ואף על פי כן

החתונה של טלאל

א. כוסיות

"וואו, איזה כוּסית." הוא התבונן בעיניים משתוקקות אל מעבר לגבי. עמדתי בפתחו של בית מלאכה לעבודות אלומיניום ודיברתי עם העובד על התקנת חלונות ודלתות. הבעתי אכזבה על כך שמאיר, הבוס, לא היה במקום, אף שהיה אמור להיות שם. שינוי הנושא הפתאומי הפתיע אותי. לא העליתי בדעתי שהמשפט הזה הוא תחילתה של הרפתקה שאהיה לשותף פעיל בה.

היה זה יום קיץ חם במיוחד. פתחו המרווח של בית המלאכה הזה בדרום תל אביב החדיר את החום פנימה. העובד ישב למולי ופניו אל המדרכה, גבר כבן ארבעים וחמש, צנום ושזוף מימים רבים תחת השמש הקופחת.

סובבתי את ראשי ולא ראיתי דבר. "עד שאתה נזכר, היא כבר עברה," אמר, כמו משתתף בצערי. אגלי זיעה בצבצו על מצחו. הוא שלף מטפחת בד מכיסו וניגב אותם בתנועות סדורות. ידו רפרפה, כמעט ריחפה, על מצחו.

שבתי אל הנושא שלשמו באתי. "תשמע, זה ממש לא הגיוני. הרי קבעתי עם מאיר מראש שאני בא. מתי הוא חוזר?"

הוא נענע בכתפיו: "הוא בבני ברק וכבר לא יחזור היום, ובכלל, עוד מעט אני סוגר." הצצתי בשעוני. ארבע אחרי הצוהריים. "בוא, תשתה כוס מים קרים, תתקרר קצת," הוא הציע לי, ובלי להמתין לתשובה מזג מים מהבקבוק שעמד על השולחן שחצץ בינינו אל תוך כוס פלסטיק שקופה, והגיש לי. לגמתי במהירות וסיכמתי את השיחה בכך שאתקשר אל מאיר, הבוס, ואקבע איתו פגישה במועד מאוחר יותר. הוא מסר לי כרטיס ביקור, "קח, תשים בארנק, שיהיה לך."

"וואו, איזה כוסית," הוא עבר לנושא החביב עליו. הפעם הייתי ערני יותר ומיהרתי לבחון מי זו העוברת מאחורי גבי. הופתעתי. מסוג הנשים שאתה רואה ברחוב ואינן מותירות את רישומן. "כן, היא בסדר..." גמגמתי לו. האיש שלמולי לא יכול היה שלא לאבד את המיקוד בעיסוקו כל אימת שעברה אישה ברחוב. כולן היו יפות וכולן היו מושכות.

התחלתי לגלות בו עניין. הוא דיבר בעברית רגילה, אולם נלווה אליה מבטא זר שהיה נדמה לי כערבי. החלטתי לדלות ממנו פרטים אישיים. "איפה אתה גר? ביפו?"

"הלוואי יפו," הוא ענה, ולאחר שהות קצרה הוסיף: "בכפר קאסם."

"כפר קאסם?" תהיתי, "אז איך אתה מגיע לכאן ממרחק כזה?"

לפי מהירות תגובתו היה נדמה כאילו המתין לשאלה הזו. "כל בוקר, כל בוקר," הוא ענה, "שני אוטובוסים. אחד לפתח תקווה והשני מפתח תקווה לתחנה המרכזית בתל אביב."

"ומשם?" הקשיתי.

"ברגל, ברגל." שמתי לב שהוא החל להגיד כל דבר פעמיים.

החלטתי להאיר את הצד החיובי שבהליכה. "כל יום ברגל? יפה. אתה עושה ספורט באותה ההזדמנות."

הוא עט על ההזדמנות. "איזה ספורט, ספורט... נהרסו לי כבר הרגליים. תלך אתה יום יום, פעמיים, בגשם, ברוח, בשמש. מילא בבוקר. אבל אחרי הצוהריים אחרי שאני כבר גמור מהעבודה? נראה אותך עושה את זה, נראה אותך."

הרגשתי נבוך. רציתי לעודד את רוחו והתברר שרק העכרתי אותה. "טוב, נו לפחות כשאתה חוזר הביתה בערב מחכה לך ארוחה חמה," אמרתי בטון פייסני.

הלה לא הרפה: "איזה ארוחה חמה... כלום לא מחכה לי."

"מה, אתה לא נשוי?"

