שומרת הערים האבודות 9 - סטלארלון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומרת הערים האבודות 9 - סטלארלון
מכר
מאות
עותקים
שומרת הערים האבודות 9 - סטלארלון
מכר
מאות
עותקים

שומרת הערים האבודות 9 - סטלארלון

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Keeper Of The Lost Cities Stellarlune
  • תרגום: שרה קרן
  • הוצאה: כנפיים
  • תאריך הוצאה: יוני 2024
  • קטגוריה: ילדים ונוער, נוער צעיר
  • מספר עמודים: 544 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 17 דק'

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

סופי פוסטר משנה את חוקי המשחק

הספר המסחרר הזה מתרחש מייד לאחר האירועים המפתיעים בספר 8.5 , חשיפה. כעת, בסְטֵלארְלוּן, סופי וחבריה מגלים את המשמעות האמיתית של הכוח – ושל הרוע.

סופי חייבת לבחור בבלתי אפשרי: מתי לפעול, מתי לתת אמון ומתי להרפות. חבריה חלוקים בדעתם ואובדי עצות, וארגון הברבור השחור דורש מסופי להתמקד במשימות שלו, אבל תחושת הבטן שלה מובילה למקום אחר.

סטלארלון ואליסיאן המסתוריים עשויים להיות המפתח לכול, אך בערים האבודות חשיפת האמת כרוכה תמיד בהקרבה. כשתוכניותיהם המחרידות של הנסתרים מתגלות, מתברר שכולם טעו. השקר הגדול ביותר של הערים האבודות עלול להרוס הכול. בקרב הבא רק דבר אחד בטוח: הכול עומד להשתנות.

פרק ראשון

הקדמה

"אין כאן כלום."

סופי לא הייתה בטוחה מי אמר את זה — אבל כל חבריה ודאי חשבו כך. הם פילסו להם דרך לאור ירח בעשב הגבוה, שנראה כאילו הוא משתרע אל תוך החשכה עד אין־סוף.

היא הביטה בכוכבים שבשמיים ואימצה את עיניה.

"חייב להיות משהו," היא מלמלה.

כל רמז שפיצחו.

כל שברי האמת שהצליחו לחבר זה לזה.

הכול הוביל למקום הזה.

לרגע הזה.

לסיכוי הנדיר הזה להקדים סוף־סוף את האויבים שלהם.

סופי הסתובבה לאט וחיפשה את הרמז שהיה חסר לה.

שייתן ממשות לאשליה.

שביב של תקווה.

בכל פעם נוסף עוד תכסיס.

עוד שקר.

והפעם לא יטעו אותה.

היא תיקח לידיה את השליטה בסְטֵלארְלוּן.

תלכוד את העוצמה שבו.

אחרת...

היא הביטה שוב בשמיים ועקבה אחר הכוכב החדש שהלך והתעמעם באור השחר.

הזמן כמעט אוזל, חשבה.

ונותרה רק אפשרות אחת.

סיכון נואש.

סיכוי אחרון.

הדרך שכולם התנגדו לה.

סופי הייתה מוכנה ללכת בדרך הזו, ולא משנה מה יהיה המחיר.

היא חייבת.

למען קיף.

למען העולם שלה.

למען העתיד.

1

"את בסדר?"

גריידי כבר שאל אותה שלוש פעמים, ולסופי עדיין לא הייתה תשובה. היא יכלה רק להביט בפתק המקומט שמצאה בחדר השינה שלה ולקוות שאולי לא פירשה אותו נכון.

לא ייתכן שקיף...

הוא לא היה עושה...

קול בעבע בגרונה, שילוב של צחוק, בכי ואנחה.

זה קיף.

בהחלט ייתכן שהוא עשה את זה.

"לפני כמה זמן קיף עזב?" היא שאלה את גריידי ואת הגנומית הזעירה שניצבה ליד מיטת האפריון.

גריידי משך בכתפיו.

פלורי הנידה בראשה לשלילה, וצמותיה הקלועות רשרשו כמו עלים ברוח. "לא ראיתי אותו. אבל הייתי בחוץ, באחו, וחיכיתי שהמשמרות החדשים יגיעו."

סופי נאנחה.

סנדור היה שקוע בטירוף בהידוק האבטחה בהייבנפילד, מפני שכמה שעות לפני כן היא העלתה באש את אחד המחסנים של הנסתרים, וכולם חשבו שהמעשה הזה יגרום למלחמה, אותה מלחמה המאיימת לפרוץ כבר שנים רבות. אבל ברגע זה הטריד אותה משהו אחר.

"סנדור עדיין בחוץ?" היא שאלה, בתקווה שאחד השומרים האחרים דיווח לו על קיף.

גריידי חסם את דרכה. "תקשיבי, ילדונת. אני יודע מה את חושבת —"

"לא נראה לי." היא עצמה לא הייתה בטוחה אם היא רוצה להכות את קיף, לכלוא אותו איפה שהוא או לחבק אותו חזק ולומר לו שהכול יהיה בסדר — אפשרות שנראתה סבירה פחות מהאחרות.

"קיף יהיה בסדר," הבטיח לה גריידי והרחיק אותה בעדינות מדלת חדרה. "יש לו הרבה תושייה."

היא סירבה לזוז. "לא היית אומר את זה אם היית יודע מה הוא מתכנן."

השתררה שתיקה, וגריידי לא העז להישיר אליה מבט.

"דיברת איתו כשהוא היה כאן, נכון?" ניחשה סופי. הוא שתק והיא הקישה על רקותיה ואמרה, "אתה יודע שאני יכולה לגלות מה אתה מסתיר ממני."

"לא בלי שתפרי את כללי הטלפתיה," הזכיר לה גריידי. "אבל בקשר לשאלה שלך... כן, דיברתי איתו. והוא לא אמר הרבה. נראה שהוא עדיין חושש להשתמש בקול שלו."

טעם מר עלה בפיה של סופי, והיא ניסתה שלא לחשוב על הפחד שראתה בעיניו של קיף אחרי שהשמיע במקרה את הפקודה הראשונה. או על הריקנות והייאוש שמילאו אותה כשהפקודה שיתקה את כולם.

"בגלל זה הוא בורח," מלמלה.

זאת לפחות הייתה אחת הסיבות לבריחתו.

קיף גם רמז במכתב שהוא ביטא יכולות מפחידות יותר, אבל לא פירט. הוא רק אמר שמסוכן מדי עבורו להישאר בערים האבודות ושהוא מתכנן להסתתר בין בני אדם — וזו הסיבה שסופי הייתה חייבת למצוא אותו.

"לפני כמה זמן הוא יצא?" שאלה בנימה שהבהירה לגריידי, כך קיוותה, שלא יוכל להתעלם שוב מהשאלה שלה.

הוא הביט החוצה מבעד לחלונות שבחדרה; העננים הלכו ונצבעו ורוד באור השקיעה. "לפני שעה לפחות, כך שמאוחר מדי לעצור בעדו — אבל הוא יהיה בסדר. אני חושב שהפעם יש לו תוכנית מסודרת."

"באמת? אז אתה חושב שהוא יוכל לשרוד לבד בערים האסורות?"

היא קיוותה שגריידי יפער פה בתדהמה כשישמע מה היעד של קיף.

אבל שפתיו רק נקפצו בחומרה.

"וואו," מלמלה. "אז באמת ידעת מה הוא זומם, ובכל זאת נתת לו ללכת. אני יודעת שאתה לא מחבב את קיף, אבל —"

"אף פעם לא אמרתי את זה," קטע אותה גריידי.

"לא היית צריך. אתה קורא לו 'הנער הזה' ומביט בו כל הזמן בכעס."

"לא כל הזמן."

החיוך שלו היה אמור לרכך אותה.

אבל זה לא קרה.

גריידי חיכך את חרטום מגפו בפרחים הארוגים בשטיח. "טוב, בסדר. לפעמים אני חושש קצת מהחברות שלך עם קיף," הודה. "יש לו נטייה להסתבך בצרות, ואת ממילא מסתבכת לבד. אבל היום, שלא כרגיל, הוא לא הפגין ביטחון עצמי מופרז. הוא נראה עייף. ומפוחד —"

"ולא חשבת שזה סימן שכדאי שתעצור אותו?" קטעה אותו סופי.

"הי, שנינו יודעים שאי אפשר למנוע מקיף סנסן לעשות את מה שהחליט."

"אממ, בפעם האחרונה שבדקתי, עדיין היית מֶסמר," סופי הרגישה צורך לציין, אף על פי שלא הייתה רוצה שגריידי ישתמש כך ביכולת ההִפנוט שלו.

קל יותר כשיש את מי להאשים.

ככה היא לא תצטרך לתהות אם יכלה לשכנע את קיף להישאר, אילו רק הייתה בבית כשהגיע, במקום לבזבז זמן בסוֹלְריף בגלל השאלות של מר פורקל על השרפה.

או אילו הייתה מבקרת יותר אצל קיף אחרי שהתעורר מהעילפון שלו במקום לתת לו להרחיק אותה.

או אילו הייתה נלחמת בלומנור בכוח רב יותר ועוצרת את אימו של קיף לפני שעוררה בו את היכולות המטרידות החדשות שלו.

או אילו הייתה יכולה לכל הפחות לחקור יותר על ה"מורשת" של קיף, כך שהם היו מבינים עם מה הם מתמודדים.

גריידי התקרב אליה ותחב קווצה משערה מאחורי אוזנה. "אני יודע שזה קשה. ואם זה משנה, האמת היא שניסיתי לשכנע אותו שלא יעזוב. אבל מעולם לא ראיתי אותו נחוש כל כך בדעתו. יכולתי רק..."

הוא לא סיים. "יכולת רק מה?" האיצה בו סופי.

גריידי עצם עיניים ושפתיו ניסו לבטא כמה מילים, ואז שאל, "את בוטחת בי, נכון?"

"למה אני צריכה לבטוח בך?"

"כי... הבטחתי לקיף משהו. והייתי רוצה לקיים את ההבטחה שלי. אבל יהיה לי קשה אם תמשיכי לשאול שאלות."

סופי הסתכלה עליו וחשבה שחבל שהיא לא אמפתית ולא יכולה לדעת מה הוא מרגיש. אבל הברבור השחור לא זיכה אותה ביכולת הזאת.

"בסדר," החליטה. "אני אפסיק לשאול, אם אתה תפסיק לנסות לשכנע אותי לא לחפש אותו."

גריידי נשף. "נראה לי שאת שוכחת שזה לא הזמן המתאים לעזוב את הייבנפילד. אין לנו מושג מה תהיה תגובת הנסתרים כשיגלו מה עשית למחסן שלהם. כאן יש לך צבא משלך —"

"והנסתרים יודעים בדיוק איפה למצוא אותי," טענה סופי. "חוץ מזה, אני לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים ולחכות למתקפה שאולי לא תקרה בכלל. אני לא מפחדת מהם!"

"את צריכה לפחד." גריידי רכן אל קצה מיטתה והשעין את ראשו על ידיו, מה שהקשה עליה לשמוע אותו אומר, "אני מפחד."

סופי חשבה שהלוואי שיכלה לשבת לצידו, כך שיוכלו לתמוך זה בזה ולנסות להכין את עצמם לבאות. אבל היא אילצה את עצמה להישאר במקומה. "נמאס לי לקבל החלטות מתוך פחד. זה מחזק את הנסתרים."

"אבל הרי הפחד הוא הסיבה שאת נואשת כל כך למצוא את קיף," הטיח בה גריידי.

סופי הציצה שוב בפתק שקיף השאיר. "כן, אבל... בזה אני יכולה לעזור."

"באמת?"

וזאת הייתה השאלה.

השאלה שסופי התאמצה כל כך לא לשאול את עצמה.

האם היא באמת יכולה לעזור לקיף?

האם מישהו יכול לעזור?

"יש רק דרך אחת לברר את זה," היא אמרה, בעיקר לעצמה, ופנתה אל הדלת.

גריידי תפס בידה, וכשאצבעותיו התהדקו על עורה היא נוכחה לדעת שהיא לא עוטה את הכפפות.

עכשיו, משלמדה לשלוט בהגברה שלה, היא כבר לא הייתה זקוקה להן. אבל היא עדיין נהגה לעטות אותן, ליתר ביטחון.

אולי הגיע הזמן להתחיל להאמין שבאמת אפשר לשלוט ביכולות.

"אני יכולה לעזור לו," אמרה לגריידי. היא חילצה את ידה מאחיזתו והמשיכה להתקדם, בלי לחזור לקחת את הכפפות.

"אני מקווה שאת צודקת. אבל יהיה לך יותר קשה למצוא אותו משנראה לך. ראיתי שהוא סובב את המאתר לפאה אקראית וזינק לאן שהמאתר נשא אותו."

