לייקשור יו 3 - מתחת לפני הקרח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לייקשור יו 3 - מתחת לפני הקרח
מכר
מאות
עותקים
לייקשור יו 3 - מתחת לפני הקרח
מכר
מאות
עותקים

לייקשור יו 3 - מתחת לפני הקרח

4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Beneath the Ice
  • תרגום: רומי ליבנה
  • הוצאה: טורקיז
  • תאריך הוצאה: יוני 2024
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 22 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

סופרת רבי־המכר של ה־USA Today וה־Wall Street Journal ומחברת סדרת "ריקסון ריידרס" חוזרת עם סדרה רומנטית חדשה.

לייקשור יו, המקום שבו ההוקי הוא דת והשחקנים הם אלוהים.
מוכנים להתאהב בשחקן לייקרס?

כשקונור מורגן רוצה משהו, הוא הולך עם זה עד הסוף ולא עוצר עד שהוא משיג אותו.
וכאן אלה האנשו נכנסת לתמונה.
היא אהבת חייו. יפהפייה. נאמנה. והוא שחקן ההגנה האהוב של לייקשור יו, וכל העתיד פרוס לפניו. 

כשאלה צופה בקונור סופג פגיעה קשה על הקרח, היא מתפללת שזה לא יהרוס לו את העונה האחרונה עם הלייקרס ולא יסכן את הסיכויים שלו בקריירת הוקי בליגה המקצוענית.
היא כל מה שהוא אי פעם רצה, והבחורה היחידה שהוא רוצה שתעמוד לצידו.

האם אלה תצליח למצוא בתוכה את העוצמה והנחישות שהוא צריך כדי להחלים?
או שהיא תיכשל בניסיון להציל אותו מלהחליק מתחת לפני הקרח?

מתחת לפני הקרח הוא הספר השלישי בסדרה לייקשור יו, סדרת ההוקי מאת ל.א. קוטון

אזהרת טריגרים: ספר זה עוסק בנושאים כמו התמודדות עם דיכאון ובריאות הנפש.
הקריאה לשיקולכם.

פרק ראשון

פרק 1

קונור

הייתי בן זונה בר מזל.

זו הייתה המחשבה היחידה שהתרוצצה בראשי כשצפיתי בחברה שלי עסוקה בשגרת הבוקר שלה.

"מה?" אלה שאלה, ורמז של שעשוע נשמע בקולה, כששלחה אליי חיוך קטן מבעד לכתפה.

"סתם, חושב..."

"רוצה לשתף במחשבות שלך?"

"עדיף שאשאיר אותן לעצמי, אלא אם את רוצה לאחר לשיעור... שוב." זקפתי את הגבות.

"חתיכת חרמן," היא צחקקה, ושבה להתרכז בטיפוח העור שלה.

מי פנים, קרם לחות ועוד כמה מוצרים מוזרים שהיא נשבעה ששומרים על העור שלה זוהר וחלק. זה לא היה אמור להיות כל כך סקסי לצפות בבחורה מורחת קרם לחות על הפנים ומעסה אותן, אבל כל דבר שאלה האנשו עשתה, הדליק אותי.

שנה יחד, ורציתי אותה בדיוק כמו — אם לא יותר — שרציתי אותה בתחילת הקשר שלנו. היא הייתה כל מה שאי פעם רציתי. רק לקח לי זמן להבין את זה. אבל כשאתה סטודנט שנה ראשונה, שמשחק באחת מקבוצות ההוקי הטובות ביותר בליגת הקולג'ים הלאומית, מערכות יחסים הן הדבר האחרון שיש לך בראש.

לפחות זה מה שאמרתי לעצמי אז, כשהכנסתי את אלה למיטה שלי בפעם הראשונה. הייתי אידיוט בן תשע־עשרה שחשב שהוא חכם גדול.

