזיכרון הזה, שהאלבווקס קורא לו לעיתים ״אוטוביוגרפי״ (Halbwachs, 1980 [1950]) יכול להיות מורכב מטעמה של הגלידה שאכלנו בילדותנו, מהאופן שבו חווינו את הסגר הראשון של הקורונה ב־2020, ועד לאירועים שאותם ראינו בזמן אמת באמצעי התקשורת. וכך למשל, לישראלים ילידי 1940 יש זיכרון אוטוביוגרפי מרצח קנדי ב־1963, מרצח רבין ב־1995, מנפילת מגדלי התאומים ב־2001 ומהפלישה לאוקראינה ב־2022. מעבר לתיווך של אמצעי התקשורת, חלק גדול מהזיכרון האוטוביוגרפי – במיוחד אם מדובר בזיכרונות מהילדות המוקדמת – נדרש לאימות ולתיקוף על־ידי אחרים. בהקשר הזה, למשפחה יש חלק מרכזי בעיצוב הזיכרון, בשימורו, בהגדרת חשיבותו, ובמקרים מסוימים וקשים אף בניסיון להכחידו. במילים אחרות, המשפחה היא ברוב המקרים סוכן החִברוּת הראשון של הזיכרון (האלבווקס, [1925] 2022, ראו גם: Zerubavel, 1996), ואחריו יבואו מוסדות חברתיים אחרים, כגון מערכת החינוך ורשויות המדינה.

המושג השני הוא הזיכרון ההיסטורי, שבשונה מהאוטוביוגרפי, הוא חיצוני לפרט, וממד הזמן שלו ארוך ממשך חיי אדם, במובן שהוא מכיל אירועים שקרו לפני בואנו לעולם. אירועים אלו מתוּוכים ונלמדים באמצעות מוזאונים, סרטים, ספרי עיון, מאמרים, שיעורים וקורסים במערכות חינוך שונות, חגים ומועדים וכיוצא באלה (Halbwachs, 1980 [1950]). האלבווקס ראה בזיכרון היסטורי משהו המורכב בעיקרו מאירועים לאומיים. יש להניח שתפיסתו זו נעוצה בתקופה ההיסטורית שבה חי ופעל. כמי שכתב בין שתי מלחמות העולם, הוא לא היה יכול שלא לחשוב על לאום ועל לאומיות כמרכיבי הזיכרון ההיסטורי באשר הוא. הזיכרון ההיסטורי גם הוא אינו נטול השפעה חברתית. ההפך הוא הנכון, והאלבווקס מבחין באופן ברור בין כרוניקה של אירועים (כל מה שקרה בזמן נתון) לבין האירועים הנבחרים להיות הזיכרון ההיסטורי בגלל בולטותם.

המושג השלישי, זיכרון קולקטיבי, הוא כאמור הפחות מוגדר ונהיר מכולם. ייתכן כי העמימות שבהגדרה נעוצה בטבע של הזיכרון עצמו. זיכרון קולקטיבי (או חברתי) הוא הזיכרון החי בתוכנו כקבוצה, זיכרון שהוא אורגני לקבוצה, מגדיר את זהותה שמתקיימת בהווה ובמקביל מוגדר על־ידה. קבוצה או חברה, באשר הן, מבנות את זיכרון העבר שלהן באופן קולקטיבי. אין זה אומר שהקולקטיב כקולקטיב יכול לזכור, אלא שיש בתוכו יחידים (הלא הם סוכני הזיכרון) הבונים את הזיכרון עבור הקולקטיב כולו (תמיד בהקשר חברתי). כך גם מבנים ומוסדות משמרים ומתווכים את הזיכרון של החברה באמצעות אופני הנצחה שונים ומגוונים, כמו למשל טקסטים, טקסים, תמונות ותוצרים תרבותיים אחרים (Coser, 1992). הזיכרון החברתי הוא חיצוני לפרט, אבל מועבר דרכו. זיכרון קולקטיבי כולל בחובו גם זיכרון של קבוצות ממשיות (למשל, קבוצת החברות מהתיכון) וגם זיכרון של קבוצות מדומיינות (כמו למשל הלאום, Anderson, 1991). בעוד ש״פגישות מחזור״ מבנות ומתחזקות את הזיכרון של קבוצת התיכון (Vinitzky-Seroussi, 1998), ימי זיכרון וחגיגות עצמאות מבנים ותחזקים את הזיכרון של הלאום (Handelman & Katz, 1995). הזיכרון הקולקטיבי הוא תוצר של קבוצה חברתית ולא יוכל להתקיים בלעדיה (Halbwachs, 1980 [1950]), ובו־בזמן הוא הדבק שמחבר את חברות וחברי הקבוצה אלה לאלה.