"זה היה גביש כחול?" שאלה סופי. גריידי אישר, וליבה צנח.

קיף אכן הגיע לאחת מערי בני האדם.

וזו יכולה להיות כל עיר שהיא, בכל מקום שהוא.

גריידי משך אותה אליו ברכּוּת. "אני יודע שאת לא אוהבת לתת לחברים שלך להסתכן. אבל קיף יכול להתמודד בעצמו —"

"לא, הוא לא יכול! קיף לא יודע איך העולם של בני האדם מתנהל. אין לו כסף או תעודות מזהות, והוא לא מדבר אף שפה שלהם."

בעצם... עכשיו הוא פוליגלוט, וזה אולי פותר את בעיית השפה — אבל גם כך הוא לא יגיע רחוק.

"לבני האדם יש המון חוקים על שוטטות והסגת גבול," היא הוסיפה, "ואי אפשר להופיע שם סתם כך ולצפות למצוא מקום מגורים, או מזון ומים. יש להם גם עוד מיליוני חוקים וכללים, כמו מתי אפשר לחצות כביש ועד איזו שעה בלילה אפשר להסתובב בחוץ. בהמון מקומות קשה אפילו למצוא שירותים! וכל מדינה שונה מהאחרות, כך שאם הוא יעבור בין מדינות זה יהיה עוד יותר גרוע, בייחוד כי קיף לא יודע לשמור על פרופיל נמוך. גם אם ינסה להסתיר את הפנים שלו, אנשים ישימו לב, כי הוא חתיך — במונחים של בני אדם," היא מיהרה להבהיר בלחיים סמוקות. "נראה לי שאפילו אני, שחייתי בין בני אדם במשך שתים־עשרה שנה, לא הייתי יכולה להסתתר בלי ששירותי הרווחה יתפסו אותי או משהו. יכול להיות שיאסרו אותו. או שאוטובוס ידרוס אותו. או —"

"אני לא אומר שאת טועה," קטע אותה גריידי. "אבל... אני חושב שאת גם שוכחת שקיף לא ממש בטוח כאן אצלנו."

הוא באמת לא היה בטוח.

אבל גם היא לא הייתה בטוחה, כפי שכולם טרחו להזכיר לה שוב ושוב.

והם לעולם לא יהיו בטוחים, עד שיצליחו לעצור את הנסתרים. והסיכוי לעצור אותם יהיה גבוה הרבה יותר אם יעבדו יחד. כן, היכולות החדשות של קיף מפחידות — וברור שאימא שלו תנסה לנצל אותן לרעה. אבל חייבת להיות דרך להשתמש בכוחות שלו נגדה.

"אני חייבת לנסות," אמרה והתרחקה מגריידי. "אם לא אוכל למצוא אותו..."

היא לא ידעה איך לסיים את המשפט.

וקיוותה שלא תצטרך לדעת.

גריידי העביר את כף ידו על פניו. "רק... תבטיחי לי שתישארי בתחום הערים האבודות."

"היא תישאר," הכריז קול גבוה וצייצני מהמסדרון. "אני אדאג לזה."

סופי נאבקה בדחף לגלגל עיניים.

מהניסיון שצברה עם שומר הראש הגובלין שלה, שהיה מגונן מדי, היא ידעה שסנדור אכן יתלווה אליה. למען האמת היא ממש התפלאה שהניח לה לצאת מטווח הראייה שלו אחרי שהחזיר אותה הביתה מסולריף. והיא הכירה לו תודה על ההגנה שהוא מספק לה. עכשיו היא זקוקה לה יותר מתמיד.

אבל גם נמאס לה להיות זהירה — וסנדור יהיה חייב להתרגל לזה.

אם קיף נמצא בערים האסורות, היא בהחלט תצא לשם אחריו.

עם זאת היא למדה שבמאבקים שלה עם סנדור צריך לעשות כל דבר בעיתו, קרב אחד בכל פעם, וכרגע היא זקוקה למידע נוסף כדי לחשוב על תוכנית הפעולה הטובה ביותר. ולכן היא רק אמרה לו, "בוא נלך," ועלתה במדרגות אל המזניק.

"לאן?" שאלו סנדור, פלורי וגריידי והלכו בעקבותיה.

סופי סקרה את הכדור הענקי העשוי מגבישים קטנים ונוצצים, שהיה תלוי מכיפת הגג של הייבנפילד. "רו לא הייתה עם קיף, נכון?"

"הוא היה לבד," אישר גריידי.

לסופי לא היה מושג עד כמה קיף הרחיק לכת כדי לחמוק משומרת הראש הענקית שלו. אבל היא הייתה בטוחה שרו תעשה כל שבכוחה כדי למצוא אותו — בעיקר כדי שתוכל אחר כך לענות את קיף בעונשים משפילים.

"לעַרְבוֹת הָדָר," קראה סופי. המזניק החל לנוע והיא פנתה לפלורי. "את באה איתנו?"

"אני מעדיף שפלורי תישאר כאן ותמשיך לארגן את מערך האבטחה החדש," התערב סנדור.

"כרצונך." פלורי עצמה עיניים והתנודדה כמו עץ בסוּפה. "אני מקווה שהמונלארק שלנו לא תדאג מדי. באוויר נשמעים שירים על שינוי, והמנגינות לא עצובות. השירים מדברים על חירות. ועל הזדמנויות חדשות."

סופי חשבה שהלוואי שיכלה לשמוע את השירים האלה.

הצליל היחיד ששמעה היה קול פעימות הלב שלה, שהלם כמו תופי מלחמה. היא אחזה בידו של סנדור, פסעה אל האור והניחה לחום המתפרץ לשאת אותם משם.

2

"בדיוק מזה חששתי," הפטיר סנדור כשחצו את הכניסה הראשית לביתו הססגוני של אלווין.

סופי הציצה מאחורי גופו האפור הענקי. "באמת? חששת שזה מה שנמצא?"

קומת הקרקע של ערבות הדר הייתה מוקפת חלונות זכוכית בכל צבעי הקשת; חלל ענקי וריק ובמרכזו רק כורסה אחת ושולחן, שניהם הפוכים. אלווין ורו השתופפו לצידם והיו שקועים במה שנראה כדו־קרב מוזר. נסיכת הענקים אחזה בכמה בובות של חיות עשויות פרווה והצמידה את חרבה לגרונותיהן, ואלווין, כך נראה, הרחיף בטלקינזיס תריסר בקבוקונים זוהרים סביב ראשה של רו.

"הי, אם דוקטור נצנץ היה לוקח אותי לחפש את שיערמוזר הוא היה יכול להציל את החברים שהוא מתכרבל איתם!" צעקה רו וכיוונה את הלהב אל בובת ציציפּור. "אבל הוא החליט להתעקש, והציפור הקטנה שלו תשלם על זה!"

"אם תיפול שערה אחת מראשה של ציפּוֹ," הזהיר אלווין, "הגוף שלך יטפטף נצנצים במשך שלושה ימים!"

רו חשקה את שיניה החדות. "אמרתי לך, אני לא פוחדת מהשיקויים האֶלפיים שלך! אבל נראה שאני כבר לא זקוקה לעזרה שלך." היא הנידה בסנטרה אל הפתק שעדיין היה לפות בידה של סופי. "תני לי לנחש. קפטן דכדוכי אמר לך שהוא בורח מכאן לנצח, ואת סחבת הנה את גיגאנטור כדי להציל את הבחור הפזיז מההחלטות הנוראיות שהוא מקבל."

"פחות או יותר," הסכימה סופי. "יש לך מושג לאן הוא הלך?"

"לא ברגע זה." רו דחפה את החרב לנדן חזק מהדרוש. "התכוונתי לתפוס אותו אצלך, כי ידעתי שהוא לא יעזוב בלי איזו פרדה רגשנית — אבל מישהו סירב לקחת אותי אלייך."

"סירב?" אלווין הנהן וסופי נרתעה בהפתעה.

"זה לא כמו שזה נשמע," הוא הבטיח לה. "מצאתי את רו למעלה, זוחלת ברגליים משותקות, ו —"

"רגליים משותקות?" קטע אותו סנדור.

"שיערהורס פקד עליי לישון כדי שיוכל לעזוב בלי שאפריע לו," הודתה רו. "והפקודה להתעורר לא ממש פעלה. היה לי מספיק כוח להתיישב ולקרוע את הכבלים המגוחכים שהוא הכין מסדינים. אבל אפילו אחרי ששחררתי את הרגליים, עדיין גררתי אותן כמה זמן."

בקבוקוני התרופות ריחפו אל תוך התרמיל התלוי על כתפו של אלווין. "זה היה קצת יותר מכמה זמן," טען. "עברה כמעט שעה עד שהחזרתי את מחזור הדם שלה למצבו הרגיל. ואז כבר היה מאוחר מדי לנסות להשיג את קיף."

"אבל לא ידעת את זה! אני בטוחה שהוא הלך הביתה לאבא'לה שלו וארז את שאר החפצים שלו לפני שהלך אל הבלונדית — ואני בטוחה שהוא נשאר אצלה קצת והרגיש מסכן וקרוע כי הוא עומד לעזוב אותה. היינו צריכים לבדוק!"

"הייתם צריכים!" הסכימה סופי ושלחה באלווין מבט מצמית.

פעמים רבות כל כך הוא הציל את חייה, עד שהיא לא ציפתה שיאכזב אותה בנוגע לקיף.

אלווין תחב את אצבעותיו לשערו השחור הפרוע. "אני די בטוח שאני יודע מה את חושבת, סופי. אבל... ראיתי כמה קיף מפחד להשתמש עכשיו בקול שלו, וכמה קשה הוא נאבק לעצור בעצמו ולא להשמיע אף פקודה. כך שאם הוא היה מוכן לצוות על רו לישון ואפילו לא חיכה כדי לוודא שהיא התעוררה לגמרי, נראה שמשהו הבהיל אותו מאוד. ואולי אנחנו צריכים לסמוך עליו ולהאמין שהוא יודע מה הוא עושה."

"רק ש — אזהרת ספוילר — שיערמוזר אף פעם לא יודע מה הוא עושה," התנגדה רו ונופפה בציפּוֹ בפניו של אלווין.

אלווין לכד את הציציפור הפרוותית בכוח המחשבה. "אני חושב שהפעם הוא ידע."

"אוף, אתה נשמע כמו גריידי," רטנה סופי. היא עדיין לא סלחה לגמרי לאביה המאמץ על שהניח לקיף לעזוב. "הייתי צריכה להזכיר לו כמה מעט קיף יודע על בני אדם ושהוא יכול למצוא את עצמו בקלות בכלא — או גרוע מזה."

אלווין נרתע.

רו סיננה רצף של מילים לא ראויות בשפת הענקים. "אז אני מבינה שהבחור מתכנן להתחבא אצל היצורים היחידים שמעצבנים יותר מגובלינים?" היא השליכה על אלווין את שאר בובות הפרווה. "רואה מה עשית?"

אלווין ניסה לתפוס את חבריו הפרוותיים. "הי, כולנו יודעים שגם אם היינו גוררים את קיף חזרה, הוא פשוט היה בורח שוב — אולי אחרי שהיה משתמש בפקודות מזיקות מאוד."

"לא אם היית חוסם לו את הפה וכובל אותו בצינוק של אבא שלי," הטיחה בו רו.

"או אם הייתי מדברת איתו!" סופי הוסיפה — אף שהשיחות האחרונות שלה עם קיף לא ממש הצליחו.

אלווין חיבק את חבריו לכרבול. "אני יודע שקשה לעכל את זה. גם אני התלבטתי. אבל... קיף חייב לשלוט ביכולות החדשות שלו — ולדעתי עדיף שילמד לעשות את זה בכוחות עצמו. קיוויתי שקסלר ואני נוכל ליצור שיקויים שיעזרו לו, או שדקס יוכל ליצור איזה גאדג'ט. אבל עד עכשיו לא הצלחנו, ועד שנצליח קיף לא יפסיק לדאוג שהוא עלול לפגוע במישהו או שאימו עלולה להפעיל אותו או —"

"וזאת הסיבה שהצינוק הוא הכי מתאים!" קטעה אותו רו. "אני גם מכירה ביצה נחמדה שנראית ומריחה כאילו הגיע אליה כל הקיא שבעולם. כמה ימים בטינופת הזאת והבחור יתחנן לחזור לעיר הנצנצים. רק שקודם כול צריך למצוא אותו — ונראה שהוא יכול להיות בכל מקום על פני כדור הארץ, כי הוא החליט — איך לא — להתחבא אצל הזן שקיבל מכם, האלפים, יותר מדי אדמות; אבל בהחלטה ההזויה של המועצה שלכם נדון בפעם אחרת. רגע... בואו נחשוב." היא פיתלה את אחת הצמות האדומות סביב הטופר שלה. "את חיית לא מעט זמן בין בני האדם, נכון, בלונדית? יש שם איזה מקום טוב במיוחד סתם לשבת ולרחם על עצמך?"

