תבוא, אבל בלי העיניים

העכבר נגס

מוצאי שבת. עמדנו ארבעתנו במסדרון בית החולים. אור ניאון חיוור צבע את הקירות בגון צהבהב. אמא שכבה בחדר הסמוך.

תכניס לו את המעטפה ביד, אמר הבוכרי, חייך וחשף טור שיניים לא סדורות. כמה שנים אתם חיים כאן? אתם לא יודעים איך זה הולך?

תכניס לו לפרופסור הזה בפרצוף, אמרתי לאחי ונופפתי באגרוף.

המעגל הצטמצם ובלי משים קרבנו זה לזה, כמעט ירך נוגעת בירך. הבוכרי עבר בינינו כמו פרפר בין אלומות אור. אני אומר לכם רק כסף, רק כסף. תיקח מעטפה תכניס לו ליד.

אבי נראה מיואש. לראשו היה כובע אפור מעוטר בסרט שחור שהוסיף לו הידור, ומשקפי קריאה מלבניים עבי זכוכית רטטו מדי פעם על פניו.

מה מעטפה? רק סטאלין חסר כאן! הוא ייעלב אם ניתן לו כסף, אמר אבי.

אמרתי: רק אתה תיעלב, אבא.

הוא הסיר את הכובע מעל ראשו, ניגב את מצחו ואחר־כך את פנים הכובע במטפחת בד וחבש אותו שנית.

תשים לו ירוקים, אמר הבוכרי, אני שמתי חמש. לא מאות, אלפים, ירוקים, במעטפה, אמרתי לו אם הניתוח יצליח אתה תהיה מבסוט. והיום מה? אבא של אשתי רוקד כמו צעיר.

אחי נע בעצבנות כאחוז תזזית, גופו דרוך מזעם. גביניו התכווצו, העיניים השחורות הצטמצמו לחריץ קטן, הקמטים בפניו התעבו ולבסוף אמר: מחר אני אכנס אל הפרופסור הזה, אני אגיד לו שלא ייתכן ככה. אי־אפשר להמשיך ככה. כמה ימים היא תשכב עד שינתחו אותה? או שהוא מנתח אותה או ש....., מה הוא חושב לו? אני לא מוכן, אני אדפוק לו על השולחן, אני לא אצא מהחדר שלו, שיזמין משטרה.

אז נעצר, ובבת אחת סב על עקביו, קירב את ראשו אליי ואמר בסולם מינורי:

אולי תבואי אתי אליו? את? מחר בבוקר? את יותר החלטית, ותגידי לו, נו, את נדלקת בקלות, את צעירה, לא, לא ממש.

מה באמת? לא צעירה? אז לך לבד.

אמר: מחר בבוקר נבוא כולנו, אני אַת אבא ושמואל נחכה לו בפתח החדר.

אמרתי: מה ארבעה? השתגעת? מספיק אחד. כמה צריכים לסחוב מעטפה?

הבוכרי נשען בצד על מעקה המדרגות כשחיוך ידעני נח מזוּות על פניו.

פתאום נפערה דלת המעלית ופלטה שני רופאים, זה עם הקרחת הקטנה, וזה עם הכמעט קרחת, כמו שכינתה אותם אמי, ואמרו: להכין לניתוח אותה, שחררו לנו חדר.

אחי זינק אל המיטה שלה, אמר, אמא מנתחים, אל תפחדי, יהיה בסדר, אני אלך אתך, אל תפחדי.

טוב, אמרה, תיקח כבר את השיניים, שלא ילכו לאיבוד.

2.

חדר ההמתנה שקירותיו היו צבועים באקריליק אפור מבריק היה ריק. הכורסות המרופטות נראו אדישות לתזזית של שלושתנו.

נו, טוב, אמרתי לכם, צריך להיות אופטימיים, אתם צעירים חמומי מוח, אמר אבי.

נבוא אליי? הצעתי. לא, לא, אני נשאר כאן, מחכה לאמא, אמר אחי, שהמשיך למדוד את המרצפות במסדרון. הוא פסע הלוך ושוב, מושך אחריו את רגליו הארוכות, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו.

צליל נקישת מתכת ברצפה הפר את ההמהום המונוטוני של המזגנים ועוד נקישה.

תיזהר, יש לך חור בכיס, נופל לך כסף, למה אתה כל הזמן דוחף את הידיים לכיסים? אמרתי.

ואת? אולי תפסיקי כבר לפקח על העניינים? עכשיו הכיסים שלי מעניינים אותך?

קצת אופטימיות, המשיך אבי.

תמיד היית נודניקית, צחק, כשהיית קטנה, אמא השאירה אותי אתך, את היית בלול, ואני נרדמתי. פתאום הרגשתי משהו בראש. זרקת עליי את קטר העץ.

אז אל תישן. אתה תמיד עייף. היית צריך לשמור עליי. חוץ מזה מכירים כבר את הסיפור הזה.

אפשר לעזור לכם?