חשוב לציין כי אותו אירוע יכול לשמש זיכרון מסוג אחר לאנשים שונים, לדורות שונים ולקבוצות חברתיות שונות. השואה ומלחמת העולם השנייה עבור ניצולי שואה היא זיכרון אוטוביוגרפי; עבור רוב הישראלים שאינם ניצולי שואה, השואה היא זיכרון קולקטיבי, ומלחמת העולם השנייה היא זיכרון היסטורי. עבור רובו של העולם, השואה ומלחמת העולם השנייה הן זיכרון היסטורי שתוּוך להם באמצעות תרבות פופולרית כמו למשל סרטו של ספילברג רשימת שינדלר, או באמצעות מוסדות בין־לאומיים, לדוגמה, קביעת האו״ם כי 27 בינואר יהיה יום הזיכרון הבין־לאומי לשואה.

הבחנה חשובה נוספת שטבע האלבווקס היא זו שבין זיכרון היסטורי לזיכרון קולקטיבי או בין היסטוריה וזיכרון (ראו למשל, גלבר, 2007). האלבווקס טען כי הזיכרון ההיסטורי יעלה ״במקום שבו [...] הזיכרון הקולקטיבי דוהה או מתפרק״ (Halbwachs, 1980 [1950]: 78), במקום שבו הקבוצה המשמרת את הזיכרון כבר מתרחקת מהעבר. הסוציולוג בארי שוורץ יבחין בין זיכרון להיסטוריה, ויראה בהם, ברוחו של האלבווקס, שתי דרכים שונות לדעת את העבר. אם ההיסטוריה היא רציונלית, ליניארית, מדעית, פונה אל השכל ומעוגנת מבחינה אמפירית, הזיכרון הקולקטיבי הוא רגשי ונוגע ללב. שעה שההבחנה של האלבווקס היא בינרית, שוורץ מדבר על שני אופנים שונים המספרים את העבר, ושעה שהם נהנים מאוטונומיה, עוצמתם מתחזקת כשהם נשענים האחד על השני. וכך, לא פעם, ״ההיסטוריה תשקף ערכים והעדפות שהזיכרון הקולקטיבי יביע, והזיכרון הקולקטיבי מצידו יתבסס לעיתים קרובות על ידע היסטורי״ (Schwartz, 1997: 471).

התפתחות התחום של זיכרון קולקטיבי הביאה בהמשך להמשגות חדשות, כמו למשל ״זיכרון מקומי״, ״זיכרון רשמי״, ״זיכרון משפחתי״ ו״זיכרון תרבותי״. בלי להיכנס להגדרות של מושגים אלה, נציין כי כל אחד מהם מתייחס למונח ״זיכרון קולקטיבי״, שאותו זיהה, הציג ופיתח לראשונה מוריס האלבווקס.

על האיש

חייו ומותו של מוריס האלבווקס תחומים ברגעים הגדולים ביותר, כמו גם האפלים ביותר של אירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. האלבווקס נולד ב־1877 בריימס אשר בצפון צרפת. הוריו היו קתולים ומשפחתו נחשבה ״ליברלית בעמדותיה ובורגנית במנהגיה״ (Vromen, 1975: 3). עוד לפני הולדתו, ובעקבות הסיפוח הגרמני של אלזס־לורן (1871), נאלצת המשפחה לבחור בין אזרחות צרפתית לגרמנית ובוחרת בראשונה, למרות הקִרבה שחשה לתרבות הגרמנית. בצומת ההוא, כך טוענת אפלבאום (Apfelbaum, 2010), ניטע בהאלבווקס הרעיון שחוויות העקירה והתלישות התרבותית, כמו גם אירועים פוליטיים, נסיבות היסטוריות ומיקום גאוגרפי, מעצבים סיפורי חיים וגורלות, ולא פחות חשוב, שהמשפחה היא סוכן הזיכרון המשמעותי הראשון בחיי אנשים (האלבווקס, [1925] 2022).