"אתן לא הולכות לערים האסורות!" הזכיר סנדור לסופי.

"נראה אותך עוצר אותנו!" התריסה רו.

סופי התערבה לפני שסנדור הספיק לשלוף את חרבו. "הבעיה היא," אמרה, "שקיף סובב את המאתר לפאה מקרית וזינק. לא נוכל למצוא אותו בעזרת היגיון."

רו נאנחה בדרמטיות. "ואני מתארת לעצמי שאין איזה טריק מנטלי שיאפשר לך למצוא אותו, מיס מונלארק הקטנה?"

"לא ממרחק כזה. אם הוא יתעלם ממני, אני לא אוכל לשמוע את המחשבות שלו. ואני לא אוכל לעקוב אחרי התודעה שלו אם לא אדע איפה לגשש."

"אוף. וזאת עוד סיבה שאף פעם לא אבין למה אתם האלפים מחשיבים כל כך את היכולות האלפיות שלכם."

סנדור נחר בהסכמה, וסופי יכלה להבין את שניהם. הברבור השחור שינה את התכונות הגנטיות שלה והעניק לה יכולות רבות יותר מלכל אלף. ועם זאת, לעיתים קרובות מדי היא מצאה את עצמה לא מוכנה ובעמדת נחיתות.

"את לא יכולה לאתר את בן חסותך?" שאל סנדור את רו. "בטח מרחת אותו באיזה אנזים מהסוג שהענקים אוהבים כל כך."

ליבה של סופי זינק ממקומו. "נכון — שכחתי את הארוֹמַרק!"

אבל רו הנידה בראשה. "הבחור הכריח אותי להבטיח שלא אחשוף אותו לשום חומר שכדי להסיר אותו צריך להמס את העור. ואחרי כל מה שאימא שלו עשתה לו, חשבתי ש... יהיה הוגן להסכים."

סופי לא יכלה להאשים אותה — אבל נראה שסנדור יכול.

"מחובתו של שומר ראש לדעת תמיד איפה נמצא בן חסותו, לא להיענות לבקשות שלו!" הוא התפרץ.

"לא, מחובתנו להגן על בני החסות שלנו, ואני מגינה עליו כמו שצריך עם אלו." רו נופפה בידיה לעבר שורות הפגיונות החגורים לירכיה השריריות.

"איך הם מגינים עליו עכשיו?" התריס סנדור.

"אני מודה שלא הכנתי את עצמי לאפשרות שהבחור שלי ילמד לשתק כל אחד במילה אחת." היא נרעדה. "אבל גם אתה נכשלת כמוני; ואם אתה חושב שהדסקיות המטופשות האלה שאתה תופר לתוך הבגדים של הבלונדית ישנו את המצב, אתה משלה את עצמך. הוא היה תולש אותן בשתי שניות."

"רק אם היה מוצא אותן." החיוך של סנדור היה זחוח כל כך, שסופי רצתה לקרוע את כל הבגדים שלבשה.

אבל זה לא היה חשוב. "המריבה הזאת לא תעזור לנו למצוא את קיף," הזכירה להם.

"נכון," אישרה רו. "אבל שיהיה ברור, אם נתתי לבחור שלי קצת מרווח נשימה, עשיתי את זה רק כי ראיתי שהוא על סף התמוטטות. וגם חיכיתי שיבין שהוא יכול להשלים עם היכולות החדשות שלו. נכון שלא נפלא במיוחד לשתק בטעות את החברים — אבל הוא כבר לא צריך לפחד מאימא'לה היקרה! בפעם הבאה שהיא תופיע, הוא יכול פשוט לצוות עליה להירדם. או טוב יותר, להגיד לה לקפוץ מאחד הבניינים הנוצצים — והבעיה נפתרה!"

סופי חשבה שהלוואי שהיה קל כל כך לעשות את זה. "אני בטוחה שלליידי ג'יזלה יש דרך להתגונן מפניו."

הנסתרים הקדימו אותם תמיד בחמישה צעדים.

לפעמים בעשרה.

או בחמישים.

ובכל זאת היא הצליחה לאתר את המחסן הסודי שלהם ולשרוף אותו עד היסוד, ולכן השרפה הגדולה הייתה מבחינתה הניצחון האמיתי הראשון שלה, והיא הבינה שתצטרך להכין את עצמה לעוד הרבה החלטות קשות.

רו הצביעה על המכתב של קיף. "אפשר?" שאלה.

"אין שם שום דבר מועיל," יידעה אותה סופי. אבל היא בכל זאת מסרה לה את הדף והחלה לפסוע הלוך ושוב. "קיף אמר משהו לפני שיצא?"

"לא עד כמה שאני יודע," אמר אלווין. "אבל הייתי כאן למטה והרכבתי אטמי אוזניים בזמן שהוא בדק את המקשר עם דקס."

"הם רצו לבדוק אם שיערהורס יכול לדבר דרך מכשיר בלי להרגיש דחף לצווֹת," הסבירה רו. "ואגב, זה ממש עבד."

סופי נעצרה בבת אחת. "משהו קרה תוך כדי השיחה הזאת, נכון?"

"אני מתאר לעצמי, כי קיף יצא מייד אחרי שנגמרה," אמר אלווין. "אבל לא הקשבתי לה."

"רק רגע! איך זה שאנחנו לא מדברים על זה?" רו הצביעה על משפט שהופיע לקראת סוף המכתב של קיף.

סופי הבינה באיזה משפט מדובר ברגע שרו החלה לחקות בצורה די משכנעת את קולו של קיף.

"'את חשובה לי מאוד, פוסטר. יותר ממה שאת מתארת לעצמך.'"

סופי ניסתה לחטוף את הדף.

"לא! לא להשמיד את הראיות — ואל תחשבי אפילו להגיד שאת לא יודעת למה הוא התכוון, בלונדית! הלחיים שלך סמוקות מדי!"

סופי משכה את שערה על פניה.

היא נרעשה כל כך משאר ההודעה של קיף ששכחה שגם המשפט הזה כתוב שם — ולגמרי לא ידעה מה לעשות בנוגע אליו.

היא הרגישה שקיף אולי ניסה לומר לה...

אבל לא יכול להיות שהוא התכוון לזה.

...או שכן?

"ווֹאו. נראה שפיזור הנפש הפוסטרי נגמר סוף־סוף!" רו הניפה את אגרופה. "עכשיו אני עוד יותר נלהבת לגרור את שיערהורס הביתה! תוכלו לעשות את השיחה ו —"

"את רצינית?" סופי ניסתה שוב לחטוף את המכתב והפעם הצליחה, אף שחלק מהנייר נקרע בתוך כך. "לפני שתי דקות איימת לערוף את הראש של כמה בובות פרווה כי אלווין לא הסכים לעזור לך למצוא את קיף. ועכשיו את מבזבזת זמן ומקניטה אותי על סתם שורה —"

"ממש לא סתם! ואת יודעת את זה. אני יודעת את זה. ד"ר נצנץ יודע את זה. אפילו גיגאנטור יודע את זה — תראי כמה הוא מתעניין עכשיו בכפות הרגליים שלו. אבל... נראה שאת צודקת בנוגע לסדרי העדיפויות. מצטערת, אני פשוט כל כך מתרגשת! יש לך מושג כמה זמן חיכיתי לזה? יהיה חמוד ממש כששניכם סוף־סוף..."

היא השמיעה קול מצמוץ מאוס וחזק — וסופי תיעבה את עצמה על שהיא מדמיינת את זה.

והיא תיעבה עוד יותר את הזיעה שהצטברה על כפות ידיה.

היא תחבה את המכתב לכיסה, שילבה זרועות וניסתה למחות בשרוולים את הזיעה מידיה. "אפשר להתרכז בבקשה? אני צריכה לדעת מה קרה בשיחה של קיף עם דקס."

חיוכה של רו דעך. "כדאי שתשאלי את החבר הטכנולוגי שלך."

"ככה נבזבז עוד זמן."

"לא ממש. אני הבנתי רק חלק ממה שהטריף אותם, ואם את מתכוונת לבדוק את הכול במדויק, עדיף שתתחילי במקור, נכון?"

רו צדקה, וזה ממש לא מצא חן בעיניה של סופי. היא עדיין התפתתה להכות בראשה של רו במקשר כאילו הוא כוכב הטלה גובליני, אבל הדחיקה את הדחף. היא שלפה את המכשיר השטוח הקטן ואמרה לו, "תראה לי את דקס דיזני."

המקשר נותר דומם.

סופי טפחה בחוזקה על המסך. "דקס דיזני!"

השניות חלפו לאיטן. "הדבר הזה עובד?" שאלה רו. "או שהוא מתעלם ממך?"

"אין לי מושג." סופי קירבה את המקשר אל פיה וחזרה על שמו של דקס.

כלום לא קרה.

היא עיסתה את רקותיה ופנתה שוב אל רו. "אוקיי, אולי תספרי לי בינתיים כל מה שאת זוכרת, ואם אצטרך הסברים, אני —"

"סופי?" פניו של דקס הופיעו על המסך. "סליחה, הייתי, אממ... הכול בסדר?"

"בדיוק רציתי לשאול אותך את השאלה הזאת." עיניו הכחולות־סגלגלות נראו אדומות ותפוחות, ופניו החיוורות נראו מוכתמות מאוד. "מה קרה? ואל תגיד 'כלום', כי ברור לגמרי שבכית."

"לא נכון!" הוא מחה את אפו ואת לחייו. "אני בסדר."

זה היה אולי השקר הגרוע ביותר בתולדות השקרים.

סופי נאנחה. "אין לנו זמן להתווכח. טוב? אני צריכה לדעת מה קרה בינך ובין קיף."

כל הצבע אזל מפניו של דקס. "למה? מה הוא אמר לך?"

"שום דבר. אבל... הוא ברח."

דקס עצם עיניים והצליח איכשהו להחוויר עוד יותר. "את בטוחה?"

"כן, לצערי." היא נמנעה מהתייחסות למכתב של קיף, כדי לא להיחשף מחדש להשפלה. "אני עדיין חושבת איך למצוא אותו, אבל —"

"את בטוחה שזה רעיון טוב?" קטע אותה דקס. "זאת אומרת... אולי הוא צריך להיות קצת לבד? יכול להיות שזה בטוח יותר."

"ברצינות?" שאלה סופי.

מה קרה לכולם?

"קיף זקוק לעזרה!" היא התפרצה. "והוא צריך לדעת שיש כאלה שעדיין אכפת להם ממנו ומאמינים בו בכל מצב. זה גם הרבה יותר בטוח מהאפשרות שיהיה עם בני אדם —"

עיניו של דקס נפקחו בהפתעה. "רק רגע — הוא בערים האסורות?"

"כן. והוא לא יודע איך לשרוד שם. גם אין לו כסף — והוא לא יכול לגנוב כסף מהכספומט, בניגוד לאחרים שאני מכירה."

סופי קיוותה שההקנטה הקטנה הזאת תפוגג מעט את המועקה; אבל דקס הסיט מבט ונשך את שפתיו חזק כל כך עד ששיניו השאירו עליהן סימנים.

"אם תספר לי למה קיף עזב, אולי אבין ממה אתה מפחד כל כך," הציעה לו סופי. "אתה לא מאמין בי?"

"זאת לא שאלה של אמון."

"זאת תמיד שאלה של אמון. והחיים של קיף תלויים בזה, דקס. אני יודעת שזה נשמע דרמטי, אבל זאת האמת. בכל דקה שאנחנו מבזבזים הוא עלול להיפגע, או להיאסר — ואני לא רוצה לחשוב בכלל מה עוד יכול לקרות לו."

דקס ענה אחרי זמן שנדמה כנצח. "אולי אוכל לאתר אותו."

הוא נעלם מהמסך ושב והופיע ובידו קוביית נחושת קטנה שחוטי תיל מפותלים בצבצו ממנה. "אם הוא עונד את תליון הרישום שלו, אוכל להתביית על האות. רק דקה."

סופי ספרה את השניות.

עד שהגיעה לארבע מאות ותשע־עשרה, דקס סידר מחדש את חוטי התיל במיליוני דרכים שונות — וסופי תלשה שני ריסים מציקים.

"יכול להיות שהוא הסיר את התליון?" ניסתה לנחש.