כשסוף־סוף שלפתי את הראש שלי מהתחת בשנה שעברה, ועשיתי את המהלך שלי כדי לזכות חזרה בבחורה שנתתי לה לחמוק מבין אצבעותיי בשנה הראשונה, המזל היה לצידי. אלה הסכימה לתת לי הזדמנות שנייה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

עכשיו לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה. החברה הכי טובה שלי. התומכת הכי גדולה. אהבת חיי.

אלה הייתה מושלמת בשבילי, ויום אחד היא תהיה...

"קונור!" היא פלטה אנחה עייפה. "אתה מסיח את דעתי."

"אז תפסיקי להיות כזאת יפהפייה, חתלתולה."

מבט חולמני הופיע בעיניה הכהות כשהביטה בי דרך המראה.

"אני אוהב אותך, אל."

"גם אני אוהבת אותך, פלרטטן. עכשיו תעשה משהו מועיל כדי שאוכל לסיים להתארגן. הבטחתי לבנות שאפגוש אותן ברוסט אנד גו לפני השיעור הראשון שלי."

"כן." התרוממתי מהמיטה ולבשתי מכנסי טרנינג שמצאתי. "אני צריך ללכת למכון."

"ממ־הממ," היא מלמלה ועיניה היו ממוקדות בפלג גופי העליון.

"רואה משהו שאת אוהבת?" גיחכתי, אוהב את התחושה של עיניה על גופי. אבל לא כמו שאהבתי את התחושה של הידיים שלה והלשון שלה מחליקות מטה אל —

"מקלחת. עכשיו, מורגן."

"כן, בוס."

צחוקה של אלה עקב אחריי כשיצאתי מחדר השינה שלי.

רוב הזמן שהינו כאן, בבית שחלקתי עם שותפיי, אוסטין ונואה. החבר'ה גרמו לה להרגיש יותר ממוזמנת, וגם עזר שהחברה של נואה, אורורה, הסתובבה פה הרבה. חוץ מזה, עכשיו שאוסטין ואני היינו בשנה האחרונה שלנו, הבית כבר לא היה מרכז מסיבות. החבר'ה השאירו את זה ללייקרס האוס, שהיה בית האחווה של הקבוצה.

באופן אישי, מעולם לא ממש הבנתי את כל עניין האחווה, אבל כמה מהחבר'ה אהבו את החרא הזה.

נכנסתי למטבח וראיתי שאוסטין מכין לעצמו קפה. "היי," אמרתי. "לילה קשה?"

"לא תאמין לי אם אספר לך."

"דייט לוהט?"

"סטוץ."

"גדול." חייכתי. "פאלון?"

הוא הנהן, כנראה לא מעוניין לפרט על הסדר היזיזות עם הבחורה מהכיתה שלנו.

"אתה יודע, אתה יכול לדבר איתי על הדברים האלה. אני די טוב ב —"

רגלי הכיסא חרקו על הרצפה כשהוא קם ממושבו. "אני יוצא. אראה אותך שם."

"אם תחכה —"

אבל הוא כבר נעלם, והדלת הקדמית נטרקה כמה שניות לאחר מכן.

"בוקר טוב גם לך," מלמלתי כשלחצתי על כפתור ההפעלה של מכונת הקפה.

אוסטין היה בן אדם קשה. חשבתי שהעובדה שאחותו הקטנה התחילה ללמוד כאן, תרכך את הקצוות המחוספסים. אבל מאז שאורורה הגיעה ללייקשור יו, זה רק גרם לו להיות יותר ויותר מרוחק. בכל מקרה, לא התכוונתי לתת למצב הרוח הרע של השוער שלנו להרוס לי את הבוקר.

החיים היו טובים.

לא, תמחקו את זה. החיים היו פאקינג פנטסטיים.

בחורת החלומות שלי הייתה אצלי במיטה בכל לילה. שיחקתי באחת הקבוצות הטובות ביותר בליגת הקולג'ים הלאומית. היו לי את החברים הכי טובים שבחור אי פעם יכול לבקש, ועתיד כל כך קרוב בליגת ההוקי הלאומית, שכמעט יכולתי לטעום אותו.

יותר טוב מזה — לא יכול היה להיות.

הגוף שלי עלה באש.