"הייתי," ענה. "לפני שנתיים אשתי לקחה את הרגליים ואת הילדים וברחה לאבא שלה בטירה. נמאס לה ממני. היא התעצבנה שכל הזמן אני עובד ועובד, בא הביתה, אוכל והולך לישון. גם מהמשכורת שלי לא הייתה מבסוטה. 'תראה את המקרר,' הייתה אומרת, 'ריק. ריק. בקושי יש מה לאכול.' אם הייתה לה קצת סבלנות הייתה רואה שקידמו אותי פה. אתה רואה? אני לבד מנהל את כל העסק. הבוס מסתובב לו ואני הבוס של עצמי ושל חמישה פועלים כאן. גם קיבלתי העלאה גדולה במשכורת. אבל הטיפשה ברחה."

"מה, לא ניסית להחזיר אותה?" שאלתי בהתעניינות גוברת.

"אבא שלה והאחים שלה אמרו לי שאיזהר לא להתקרב לטירה, שם הם גרים. אח שלה, שנהיה מיליונר מעבודות תשתית אמר לי, 'דיר באלק. אם תתקרב, אפילו טיפול נמרץ לא יעזור לך, יא אהבל, אתה תחיה ותמות לבד,' ככה אמר."

האיש לא היה טיפש כלל, והסיפור נשמע לי מעט תמוה. "אה, שנתיים אתה לבד, לכן אתה מסתכל על הבחורות ככה."

"שנתיים?" הוא חייך חיוך מריר, "שלוש שנים. שלוש שנים לא זיינתי."

ובכן, כעת הכול היה ברור, ובכל זאת זה נשמע לי מוזר. "שלוש שנים?" השתוממתי.

"כן. שלוש שנים. בשנה האחרונה בכלל לא הסכימה לשכב איתי. יום אחד כואב לה הראש, יום אחד עייפה, אתה מכיר את הסיפורים האלה כשאישה לא רוצה. מה, אני יכול להכריח אותה? אחרי שהלכה חשבתי, 'וואלה, עכשיו אני לבד ואני יכול לעשות מה שאני רוצה,׳ אבל טעיתי."

שמתי לב שהדיאלוג מתנהל בשאלות ותשובות. "במה טעית? בא לך? תמצא אחת... אתה יודע... סקס וגמרנו."

האיש הבין את כוונתי. "נראה לך? שאני אלך לאחת מהרחוב בשביל כסף? בחיים לא. אצלי זה עיקרון."

ניסיתי קצת לעדן. "לא, לא מהרחוב. אתה יודע, יש מקומות עם בחורות על רמה."

הוא קטע אותי: "שטויות, הכול אותו דבר."

לא ידעתי מה לענות לו, כי הוא צדק. מצד שני - שלוש שנים.

המצוקה שלו נגעה ללִיבי, אבל הצצתי בשעוני וראיתי שהשעה מאוחרת ועליי להמשיך בדרכי. "שמע," אמרתי לו, "אתה איש טוב ויש לך מחשבות נכונות, מוסריות, ונעלות. אין לי ספק שתמצא מישהי שתאהב אותה והיא תאהב אותך. כשאני באזור אקפוץ אליך לביקור."

הוא התעלם מכל מה שאמרתי חוץ מהקפיצה לביקור: "אהלן וסהלן, תבוא בכיף," ענה. לא ידעתי מניין קפצה עליי העברית הגבוהה ולא הייתי בטוח שהבין את כל המשפט, לפיכך הוספתי: "אתה אדם מוסרי ויש לך עקרונות שזה דבר חשוב. איך קוראים לך?" "טלאל."

הושטתי לו יד — "טלאל, אני יוסי. ניפגש בקרוב."

"אהלן יוסי," הוא לחץ את ידי בחום, "וואלה אני מתבלבל מרוב ה'יוסי' שאני מכיר. כולם יוסי. 'יופי יוסי,' אני אומר," אמר לי בחיוך שחשף זוג שיניים צחורות, מסודרות יפה, ולפתע נראה בעיניי כגבר נאה. "מצב הרוח משפיע על המראה," שיננתי לעצמי אמת נושנה.