דקס הניח מידיו את המכשיר. "מצטער."

"אוף, בפעם היחידה שהיה עדיף שהוא לא ייזהר?" רו שלפה פגיון ודקרה איתו באוויר. "יש לך עוד כמה טריקים טכנולוגיים?"

דקס נד בראשו לשלילה. "קיף כבר לא עונד נקסוס —"

"מה עם כפתור המצוקה שלו?" סופי הניפה את הטבעת העקומה מעט שלה. "שמת בזה אמצעי מעקב, לא?"

"כן. אבל... לא נתתי לקיף כפתור כזה. את שלך הכנתי ראשון, זוכרת? אחר כך הכנתי כאלה לכל השאר בזמן שקיף היה עם הנסתרים, ואחרי שחזר התכוונתי להכין גם לו אבל כל הזמן היו לי משימות אחרות, את יודעת."

סופי אכן ידעה. אבל בעל כורחה נשמעה מאוכזבת כשאמרה, "זה בסדר."

"מצטער," מלמל דקס. "הלוואי שיכולתי לעזור."

"אתה יכול. ספר לי מה קרה כשניסיתם את המקשר. אם יהיה לך קל יותר לדבר פנים אל פנים, אוכל לבוא אליך —"

"לא!"

דקס נעלם מהמסך, ואז נשמעו קולות חבטה, כאילו הוא חוסם את הדלת.

"מה אתה חושב שאני מתכוונת לעשות?" קראה אחריו סופי. "לזנק אֵליך ולשלוף לך סודות מתוך הראש?"

למען האמת, היא חשה דחף לעשות את זה אבל אז דקס קרא, "תבטיחי רק שלא תבואי הנה, בסדר?"

"למה לא?"

"כי" — עוד חבטות — "אני בבלגן גדול עכשיו!"

"תמיד יש אצלך בלגן! פגשתי את השלישייה, זוכר?"

"אני יודע. אבל... לקס ובקס ביטאו יכולות, ועכשיו הטירוף משתולל. לקס מכסה הכול בקרח ובקס מנסה לעבור דרך כל קיר."

"אז אולי תגיע הנה? או שניפגש בהייבנפילד. או —"

"אני לא יכול."

"לא יכול — או לא רוצה?"

"כדי לא לבזבז זמן," התערבה רו בשיחה, "אולי יעזור אם אזכיר לך ששמעתי את כל השיחה שלך עם שיערהורס. אמרתי לבלונדית שתשאל אותך, כי אני לא מבינה את כל השטויות האלפיות שלכם. אבל אם אתה מעדיף להיות מעצבן, אני יכולה לספר לה על —"

"תפסיקי!" דקס מיהר להופיע שוב, ולרגע סופי תהתה אם הוא מתכוון לנתק. אבל הוא נשם נשימה ארוכה ונרעדת ואמר, "העניין הוא... שאני לא יכול לגלות סוד שהוא לא שלי."

"של מי הוא?" שאלה סופי.

"גם את זה אני לא יכול לגלות לך."

"אז טוב שאני יכולה!" רו כרכה זרוע סביב כתפה של סופי. "אם הוא לא ידבר תוך עשר שניות, אני אדבר. עשר... תשע... שמונה..."

"בבקשה תפסיקי." קולו השבור של דקס הכביד עוד יותר על ליבה של סופי.

"אני לא רוצה לפגוע בך, דקס. וגם לא להכריח אותך לחלוק איתנו משהו שלא נוח לך לשתף. אבל קיף נמצא באיזה מקום בלי אוכל, בלי תעודות מזהות, בלי שיהיה לו לאן ללכת או מישהו שיעזור לו. אין לי מושג איך למצוא אותו, אבל אני חייבת לנסות. ואם אצליח, אני חייבת לשכנע אותו לחזור. הוא חושב שבערים האבודות הוא סכנה גדולה מדי, ואני לא אוכל להוכיח לו שהוא טועה אם לא אבין למה הוא חושב ככה. אז אני מבקשת ממך שתספר לי מה אתה יודע, ומבטיחה שלא אגלה לאף אחד."

דקס טמן את פניו בכפות ידיו.

היה נדמה ששנה חלפה לפני שהוא מלמל, "שאף אחד לא ישמע את זה. בעצם..."

הוא נעלם שוב מהמסך. נקישה רמה הדהדה ברקע ואחריה זמזום רצוף, כמו רעש של חשמל סטטי.

"זה המשתיקול שלי," הסביר כשחזר אל המקשר. "לוודא שאף אחד לא יוכל לצותת — מהצד שלי, לפחות."

"אני מניח שזה אומר שעליי לצאת," אמר אלווין. סופי זינקה ממקומה. "שכחת שאני כאן, מה? אל תדאגי, אני לא אדבר על שום דבר ממה שכבר שמעתי. ובכל מקרה, לא היה אפשר להבין הרבה." הוא פנה לכיוון המדרגות ותחב לאוזניו אטמי אוזניים תוך כדי הליכה. "אני אהיה בחדר שלי."

"מה עם סנדור?" שאל דקס.

סנדור רכן אל המקשר. "לאן שסופי הולכת, גם אני הולך. אני נשאר איתה."

"נו, באמת, גיגאנטור!" ייללה רו. "אנחנו סוף־סוף מתחילים להתקדם! אני יכולה להגן על הבלונדית —"

"על זה אפשר להתווכח," סנדור שיסע את דבריה. "אבל אני מודאג הרבה יותר מהאפשרות ששתיכן תסתלקו לערים האסורות."

"אני לא אלך לשום מקום בלעדיך," הבטיחה סופי.

"וחוץ מזה, הרי חיברת לבגדים שלה אמצעי מעקב," הזכירה לו רו בחיוך. "אני בטוחה שאתה, שומר ראש מושלם שכמותך, תוכל לתפוס אותנו אם ננסה —"

"אנחנו לא ננסה כלום!" קטעה אותה סופי. "אני נשבעת באלָה — ובוִוין ובלוּנה!"

סנדור פקק את מפרקי אצבעותיו. "אני אהיה ממש כאן בחוץ, ואציץ בכן מהחלונות."

רו נחרה בבוז. "כי זה בכלל לא נשמע חולני!"

סנדור טרק את הדלת חזק כל כך עד שקירות הזכוכית שקשקו.

"אוקיי, תתחיל לדבר," סופי אמרה לדקס.

פניו לבשו גוון ירוק של קיא. "אני... אני לא יודע איך להגיד את זה."

"אז תוציא את זה וזהו — זה לא חייב להיות נאום חגיגי במיוחד."

"ועדיף שתקצר!" הוסיפה רו.

דקס בלע את רוקו ועצם עיניים. "אוקיי... אז... קיף ביטא עוד יכולת. אנחנו לא בטוחים במאה אחוז איך זה עובד, אבל נראה שהוא יכול להרגיש אם מישהו עומד לבטא יכולת, ולהגיד איזו יכולת תהיה לו."

סופי הניחה למילים להתערבל בראשה.

"למה זה רע כל כך?" הייתה חייבת לשאול.

"תודה רבה!" צעקה רו. "לשמחתי אני לא היחידה שחושבת שהבחור הטכני ושיערהורס מגזימים עם הדרמטיות!"

"את באמת לא מבינה כמה זה מפחיד?" שאל דקס.

סופי משכה בכתפיה. "אני יכולה להבין שמיליונים יפנו לקיף לשאול מה תהיה היכולת שלהם. קצת כמו שקרה לחבר המועצה טֵריק עם יכולת האבחון שלו. אבל טריק פשוט הפסיק את האבחונים."

"כן, טוב, האבחון רק מודד פוטנציאל," הזכיר לה דקס. "היכולות מגדירות את מה שנהיה כל שארית חיינו."

"שיהיה ברור, כאן כבר הפסקתי להבין אתכם, האלפים," ציינה רו.

"גם אני," אמרה סופי חרש. "וזה עדיין לא נשמע גרוע עד כדי כך, דקס, כך שכנראה יש עוד משהו שלא סיפרת לי."

דקס הציץ שוב מעבר לכתפו, ואז רכן אל המקשר ולחש, "אנחנו כמעט בטוחים שקיף יכול לגרום למישהו לבטא את היכולת שלו."

"איך אתם יכולים...?" קולה של סופי דעך כשהבינה את התשובה. "אתה חושב שקיף גרם לרקס ולבקס לבטא את היכולות שלהם?"

"ללקס ולבקס," תיקן אותה דקס בקול חנוק משום מה. הוא נאלץ לכחכח פעמיים לפני שהצליח להוסיף, "קיף היה לידם אתמול ואמר שהרגיש שהיד של לקס קרה נורא, ושהיד של בקס רפויה באופן חריג. והיום לקס ביטא יכולת של מקפיא ובקס — של מפלסת. לא יכול להיות שזה מקרי."

סופי נאלצה להסכים. אבל היא גם לא הייתה מוכנה למהר להסיק מסקנות. "לא יכול להיות שקיף רק הרגיש את מה שעמד לקרות?"

"יכול להיות. אבל בהתחשב בגילם הצעיר, הגיוני יותר שהוא גרם לזה. ואם זה נכון..."

סופי ניסתה להבין מהו הסיום הדרמטי המתבקש למשפט הזה.

"אני עדיין לא מבינה למה קיף ברח," הודתה. "גם אם הוא יכול לעורר יכולות, הוא רק מזרז את מה שאמור ממילא לקרות, לא? וגם מר פורקל עורר יכולות —"

"זה שונה," אמר דקס. "לא ידענו בוודאות שמה שמר פורקל עשה באמת עובד — טוב, חוץ ממך, אבל את... את יודעת..."

"מוזרה?" סופי השלימה במקומו.

"רציתי לומר מיוחדת," תיקן אותה דקס.

"בטח שרצית..."

דקס לא השיב לה חיוך, וחיוכה דעך.

הוא נראה רציני כל כך.

עצוב כל כך.

כל כך... מפוחד.

"מה אתה לא מספר לי?" מלמלה.

היא ניסתה לשחזר את השיחה, לחפש רמזים שאולי נעלמו מעיניה.

היא שמה לב שדקס אמר שהיכולת של קיף שונה ממה שמר פורקל עשה כשעורר את היכולות שלה.

"אז... מר פורקל לא יכול להבטיח שמישהו יבטא יכולת," אמרה לאיטה. "זה אומר שקיף... יכול?"

עיניו של דקס התמלאו דמעות. "לא."

היא עמדה לשאול למה הוא כל כך בטוח בזה, ואז נזכרה במשהו שאמר לפני כן.

אני לא יכול לגלות סוד שהוא לא שלי.

סופי הניחה שהתכוון לקיף. אבל עכשיו היא רק יכלה לחשוב ששניים מהשלישייה ביטאו יכולת.

גוש נוצר בגרונה והקשה עליה לפלוט את השאלה הבאה. אבל היא כחכחה ולחשה, "כשקיף נגע בידיים של לקס ובקס, גם רקס היה שם?"

דמעות החלו לזלוג מעיניו של דקס — וזו הייתה התשובה לשאלתה. אבל הוא בכל זאת אמר, "קיף אמר שהרגיש ריקנות כשנגע בידיים של רקס. וש... זה דומה למה שהרגיש כשנגע בידיים של אבא שלי."

"אוי."

המילה הקצרצרה הזאת כאילו פעמה והלכה וגברה עם כל פעימה עד שמילאה את כל החדר העצום.

וכך גם המילה שאיש מהם לא אמר.

חסר יכולת.

עוד דמעות נטפו על לחייו של דקס, וסופי חשה שגם עיניה מתלחלחות.

היא רצתה לומר שזאת טעות. אחרי הכול, קיף רק התחיל להבין את הכוח שיש לו.

אבל היא חשה שזאת אכן האמת.

שאלה הן עובדות כבדות משקל.

"תבטיחי לי שלא תספרי לרקס," לחש דקס ומחה את פניו בשרוולו.

"הוא לא יודע?"

דקס הניד בראשו. "הוא כבר בכה רוב היום כי חשש שזה יקרה. את יכולה לתאר לעצמך איך ירגיש כשיתברר לו שזה נכון? נשארו לו עוד כמה שנים עד שיגיע לגיל שבו כולם יתייאשו ממנו — אלא אם כן המועצה תגלה מה קיף יכול לעשות ותכריח אותו לבדוק את היכולות העתידיות של כל אחד בפוקספייר."

סופי עצרה את נשימתה. "אתה חושב שהם יעשו את זה?"

"לא הייתי שולל אפשרות כזאת. ככה יהיה הרבה יותר קל להחליט מי מתאים ללמוד בפוקספייר ומי לא. ומי יודע? אולי אפילו יתחילו לבדוק את כולם מייד אחרי הלידה. הם בטח יטענו שעדיף לדעת מוקדם ככל האפשר. אבל זה רק יפלה לרעה את חסרי היכולת לכל החיים."