האלבווקס למד בתיכון היוקרתי ביותר בפריז, בין היתר אצל הפילוסוף המפורסם, חתן פרס נובל לספרות אנרי ברגסון. ברגסון הותיר את חותמו על האלבווקס לשנים רבות, אולי לשארית חייו. בין השנים 1898-‏1901 למד האלבווקס פילוסופיה במוסד להשכלה גבוהה האליטיסטי והתחרותי ביותר בצרפת The École Normale Supérieure (ENS) שבו למד לפניו אמיל דירקהיים, אחד מאבותיה המייסדים של הסוציולוגיה, וכן רבים מהאליטה האינטלקטואלית הצרפתית. אלו הן שנים שבהן רוח המוסד היא סוציאליסטית, ורבים התגייסו שם לסייע לדרייפוס במאבקו, כך גם האלבווקס עצמו, שחבר לקבוצת הסטודנטים הסוציאליסטים (Apfelbaum, 2010).

עם סיום לימודיו, וכמקובל באותן שנים בצרפת, לימד האלבווקס בבתי ספר תיכוניים. ב־1904 הוא עבר לאוניברסיטת גטינגן שבפרוסיה כמרצה, והצטרף לקבוצה שהאתגר שעמד בפניה היה להוציא לאור את כתביו של הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם פון לייבניץ. ב־1907 פרסם האלבווקס, בהשפעתו של ברגסון, את הספר הראשון שלו: Leibniz (לייבניץ) (Coser 1992: 4), שאכן עסק בפילוסוף הגרמני. בשנים שלאחר מכן פגש האלבווקס את הסוציולוג פרנסואה סימיאן (François Simiand). סימיאן הכיר להאלבווקס את אמיל דירקהיים (Emile Durkheim) והפגישה עם שני ההוגים שינתה את כיוון החשיבה ואת תחום העבודה של האלבווקס מפילוסופיה לסוציולוגיה (Robitaille, 2021) שהיה תחום חדש ועולה בעת ההיא. האלבווקס חזר לפריז, וכתב שלוש תזות במסגרת הדיסציפלינה החדשה, ופרסם אותן בין השנים 1909-‏1913 (Vromen, 1975; Coser 1992).¹ התזה הראשונה עסקה ברכישת קרקעות בפריז לצורך ספקולציות עתידיות, ושימשה כהשראה למפלגה הסוציאליסטית בנסחה את עמדתה בנושא; בתזה השנייה עסק האלבווקס ברמת החיים של מעמד הפועלים. מעבר לעמדה הביקורתית־החדשנית שעומדת בבסיס התזה (עמדה שהייתה פחות מקובלת בסוציולוגיה הצרפתית של אותה תקופה), שדה המחקר של האלבווקס אף הוא נחשב לחידוש, שכן הוא יצר תיעוד אתנוגרפי של חיי היום־יום של מעמד זה באמצעות בחינה של נתוני הכנסות והוצאות של משקי בית (Bourdieu, 1987). התזה השלישית התמקדה בביקורת על העבודה של הסוציולוג, המתמטיקאי, הסטטיסטיקאי והאסטרונום הבלגי אדולף קטלה (Adolphe Quetelet), ועל אמונתו הבלתי מתפשרת בכוחו של הממוצע (ומכאן בכוחה של הסטטיסטיקה) לספר סיפור אוניברסלי על העולם (Robitaille, 2021). העבודה הזו העידה, בין היתר, על השליטה של האלבווקס בשיטות מחקר כמותניות ואיכותניות כאחד (Vromen, 1975), כמו גם על האומץ האינטלקטואלי שלו (Bourdieu, 1987).