נפרדתי מטלאל בלחיצת יד חמה בתחושה שרכשתי לי ידיד. פניתי לכיוון מכוניתי. לאחר מספר צעדים חשתי צורך עז לעודד אותו. הסתובבתי. טלאל עמד בדיוק באותו המקום שבו נפרדנו, לצד השולחן, והתבונן בי. "טלאל," אמרתי לו בטון מבטיח, "אל תדאג, יהיה בסדר." זה אולי נשמע סתמי, אבל אמרתי את זה מתוך כוונה גדולה, וגם חשתי שאיני אומר דברים בעלמא. טלאל חייך אליי, נפנף בידו בתנועת ביטול. הוא הרי שמע את המשפט הזה פעמים רבות מדי מכדי שיתייחס אליו כאל נבואה.

נכנסתי למכונית. האוויר בתוכה יקד מחום. התנעתי אותה, הפעלתי את המזגן, הותרתי את הדלתות פתוחות וחיכיתי שהאוויר יצטנן קמעה. השתרעתי על כיסא הנהג והרהרתי בטלאל ובתנועת הביטול שלו. איש אדיב, חרוץ, מוסרי, ונעים הליכות, שטוב ליבו המופרז מקדיר את יומו. הצצתי בראי. טלאל החל במלאכת הסגירה של בית המלאכה והחלטתי שנכון אעשה אם אציע לו טרמפ לתחנה המרכזית. יש להניח שהמעט שאעשה יקל עליו במקצת. המתנתי במכונית מספר דקות. טלאל הגיף את תריס הפלדה, נעל אותו, העיף מבט אחרון בבית המלאכה, והחל ללכת. צפרתי לו. הוא הבחין בי מייד. החוויתי בידי, והוא התיישב בעייפות על הכיסא שלצידי, עצם לרגע את עיניו והניח לאוויר הקר שבקע ממולו לצנן את פניו הלוהטות. שביב של חיוך עלה על פניו. יצאנו לדרך תוך שהוא ממטיר עליי שאלות ואני עונה באורך רוח. שמחתי שטלאל נפתח עד כי גילה התעניינות בפרטים על אודותיי. בקרבת התחנה נפרדנו שוב בהחלטה משותפת שניפגש בהקדם.

ב. ידידות

למוחרת בצוהריים התקשרתי למאיר. הוא ענה מייד. הצגתי את עצמי והתלוננתי על כך שקבענו מראש להיפגש, דייקתי להגיע, אבל הוא לא היה שם. אלמלא טלאל הייתי פחות פייסני ויותר נוזפני. מאיר זכר אותי. "כן," אמר בטון מתנצל," טלאל סיפר לי. אני באמת מצטער. היה לי משהו דחוף בבני ברק. אבל טלאל היה שם. למה לא הסברת לו מה אתה רוצה? הוא בחור רציני. היית מסביר לו, ותוך שתי דקות היה מצייר לך מה אתה צריך, ומסביר מה מתאים, וכמה זה עולה."

הרגשתי מעט נבוך על שלא עלה על דעתי לסמוך על טלאל לצורך הזמנת העבודה, אבל מייד הגבתי: "אז למה הוא לא הציע?"

מאיר צחק: "מה אתה חושב, שלא שאלתי אותו? שאלתי! הוא ענה שכל כך רצית אותי שהוא חשב שיש לך איזה עסקה סודית איתי ולא רצה לשאול שאלות מיותרות. תשמע, אם חשוב לך להיפגש דווקא אותי, סבבה, אפשר לקבוע לשבוע הבא."

הרעיון לסגור את הנושא עם טלאל מצא חן בעיניי. "אין צורך," עניתי לו, "אני כבר אקבע איתו."

"אין בעיה, רק אל תשכח להביא איתך את המידות. חייב להיות מדויק. זה חשוב בשביל הצעת מחיר." נפרדנו בנימה ידידותית.

כל כך הייתי להוט לפגוש את ידידי החדש, שלא טרחתי להתקשר אליו. התנעתי את המכונית ונסעתי שוב אל בית המלאכה. טלאל חייך אליי ואמר, "מה, עוד פעם מאיר הבריז לך? אני לא מאמין. לא מתאים לו."

"לא, לא. הוא אמר שאני יכול לעבוד איתך."

"סבבה, בוא שב, נראה מה אתה רוצה." התיישבתי שוב מול טלאל. שמתי לב שהיה זה אותו הכיסא שעליו ישבתי אתמול. "הכיסא של האורחים שגבם אל המדרכה," חשבתי לעצמי. פרשתי בפניו את התוכניות. הוא התבונן בהן בקפידה, רשם מידות, ערך חישובים, הציע לי הצעות ייעול, ולבסוף הציג בפניי תוכנית חלונות מסודרת ומפורטת. המקצועיות שלו הרשימה אותי. רציתי להתמקח על המחיר, אבל בתחתית הדף רשם טלאל באותיות בולטות במיוחד "הנחה מיוחדת."