צמרמורת עברה בגבה של סופי. "קיף אף פעם לא יסכים לזה."

"אולי לא תהיה לו ברירה. הם רק צריכים לכבול אותו ולתת לטלפת לקרוא את המחשבות שלו בזמן שאנשים ייגעו בידיו."

לסופי היה קשה לדמיין שחברי המועצה יצוו לעשות מעשה אכזרי כל כך.

המשך הפרק בספר המלא

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

עוד על הספר

  • שם במקור: Keeper Of The Lost Cities Stellarlune
  • תרגום: שרה קרן
  • הוצאה: כנפיים
  • תאריך הוצאה: יוני 2024
  • קטגוריה: ילדים ונוער, נוער צעיר
  • מספר עמודים: 544 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 17 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

שומרת הערים האבודות 9 - סטלארלון שאנון מסנג'ר

הקדמה

"אין כאן כלום."

סופי לא הייתה בטוחה מי אמר את זה — אבל כל חבריה ודאי חשבו כך. הם פילסו להם דרך לאור ירח בעשב הגבוה, שנראה כאילו הוא משתרע אל תוך החשכה עד אין־סוף.

היא הביטה בכוכבים שבשמיים ואימצה את עיניה.

"חייב להיות משהו," היא מלמלה.

כל רמז שפיצחו.

כל שברי האמת שהצליחו לחבר זה לזה.

הכול הוביל למקום הזה.

לרגע הזה.

לסיכוי הנדיר הזה להקדים סוף־סוף את האויבים שלהם.

סופי הסתובבה לאט וחיפשה את הרמז שהיה חסר לה.

שייתן ממשות לאשליה.

שביב של תקווה.

בכל פעם נוסף עוד תכסיס.

עוד שקר.

והפעם לא יטעו אותה.

היא תיקח לידיה את השליטה בסְטֵלארְלוּן.

תלכוד את העוצמה שבו.

אחרת...

היא הביטה שוב בשמיים ועקבה אחר הכוכב החדש שהלך והתעמעם באור השחר.

הזמן כמעט אוזל, חשבה.

ונותרה רק אפשרות אחת.

סיכון נואש.

סיכוי אחרון.

הדרך שכולם התנגדו לה.

סופי הייתה מוכנה ללכת בדרך הזו, ולא משנה מה יהיה המחיר.

היא חייבת.

למען קיף.

למען העולם שלה.

למען העתיד.

1

"את בסדר?"

גריידי כבר שאל אותה שלוש פעמים, ולסופי עדיין לא הייתה תשובה. היא יכלה רק להביט בפתק המקומט שמצאה בחדר השינה שלה ולקוות שאולי לא פירשה אותו נכון.

לא ייתכן שקיף...

הוא לא היה עושה...

קול בעבע בגרונה, שילוב של צחוק, בכי ואנחה.

זה קיף.

בהחלט ייתכן שהוא עשה את זה.

"לפני כמה זמן קיף עזב?" היא שאלה את גריידי ואת הגנומית הזעירה שניצבה ליד מיטת האפריון.

גריידי משך בכתפיו.

פלורי הנידה בראשה לשלילה, וצמותיה הקלועות רשרשו כמו עלים ברוח. "לא ראיתי אותו. אבל הייתי בחוץ, באחו, וחיכיתי שהמשמרות החדשים יגיעו."

סופי נאנחה.

סנדור היה שקוע בטירוף בהידוק האבטחה בהייבנפילד, מפני שכמה שעות לפני כן היא העלתה באש את אחד המחסנים של הנסתרים, וכולם חשבו שהמעשה הזה יגרום למלחמה, אותה מלחמה המאיימת לפרוץ כבר שנים רבות. אבל ברגע זה הטריד אותה משהו אחר.

"סנדור עדיין בחוץ?" היא שאלה, בתקווה שאחד השומרים האחרים דיווח לו על קיף.

גריידי חסם את דרכה. "תקשיבי, ילדונת. אני יודע מה את חושבת —"

"לא נראה לי." היא עצמה לא הייתה בטוחה אם היא רוצה להכות את קיף, לכלוא אותו איפה שהוא או לחבק אותו חזק ולומר לו שהכול יהיה בסדר — אפשרות שנראתה סבירה פחות מהאחרות.

"קיף יהיה בסדר," הבטיח לה גריידי והרחיק אותה בעדינות מדלת חדרה. "יש לו הרבה תושייה."

היא סירבה לזוז. "לא היית אומר את זה אם היית יודע מה הוא מתכנן."

השתררה שתיקה, וגריידי לא העז להישיר אליה מבט.

"דיברת איתו כשהוא היה כאן, נכון?" ניחשה סופי. הוא שתק והיא הקישה על רקותיה ואמרה, "אתה יודע שאני יכולה לגלות מה אתה מסתיר ממני."

"לא בלי שתפרי את כללי הטלפתיה," הזכיר לה גריידי. "אבל בקשר לשאלה שלך... כן, דיברתי איתו. והוא לא אמר הרבה. נראה שהוא עדיין חושש להשתמש בקול שלו."

טעם מר עלה בפיה של סופי, והיא ניסתה שלא לחשוב על הפחד שראתה בעיניו של קיף אחרי שהשמיע במקרה את הפקודה הראשונה. או על הריקנות והייאוש שמילאו אותה כשהפקודה שיתקה את כולם.

"בגלל זה הוא בורח," מלמלה.

זאת לפחות הייתה אחת הסיבות לבריחתו.

קיף גם רמז במכתב שהוא ביטא יכולות מפחידות יותר, אבל לא פירט. הוא רק אמר שמסוכן מדי עבורו להישאר בערים האבודות ושהוא מתכנן להסתתר בין בני אדם — וזו הסיבה שסופי הייתה חייבת למצוא אותו.

"לפני כמה זמן הוא יצא?" שאלה בנימה שהבהירה לגריידי, כך קיוותה, שלא יוכל להתעלם שוב מהשאלה שלה.

הוא הביט החוצה מבעד לחלונות שבחדרה; העננים הלכו ונצבעו ורוד באור השקיעה. "לפני שעה לפחות, כך שמאוחר מדי לעצור בעדו — אבל הוא יהיה בסדר. אני חושב שהפעם יש לו תוכנית מסודרת."

"באמת? אז אתה חושב שהוא יוכל לשרוד לבד בערים האסורות?"

היא קיוותה שגריידי יפער פה בתדהמה כשישמע מה היעד של קיף.

אבל שפתיו רק נקפצו בחומרה.

"וואו," מלמלה. "אז באמת ידעת מה הוא זומם, ובכל זאת נתת לו ללכת. אני יודעת שאתה לא מחבב את קיף, אבל —"

"אף פעם לא אמרתי את זה," קטע אותה גריידי.

"לא היית צריך. אתה קורא לו 'הנער הזה' ומביט בו כל הזמן בכעס."

"לא כל הזמן."

החיוך שלו היה אמור לרכך אותה.

אבל זה לא קרה.

גריידי חיכך את חרטום מגפו בפרחים הארוגים בשטיח. "טוב, בסדר. לפעמים אני חושש קצת מהחברות שלך עם קיף," הודה. "יש לו נטייה להסתבך בצרות, ואת ממילא מסתבכת לבד. אבל היום, שלא כרגיל, הוא לא הפגין ביטחון עצמי מופרז. הוא נראה עייף. ומפוחד —"

"ולא חשבת שזה סימן שכדאי שתעצור אותו?" קטעה אותו סופי.

"הי, שנינו יודעים שאי אפשר למנוע מקיף סנסן לעשות את מה שהחליט."

"אממ, בפעם האחרונה שבדקתי, עדיין היית מֶסמר," סופי הרגישה צורך לציין, אף על פי שלא הייתה רוצה שגריידי ישתמש כך ביכולת ההִפנוט שלו.

קל יותר כשיש את מי להאשים.

ככה היא לא תצטרך לתהות אם יכלה לשכנע את קיף להישאר, אילו רק הייתה בבית כשהגיע, במקום לבזבז זמן בסוֹלְריף בגלל השאלות של מר פורקל על השרפה.

או אילו הייתה מבקרת יותר אצל קיף אחרי שהתעורר מהעילפון שלו במקום לתת לו להרחיק אותה.

או אילו הייתה נלחמת בלומנור בכוח רב יותר ועוצרת את אימו של קיף לפני שעוררה בו את היכולות המטרידות החדשות שלו.

או אילו הייתה יכולה לכל הפחות לחקור יותר על ה"מורשת" של קיף, כך שהם היו מבינים עם מה הם מתמודדים.

גריידי התקרב אליה ותחב קווצה משערה מאחורי אוזנה. "אני יודע שזה קשה. ואם זה משנה, האמת היא שניסיתי לשכנע אותו שלא יעזוב. אבל מעולם לא ראיתי אותו נחוש כל כך בדעתו. יכולתי רק..."

הוא לא סיים. "יכולת רק מה?" האיצה בו סופי.

גריידי עצם עיניים ושפתיו ניסו לבטא כמה מילים, ואז שאל, "את בוטחת בי, נכון?"

"למה אני צריכה לבטוח בך?"

"כי... הבטחתי לקיף משהו. והייתי רוצה לקיים את ההבטחה שלי. אבל יהיה לי קשה אם תמשיכי לשאול שאלות."

סופי הסתכלה עליו וחשבה שחבל שהיא לא אמפתית ולא יכולה לדעת מה הוא מרגיש. אבל הברבור השחור לא זיכה אותה ביכולת הזאת.

"בסדר," החליטה. "אני אפסיק לשאול, אם אתה תפסיק לנסות לשכנע אותי לא לחפש אותו."

גריידי נשף. "נראה לי שאת שוכחת שזה לא הזמן המתאים לעזוב את הייבנפילד. אין לנו מושג מה תהיה תגובת הנסתרים כשיגלו מה עשית למחסן שלהם. כאן יש לך צבא משלך —"

"והנסתרים יודעים בדיוק איפה למצוא אותי," טענה סופי. "חוץ מזה, אני לא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים ולחכות למתקפה שאולי לא תקרה בכלל. אני לא מפחדת מהם!"

"את צריכה לפחד." גריידי רכן אל קצה מיטתה והשעין את ראשו על ידיו, מה שהקשה עליה לשמוע אותו אומר, "אני מפחד."

סופי חשבה שהלוואי שיכלה לשבת לצידו, כך שיוכלו לתמוך זה בזה ולנסות להכין את עצמם לבאות. אבל היא אילצה את עצמה להישאר במקומה. "נמאס לי לקבל החלטות מתוך פחד. זה מחזק את הנסתרים."

"אבל הרי הפחד הוא הסיבה שאת נואשת כל כך למצוא את קיף," הטיח בה גריידי.

סופי הציצה שוב בפתק שקיף השאיר. "כן, אבל... בזה אני יכולה לעזור."

"באמת?"

וזאת הייתה השאלה.

השאלה שסופי התאמצה כל כך לא לשאול את עצמה.

האם היא באמת יכולה לעזור לקיף?

האם מישהו יכול לעזור?

"יש רק דרך אחת לברר את זה," היא אמרה, בעיקר לעצמה, ופנתה אל הדלת.

גריידי תפס בידה, וכשאצבעותיו התהדקו על עורה היא נוכחה לדעת שהיא לא עוטה את הכפפות.

עכשיו, משלמדה לשלוט בהגברה שלה, היא כבר לא הייתה זקוקה להן. אבל היא עדיין נהגה לעטות אותן, ליתר ביטחון.

אולי הגיע הזמן להתחיל להאמין שבאמת אפשר לשלוט ביכולות.

"אני יכולה לעזור לו," אמרה לגריידי. היא חילצה את ידה מאחיזתו והמשיכה להתקדם, בלי לחזור לקחת את הכפפות.

"אני מקווה שאת צודקת. אבל יהיה לך יותר קשה למצוא אותו משנראה לך. ראיתי שהוא סובב את המאתר לפאה אקראית וזינק לאן שהמאתר נשא אותו."

"זה היה גביש כחול?" שאלה סופי. גריידי אישר, וליבה צנח.

קיף אכן הגיע לאחת מערי בני האדם.

וזו יכולה להיות כל עיר שהיא, בכל מקום שהוא.

גריידי משך אותה אליו ברכּוּת. "אני יודע שאת לא אוהבת לתת לחברים שלך להסתכן. אבל קיף יכול להתמודד בעצמו —"

"לא, הוא לא יכול! קיף לא יודע איך העולם של בני האדם מתנהל. אין לו כסף או תעודות מזהות, והוא לא מדבר אף שפה שלהם."

