דון קיחוטה: מסעו של סרוונטס אל הרומן המודרני

א

ספרד של הכחשות: רקע היסטורי

שנת 1492 נצרבה בתודעת העמים השונים באופנים שונים לחלוטין. בעיני האומה הספרדית, שנה זו מסמלת את פסגת הניצחון המדיני, הדתי ואף המדעי עם "גילוי" אמריקה ונפילת ממלכת גרנדה בידי כוחותיהם של המלכים פרננדו ואיזבל. בעיני היהודים, שנה זו מסמלת את אחד האסונות הגדולים בתולדותיהם: צו הגירוש מספרד וקטיעת נוכחותם ארוכת השנים בממלכות חצי האי האיברי. בעיני המוסלמים, שאיבדו את המעוז האחרון בשליטתם בספרד, שנה זו מסמלת את תחילת תהליך הדרתם וכפיית הנצרות על אלה שנותרו בשטח הנוצרי. בד בבד, שלהי המאה החמש־עשרה מבשרים גם את תחילתה של תקופת הזוהר התרבותי של ספרד בכל הזמנים, ומעניין לתת את הדעת על כך שתהליך הגיבוש של הזהות הספרדית שהתרחש באותן מאות נעשה כנגד הזהויות היהודית והמוסלמית. לא בכדי מכנים חוקרים רבים את ספרד של תור הזהב "ספרד של ההכחשות", מפני שהיא מפנה את גבה להיסטוריה ארוכה של קיום משותף של שלוש הדתות. האם צו הגירוש, הניצחונות הצבאיים והאיסור על קיום כל דת אחרת מלבד הדת הקתולית יכלו למחוק 700 שנה של מרקם תרבותי והיסטורי? תשובתו של סרוונטס טמונה בדון קיחוטה.

האיחוד המפתיע והמוצלח בין ממלכות קסטיליה ואראגון, שנוצר הודות לנישואי המלכים פרננדו מאראגון ואיזבל מקסטיליה, עלה על שרטון. מסיבות שונות ומשונות, אף אחד מילדיהם לא הצליח למשול או להגיע למלוכה, ובסופו של דבר היה זה קרלוס, נכדם של המלכים ובנה של היורשת הפחות אהובה חואנה, שאף זכתה לכינוי "המשוגעת", שהיה ליורש העצר ב־1516. קרלוס הראשון בספרד היה גם יורשה של האימפריה הרומית הקדושה, שאותה קיבל מסבו מצד אביו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, ובה היה לקרל החמישי. הכתרתו בישרה את תחילתה של שושלת חדשה בספרד, שושלת בית הבסבורג הגרמנית, ששלטה במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, כלומר כל תור הזהב הספרדי.

בתחילת שלטונו ראו הספרדים בקרלוס נטע זר ולא תלו בו תקוות רבות. בהיותו למלך, בן שש־עשרה, הוא אפילו לא ידע ספרדית, והספרדים חמדו לצון עליו. אחת הבדיחות, למשל, התייחסה ללסת הבולטת של צאצאי בית הבסבורג: עדיף שקרלוס יסתום את הפה, כי הזבובים הספרדיים לא מנומסים כמו חבריהם הגרמניים. אבל הספרדים התבדו. לא רק שקרלוס השתלט במהרה על השפה ופעל לפיתוח תרבותי של הממלכה הספרדית, אלא שהוא גם הפך אותה הלכה למעשה למרכז האימפריה שלו, ואת השפה הספרדית — לשפה הדיפלומטית הרשמית של התקופה. קרלוס נודע גם בזכות הצלחותיו הצבאיות, כמו קרב מוּלבֶּרג מ־1547, שנת לידתו של סרוונטס, וכן כמלך הספרדי הראשון ששערי אמריקה נפתחו לרווחה לפניו. עם זאת, המתנה שאמריקה העניקה לו נהפכה במידת מה לסוס טרויאני, מפני שאת הוצאות המלחמות הגבוהות שילם קרלוס על חשבון האוצרות מאמריקה עוד לפני שהספינות עגנו בנמלים הספרדיים. במונחים של ימינו אפשר לומר שהוא היה במשיכת יתר תמידית לנוכח הבנקים הגרמניים. הצלחה וכישלון גם יחד.