ויתרתי על הרעיון וסגרנו את העסקה במהירות. בתוך כך, טלאל לא זנח את הריטואל הקבוע שלו, "וואו איזה כוסית," בעוד אני — שבינתיים כבר פיתחתי זריזות רבה בהסבת הראש — מחווה את דעתי באמירות כגון: "וואלה צודק, ממש כוסית ... זאת בסדר ... עזוב, ילדה ... זאת קצת מלאה." במקרה אחד נבחתי לו: "הגזמת, יכולה להיות אימא שלך." אי אפשר היה להבין מה הטעם שלו בנשים.

"תשמע," הוא הגיש לי עוד כוס של מים צוננים כשסיימנו את ענייני העסקים, "האמת — אתה היחיד שמתייחס למה שאני אומר על הבחורות שעוברות. כל הלקוחות האחרים מסתובבים פעם אחת, מסתכלים ולא אומרים כלום, וזהו."

רציתי להגיד לו שזה נובע מהאכפתיות שלי כלפיו, אבל הדבר היה נשמע אינטימי מדי. "נו, בחורות עוברות, לא אסתכל?" עניתי לו במקום זה.

בפגישה השלישית עם טלאל, שבוע לאחר מכן, התבוננתי במה שהזמנתי, הבעתי את שביעות רצוני, והתיישבתי ללא הזמנה על הכיסא, עם שהסטתי אותו הצידה, כדי שאוכל להבחין ביתר קלות בנשים העוברות ברחוב. הקיץ היה חם מן הרגיל. מזגתי לעצמי מים קרים מהבקבוק שהיה כמעט ריק, וטלאל ששם לב לכל פרט אמר לי בקולו המרגיע: "אל תדאג, יש עוד מים במקרר." הצצתי פנימה וראיתי מקרר ישן בפינה השמאלית, שהדרך אליו דורשת תמרון בין מוטות אלומיניום. פילסתי את דרכי למקרר וחזרתי עם בקבוק מלא. מזגתי כוסות מים לי ולטלאל.

טלאל ישב נינוח, כוס המים בידו, והתבונן אל הרחוב. שמתי לב שהפעם הוא התבונן בשתיקה בכמה מן הנשים שחלפו ברחוב, בעוד שלאחרות הקדיש אף יותר מהמשפט המיתולוגי שלו. "נראה שאנחנו זקוקים לפידבק, אחרת אנחנו הולכים לאיבוד," אמרתי בליבי כשהבחנתי בטעמו המתעדן.

הרגשתי עצב על כי העבודה עומדת בפני סיום ולא יהיו בידי עוד תירוצים לבקרו. אבל טלאל הקדים אותי ואמר:" תשמע, מחר יגיעו אליך הביתה להתקנה. אני שולח אליך את הפועלים הכי טובים שלי. תקפוץ לקראת ארבע להגיד אם הכול היה בסדר, ואם יהיה לך זמן, נלך לשתות בירה באיזה מקום. עליי."

"תראה," עניתי, "אני לא אהיה בבית, אבל אשתי תארח אותם יפה. היא אישה טובה."

"גם אליך היא טובה?"

"כן, גם אליי," עניתי. הוא חייך במבוכה. נזכרתי שהוא מוסלמי.

"אתה מוסלמי ושותה בירה?"

"כן, גם אצלנו יש חילוניים, כמו אצלכם. גם על זה אשתי שיגעה אותי. הייתי שותה בירה במרפסת או בגינה וכשהייתי נכנס בחזרה הייתה מתלוננת שיש לי ריח מהפה. הלכה לספר לאבא שלה. כאילו אני משתכר. כולה, בקבוק בירה. כל דבר הייתה רצה לאבא שלה כמו ילדה קטנה. עכשיו, אחרי שהלכה, לפחות בירה אני יכול לשתות בכיף כשאני חוזר הביתה. תבוא לבקר יום אחד. יפה אצלנו. ושקט."

"אולי..." עניתי וחשבתי שאם אהיה בדרום העיר אכוון את הדברים כך שאוכל להציע לו טרמפ הביתה בשעה ארבע הידועה. "אבל לגבי ההזמנה לבירה," הוספתי, "תרשום לעצמך, אני בא מחר."

"בכיף," הוא השיב. נפרדנו בחיבוק ידידותי.