בעצם... עכשיו הוא פוליגלוט, וזה אולי פותר את בעיית השפה — אבל גם כך הוא לא יגיע רחוק.

"לבני האדם יש המון חוקים על שוטטות והסגת גבול," היא הוסיפה, "ואי אפשר להופיע שם סתם כך ולצפות למצוא מקום מגורים, או מזון ומים. יש להם גם עוד מיליוני חוקים וכללים, כמו מתי אפשר לחצות כביש ועד איזו שעה בלילה אפשר להסתובב בחוץ. בהמון מקומות קשה אפילו למצוא שירותים! וכל מדינה שונה מהאחרות, כך שאם הוא יעבור בין מדינות זה יהיה עוד יותר גרוע, בייחוד כי קיף לא יודע לשמור על פרופיל נמוך. גם אם ינסה להסתיר את הפנים שלו, אנשים ישימו לב, כי הוא חתיך — במונחים של בני אדם," היא מיהרה להבהיר בלחיים סמוקות. "נראה לי שאפילו אני, שחייתי בין בני אדם במשך שתים־עשרה שנה, לא הייתי יכולה להסתתר בלי ששירותי הרווחה יתפסו אותי או משהו. יכול להיות שיאסרו אותו. או שאוטובוס ידרוס אותו. או —"

"אני לא אומר שאת טועה," קטע אותה גריידי. "אבל... אני חושב שאת גם שוכחת שקיף לא ממש בטוח כאן אצלנו."

הוא באמת לא היה בטוח.

אבל גם היא לא הייתה בטוחה, כפי שכולם טרחו להזכיר לה שוב ושוב.

והם לעולם לא יהיו בטוחים, עד שיצליחו לעצור את הנסתרים. והסיכוי לעצור אותם יהיה גבוה הרבה יותר אם יעבדו יחד. כן, היכולות החדשות של קיף מפחידות — וברור שאימא שלו תנסה לנצל אותן לרעה. אבל חייבת להיות דרך להשתמש בכוחות שלו נגדה.

"אני חייבת לנסות," אמרה והתרחקה מגריידי. "אם לא אוכל למצוא אותו..."

היא לא ידעה איך לסיים את המשפט.

וקיוותה שלא תצטרך לדעת.

גריידי העביר את כף ידו על פניו. "רק... תבטיחי לי שתישארי בתחום הערים האבודות."

"היא תישאר," הכריז קול גבוה וצייצני מהמסדרון. "אני אדאג לזה."

סופי נאבקה בדחף לגלגל עיניים.

מהניסיון שצברה עם שומר הראש הגובלין שלה, שהיה מגונן מדי, היא ידעה שסנדור אכן יתלווה אליה. למען האמת היא ממש התפלאה שהניח לה לצאת מטווח הראייה שלו אחרי שהחזיר אותה הביתה מסולריף. והיא הכירה לו תודה על ההגנה שהוא מספק לה. עכשיו היא זקוקה לה יותר מתמיד.

אבל גם נמאס לה להיות זהירה — וסנדור יהיה חייב להתרגל לזה.

אם קיף נמצא בערים האסורות, היא בהחלט תצא לשם אחריו.

עם זאת היא למדה שבמאבקים שלה עם סנדור צריך לעשות כל דבר בעיתו, קרב אחד בכל פעם, וכרגע היא זקוקה למידע נוסף כדי לחשוב על תוכנית הפעולה הטובה ביותר. ולכן היא רק אמרה לו, "בוא נלך," ועלתה במדרגות אל המזניק.

"לאן?" שאלו סנדור, פלורי וגריידי והלכו בעקבותיה.

סופי סקרה את הכדור הענקי העשוי מגבישים קטנים ונוצצים, שהיה תלוי מכיפת הגג של הייבנפילד. "רו לא הייתה עם קיף, נכון?"

"הוא היה לבד," אישר גריידי.

לסופי לא היה מושג עד כמה קיף הרחיק לכת כדי לחמוק משומרת הראש הענקית שלו. אבל היא הייתה בטוחה שרו תעשה כל שבכוחה כדי למצוא אותו — בעיקר כדי שתוכל אחר כך לענות את קיף בעונשים משפילים.

"לעַרְבוֹת הָדָר," קראה סופי. המזניק החל לנוע והיא פנתה לפלורי. "את באה איתנו?"

"אני מעדיף שפלורי תישאר כאן ותמשיך לארגן את מערך האבטחה החדש," התערב סנדור.

"כרצונך." פלורי עצמה עיניים והתנודדה כמו עץ בסוּפה. "אני מקווה שהמונלארק שלנו לא תדאג מדי. באוויר נשמעים שירים על שינוי, והמנגינות לא עצובות. השירים מדברים על חירות. ועל הזדמנויות חדשות."

סופי חשבה שהלוואי שיכלה לשמוע את השירים האלה.

הצליל היחיד ששמעה היה קול פעימות הלב שלה, שהלם כמו תופי מלחמה. היא אחזה בידו של סנדור, פסעה אל האור והניחה לחום המתפרץ לשאת אותם משם.

2

"בדיוק מזה חששתי," הפטיר סנדור כשחצו את הכניסה הראשית לביתו הססגוני של אלווין.

סופי הציצה מאחורי גופו האפור הענקי. "באמת? חששת שזה מה שנמצא?"

קומת הקרקע של ערבות הדר הייתה מוקפת חלונות זכוכית בכל צבעי הקשת; חלל ענקי וריק ובמרכזו רק כורסה אחת ושולחן, שניהם הפוכים. אלווין ורו השתופפו לצידם והיו שקועים במה שנראה כדו־קרב מוזר. נסיכת הענקים אחזה בכמה בובות של חיות עשויות פרווה והצמידה את חרבה לגרונותיהן, ואלווין, כך נראה, הרחיף בטלקינזיס תריסר בקבוקונים זוהרים סביב ראשה של רו.

"הי, אם דוקטור נצנץ היה לוקח אותי לחפש את שיערמוזר הוא היה יכול להציל את החברים שהוא מתכרבל איתם!" צעקה רו וכיוונה את הלהב אל בובת ציציפּור. "אבל הוא החליט להתעקש, והציפור הקטנה שלו תשלם על זה!"

"אם תיפול שערה אחת מראשה של ציפּוֹ," הזהיר אלווין, "הגוף שלך יטפטף נצנצים במשך שלושה ימים!"

רו חשקה את שיניה החדות. "אמרתי לך, אני לא פוחדת מהשיקויים האֶלפיים שלך! אבל נראה שאני כבר לא זקוקה לעזרה שלך." היא הנידה בסנטרה אל הפתק שעדיין היה לפות בידה של סופי. "תני לי לנחש. קפטן דכדוכי אמר לך שהוא בורח מכאן לנצח, ואת סחבת הנה את גיגאנטור כדי להציל את הבחור הפזיז מההחלטות הנוראיות שהוא מקבל."

"פחות או יותר," הסכימה סופי. "יש לך מושג לאן הוא הלך?"

"לא ברגע זה." רו דחפה את החרב לנדן חזק מהדרוש. "התכוונתי לתפוס אותו אצלך, כי ידעתי שהוא לא יעזוב בלי איזו פרדה רגשנית — אבל מישהו סירב לקחת אותי אלייך."

"סירב?" אלווין הנהן וסופי נרתעה בהפתעה.

"זה לא כמו שזה נשמע," הוא הבטיח לה. "מצאתי את רו למעלה, זוחלת ברגליים משותקות, ו —"

"רגליים משותקות?" קטע אותו סנדור.

"שיערהורס פקד עליי לישון כדי שיוכל לעזוב בלי שאפריע לו," הודתה רו. "והפקודה להתעורר לא ממש פעלה. היה לי מספיק כוח להתיישב ולקרוע את הכבלים המגוחכים שהוא הכין מסדינים. אבל אפילו אחרי ששחררתי את הרגליים, עדיין גררתי אותן כמה זמן."

בקבוקוני התרופות ריחפו אל תוך התרמיל התלוי על כתפו של אלווין. "זה היה קצת יותר מכמה זמן," טען. "עברה כמעט שעה עד שהחזרתי את מחזור הדם שלה למצבו הרגיל. ואז כבר היה מאוחר מדי לנסות להשיג את קיף."

"אבל לא ידעת את זה! אני בטוחה שהוא הלך הביתה לאבא'לה שלו וארז את שאר החפצים שלו לפני שהלך אל הבלונדית — ואני בטוחה שהוא נשאר אצלה קצת והרגיש מסכן וקרוע כי הוא עומד לעזוב אותה. היינו צריכים לבדוק!"

"הייתם צריכים!" הסכימה סופי ושלחה באלווין מבט מצמית.

פעמים רבות כל כך הוא הציל את חייה, עד שהיא לא ציפתה שיאכזב אותה בנוגע לקיף.

אלווין תחב את אצבעותיו לשערו השחור הפרוע. "אני די בטוח שאני יודע מה את חושבת, סופי. אבל... ראיתי כמה קיף מפחד להשתמש עכשיו בקול שלו, וכמה קשה הוא נאבק לעצור בעצמו ולא להשמיע אף פקודה. כך שאם הוא היה מוכן לצוות על רו לישון ואפילו לא חיכה כדי לוודא שהיא התעוררה לגמרי, נראה שמשהו הבהיל אותו מאוד. ואולי אנחנו צריכים לסמוך עליו ולהאמין שהוא יודע מה הוא עושה."

"רק ש — אזהרת ספוילר — שיערמוזר אף פעם לא יודע מה הוא עושה," התנגדה רו ונופפה בציפּוֹ בפניו של אלווין.

אלווין לכד את הציציפור הפרוותית בכוח המחשבה. "אני חושב שהפעם הוא ידע."

"אוף, אתה נשמע כמו גריידי," רטנה סופי. היא עדיין לא סלחה לגמרי לאביה המאמץ על שהניח לקיף לעזוב. "הייתי צריכה להזכיר לו כמה מעט קיף יודע על בני אדם ושהוא יכול למצוא את עצמו בקלות בכלא — או גרוע מזה."

אלווין נרתע.

רו סיננה רצף של מילים לא ראויות בשפת הענקים. "אז אני מבינה שהבחור מתכנן להתחבא אצל היצורים היחידים שמעצבנים יותר מגובלינים?" היא השליכה על אלווין את שאר בובות הפרווה. "רואה מה עשית?"

אלווין ניסה לתפוס את חבריו הפרוותיים. "הי, כולנו יודעים שגם אם היינו גוררים את קיף חזרה, הוא פשוט היה בורח שוב — אולי אחרי שהיה משתמש בפקודות מזיקות מאוד."

"לא אם היית חוסם לו את הפה וכובל אותו בצינוק של אבא שלי," הטיחה בו רו.

"או אם הייתי מדברת איתו!" סופי הוסיפה — אף שהשיחות האחרונות שלה עם קיף לא ממש הצליחו.

אלווין חיבק את חבריו לכרבול. "אני יודע שקשה לעכל את זה. גם אני התלבטתי. אבל... קיף חייב לשלוט ביכולות החדשות שלו — ולדעתי עדיף שילמד לעשות את זה בכוחות עצמו. קיוויתי שקסלר ואני נוכל ליצור שיקויים שיעזרו לו, או שדקס יוכל ליצור איזה גאדג'ט. אבל עד עכשיו לא הצלחנו, ועד שנצליח קיף לא יפסיק לדאוג שהוא עלול לפגוע במישהו או שאימו עלולה להפעיל אותו או —"

"וזאת הסיבה שהצינוק הוא הכי מתאים!" קטעה אותו רו. "אני גם מכירה ביצה נחמדה שנראית ומריחה כאילו הגיע אליה כל הקיא שבעולם. כמה ימים בטינופת הזאת והבחור יתחנן לחזור לעיר הנצנצים. רק שקודם כול צריך למצוא אותו — ונראה שהוא יכול להיות בכל מקום על פני כדור הארץ, כי הוא החליט — איך לא — להתחבא אצל הזן שקיבל מכם, האלפים, יותר מדי אדמות; אבל בהחלטה ההזויה של המועצה שלכם נדון בפעם אחרת. רגע... בואו נחשוב." היא פיתלה את אחת הצמות האדומות סביב הטופר שלה. "את חיית לא מעט זמן בין בני האדם, נכון, בלונדית? יש שם איזה מקום טוב במיוחד סתם לשבת ולרחם על עצמך?"

"אתן לא הולכות לערים האסורות!" הזכיר סנדור לסופי.

"נראה אותך עוצר אותנו!" התריסה רו.