ב־1911, אחרי הגשת התזה הראשונה, האלבווקס מקבל מלגה ללימודים בברלין, כדי להרחיב את השכלתו בתחום של כלכלה פוליטית ומרקסיזם. זמן קצר לאחר הגעתו הוא מגורש על־ידי השלטונות הפרוסיים, בשל דיווח שלו לעיתון צרפתי על התנהגות ברוטלית של המשטרה בפיזור הפגנה של פועלים. הוא שב לפריז, חזר ללמד בתיכון והשלים את שתי התזות.² ב־1912 הוא נשא את אשתו השנייה איבון באש (Yvonne Basch). המידע שלנו עליה (ועל אשתו הראשונה), כמו על נשים אחרות בעת ההיא, אינו רב. ידוע לנו שהייתה יהודייה (Migliorati, 2021), וששימשה לאחר נישואיהם כמזכירתו, ואחרי מותו ניסתה לשמר את מורשתו (Hirsch, 2016).³ לזוג נולדו שני בנים.

ב־1916, בזמן מלחמת העולם הראשונה, גויס האלבווקס לצבא הצרפתי, בתפקיד סוציולוג במשרד הביטחון. בעיית ראייה מנעה ממנו לשרת כלוחם בשדה הקרב. אחיו ז’ורז’ נפצע במהלך הקרבות ונלקח בשבי. במכתב לאשתו איבון, במהלך המלחמה, בעודו מלמד בנאנסי אשר בצפון־מזרח צרפת, הוא שיתף אותה ברגשות אשמה שהיו לו על כך שהוא ״חי חיים מוגנים בעוד רבים מקרוביו וחבריו מתמודדים עם אֵימי החזית״ (Apfelbaum, 2010: 79). עם זאת, נאנסי היא לא בועה, אלא קרובה לחזית, כך שהאלבווקס חש מקרוב את מוראות המלחמה. אפלבאום מוסיפה בתמיהה שהוא מעולם לא התייחס ישירות לאירועים הללו בכתיבה האקדמית שלו. אלו הן השנים וזה הנוף וההקשר הביוגרפי שבו נכתב הספר שלפנינו. יש לציין שמלחמת העולם הראשונה גם עצרה את המיזם הקבוצתי על לייבניץ, שהוא זה שהוביל את האלבווקס לגטינגן בתחילת המאה (Coser, 1992).

עם תום המלחמה, אזור אלזס־לורן מסופח על־ידי הצרפתים, והאוניברסיטאות שם עוברות שינוי עמוק. הפרופסורים הגרמנים מודחים ממשרותיהם, ופרופסורים צרפתים נקראים אל הדגל. ביניהם נמצא גם מוריס האלבווקס, שמוזמן ללמד באוניברסיטת שטרסבורג וזוכה לעמוד בראש הקתדרה לסוציולוגיה ופדגוגיה בין השנים 1919-‏1935 (Apfelbaum, 2010). לפניו עמד בראש הקתדרה גאורג זימל (George Simmel), מהאבות המייסדים של הסוציולוגיה, עד מותו בשנת 1918. בעצם המינוי של האלבווקס יש משום עדות לכבוד שרכשו לו ולהערכה לעבודתו. מעבר לשינוי הפרסונלי, האוניברסיטה נהנתה מחופש אקדמי, מחלוקה חדשה של תחומי המחקר וההוראה, מרעיונות חדשים, והיא אף אימצה גישה אינטר־דיסציפלינרית, שנים לפני שהמונח הפך להיות חלק בלתי נפרד מההשכלה הגבוהה ומעולם האקדמיה. בשטרסבורג פוגש האלבווקס, בין היתר, את ההיסטוריון הצרפתי מארק בלוך (Marc Bloch) ואת הפסיכולוג, הפסיכיאטר והפילוסוף הצרפתי שארל בלונדל (Charles Blondel [Vromen, 1975]). שניהם, כל אחד בתחום מומחיותו, נתפסים אף הם כמבשרי התחום של זיכרון קולקטיבי, ועימם ניהל האלבווקס דיאלוג על הטקסט שלפנינו (Olick, Vinitzky-Seroussi & Levy, 2011). מעבר לדיאלוג זה (שיפורט בהמשך), הגיע האלבווקס פעמיים לארץ הקודש, ופקד את המקומות הקדושים לנצרות, כדי לבסס את התאוריה החדשה שלו על זיכרון קולקטיבי. נראה כי הביקורים בירושלים (הראשון בהם ב־1927 והשני – ב־1939 [Truc, 2011]) הותירו עליו רושם עמוק, ועם שובו מהביקור השני כתב את ספרו La topographie légendaire des évangelies en terre sainte (הטופוגרפיה האגדתית של הבשורות בארץ הקודש) שיצא לאור בשנת 1941.