למוחרת, התייצבתי אצל טלאל. שיערו היה רטוב, לאחר מקלחת. הוא החליף בגדים, ולפתע ראיתי לפניי גבר נאה וכשרוני במיטב שנותיו. "מן הראוי שתהיה לו אישה נאה," חשבתי לי.

בפאב, לא הרחק מבית המלאכה, שררה אפלה. שני צעירים מטורזנים ישבו ליד הדלפק ושתי בחורות צעירות הסתודדו בפינה. בחרנו פינה אחרת, רחוקה יותר, המלצר הגיש לנו בירה ופתחנו בשיחה ארוכה. טלאל הרבה לשאול עליי ועל המשפחה שלי ואני עניתי בשמחה. נודע לו באותה ההזדמנות שאני נשוי בשנית. "אה, עכשיו אני מבין למה היא טובה אליך," הוא פרץ בצחוק מהבדיחה שלו. חייכתי.

הייתה לו תקווה סמויה להינשא בשנית לאישה טובה. התברר, כפי ששיערתי, שיש קווי דמיון רבים בינינו. הוא לגם מהבירה בהנאה וקבע סופית שאנחנו תאומים, ואני חשתי כי הצורך לסייע לתאום שלי הולך וגובר. לא רציתי שהשיחה הזאת תסתיים, אבל טלאל, בערנותו, הזכיר לי כי האוטובוס האחרון לכפר קאסם יוצא בשמונה מפתח תקווה, ועליו ללכת. הוא מיהר לקרוא למלצר ולשלם.

יצאנו מהפאב הממוזג. השמש עמדה לשקוע, ואני הסעתי אותו לתחנה המרכזית. לפני שנפרדנו הודיתי לו על אחר הצוהריים הכיפי איתו.

ג. משימה

בבוקר התעוררתי כשהמחשבות על טלאל אינן מרפות ממני. האיש הזה ראוי לחיים טובים יותר. ניכר בו כי הוא חי בבדידות קשה. גמלה בי ההחלטה למצוא לטלאל שותפה לחיים. וכך הגעתי ליפו. מוכר בחנות של ספרים בערבית מיד שנייה הציע לי להיפגש עם אשת הקאדי, שכן "היא מתעסקת בדברים האלה." לאחר מאמצים הצלחתי לקבוע איתה פגישה, לא לפני שהתבקשתי לשלם 250 שקלים.

הגברת, שתיארתי אותה בדמיוני לבושה בלבוש מסורתי, קיבלה אותי בביתה הצופה אל הים — בית גדול ומרווח בשכונת עג'מי. היא הייתה עבת בשר, בעלת שיער מסתלסל, פנים עגולות, ועיניים נוצצות. לבושה הייתה בשמלה שחורה ואופנתית, הרחק מכפי שדמיינתי אותה.

היא הובילה אותי אל המרפסת. נערה צעירה מזגה לנו קפה מפינג׳אן אל כוסות חרסינה קטנות. אשת הקאדי הקשיבה בריכוז לסיפור שלי. לאחר מכן, בעברית יפה, תיארה את פועלה למען קהילת הנשים ביפו ואת הצלחותיה בשידוכים. היא שלפה מתוך התיק שלה מחברת גדולה — מעין אלבום — ורפרפה על פני הדפים.

מדי פעם התעכבה ויכולתי לראות שבחלקם יש תמונות של נשים. הגעתי למקום הנכון אמרתי בליבי בסיפוק. ואולם לאחר שסיימה לסקור את המועמדות היא הביטה אליי בצער ואמרה שהמקרה שלי מורכב, ושכרגע אין לה אף מועמדת מתאימה, אבל היא מאמינה שבעזרת השם (כך, "בעזרת השם") תימצא אחת שכזו, גם אם הסיכויים קטנים. יש בעיה של גיל ומנטליות.

ואכן, בחיפושיי כבר שמעתי מבעלי החנויות ביפו שבחורה יפואית לא תתחתן עם כפרי, כי "זה לא מתאים." אילו היה עשיר היה הרבה יותר קל. כשראתה את האכזבה על פניי היא מיהרה להוסיף ש"אין לך מה לחפש במקום אחר. אם אני לא מוצאת, אף אחד לא ימצא." נפרדתי ממנה בלחיצת יד בידיעה שממנה לא תבוא הישועה. התאכזבתי בעיקר מנושא הכסף, שהרי גם אילו היה טלאל עשיר, הוא לא היה רוצה מישהי המעוניינת בכספו.