גם במישור הדתי עמדה כהונתו של קרלוס לפני אתגר משמעותי בגלל הפיצול בעולם הנוצרי שהתפשט עד מהרה בארצות הצפון האירופיות. המלחמה למען הנצרות הקתולית הייתה המלחמה החשובה ביותר של קרלוס, אולם הוא הפסיד בה, או לכל הפחות לא הגיע לניצחון המיוחל. בסוף כהונתו כבר הייתה הפרוטסטנטיות לעובדה מוגמרת. קרלוס סיים את שלטונו באופן יוצא דופן בהיסטוריה של מלכי המערב. הוא החליט לוותר על כס המלכות ולהעביר את השלטון לבנו פליפֶּה בעודו בחיים. קרלוס המאוכזב מצא מפלט בעולם הרוחני, ולאחר שירד מכס המלכות ב־1556, הוא הסתגר במנזר יוּסְטֶה באֶקְסְטְרֶמָדוּרָה, ומת כעבור שנתיים.

שלטונו של קרלוס מסמן תהליך שאינו רק פוליטי ומדיני אלא גם תרבותי ודתי, ולא בעבורו בלבד אלא בעבור הממלכה הספרדית כולה. אותה תקופה, שהתחילה באופוריה ובציפייה לקראת השפע שיביא הזהב מאמריקה, הסתיימה במשבר כלכלי עמוק שהתאפיין בהגירה מהכפרים אל הערים, בריבוי פושטי יד בצדי הדרכים, ברעב ואף, אם נשתמש במונחים מודרניים, באינפלציה. אם בתחילת דרכו הניף קרלוס את דגל ההומניזם, כלומר את הלימוד והמחקר הביקורתי של השפות והטקסטים העתיקים ואף של כתבי הקודש, בהמשך הדרך העיבה הפרוטסטנטיות על המפעל הזה והביאה בהדרגה להגבלת המחקר החופשי באוניברסיטאות. כתבי ארסמוס מרוטרדם, שקראו תגר על הממסד הכנסייתי, הם דוגמה מובהקת לכך: בתחילת שלטונו של קרלוס הם עוררו הערצה, ולימים נהפכו לדחויים. בצל הפחד מהשפעות לא רצויות, ספרד התחילה להתכנס לתוך עצמה, וגם הפחד מהאחֵר לא איחר להגיע. באותה שנה, 1547, שבה סרוונטס נולד, יצאו לדרך תקנות טוהר הדם הראשונות של הקתדרלה בטולדו, ולפיהן לא יכהן בהנהגת הקתדרלה מי שלא יוכל להוכיח שמוצאו נוצרי טהור לפחות ארבעה דורות לאחור.

ספרד של סרוונטס — ספרד של דון קיחוטה

רוב חייו של סרוונטס התקיימו תחת שלטונו של פליפה השני, בנו ויורשו של קרלוס הראשון. למעשה, את רובה המכריע של יצירתו עלינו לקרוא בהקשר ההיסטורי־החברתי של שלטון הבן, שהתאפיין במלוכה ריכוזית, בכנסייה רבת עוצמה ובמרקם חברתי שנאבק על שימור הקיבעון של הדורות הקודמים. פליפה השני ירש אפוא ממלכה בעיצומו של משבר כלכלי חריף, מסובכת עמוקות בחזיתות הצבאיות נגד הפרוטסטנטים מצפון ונגד העות'מאנים בדרום, ונתונה למאבקים פנימיים ולתסיסה חברתית. הלקחים מכישלונותיו של אביו, וגם אופיו השונה של פליפה, הכתיבו שינוי משמעותי במדיניותו. פליפה סבר שהדרך הטובה ביותר להגן על הקתוליות בספרד מסכנת הרפורמה הפרוטסטנטית הייתה סגירתה מהשפעות לא רצויות, והוא נקט אמצעים שונים להשגת מטרה זו.