מה שהיה מוזר בהתחשב בכך שהטמפרטורה באצטדיון אלת הייתה מינוס תשע, אבל הרגשתי טוב, חזק. כאילו אני יכול להתמודד מול כל קבוצה בליגה ולנצח. לא היה לי שום ספק שהלייקרס לייקשור יו ינצחו את טורניר הפרוזן פור באביב הבא. פעם נוספת לפני שאסיים את הקולג'.

פאק, כן.

פי התעקל כשהחלקתי על הקרח והתבייתי על הדסקית בעיניים להוטות, בזמן שחבריי לקבוצה ביצעו את המהלכים בשלמות ומיומנות. החלוץ השמאלי שלנו, מייסון סטיל, קיבל את השבחים כשביצע את החבטה.

"נראה טוב, בן," עוזר המאמן דיקסון קרא כשהדסקית שעטה לתוך הרשת.

נואה החליק לעבר מייסון וטפח על כתפו. "אתה תשבור את השיא שלי בקרוב," הוא גיחך.

"בסדר, בואו הנה," המאמן טאקר קרא, וכולנו התאספנו על הספסלים. "אתם נראים טוב שם בחוץ. חזקים. מייסון, התקפה טובה. אולי המאמן די עלה על משהו. אולי כדאי שנשתמש בך יותר באזור ההתקפה."

כולנו הבטנו בו והמתנו לתגובתו, אבל התחת ההמום שלו רק הצליח למלמל, "תודה, המאמן."

הבנתי אותו. מייסון לא היה רגיל לאור הזרקורים. למעשה, הוא העדיף להישאר מחוץ לו ככל האפשר. אבל מאז הגעתו של עוזר המאמן החדש, המאמן דיקסון, הוא היה פצצה על הקרח. הוא נראה פאקינג מעולה והתחיל גם להבקיע. עם זאת, מייסון מעולם לא דיבר על להמשיך לליגה המקצוענית. הוא לא נכנס לסבב הגיוסים, והייתה לו גם אחריות בבית שהפכה את המרדף אחר החלומות שלו לקשה.

המאמן שחרר אותנו, ומחשבותיי מייד נדדו למקומות אחרים. בעיקר למחשבות על הבחורה שלי ועיסוי קטן של אחרי אימון.

זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי בעולם. אלה, כמה שמנים אתריים, וקצת זמן בעירום ומגע של עור בעור.

"אני תוהה מה שלום הארפר," נואה אמר כשהתחלנו למלא את חדר ההלבשה. "היא שוב לא הגיעה לשיעור," הוא הוסיף, והפעם כיוון את דבריו למייסון.

גיחכתי. הבחור לא הצליח לעבוד על אף אחד.

הארפר הייתה הבת של המאמן דיקסון, פיסת מידע קטנה שאף אחד מאיתנו לא קלט בהתחלה. זה אומר שהיא הייתה מחוץ לתחום, אבל זה לא מנע מהמתח בינה ובין מייסון להתעורר בכל פעם שהם היו באותו החדר. עד כמה שידעתי, שום דבר לא קרה ביניהם.

עדיין.

מייסון פלט אנחה כבדה. "אם יש לך משהו להגיד, הולדן, פשוט תגיד."

"מי, אני?" נואה חייך. "אין לי מה להגיד."

"מניאק."

"צריך להיות אחד כדי לזהות אחד."

עזבתי אותם והמשכתי לספסל, הורדתי את הבגדים והרפידות שלי עד שנשארתי רק עם הבוקסר.

הייתי כבר מוכן להיכנס להתקלח ולצאת משם, אבל מייסון ישב לבד עכשיו והבעה אומללה על פניו.

"אתה צריך זיון," אמרתי כשהתיישבתי לידו. "תיפטר קצת מהמתח שאתה סוחב איתך."

"זה מה שאתה עושה?" הוא לכסן אליי את מבטו והרים גבה.

"בהחלט. אלה היא כמו הפיזיותרפיסטית האישית שלי." חייכתי בזחיחות. "היית צריך לקחת את העצה שלי במסיבה."