הבנתי שהמשימה שנטלתי על עצמי היא מסובכת ואולי בלתי אפשרית ויש להסתפק בתוכנית מצומצמת יותר, משמע, לפתור את בעיית ה"שלוש שנים בלי". חשבתי שאצטרך למצוא מישהי המקיימת יחסים תמורת תשלום ולשלם לה מראש. היא תעבור ליד בית המלאכה, טלאל יגיד בהתפעלות "וואו איזה כוסית," היא תסתובב אליו, תתבונן בו רגע קט ותגיד משהו כמו: "תודה, גם אתה גבר נאה." היא תקשור איתו שיחה, הם יקבעו להיפגש — והבעיה תיפתר.

פקדתי מספר בתי בושת בצפון תל אביב. לכולם כניסה צדדית, שילוט מרומז, חדר המתנה קטן ובו שולחן וכיסא, משם מנהל בעלי המקום את העסקים. בכולם הותקנה מעין בימה נמוכה בסלון הדירה, והבנות ישבו שם, נינוחות, צופות בטלוויזיה או עסוקות באיפור. לא היה מקום לטעות במהות העסק. ואולם בכל פעם לאחר שהסברתי את רצוני ובחנתי את הבנות, הבנתי שאיני נמצא במקום הנכון. כולן היו צעירות, נאות ומטופחות, וזה היה מעורר את חשדו של טלאל.

מנהלו של אחד המוסדות הללו ברחוב הקרוב לנחל הירקון הקשיב לבקשתי וירד לסוף דעתי. הוא מסר לי את מספר הטלפון של גברת העוסקת במציאת השלמת הכנסה לנשים גרושות, שעובדות בעבודות רגילות ומדי פעם נפגשות עם גברים. "אם תפגוש אחת כזו ברחוב, לא תאמין עליה. אבל אין להן ברירה. מקבלות שכר מינימום. למי זה מספיק היום?" הסכמתי איתו.

הודיתי לו ומיהרתי להתקשר אל הגברת. אלינה, זה שמה, ענתה לי בלבביות. היא האזינה ברוב קשב לתוכניתי והסכימה לשלב בה את אחת הנשים שברשימתה. "אל תדאג," הרגיעה אותי, "הבנתי בדיוק מה אתה רוצה. תשאיר לי מספר טלפון ואתקשר אליך כשאחליט על המועמדת. תפגוש אותה, תתרשם ותחליט."

יומיים לאחר מכן נפגשתי עם אלינה והמועמדת בבית קפה ברחוב אלנבי בתל אביב. כשהתקרבתי אל בית הקפה ראיתי שתי נשים כבנות 40, נעימות מראה, יושבות בפנים בצמוד לחלון. התקשיתי להחליט מי מהן היא אלינה. נכנסתי לבית הקפה. היה צונן ונעים בפנים. הצגתי את עצמי. אלינה והאישה קמו מכיסאותיהן.

"תכיר, זאת גליה," היא אמרה בחום. לחצתי את ידי שתיהן והתיישבתי. השתררה דממה קלה. מלכתחילה היה ברור לי שזה יהיה מביך מעט, אבל המשימה שנטלתי על עצמי עמדה לנגד עיניי.

אלינה התעשתה ופתחה בשיחה על מזג האויר. "באמת הקיץ הזה חם מן הרגיל," סיכמנו, ועברנו לנושא שלשמו באתי. גליה לא הרבתה לדבר. התבוננתי בה וראיתי דוק של עצבות בעיניה. אלינה הייתה מוצקה, דעתנית, ומיומנת באומנות השיחה, בעוד שגליה הייתה שברירית, תנועותיה גמלוניות מעט, ושתיקותיה העידו על מועקה כלשהי. על שאלותיי היא ענתה בענייניות, בקול שקט, כמעט לחישה. פניה היו נעימות וגופה היה מעט מלא. אכן, אלינה מילאה אחר ציפיותיי.

חשתי סיפוק של שדכנים. וידאתי שגליה מבינה היטב את המשימה, סיימתי לשתות את כוס הקפוצ'ינו שאלינה הזמינה עבורי ונפרדתי מהן כידיד ותיק, לא לפני שביקשתי מאלינה שתלווה אותי בדרכי החוצה ושילמתי לה חמש מאות שקלים, כפי שקבענו מראש. חשבתי לי שהמבצע הזה עולה לי המון, אבל התנחמתי בכך שמסע החיפושים שלי הגיע אל קיצו.

המשך בספר המלא