בתקופתו הוגבלה תנועתם של סטודנטים ואנשי רוח בכניסה לספרד וביציאה ממנה והוחרפו הקריטריונים של האינדקס של הספרים האסורים, שאליו נכנסו בין היתר כתבי ארסמוס. למעשה, כל ספר שיצא לאור היה צריך לעמוד בתנאים המחמירים של סמכות האינקוויזיציה ולקבל את אישורה. מערך שלם נוצר למטרה זו. כמו כן, חל איסור לקרוא או להחזיק בכתבי הקודש (הברית הישנה והחדשה) בשפות מקומיות (וֶרְנָקוּלָרִיוֹת), והחל ב־1563, הגרסה היחידה שהותרה לשימוש הייתה הוולגטה הלטינית, שנקבעה בוועידת טרנטו כגרסה הרשמית. פליפה רתם את מערכת החינוך למאמץ השמירה על ספרד טהורה, קתולית ואחידה, והיא נמסרה לידי המסדרים הקתוליים ובראשם המסדר הישועי.

אמצעי חשוב נוסף היה האינקוויזיציה, שהייתה תחת פיקודו הישיר של מלך ספרד ולא של האפיפיור, ושימשה זרוע מבצעת של מדיניותו. היא העלתה אמנם פחות אנשים על המוקד מאשר האינקוויזיציה הקלוויניסטית, אבל פגיעתה החמורה ביותר הייתה במרקם החברתי. האינקוויזיציה עודדה הלשנות ובכך המיטה סבל רב במישור הבין־אישי, המשפחתי והחברתי. הבית והקהילה כבר לא היו מקומות בטוחים; בכל עת יכלה אוזן כרויה להזיק, בצדק או שלא בצדק. מרגע שהאינקוויזיציה קיבלה מידע, היה ביכולתה לעצור אדם ולהחרים את רכושו עד שתוכח חפותו, ובכך היא הזינה נקמות אישיות ושנאה בין אנשים. האינדיווידואל בתקופתו של סרוונטס הפנים אפוא את האינקוויזיטור לתוכו עד שנוצרה חברה שמבוססת במידה רבה על צנזורה עצמית וחשדנות.

מושאי הרדיפה של האינקוויזיציה הספרדית היו בעיקר הכופרים. מינוּת הייתה מילה שרדפה את הספרדים; מילת גנאי שמשמעותה חקירה, ענישה ואפילו מוות. האינקוויזיציה רדפה את אלה שהוטבלו אבל הפרו את חוקי הנצרות, ולהם היה צפוי עונש מרבי. חשוב לציין שהאינקוויזיציה הספרדית לא רדפה את היהודים מפני שבמאה השש־עשרה כבר לא נותרו יהודים מוצהרים על אדמת ספרד, אולם הקבוצה הנרדפת ביותר הייתה האנוסים, אלה שהמירו את דתם מיהדות לנצרות. נוסף אליהם היו קבוצות אחרות שסבלו מנחת זרועה של האינקוויזיציה, כמו הפרוטסטנטים, או כאלה שהשתייכו לכיתות מיסטיות או אחרות שלא ענו על הקריטריונים של הנצרות הממסדית. מושאים נוספים לרדיפה, גברים כנשים, היו כאלה שעסקו או נחשדו בכישוף ובמאגיה, וכמו כן, כאלה שקיימו חיים פוליגמיים או מנהגים נוספים שנחשבו לפשעים נגד הדת הנוצרית. מלבד עונשים חומריים כמו החרמת רכוש, האינקוויזיציה הטילה עונש אכזרי לא פחות של השפלה פומבית.