סופי התערבה לפני שסנדור הספיק לשלוף את חרבו. "הבעיה היא," אמרה, "שקיף סובב את המאתר לפאה מקרית וזינק. לא נוכל למצוא אותו בעזרת היגיון."

רו נאנחה בדרמטיות. "ואני מתארת לעצמי שאין איזה טריק מנטלי שיאפשר לך למצוא אותו, מיס מונלארק הקטנה?"

"לא ממרחק כזה. אם הוא יתעלם ממני, אני לא אוכל לשמוע את המחשבות שלו. ואני לא אוכל לעקוב אחרי התודעה שלו אם לא אדע איפה לגשש."

"אוף. וזאת עוד סיבה שאף פעם לא אבין למה אתם האלפים מחשיבים כל כך את היכולות האלפיות שלכם."

סנדור נחר בהסכמה, וסופי יכלה להבין את שניהם. הברבור השחור שינה את התכונות הגנטיות שלה והעניק לה יכולות רבות יותר מלכל אלף. ועם זאת, לעיתים קרובות מדי היא מצאה את עצמה לא מוכנה ובעמדת נחיתות.

"את לא יכולה לאתר את בן חסותך?" שאל סנדור את רו. "בטח מרחת אותו באיזה אנזים מהסוג שהענקים אוהבים כל כך."

ליבה של סופי זינק ממקומו. "נכון — שכחתי את הארוֹמַרק!"

אבל רו הנידה בראשה. "הבחור הכריח אותי להבטיח שלא אחשוף אותו לשום חומר שכדי להסיר אותו צריך להמס את העור. ואחרי כל מה שאימא שלו עשתה לו, חשבתי ש... יהיה הוגן להסכים."

סופי לא יכלה להאשים אותה — אבל נראה שסנדור יכול.

"מחובתו של שומר ראש לדעת תמיד איפה נמצא בן חסותו, לא להיענות לבקשות שלו!" הוא התפרץ.

"לא, מחובתנו להגן על בני החסות שלנו, ואני מגינה עליו כמו שצריך עם אלו." רו נופפה בידיה לעבר שורות הפגיונות החגורים לירכיה השריריות.

"איך הם מגינים עליו עכשיו?" התריס סנדור.

"אני מודה שלא הכנתי את עצמי לאפשרות שהבחור שלי ילמד לשתק כל אחד במילה אחת." היא נרעדה. "אבל גם אתה נכשלת כמוני; ואם אתה חושב שהדסקיות המטופשות האלה שאתה תופר לתוך הבגדים של הבלונדית ישנו את המצב, אתה משלה את עצמך. הוא היה תולש אותן בשתי שניות."

"רק אם היה מוצא אותן." החיוך של סנדור היה זחוח כל כך, שסופי רצתה לקרוע את כל הבגדים שלבשה.

אבל זה לא היה חשוב. "המריבה הזאת לא תעזור לנו למצוא את קיף," הזכירה להם.

"נכון," אישרה רו. "אבל שיהיה ברור, אם נתתי לבחור שלי קצת מרווח נשימה, עשיתי את זה רק כי ראיתי שהוא על סף התמוטטות. וגם חיכיתי שיבין שהוא יכול להשלים עם היכולות החדשות שלו. נכון שלא נפלא במיוחד לשתק בטעות את החברים — אבל הוא כבר לא צריך לפחד מאימא'לה היקרה! בפעם הבאה שהיא תופיע, הוא יכול פשוט לצוות עליה להירדם. או טוב יותר, להגיד לה לקפוץ מאחד הבניינים הנוצצים — והבעיה נפתרה!"

סופי חשבה שהלוואי שהיה קל כל כך לעשות את זה. "אני בטוחה שלליידי ג'יזלה יש דרך להתגונן מפניו."

הנסתרים הקדימו אותם תמיד בחמישה צעדים.

לפעמים בעשרה.

או בחמישים.

ובכל זאת היא הצליחה לאתר את המחסן הסודי שלהם ולשרוף אותו עד היסוד, ולכן השרפה הגדולה הייתה מבחינתה הניצחון האמיתי הראשון שלה, והיא הבינה שתצטרך להכין את עצמה לעוד הרבה החלטות קשות.

רו הצביעה על המכתב של קיף. "אפשר?" שאלה.

"אין שם שום דבר מועיל," יידעה אותה סופי. אבל היא בכל זאת מסרה לה את הדף והחלה לפסוע הלוך ושוב. "קיף אמר משהו לפני שיצא?"

"לא עד כמה שאני יודע," אמר אלווין. "אבל הייתי כאן למטה והרכבתי אטמי אוזניים בזמן שהוא בדק את המקשר עם דקס."

"הם רצו לבדוק אם שיערהורס יכול לדבר דרך מכשיר בלי להרגיש דחף לצווֹת," הסבירה רו. "ואגב, זה ממש עבד."

סופי נעצרה בבת אחת. "משהו קרה תוך כדי השיחה הזאת, נכון?"

"אני מתאר לעצמי, כי קיף יצא מייד אחרי שנגמרה," אמר אלווין. "אבל לא הקשבתי לה."

"רק רגע! איך זה שאנחנו לא מדברים על זה?" רו הצביעה על משפט שהופיע לקראת סוף המכתב של קיף.

סופי הבינה באיזה משפט מדובר ברגע שרו החלה לחקות בצורה די משכנעת את קולו של קיף.

"'את חשובה לי מאוד, פוסטר. יותר ממה שאת מתארת לעצמך.'"

סופי ניסתה לחטוף את הדף.

"לא! לא להשמיד את הראיות — ואל תחשבי אפילו להגיד שאת לא יודעת למה הוא התכוון, בלונדית! הלחיים שלך סמוקות מדי!"

סופי משכה את שערה על פניה.

היא נרעשה כל כך משאר ההודעה של קיף ששכחה שגם המשפט הזה כתוב שם — ולגמרי לא ידעה מה לעשות בנוגע אליו.

היא הרגישה שקיף אולי ניסה לומר לה...

אבל לא יכול להיות שהוא התכוון לזה.

...או שכן?

"ווֹאו. נראה שפיזור הנפש הפוסטרי נגמר סוף־סוף!" רו הניפה את אגרופה. "עכשיו אני עוד יותר נלהבת לגרור את שיערהורס הביתה! תוכלו לעשות את השיחה ו —"

"את רצינית?" סופי ניסתה שוב לחטוף את המכתב והפעם הצליחה, אף שחלק מהנייר נקרע בתוך כך. "לפני שתי דקות איימת לערוף את הראש של כמה בובות פרווה כי אלווין לא הסכים לעזור לך למצוא את קיף. ועכשיו את מבזבזת זמן ומקניטה אותי על סתם שורה —"

"ממש לא סתם! ואת יודעת את זה. אני יודעת את זה. ד"ר נצנץ יודע את זה. אפילו גיגאנטור יודע את זה — תראי כמה הוא מתעניין עכשיו בכפות הרגליים שלו. אבל... נראה שאת צודקת בנוגע לסדרי העדיפויות. מצטערת, אני פשוט כל כך מתרגשת! יש לך מושג כמה זמן חיכיתי לזה? יהיה חמוד ממש כששניכם סוף־סוף..."

היא השמיעה קול מצמוץ מאוס וחזק — וסופי תיעבה את עצמה על שהיא מדמיינת את זה.

והיא תיעבה עוד יותר את הזיעה שהצטברה על כפות ידיה.

היא תחבה את המכתב לכיסה, שילבה זרועות וניסתה למחות בשרוולים את הזיעה מידיה. "אפשר להתרכז בבקשה? אני צריכה לדעת מה קרה בשיחה של קיף עם דקס."

חיוכה של רו דעך. "כדאי שתשאלי את החבר הטכנולוגי שלך."

"ככה נבזבז עוד זמן."

"לא ממש. אני הבנתי רק חלק ממה שהטריף אותם, ואם את מתכוונת לבדוק את הכול במדויק, עדיף שתתחילי במקור, נכון?"

רו צדקה, וזה ממש לא מצא חן בעיניה של סופי. היא עדיין התפתתה להכות בראשה של רו במקשר כאילו הוא כוכב הטלה גובליני, אבל הדחיקה את הדחף. היא שלפה את המכשיר השטוח הקטן ואמרה לו, "תראה לי את דקס דיזני."

המקשר נותר דומם.

סופי טפחה בחוזקה על המסך. "דקס דיזני!"

השניות חלפו לאיטן. "הדבר הזה עובד?" שאלה רו. "או שהוא מתעלם ממך?"

"אין לי מושג." סופי קירבה את המקשר אל פיה וחזרה על שמו של דקס.

כלום לא קרה.

היא עיסתה את רקותיה ופנתה שוב אל רו. "אוקיי, אולי תספרי לי בינתיים כל מה שאת זוכרת, ואם אצטרך הסברים, אני —"

"סופי?" פניו של דקס הופיעו על המסך. "סליחה, הייתי, אממ... הכול בסדר?"

"בדיוק רציתי לשאול אותך את השאלה הזאת." עיניו הכחולות־סגלגלות נראו אדומות ותפוחות, ופניו החיוורות נראו מוכתמות מאוד. "מה קרה? ואל תגיד 'כלום', כי ברור לגמרי שבכית."

"לא נכון!" הוא מחה את אפו ואת לחייו. "אני בסדר."

זה היה אולי השקר הגרוע ביותר בתולדות השקרים.

סופי נאנחה. "אין לנו זמן להתווכח. טוב? אני צריכה לדעת מה קרה בינך ובין קיף."

כל הצבע אזל מפניו של דקס. "למה? מה הוא אמר לך?"

"שום דבר. אבל... הוא ברח."

דקס עצם עיניים והצליח איכשהו להחוויר עוד יותר. "את בטוחה?"

"כן, לצערי." היא נמנעה מהתייחסות למכתב של קיף, כדי לא להיחשף מחדש להשפלה. "אני עדיין חושבת איך למצוא אותו, אבל —"

"את בטוחה שזה רעיון טוב?" קטע אותה דקס. "זאת אומרת... אולי הוא צריך להיות קצת לבד? יכול להיות שזה בטוח יותר."

"ברצינות?" שאלה סופי.

מה קרה לכולם?

"קיף זקוק לעזרה!" היא התפרצה. "והוא צריך לדעת שיש כאלה שעדיין אכפת להם ממנו ומאמינים בו בכל מצב. זה גם הרבה יותר בטוח מהאפשרות שיהיה עם בני אדם —"

עיניו של דקס נפקחו בהפתעה. "רק רגע — הוא בערים האסורות?"

"כן. והוא לא יודע איך לשרוד שם. גם אין לו כסף — והוא לא יכול לגנוב כסף מהכספומט, בניגוד לאחרים שאני מכירה."

סופי קיוותה שההקנטה הקטנה הזאת תפוגג מעט את המועקה; אבל דקס הסיט מבט ונשך את שפתיו חזק כל כך עד ששיניו השאירו עליהן סימנים.

"אם תספר לי למה קיף עזב, אולי אבין ממה אתה מפחד כל כך," הציעה לו סופי. "אתה לא מאמין בי?"

"זאת לא שאלה של אמון."

"זאת תמיד שאלה של אמון. והחיים של קיף תלויים בזה, דקס. אני יודעת שזה נשמע דרמטי, אבל זאת האמת. בכל דקה שאנחנו מבזבזים הוא עלול להיפגע, או להיאסר — ואני לא רוצה לחשוב בכלל מה עוד יכול לקרות לו."

דקס ענה אחרי זמן שנדמה כנצח. "אולי אוכל לאתר אותו."

הוא נעלם מהמסך ושב והופיע ובידו קוביית נחושת קטנה שחוטי תיל מפותלים בצבצו ממנה. "אם הוא עונד את תליון הרישום שלו, אוכל להתביית על האות. רק דקה."

סופי ספרה את השניות.

עד שהגיעה לארבע מאות ותשע־עשרה, דקס סידר מחדש את חוטי התיל במיליוני דרכים שונות — וסופי תלשה שני ריסים מציקים.

"יכול להיות שהוא הסיר את התליון?" ניסתה לנחש.

דקס הניח מידיו את המכשיר. "מצטער."

"אוף, בפעם היחידה שהיה עדיף שהוא לא ייזהר?" רו שלפה פגיון ודקרה איתו באוויר. "יש לך עוד כמה טריקים טכנולוגיים?"

דקס נד בראשו לשלילה. "קיף כבר לא עונד נקסוס —"

"מה עם כפתור המצוקה שלו?" סופי הניפה את הטבעת העקומה מעט שלה. "שמת בזה אמצעי מעקב, לא?"