"אין סיכוי, היא הבת של המאמן די," הוא אמר, אבל פניו העידו אחרת. "אתה בחיים לא מחרבן בצלחת שממנה אתה אוכל."

"אלא אם השם שלך הוא הולדן." הושטתי לו את אגרופי והוא הצמיד את אגרופו לשלי.

כשהולדן החליט לרדוף אחרי אחותו הקטנה של אוסטין, אוסטין לא הצליח להתמודד עם זה. אבל העניינים היו די רגועים עכשיו.

"אני חושב שאנחנו הולכים למילרס אחרי שנסיים כאן," אמרתי. "אם אתה רוצה לבוא."

"אל תגיד לי שאתם מתכוונים להגר לשם."

"מה לא בסדר במילרס?" שאלתי. "הבנות אוהבות את זה שאין שם שפנפנות, והארפר חזרה לעבוד, אז זה מצב של שתי ציפורים במכה אחת."

פניו של מייסון החמיצו. "אני חושב שאלך הביתה ואסתגר בחדר ללמוד קצת. אני לא יכול להרשות לעצמי לפגר בלימודים."

גבותיי התכווצו כשבחנתי אותו. משהו הרגיש מוזר, אבל לא ידעתי אם הוא עצבני שנואה המשיך לדחוק בו בעניין הארפר או שאולי משהו אחר הטריד את מחשבותיו. "מה עובר עליך?"

"שום דבר. למה?"

"זה בסדר להיפתח בפנינו, אתה יודע," אמרתי בשקט. ידעתי שהוא לא יעריך זאת אם אחרים ישמעו את השיחה שלנו. "אלו לא חייבים להיות אני, אוסטין, איידן או אפילו נואה. אבל כל אחד מאיתנו ישמח להקשיב."

"תעשה לי טובה, מורגן." אנחה עייפה נפלטה ממנו. "תשמור את שיחות הלב אל לב לנואה." ובטפיחה קטנה על הלחי שלי, הוא קם ולקח את תיק הרחצה שלו.

"יום אחד, מייס," קראתי אחריו, ונכשלתי לכבוש את הצחוק בקולי. "יום אחד אתה תבין."

"אתה חושב שמייסון לא בא בגלל הארפר?" שאלתי את נואה כשלגמנו מהבירות שלנו, בזמן שהבנות העדיפו לפטפט עם הארפר.

מילרס היה בר-מסעדה במרכז העיר שבו הארפר עבדה. מייסון מיהר לדחות את ההזמנה קודם, מה שרק עורר את החשד שלי שקורה שם יותר ממה שהוא היה מוכן להודות.

"כן, עכשיו אנחנו מדברים." נואה הניף את אגרופו באוויר. הוא שלף את הטלפון שלו וכרך את זרועו סביב צווארי כשהתחיל לשיר את המנון הקבוצה — Saturday Night's, Alright for Fighting של ניקלבק.

הצטרפתי אליו ונתתי את כולי כשרקדתי למצלמה. נואה הפנה את הטלפון שלו אל הבר, ולכד בעדשה את אלה ורורי, לפני שהמשיך למקום שבו אחד הטירונים היה עסוק בלפטפט עם הארפר.

"מי זה?" שאלתי, כששמתי לב שהוא מסמס למישהו.

הוא גיחך. "מי אתה חושב?"

"הולדן, מה עשית?"

"נותן לו קצת מוטיבציה."

התכופפתי וקראתי את ההודעות.

מייס: כדאי שהארפר תעבוד? היא עדיין נראית קצת חיוורת.

נואה: היא בסדר. לפחות זה מה שהיא אומרת.

אצבעותיו נעו על המסך, וצחקתי. "אל תעצבן אותו יותר מדי."

"דחיפה חברית קטנה מעולם לא פגעה באף אחד. חוץ מזה, יעשה לו טוב להתנתק מהמחשבות שלו מדי פעם."

"מה הוא אומר?"