כמו לאינקוויזיציה, גם לתקנות טוהר הדם — שהחלו את דרכן עוד בתקופת שלטונו של קרלוס, והמשיכו להתרחב ולהתבסס במשך כל תור הזהב הספרדי — היו השפעות מרחיקות לכת על המרקם החברתי. השפעתן על היחסים הבין־אישיים הייתה מכרעת, ועל כן, הן אף זכו לייצוג נרחב באמנות ובספרות. התקנות, שהתהוו באופן נקודתי בטולדו, התפשטו במהרה למוסדות הניהול, לממסד הכנסייה, למוסדות האקדמיים וכו' בכל רחבי הממלכה. החברה התחילה להתבונן על הפרטים שבה דרך זכוכית מגדלת שסיווגה אותם לאזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. אדם טהור דם, קרי נוצרי ותיק, נחשב מראש בעל מעמד גבוה יותר גם אם הצטיין במגרעות כמו גסות רוח או מוסר לקוי. לעומת זאת, התואר "נוצרי חדש" נחשב לנכות חברתית שכולם ניסו להיפטר ממנה. הניסיון להסתיר את הייחוס התבטא בדרכים שונות ומשונות כמו שינוי שם, המצאת ייחוס והוספה או קנייה של תארים פיקטיביים. שד הנצרות החדשה רדף את החברה הספרדית ולא נתן לה מנוח. התוצאות היו הרסניות, מפני שלא רק שהתקנות האלה ערערו באופן מהותי את בסיס האמונה הנוצרית, שלפיו באמצעות הטבילה אדם יכול להיעשות נוצרי ולהיות, ככל הנוצרים, חלק מגופו של ישו, אלא שהן גם יצרו מרקם חברתי שמבוסס על מראית עין ושקר. מהדינמיקה הזאת יכלה להרוויח רק הספרות, כפי שנראה בעליל אצל סרוונטס.

מראית העין בתקופתו של פליפה השני לא הסתכמה בתחום הזה בלבד. גם לעליית הבורגנות ולהתפתחות הכלכלה המרקנטיליסטית הייתה השפעה על המרקם החברתי. אמנם הכסף והמסחר כבר שיחקו תפקיד מרכזי בכלכלות של ממלכות אירופה, אך בספרד לתופעה זו היו מאפיינים משלה. על כנו נותר הניסיון העיקש לשמר את ההייררכיה החברתית הימי־ביניימית, שכבר אבד עליה כלח, ושהייתה מבוססת על כבוד — מונח שעד ימינו הוא חלק מהסטריאוטיפ הספרדי. במקורו, מונח זה קשור לאדמות שהמלך העניק לבני אצולה אשר לחמו לצדו במהלך ימי הביניים במאבקיו נגד האויבים, בעיקר המוסלמים. עם הזמן נהפך הכבוד למאפיין מובנה של האצולה הספרדית. נלוו לו זכויות אבל גם חובות, בין היתר להגן על החברה, להיות מופת להתנהגות מוסרית וכן הלאה. הכבוד נחשב לתכונה העוברת בתורשה, ומי שלא נולד אציל לא יכול להחזיק בו. חשוב להבדיל את המונח כבוד (Honor) ממונח אחר שבעברית זוכה לאותו תרגום, אבל משמעותו בספרדית שונה (Honra). הכבוד מהסוג השני היה לנחלת הכלל והתקבל כתוצאה מהתנהגות מוסרית, ישרה ו"נוצרית" של האדם ומשפחתו. כך, למשל, אשה חסודה זיכתה את משפחתה בכבוד, ואילו אשה מופקרת המיטה חרפה. החברה הספרדית של המאה השש־עשרה, תחת שלטונו של פליפה השני, נאבקה לשמר את ההייררכיה החברתית המבוססת על הכבוד. גם מהמאבק העיקש הזה הרוויחה הספרות, ובמיוחד התיאטרון שהציע קורפוס עצום של "קומדיות של כבוד".