עוד קודם לכן, ב־1930, בזכות מחקריו על העיר ועל אי־שוויון (התזה הראשונה), הוזמן האלבווקס ללמד באחד המקומות הנחשבים ביותר בסוציולוגיה של העולם החדש – אוניברסיטת שיקגו. הוא מצידו יִיבא לצרפת עם שובו את המושג ״סוציולוגיה אורבנית״, שאליו נחשף שם (Topalov, 2008). הדעות חלוקות לגבי המפגש שלו עם האנגלית ועם הסטודנטים. ורומן כותבת בעבודת הדוקטורט שלה כי המפגש לא עלה יפה, ובסוף הקורס ״נותרו [בכיתה] אך ורק שלושה סטודנטים״ (Vromen, 1975: 7). טופלוב (Topalov) חלוק עליה, ומציין שהאלבווקס התרשם מהסטודנטים, והם מצידם ״ביקשו פעמיים כי יישאר לתת הרצאות נוספות בערב״ (2008: 204-‏205). בכל מקרה, יש כנראה הסכמה על כך שהחוויה הכללית והמפגש עם עמיתיו באמריקה לא היה קל. כל זה לא הפחית מההוקרה הרבה שזכה לה בצרפת. בשנת 1935, כשהוא בן 58, הוזמן ללמד בסורבון ולעמוד בראש קתדרה בהיסטוריה של כלכלה חברתית. ב־1938 האלבווקס נבחר לשמש כנשיא המכון הצרפתי לסוציולוגיה, וב־1943 – לכהן כסגן נשיא החברה הצרפתית לפסיכולוגיה. שני התפקידים מהדהדים את הגשר האינטלקטואלי שהאלבווקס מקים בין שני תחומי הידע, ואת החידוש שהעניק למדע, בהדגישו את הקשר החברתי של הפרט ואת מקום הפרטי בחברה. לנוכח התפקיד השני, ראוי לציין כי האלבווקס הגדיר עצמו כ״יותר דירקהיים מדירקהיים״ (Hirsch, 2016), קרי, סוציולוג למהדרין.

מלחמת העולם השנייה פוגשת את משפחת האלבווקס במלוא עוזה ואכזריותה. ב־1940 אחיה של איבון אשתו, ז’ורז’ באש, רופא במקצועו, מתאבד לנוכח התבוסה הצרפתית והמציאות הנגלית לעיניו (Coser, 1992). ב־1944 נרצח אביה של איבון פרופ’ ויקטור באש עם אשתו אילונה (Ilona) על־ידי הגסטפו. אביה של איבון היה יליד בודפסט, לימד פילוסופיה של האסתטיקה בסורבון, היה יהודי, פציפיסט וציוני.⁴ בדומה לחתנו, אף הוא היה מעורב בהגנה על דרייפוס ובטיהור שמו,⁵ והוא אף שימש כנשיא הליגה לזכויות אדם בצרפת מ־1926 ועד הירצחו.

הספרות חלוקה על הנסיבות שהביאו את האלבווקס לבוכנוואלד. ורומן (Vromen, 1975) וקוזר (Coser, 1992) טוענים כי האלבווקס נלקח על־ידי הגסטפו למחנה הריכוז אחרי שהגיע למשטרת ליון כדי לדרוש צדק בעקבות הרצח האכזרי של חותנו וחותנתו. בתגובה לדרישתו, הוא נשלח למחנה הריכוז. לאיבון האלבווקס, אלמנתו, יש גרסה אחרת. במכתב שמתפרסם בכתב העת היוקרתי American Journal of Sociology בשנת 1946. היא כותבת: ״ערב השחרור, ביולי 1944, עוצר הגסטפו את בני בשל פעילותו במסגרת הרזיסטנס הצרפתי. 24 שעות לאחר מכן, הגיעו למשרד של מוריס ועצרו אותו באשמת שיתוף פעולה עם הבן. מאותו רגע, לא ראיתי אותו שוב...״ (Yvonne Halbwachs, 1946). בנו של האלבווקס פייר, שב מהתופת. האלבווקס מת במחנה הריכוז ב־1945 בייסורים אותם מתאר באופן קורע לב הסופר והמחזאי חורחה סמפרון ששהה אִתּוֹ יחד עד ימיו האחרונים (1997). מעט לפני שנלקח למחנה, קיבל האלבווקס קתדרה בפסגת האקדמיה הצרפתית, Collège de France. הוא לא זכה ללמד שם אפילו יום אחד.