"הוא מתנהג באדישות האופיינית לו. אבל הוא רק עובד על עצמו."

קמתי ולחצתי על כתפו של נואה. "תהיה עדין איתו."

"אוקיי."

התקדמתי לאורך הבר למקום שבו הארפר עמדה לבד. "מה קורה, דיקסי?" שאלתי, כשהבחנתי בהבעתה העגומה כשהביטה בטלפון שלה.

"שום דבר." היא העלתה חיוך על פניה, אבל לא הצליחה לעבוד עליי. ראיתי את הסדקים.

אחרי שענתה למי שזה לא יהיה שסימס לה, היא תחבה את הטלפון לכיס.

"עוד משהו לשתות?" היא שאלה.

"בהחלט. יש לי הרבה מה לחגוג הערב."

"אה, כן?"

"יש לי את הבחורה שלי. הקבוצה שלי. העתיד שלי עם הפליירס של פילדלפיה. החיים טובים, בייבי. לעזאזל, החיים מדהימים."

היא צחקקה, "אשמח למעט מהחיוביות הקונור מורגנית הזו."

"היי, יש לי מספיק בשביל כולם." קרצתי, והנחתי לה להמשיך לעבוד.

"מה כל זה היה?" אלה שאלה כשניגשה אליי.

"רק בדקתי לשלומה של הארפר."

"היא נראית לך בסדר?"

"וורד כנראה עשה לה טראומה עם משפטי הפתיחה העלובים שלו." נשקתי לראשה. "מה שלום הבחורה שלי?"

"אני בסדר."

"שמחה?"

"הכי שמחה." היא חייכה אליי חיוך בוהק. "אני לא מאמינה שכבר שליש מהשנה האחרונה מאחורינו."

"תאמיני, חתלתולה. העולם הוא הצדפה שלנו."

היא נלחצה מעט, כפי שנלחצה בכל פעם שדיברתי על העתיד שלנו. ידעתי שאלה רוצה חיים משותפים איתי, אבל גם ידעתי שהיא מסתירה ממני את הפחדים שלה. לא האשמתי אותה. אם הכול ילך לפי התוכנית, אחרי שנסיים את הלימודים, כבר אתחיל להתאמן עם הפליירס. זה יהיה התגשמות החלום, קו הסיום מאז שזכרתי את עצמי. אבל איפשהו באמצע הדרך, החלום שלי התרחב ואלה הצטרפה. הייתי מוכן לעשות הכול כדי שהיא תבוא איתי לפילדלפיה.

"קונ —"

תפסתי בעורפה של אלה והתרפקתי על כתפה. לא הנחתי לה לסיים את מה שרצתה להגיד. לא רציתי לשמוע את זה, לא הלילה.

"קונור!"

"אני לא יכול להוריד ממך את הידיים." הצמדתי נשיקות קטנות לאורך כתפה.

"אנחנו בציבור, אידיוט."

"את חושבת שאכפת לי?" התרחקתי, והצמדתי את ראשי אל ראשה, נושם אותה פנימה. "זו את, חתלתולה. זו תמיד היית את."

"אתה יודע, כשאתה אומר דברים כאלה, אני כמעט מאמינה לך," היא התגרתה בי עם חיוך על שפתיה.

"כמעט, מה? אולי אני צריך להעלות הילוך."

אלה הניחה את ידה על חזי, והביטה אליי כאילו תליתי את הירח המזוין. רציתי להגיד לה שהיא האחת שלי. שהיא האישה שאיתה אתחתן. גברת מורגן לעתיד. אם ילדיי. היחידה שלצידה אני רוצה להזדקן. אבל לא אמרתי. כי לפעמים מילים לא הספיקו, ורציתי להיות מספיק בשבילה. רציתי שכל אבן דרך בחיינו המשותפים תהיה רגע שהיא תזכור. בלעתי את המילים, נעלתי את שפתיי על שלה ונישקתי אותה. שפכתי את כל מה שעוד לא העזתי להגיד לתוך ההתגרויות של לשוני ומגע שפתיי.

אלה האנשו הייתה שלי.