ספרד של פליפה השני היא ספרד של מראית עין ושל מסכות, שמנסה לשמור על פריווילגיות מהעבר, אולם במקביל מתחיל גם תהליך של התפכחות (desengaño). נדגים זאת במישור המדיני והצבאי: פליפה השני, שהעדיף כאמור לסגור את הגבולות הפיזיים והרוחניים של ספרד מפני אויביה, לא הצליח להימנע מכניסה למאבקים צבאיים בשם הגנת הנצרות. המאבק הבולט מכולם היה עם האימפריה העות'מאנית, והוא נהפך לבעיה אקוטית, ביטחונית וכלכלית של ספרד באותם ימים. פלישות חוזרות ונשנות של קורסֶרים שתקפו תכופות את חופי ספרד, איטליה, קפריסין ועוד, הביאו להתגייסות כוללת של העולם הנוצרי נגד הסכנה. האפיפיורות ברומא הקימה ברית עם ממלכות ונציה וספרד, וביחד הן יצאו ב־1571 לקרב לֶפַּנְטוֹ, קרב היסטורי נגד האימפריה העות'מאנית, שבו השתתף גם סרוונטס בכבודו ובעצמו. הקרב הוכרע לטובת הברית הנוצרית, ולניצחון הייתה השפעה גדולה לא רק מבחינה מעשית, אלא בעיקר מבחינה תודעתית. פליפה שיכור הניצחון החליט לצאת לקרב נגד האויב הנוסף, הכנסייה האנגליקנית הפרוטסטנטית תחת שלטונה של אליזבת הראשונה. שגעון הגדלות הביאוֹ להורות על בניית צי ימי ענק שכונה "הארמדה הבלתי מנוצחת", אך המחיר על הרפתקה זו היה גורלי. כל האוכלוסייה כמעט, כולל הכמורה, נדרשה לשלם מיסים גבוהים במיוחד לצורך בניית הצי היומרני. דרישה זו גרמה לתסיסה חברתית, והחריפה את המשבר הכלכלי. אותה ארמדה בלתי מנוצחת נוצחה ונחלה תבוסה מחפירה ב־1588 מול חופי אנגליה. ולמרות זאת, ספרד של פליפה עדיין התקשתה להתעורר מהאשליות, ונדרשו לה עוד זמן וסבל רבים להשלמת ההתפכחות.

כמו במקרה של אביו, גם מלכותו של פליפה הסתיימה באקורד צורם במישורים האישי והמדיני. המטרות שהציב לעצמו ולשלטונו לא התממשו. שאיפתו להביס את האיום המתמיד של האימפריה העות'מאנית נכשלה הן ברמה הצבאית הטקטית והן ברמה האסטרטגית. השאיפה לאחד שוב את הנצרות תחת הכנסייה הקתולית באמצעות הבסתה של אליזבת מאנגליה, האויבת הגדולה שמסמלת את הרפורמה הפרוטסטנטית, נכשלה אף היא. כמו כן, מדיניות הסגירה של ספרד שפליפה נקט, יחד עם פעילות האינקוויזיציה והפיקוח על האוכלוסייה, יצרו בסופו של דבר חברה מדוכאת, חסרת סולידריות, שכלכלתה מרוסקת. מסופר שכתבי הקודש שפליפה אחז ביום מותו היו לא פחות מאשר כתבי הקודש של קָסְיוֹדוֹרוֹ דֶה ריינָה (1594-1520), כלומר, התרגום לספרדית של הגרסה הפרוטסטנטית של הברית הישנה והברית החדשה, זו שנאסרה לשימוש בתקופת שלטונו. נוסף לכך, בנו האהוב מנישואיו לאיזבל דה וַלְוּאָה, אשתו המועדפת שמתה בטרם עת, סבל מבעיות נפשיות, מרד באביו ובסופו של דבר מת מבלי להגיע לכס השלטון. שנת 1598, שבה הסתיים שלטונו של פליפה, סימלה את קצו של החלום, אבל החברה הספרדית עדיין התקשתה לפקוח את עיניה. ספרד המשיכה לטמון את ראשה בחול, ולהתכחש לנפילתה מגדולתה ככובשת ששולטת על חלקים נרחבים של העולם. אותו דור שסרוונטס השתייך אליו כונה "דור 98" (שנת מותו של פליפה השני): דור האשליות, ההכחשות וההידרדרות.

המשך הפרק זמין בספר המלא