מייד אחרי מותו של האלבווקס יוצאים לאור בצרפת מאמרים וספר מפרי עטו, שלא זכו לראות אור בחייו. במקביל לפרסומי כתביו, מתפתח ויכוח בצרפת שבו מעורבים תלמידיו וחוקרים וחוקרות נוספים, בהם אחותו הפילוסופית ז’אן אלכסנדר (Jeanne Alexander), באשר לתרומה הסוציולוגית שלו ולמקום שלו בהקשר של מורשת דירקהיים (Hirsch, 2016). זאת ועוד, מתקיימים בצרפת מחקר וכתיבה – גם אם לא רבים – בזיקה לעבודה של האלבווקס. הדוגמה הבולטת ביותר היא העבודה של האנתרופולוג הצרפתי רוז’ה בסטיד (Roger Bastide) על זיכרון דתי בברזיל (2007 [1960]). עם זאת, עברו עוד שנים רבות עד שחשיבותו של האלבווקס הוכרה במעגלים רחבים במדע. יש שיאמרו שהעיכוב נבע בין היתר מהקושי לבלוט אחרי דור הנפילים של הסוציולוגיה, שכלל את מרקס, דירקהיים, ובר וזימל (Olick, Vinitzky-Seroussi & Levy, 2011); יש שיאמרו שהדבר נובע מהיעדר עניין בתחום־הזיכרון – דבר שמשתנה דרמתית משנות השמונים של המאה העשרים; ואולי הדבר נובע גם מהעברת מרכז הכובד הסוציולוגי לאמריקה, ומהעובדה שדרושות שנים רבות הן לתרגום עבודותיו לאנגלית, והן להתמקמות תחום הזיכרון הקולקטיבי בעולם החדש. במובן הזה, הטענה של האלבווקס – שהיא גם כותר הספר שלפנינו – לגבי החשיבות של המסגרות החברתיות בעיצוב העבר, מקבלת הוכחה נוספת ואירונית־משהו.

בהקשר היהודי־ישראלי, זכה האלבווקס להנכחה, עוד במהלך שנות השישים של המאה העשרים. הוא זכה לערך באנציקלופדיה העברית, שאותו כתב ב־1967 הסוציולוג הישראלי שמואל נח אייזנשטדט; בתחילת שנות השבעים נכתב עליו ערך ביודאיקה, שאותו כתב אפרים פישהוף, סוציולוג ורב אמריקאי (Fischoff, 2007). בשתי האנציקלופדיות מוזכרים תרומותיו התאורטיות ופרסומיו הבולטים. בגרסת יודאיקה מושם דגש יותר לסיפור חייו ומותו, ואִילוּ בערך המופיע באנציקלופדיה העברית מצוין מותו בבוכנוואלד, אבל אין פרטים אחרים על חייו. נראה שעורכי יודאיקה היו בטוחים שהאלבווקס היה יהודי, שכן בערך שנכתב עליו לא מופיע הסימן המוסכם באנציקלופדיה, המופיע בערכים אחרים, שבהם נכתב על לא־יהודים (כמו נפוליאון, שייקספיר ואריסטו).⁶ אולי מקור הטעות נובע מהעובדה שהאלבווקס היה נשוי ליהודייה ומת במחנה ריכוז. עשרות שנים מאוחר יותר פרסם היסטוריון צרפתי בשם למיר (Lemire) משפט שיש בו מן הרמיזה כי להאלבווקס היו שורשים יהודיים מצד אימו (2013).