ולא משנה מה צופן העתיד, לא תכננתי אי פעם לשחרר אותה.

עוד על הספר

  • שם במקור: Beneath the Ice
  • תרגום: רומי ליבנה
  • הוצאה: טורקיז
  • תאריך הוצאה: יוני 2024
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 22 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

לייקשור יו 3 - מתחת לפני הקרח ל.א. קוטון

פרק 1

קונור

הייתי בן זונה בר מזל.

זו הייתה המחשבה היחידה שהתרוצצה בראשי כשצפיתי בחברה שלי עסוקה בשגרת הבוקר שלה.

"מה?" אלה שאלה, ורמז של שעשוע נשמע בקולה, כששלחה אליי חיוך קטן מבעד לכתפה.

"סתם, חושב..."

"רוצה לשתף במחשבות שלך?"

"עדיף שאשאיר אותן לעצמי, אלא אם את רוצה לאחר לשיעור... שוב." זקפתי את הגבות.

"חתיכת חרמן," היא צחקקה, ושבה להתרכז בטיפוח העור שלה.

מי פנים, קרם לחות ועוד כמה מוצרים מוזרים שהיא נשבעה ששומרים על העור שלה זוהר וחלק. זה לא היה אמור להיות כל כך סקסי לצפות בבחורה מורחת קרם לחות על הפנים ומעסה אותן, אבל כל דבר שאלה האנשו עשתה, הדליק אותי.

שנה יחד, ורציתי אותה בדיוק כמו — אם לא יותר — שרציתי אותה בתחילת הקשר שלנו. היא הייתה כל מה שאי פעם רציתי. רק לקח לי זמן להבין את זה. אבל כשאתה סטודנט שנה ראשונה, שמשחק באחת מקבוצות ההוקי הטובות ביותר בליגת הקולג'ים הלאומית, מערכות יחסים הן הדבר האחרון שיש לך בראש.

לפחות זה מה שאמרתי לעצמי אז, כשהכנסתי את אלה למיטה שלי בפעם הראשונה. הייתי אידיוט בן תשע־עשרה שחשב שהוא חכם גדול.

כשסוף־סוף שלפתי את הראש שלי מהתחת בשנה שעברה, ועשיתי את המהלך שלי כדי לזכות חזרה בבחורה שנתתי לה לחמוק מבין אצבעותיי בשנה הראשונה, המזל היה לצידי. אלה הסכימה לתת לי הזדמנות שנייה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

עכשיו לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה. החברה הכי טובה שלי. התומכת הכי גדולה. אהבת חיי.

אלה הייתה מושלמת בשבילי, ויום אחד היא תהיה...

"קונור!" היא פלטה אנחה עייפה. "אתה מסיח את דעתי."

"אז תפסיקי להיות כזאת יפהפייה, חתלתולה."

מבט חולמני הופיע בעיניה הכהות כשהביטה בי דרך המראה.

"אני אוהב אותך, אל."

"גם אני אוהבת אותך, פלרטטן. עכשיו תעשה משהו מועיל כדי שאוכל לסיים להתארגן. הבטחתי לבנות שאפגוש אותן ברוסט אנד גו לפני השיעור הראשון שלי."

"כן." התרוממתי מהמיטה ולבשתי מכנסי טרנינג שמצאתי. "אני צריך ללכת למכון."

"ממ־הממ," היא מלמלה ועיניה היו ממוקדות בפלג גופי העליון.

"רואה משהו שאת אוהבת?" גיחכתי, אוהב את התחושה של עיניה על גופי. אבל לא כמו שאהבתי את התחושה של הידיים שלה והלשון שלה מחליקות מטה אל —

"מקלחת. עכשיו, מורגן."

"כן, בוס."

צחוקה של אלה עקב אחריי כשיצאתי מחדר השינה שלי.