בפתח הפעור אל המסדרון עמדה דמות דקה. עיניים כחולות קטנות וצלולות כספיר. הן זהרו מתוך המסכה שבה היו נתונות. סביב עיניה שורטטה בעיפרון שחור מסגרת עבה, מלוכסנת כמסכת חתול שקצותיה נמשכו עד הרקות. את חלוק הרופאים היא כיווצה אל מאחורי גבה מעל לשכמותיה כך שדמה לגלימה, ושערותיה השחורות נאספו אל קודקדה לכדור שחור כפחם. עור פניה הובהר באבקה לבנבנה. בין האמה לאצבע הייתה נתונה סיגריה ושובל של אפר נתלה בשוּלֶיה. היא נעמדה מולנו נשענת ברישול אל הקיר ואמרה, רציתם משהו?

נצמדתי אל אחי, חיבקתי אותו ולחשתי לו באוזן, ראית? באטמן.

אַת הרופאה? שאל אחי, והשתחרר מהחיבוק שלי.

כן, אמרה והביטה בו. קו של לגלוג משוח על שפתיה.

לאמא יש בעיות בהרדמה, פעם כשהייתה אצל רופא שיניים לא התעוררה מזריקה, אמר.

איזה רופא שיניים, מי מרדים היום? סיננה בין שיניה.

אמרתי, תראי, אמא רגישה, והיינו רוצים שהיא תקבל הרדמה מקומית, אולי אפּידורל.

היא סקרה אותי בעניין מכתפיי וגבי החשופים בשמלה הפרחונית ועד קרסוליי. אש קטנה ריצדה באישוניה.

תלוי בתנוחה. את זוכרת אם קראו לניתוח ריצ’רד?

כן. ריצ’רד.

אז אפשר. חייכה אליי, אספה את שולי הגלימה והמריאה אל עבר הדלת לצלילי הטלפון הנייד.

מה ריצ’רד? איך את יודעת? עוד פעם את ממציאה? גער בי אחי.

לא. אני לא. זוכרת מה שאמרו הרופאים. ראית אותה? איזה פחד? רק שאמא לא תיבהל ממנה. תאר לעצמך את המסכה הזאת מעל הפנים שלך שנייה לפני שאתה נרדם?

3.

ריבועי אור נחו על רצפת החדר. אמי שכבה במיטה, גופה רפוי, ראשה נוטה שמאלה וידיה מונחות לצדי גופה. הפנים שתמיד היו מתוחות, השפתיים שהיו חשוקות, השפמון שנח מעליהן, אף הנשר הבוכרי שהזדקר לשמים, כולם נחו ברפיון ששיווה לה רכּוּת נדירה.

אחזתי בכף ידה ורכנתי אליה.

אמרה לי: קַטיה באה הבוקר ובכתה ליד המיטה שלי. היא אמרה שהעכבר אכל את האפרסק. כן. יש עכבר בבית, הוא נגס בתפוח. אבא אמר שזאת לטאה, אבל ללטאה אין זנב ארוך־ארוך כזה. מחר כשקטיה תבוא לבשל תלכי לראות, שהעכבר לא יאכל את השמלות. תני לי את השיניים, הם שם בפּלסטיק, ליד המראה.

מול המיטה היה כיור, ברז, מתקן למגבות נייר ומראה.

מה זה, שמו לי שעון מול העיניים?

פצע חום פרח על שפתיה.

לא אמא, זה המתקן למגבות נייר.

אז אני רואה שעון, ובדיוק הוא מראה את השעה עכשיו. גם בכוס יש עכבר, אמרה לי, וז’בוטינסקי שם במראה.

אין בראי כלום.

יש.

מה יש לך עם ז’בוטינסקי?

יש לי משהו.

אז דבּרי אתו.

לידו יש אישה רזה וקטנה.

אז מה אני אעשה, דברי גם אִתה.

שקעתי בכורסה שהייתה בתוך הקיר, אחזתי בידה.

אמא, ראית את באטמן? ניסיתי להחזיר אותה למציאות.

כן, היא הרדימה אותי, ענתה אמי ערנית.

פחדת?

לא. שאלתי אותה, לא מפריעה לך המסכה? והגלימה?

כן. מפריעה.

אז היא התקרבה אליי ואמרה שהיא המרדימה, והסבירה לי בדיוק איך היא תיתן לי את האפידורל, ואמרה לי, את יודעת את אישה יפה. גם הבת שלך. ואני רציתי לפסל אותה. הפנים שלה הזכירו לי תבליט גבס.

4.

ערב שבת, מסדרון בית החולים מואפל מעט ודמום. אמי שכבה במיטה. העיניים השחורות ערניות. אחי עמד למראשותיה ועיסה את כפות רגליה.

ישבתי על הכיסא וכרסמתי אפרסק ורוד לחיים.

מה שלום הזולת? שאל לפתע אחי את אבי.

טוב, ענה, היה היום אצלי.

גם היום?

כן, כל בוקר הוא בא.

מי זה? שאלתי בחשדנות.

אחי ואבי התבוננו זה בזה וחייכו.

לא נגיד לך, אמר אחי וקירב את שפתיו המלאות אל אפו בהתרסה ילדותית.

הזולת? זה החתול של השכנים, אמר אבי.

מה? זה השחור? אז למה הזולת?

המשך בספר המלא