"כן. אבל... לא נתתי לקיף כפתור כזה. את שלך הכנתי ראשון, זוכרת? אחר כך הכנתי כאלה לכל השאר בזמן שקיף היה עם הנסתרים, ואחרי שחזר התכוונתי להכין גם לו אבל כל הזמן היו לי משימות אחרות, את יודעת."

סופי אכן ידעה. אבל בעל כורחה נשמעה מאוכזבת כשאמרה, "זה בסדר."

"מצטער," מלמל דקס. "הלוואי שיכולתי לעזור."

"אתה יכול. ספר לי מה קרה כשניסיתם את המקשר. אם יהיה לך קל יותר לדבר פנים אל פנים, אוכל לבוא אליך —"

"לא!"

דקס נעלם מהמסך, ואז נשמעו קולות חבטה, כאילו הוא חוסם את הדלת.

"מה אתה חושב שאני מתכוונת לעשות?" קראה אחריו סופי. "לזנק אֵליך ולשלוף לך סודות מתוך הראש?"

למען האמת, היא חשה דחף לעשות את זה אבל אז דקס קרא, "תבטיחי רק שלא תבואי הנה, בסדר?"

"למה לא?"

"כי" — עוד חבטות — "אני בבלגן גדול עכשיו!"

"תמיד יש אצלך בלגן! פגשתי את השלישייה, זוכר?"

"אני יודע. אבל... לקס ובקס ביטאו יכולות, ועכשיו הטירוף משתולל. לקס מכסה הכול בקרח ובקס מנסה לעבור דרך כל קיר."

"אז אולי תגיע הנה? או שניפגש בהייבנפילד. או —"

"אני לא יכול."

"לא יכול — או לא רוצה?"

"כדי לא לבזבז זמן," התערבה רו בשיחה, "אולי יעזור אם אזכיר לך ששמעתי את כל השיחה שלך עם שיערהורס. אמרתי לבלונדית שתשאל אותך, כי אני לא מבינה את כל השטויות האלפיות שלכם. אבל אם אתה מעדיף להיות מעצבן, אני יכולה לספר לה על —"

"תפסיקי!" דקס מיהר להופיע שוב, ולרגע סופי תהתה אם הוא מתכוון לנתק. אבל הוא נשם נשימה ארוכה ונרעדת ואמר, "העניין הוא... שאני לא יכול לגלות סוד שהוא לא שלי."

"של מי הוא?" שאלה סופי.

"גם את זה אני לא יכול לגלות לך."

"אז טוב שאני יכולה!" רו כרכה זרוע סביב כתפה של סופי. "אם הוא לא ידבר תוך עשר שניות, אני אדבר. עשר... תשע... שמונה..."

"בבקשה תפסיקי." קולו השבור של דקס הכביד עוד יותר על ליבה של סופי.

"אני לא רוצה לפגוע בך, דקס. וגם לא להכריח אותך לחלוק איתנו משהו שלא נוח לך לשתף. אבל קיף נמצא באיזה מקום בלי אוכל, בלי תעודות מזהות, בלי שיהיה לו לאן ללכת או מישהו שיעזור לו. אין לי מושג איך למצוא אותו, אבל אני חייבת לנסות. ואם אצליח, אני חייבת לשכנע אותו לחזור. הוא חושב שבערים האבודות הוא סכנה גדולה מדי, ואני לא אוכל להוכיח לו שהוא טועה אם לא אבין למה הוא חושב ככה. אז אני מבקשת ממך שתספר לי מה אתה יודע, ומבטיחה שלא אגלה לאף אחד."

דקס טמן את פניו בכפות ידיו.

היה נדמה ששנה חלפה לפני שהוא מלמל, "שאף אחד לא ישמע את זה. בעצם..."

הוא נעלם שוב מהמסך. נקישה רמה הדהדה ברקע ואחריה זמזום רצוף, כמו רעש של חשמל סטטי.

"זה המשתיקול שלי," הסביר כשחזר אל המקשר. "לוודא שאף אחד לא יוכל לצותת — מהצד שלי, לפחות."

"אני מניח שזה אומר שעליי לצאת," אמר אלווין. סופי זינקה ממקומה. "שכחת שאני כאן, מה? אל תדאגי, אני לא אדבר על שום דבר ממה שכבר שמעתי. ובכל מקרה, לא היה אפשר להבין הרבה." הוא פנה לכיוון המדרגות ותחב לאוזניו אטמי אוזניים תוך כדי הליכה. "אני אהיה בחדר שלי."

"מה עם סנדור?" שאל דקס.

סנדור רכן אל המקשר. "לאן שסופי הולכת, גם אני הולך. אני נשאר איתה."

"נו, באמת, גיגאנטור!" ייללה רו. "אנחנו סוף־סוף מתחילים להתקדם! אני יכולה להגן על הבלונדית —"

"על זה אפשר להתווכח," סנדור שיסע את דבריה. "אבל אני מודאג הרבה יותר מהאפשרות ששתיכן תסתלקו לערים האסורות."

"אני לא אלך לשום מקום בלעדיך," הבטיחה סופי.

"וחוץ מזה, הרי חיברת לבגדים שלה אמצעי מעקב," הזכירה לו רו בחיוך. "אני בטוחה שאתה, שומר ראש מושלם שכמותך, תוכל לתפוס אותנו אם ננסה —"

"אנחנו לא ננסה כלום!" קטעה אותה סופי. "אני נשבעת באלָה — ובוִוין ובלוּנה!"

סנדור פקק את מפרקי אצבעותיו. "אני אהיה ממש כאן בחוץ, ואציץ בכן מהחלונות."

רו נחרה בבוז. "כי זה בכלל לא נשמע חולני!"

סנדור טרק את הדלת חזק כל כך עד שקירות הזכוכית שקשקו.

"אוקיי, תתחיל לדבר," סופי אמרה לדקס.

פניו לבשו גוון ירוק של קיא. "אני... אני לא יודע איך להגיד את זה."

"אז תוציא את זה וזהו — זה לא חייב להיות נאום חגיגי במיוחד."

"ועדיף שתקצר!" הוסיפה רו.

דקס בלע את רוקו ועצם עיניים. "אוקיי... אז... קיף ביטא עוד יכולת. אנחנו לא בטוחים במאה אחוז איך זה עובד, אבל נראה שהוא יכול להרגיש אם מישהו עומד לבטא יכולת, ולהגיד איזו יכולת תהיה לו."

סופי הניחה למילים להתערבל בראשה.

"למה זה רע כל כך?" הייתה חייבת לשאול.

"תודה רבה!" צעקה רו. "לשמחתי אני לא היחידה שחושבת שהבחור הטכני ושיערהורס מגזימים עם הדרמטיות!"

"את באמת לא מבינה כמה זה מפחיד?" שאל דקס.

סופי משכה בכתפיה. "אני יכולה להבין שמיליונים יפנו לקיף לשאול מה תהיה היכולת שלהם. קצת כמו שקרה לחבר המועצה טֵריק עם יכולת האבחון שלו. אבל טריק פשוט הפסיק את האבחונים."

"כן, טוב, האבחון רק מודד פוטנציאל," הזכיר לה דקס. "היכולות מגדירות את מה שנהיה כל שארית חיינו."

"שיהיה ברור, כאן כבר הפסקתי להבין אתכם, האלפים," ציינה רו.

"גם אני," אמרה סופי חרש. "וזה עדיין לא נשמע גרוע עד כדי כך, דקס, כך שכנראה יש עוד משהו שלא סיפרת לי."

דקס הציץ שוב מעבר לכתפו, ואז רכן אל המקשר ולחש, "אנחנו כמעט בטוחים שקיף יכול לגרום למישהו לבטא את היכולת שלו."

"איך אתם יכולים...?" קולה של סופי דעך כשהבינה את התשובה. "אתה חושב שקיף גרם לרקס ולבקס לבטא את היכולות שלהם?"

"ללקס ולבקס," תיקן אותה דקס בקול חנוק משום מה. הוא נאלץ לכחכח פעמיים לפני שהצליח להוסיף, "קיף היה לידם אתמול ואמר שהרגיש שהיד של לקס קרה נורא, ושהיד של בקס רפויה באופן חריג. והיום לקס ביטא יכולת של מקפיא ובקס — של מפלסת. לא יכול להיות שזה מקרי."

סופי נאלצה להסכים. אבל היא גם לא הייתה מוכנה למהר להסיק מסקנות. "לא יכול להיות שקיף רק הרגיש את מה שעמד לקרות?"

"יכול להיות. אבל בהתחשב בגילם הצעיר, הגיוני יותר שהוא גרם לזה. ואם זה נכון..."

סופי ניסתה להבין מהו הסיום הדרמטי המתבקש למשפט הזה.

"אני עדיין לא מבינה למה קיף ברח," הודתה. "גם אם הוא יכול לעורר יכולות, הוא רק מזרז את מה שאמור ממילא לקרות, לא? וגם מר פורקל עורר יכולות —"

"זה שונה," אמר דקס. "לא ידענו בוודאות שמה שמר פורקל עשה באמת עובד — טוב, חוץ ממך, אבל את... את יודעת..."

"מוזרה?" סופי השלימה במקומו.

"רציתי לומר מיוחדת," תיקן אותה דקס.

"בטח שרצית..."

דקס לא השיב לה חיוך, וחיוכה דעך.

הוא נראה רציני כל כך.

עצוב כל כך.

כל כך... מפוחד.

"מה אתה לא מספר לי?" מלמלה.

היא ניסתה לשחזר את השיחה, לחפש רמזים שאולי נעלמו מעיניה.

היא שמה לב שדקס אמר שהיכולת של קיף שונה ממה שמר פורקל עשה כשעורר את היכולות שלה.

"אז... מר פורקל לא יכול להבטיח שמישהו יבטא יכולת," אמרה לאיטה. "זה אומר שקיף... יכול?"

עיניו של דקס התמלאו דמעות. "לא."

היא עמדה לשאול למה הוא כל כך בטוח בזה, ואז נזכרה במשהו שאמר לפני כן.

אני לא יכול לגלות סוד שהוא לא שלי.

סופי הניחה שהתכוון לקיף. אבל עכשיו היא רק יכלה לחשוב ששניים מהשלישייה ביטאו יכולת.

גוש נוצר בגרונה והקשה עליה לפלוט את השאלה הבאה. אבל היא כחכחה ולחשה, "כשקיף נגע בידיים של לקס ובקס, גם רקס היה שם?"

דמעות החלו לזלוג מעיניו של דקס — וזו הייתה התשובה לשאלתה. אבל הוא בכל זאת אמר, "קיף אמר שהרגיש ריקנות כשנגע בידיים של רקס. וש... זה דומה למה שהרגיש כשנגע בידיים של אבא שלי."

"אוי."

המילה הקצרצרה הזאת כאילו פעמה והלכה וגברה עם כל פעימה עד שמילאה את כל החדר העצום.

וכך גם המילה שאיש מהם לא אמר.

חסר יכולת.

עוד דמעות נטפו על לחייו של דקס, וסופי חשה שגם עיניה מתלחלחות.

היא רצתה לומר שזאת טעות. אחרי הכול, קיף רק התחיל להבין את הכוח שיש לו.

אבל היא חשה שזאת אכן האמת.

שאלה הן עובדות כבדות משקל.

"תבטיחי לי שלא תספרי לרקס," לחש דקס ומחה את פניו בשרוולו.

"הוא לא יודע?"

דקס הניד בראשו. "הוא כבר בכה רוב היום כי חשש שזה יקרה. את יכולה לתאר לעצמך איך ירגיש כשיתברר לו שזה נכון? נשארו לו עוד כמה שנים עד שיגיע לגיל שבו כולם יתייאשו ממנו — אלא אם כן המועצה תגלה מה קיף יכול לעשות ותכריח אותו לבדוק את היכולות העתידיות של כל אחד בפוקספייר."

סופי עצרה את נשימתה. "אתה חושב שהם יעשו את זה?"

"לא הייתי שולל אפשרות כזאת. ככה יהיה הרבה יותר קל להחליט מי מתאים ללמוד בפוקספייר ומי לא. ומי יודע? אולי אפילו יתחילו לבדוק את כולם מייד אחרי הלידה. הם בטח יטענו שעדיף לדעת מוקדם ככל האפשר. אבל זה רק יפלה לרעה את חסרי היכולת לכל החיים."

צמרמורת עברה בגבה של סופי. "קיף אף פעם לא יסכים לזה."

"אולי לא תהיה לו ברירה. הם רק צריכים לכבול אותו ולתת לטלפת לקרוא את המחשבות שלו בזמן שאנשים ייגעו בידיו."

לסופי היה קשה לדמיין שחברי המועצה יצוו לעשות מעשה אכזרי כל כך.

המשך הפרק בספר המלא