רוב הזמן שהינו כאן, בבית שחלקתי עם שותפיי, אוסטין ונואה. החבר'ה גרמו לה להרגיש יותר ממוזמנת, וגם עזר שהחברה של נואה, אורורה, הסתובבה פה הרבה. חוץ מזה, עכשיו שאוסטין ואני היינו בשנה האחרונה שלנו, הבית כבר לא היה מרכז מסיבות. החבר'ה השאירו את זה ללייקרס האוס, שהיה בית האחווה של הקבוצה.

באופן אישי, מעולם לא ממש הבנתי את כל עניין האחווה, אבל כמה מהחבר'ה אהבו את החרא הזה.

נכנסתי למטבח וראיתי שאוסטין מכין לעצמו קפה. "היי," אמרתי. "לילה קשה?"

"לא תאמין לי אם אספר לך."

"דייט לוהט?"

"סטוץ."

"גדול." חייכתי. "פאלון?"

הוא הנהן, כנראה לא מעוניין לפרט על הסדר היזיזות עם הבחורה מהכיתה שלנו.

"אתה יודע, אתה יכול לדבר איתי על הדברים האלה. אני די טוב ב —"

רגלי הכיסא חרקו על הרצפה כשהוא קם ממושבו. "אני יוצא. אראה אותך שם."

"אם תחכה —"

אבל הוא כבר נעלם, והדלת הקדמית נטרקה כמה שניות לאחר מכן.

"בוקר טוב גם לך," מלמלתי כשלחצתי על כפתור ההפעלה של מכונת הקפה.

אוסטין היה בן אדם קשה. חשבתי שהעובדה שאחותו הקטנה התחילה ללמוד כאן, תרכך את הקצוות המחוספסים. אבל מאז שאורורה הגיעה ללייקשור יו, זה רק גרם לו להיות יותר ויותר מרוחק. בכל מקרה, לא התכוונתי לתת למצב הרוח הרע של השוער שלנו להרוס לי את הבוקר.

החיים היו טובים.

לא, תמחקו את זה. החיים היו פאקינג פנטסטיים.

בחורת החלומות שלי הייתה אצלי במיטה בכל לילה. שיחקתי באחת הקבוצות הטובות ביותר בליגת הקולג'ים הלאומית. היו לי את החברים הכי טובים שבחור אי פעם יכול לבקש, ועתיד כל כך קרוב בליגת ההוקי הלאומית, שכמעט יכולתי לטעום אותו.

יותר טוב מזה — לא יכול היה להיות.

הגוף שלי עלה באש.

מה שהיה מוזר בהתחשב בכך שהטמפרטורה באצטדיון אלת הייתה מינוס תשע, אבל הרגשתי טוב, חזק. כאילו אני יכול להתמודד מול כל קבוצה בליגה ולנצח. לא היה לי שום ספק שהלייקרס לייקשור יו ינצחו את טורניר הפרוזן פור באביב הבא. פעם נוספת לפני שאסיים את הקולג'.

פאק, כן.

פי התעקל כשהחלקתי על הקרח והתבייתי על הדסקית בעיניים להוטות, בזמן שחבריי לקבוצה ביצעו את המהלכים בשלמות ומיומנות. החלוץ השמאלי שלנו, מייסון סטיל, קיבל את השבחים כשביצע את החבטה.

"נראה טוב, בן," עוזר המאמן דיקסון קרא כשהדסקית שעטה לתוך הרשת.

נואה החליק לעבר מייסון וטפח על כתפו. "אתה תשבור את השיא שלי בקרוב," הוא גיחך.

"בסדר, בואו הנה," המאמן טאקר קרא, וכולנו התאספנו על הספסלים. "אתם נראים טוב שם בחוץ. חזקים. מייסון, התקפה טובה. אולי המאמן די עלה על משהו. אולי כדאי שנשתמש בך יותר באזור ההתקפה."

כולנו הבטנו בו והמתנו לתגובתו, אבל התחת ההמום שלו רק הצליח למלמל, "תודה, המאמן."