בין שתי מדינות (צרפת וגרמניה), שלוש מלחמות (מלחמת צרפת־פרוסיה, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה) וארבע דיסציפלינות (סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה והיסטוריה), מתנהלים חייו, כתיבתו, מחקריו, מחשבותיו, ולבסוף – מותו המייאש של מוריס האלבווקס. בזרעים שניטעו במהלך חייו של האלבווקס, יש ממין הנבואה על שדה הזיכרון הקולקטיבי, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום – שדה שיש בו חיבור של מגוון דיסציפלינות, ושמושפע לא מעט ממלחמות שקורעות עולם ואנשים. סיום חייו במקום שבו נרצחו באנונימיות כה רבים בשל מוצאם ובשל אמונתם, מאותת על המקום שיש לתת לאנשים שנשכחו ולטראומות עבר שרודפות את ההווה ומבקשות תיקון.

על התחום

הציווי ״זכור״ מצוי כבר בתנ״ך (Olick, Vinitzky-Seroussi & Levy, 2011). מ״זכור את יום השבת לקודשו״ ועד ״זכור את אשר עשה לך עמלק״. עוד בעולם העתיק הבינו את הכוח ואת החשיבות החברתית והפוליטית שיש לזיכרון הקולקטיבי. חג הפסח הוא אולי הדוגמה האולטימטיבית לעבודת זיכרון של קהילה, שהרי ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״.⁷ הקהילה מספרת לעצמה ולמען הדורות הבאים את סיפור הולדתה לאורך ערב שלם עמוס בסיפורים ובשירה, תוך הפעלת כל החושים ואזכור כל הדורות. עם זאת, התחום העיוני והמחקרי העוסק בהיסטוריה של הזיכרון הקולקטיבי קיים רק כמאה שנים.

האלבווקס לא היה יכול לדמיין ב־1925, שנת פרסום הספר שלפנינו, שהוא עתיד להיחשב לחלוץ של שדה אקדמי (Kattago, 2015), ושספרו יוגדר כ״פורץ דרך״ (Winter, 2006), ספר שבעקבותיו הוא פרסם עוד שני ספרים בתחום. גם אם האלבווקס היה חלק בלתי נפרד ממעגל אינטלקטואלי – הכולל את פרויד, ורבורג, ברגסון, בלוך, בלונדל, ויגוצקי, פבר, מאנהיים, בארטלט ובנימין (Kattago, 2015) – שעסק בהֶקשר החברתי של הזיכרון, וגם אם דיסציפלינות אחרות, כמו היסטוריה, פסיכולוגיה, תולדות האמנות ולימודי תרבות יראו באינטלקטואלים אחרים את מבשרי התחום – מקומו של האלבווקס בפסגת הפנתאון של הזיכרון הקולקטיבי כנראה מובטח.

המשך הפרק זמין בספר המלא

הערות

1. קוזר טוען שהתזה הראשונה של האלבווקס נכתבה ב־1911 (Coser, 1992); ורומן טוענת שהיא נכתבה ב־1909 (Vromen, 1975). ממידע שהוצלב נראה כי הגרסה של ורומן היא המדויקת. עם זאת, אין הרבה משמעות לשנת הכתיבה של התזה, להוציא את עובדת היותו של האלבווקס בגרמניה בשנה שבה קוזר סבור שהוא כתב אותה. לגרמניה, מיותר לומר, יש חלק משמעותי למהלך חייו של האלבווקס, כמו גם למותו.

2. ניתן לראות, שהאלבווקס, כבר בצעירותו התייחס לסוגיות של שכחה ושל זיכרון, שיתפסו לימים את מרכז עבודתו ואת תרומתו התאורטית, כמו למשל בזיקה שהוא יוצר בתזה השנייה שלו בין ניכור בקרב מעמד הפועלים ובין שכחה (Namer, 2008).

3. היעדר מידע על נשים, ותפיסתן כלא חשובות לתיעוד, הם סוגיות מוכרות ומטרידות בספרות. ראו למשל: Hirsch & Smith, 2002, ומקרה זה לא שונה ממקרים רבים אחרים.

4. ראו פירוט להפניה ברשימת המקורות: ״German Anti-Semites Throw Gas Bombs״ (1924).

5. ראו פירוט להפניה ברשימת המקורות: ״Victor Bash (1863-1944)״ (2007).

6. להסבר על עקרונות הסמלים ביודאיקה, ראו: Skolnik & Berenbaum, 2007: 20.

7. לניתוח החשיבות המכרעת של זכירת העבר בדת היהודית ובקרב היהודים (לעומת היסטוריה והיסטוריוגרפיה), ראו: ירושלמי, ([1982] 1988).