הבנתי אותו. מייסון לא היה רגיל לאור הזרקורים. למעשה, הוא העדיף להישאר מחוץ לו ככל האפשר. אבל מאז הגעתו של עוזר המאמן החדש, המאמן דיקסון, הוא היה פצצה על הקרח. הוא נראה פאקינג מעולה והתחיל גם להבקיע. עם זאת, מייסון מעולם לא דיבר על להמשיך לליגה המקצוענית. הוא לא נכנס לסבב הגיוסים, והייתה לו גם אחריות בבית שהפכה את המרדף אחר החלומות שלו לקשה.

המאמן שחרר אותנו, ומחשבותיי מייד נדדו למקומות אחרים. בעיקר למחשבות על הבחורה שלי ועיסוי קטן של אחרי אימון.

זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי בעולם. אלה, כמה שמנים אתריים, וקצת זמן בעירום ומגע של עור בעור.

"אני תוהה מה שלום הארפר," נואה אמר כשהתחלנו למלא את חדר ההלבשה. "היא שוב לא הגיעה לשיעור," הוא הוסיף, והפעם כיוון את דבריו למייסון.

גיחכתי. הבחור לא הצליח לעבוד על אף אחד.

הארפר הייתה הבת של המאמן דיקסון, פיסת מידע קטנה שאף אחד מאיתנו לא קלט בהתחלה. זה אומר שהיא הייתה מחוץ לתחום, אבל זה לא מנע מהמתח בינה ובין מייסון להתעורר בכל פעם שהם היו באותו החדר. עד כמה שידעתי, שום דבר לא קרה ביניהם.

עדיין.

מייסון פלט אנחה כבדה. "אם יש לך משהו להגיד, הולדן, פשוט תגיד."

"מי, אני?" נואה חייך. "אין לי מה להגיד."

"מניאק."

"צריך להיות אחד כדי לזהות אחד."

עזבתי אותם והמשכתי לספסל, הורדתי את הבגדים והרפידות שלי עד שנשארתי רק עם הבוקסר.

הייתי כבר מוכן להיכנס להתקלח ולצאת משם, אבל מייסון ישב לבד עכשיו והבעה אומללה על פניו.

"אתה צריך זיון," אמרתי כשהתיישבתי לידו. "תיפטר קצת מהמתח שאתה סוחב איתך."

"זה מה שאתה עושה?" הוא לכסן אליי את מבטו והרים גבה.

"בהחלט. אלה היא כמו הפיזיותרפיסטית האישית שלי." חייכתי בזחיחות. "היית צריך לקחת את העצה שלי במסיבה."

"אין סיכוי, היא הבת של המאמן די," הוא אמר, אבל פניו העידו אחרת. "אתה בחיים לא מחרבן בצלחת שממנה אתה אוכל."

"אלא אם השם שלך הוא הולדן." הושטתי לו את אגרופי והוא הצמיד את אגרופו לשלי.

כשהולדן החליט לרדוף אחרי אחותו הקטנה של אוסטין, אוסטין לא הצליח להתמודד עם זה. אבל העניינים היו די רגועים עכשיו.

"אני חושב שאנחנו הולכים למילרס אחרי שנסיים כאן," אמרתי. "אם אתה רוצה לבוא."

"אל תגיד לי שאתם מתכוונים להגר לשם."

"מה לא בסדר במילרס?" שאלתי. "הבנות אוהבות את זה שאין שם שפנפנות, והארפר חזרה לעבוד, אז זה מצב של שתי ציפורים במכה אחת."

פניו של מייסון החמיצו. "אני חושב שאלך הביתה ואסתגר בחדר ללמוד קצת. אני לא יכול להרשות לעצמי לפגר בלימודים."

גבותיי התכווצו כשבחנתי אותו. משהו הרגיש מוזר, אבל לא ידעתי אם הוא עצבני שנואה המשיך לדחוק בו בעניין הארפר או שאולי משהו אחר הטריד את מחשבותיו. "מה עובר עליך?"

"שום דבר. למה?"

"זה בסדר להיפתח בפנינו, אתה יודע," אמרתי בשקט. ידעתי שהוא לא יעריך זאת אם אחרים ישמעו את השיחה שלנו. "אלו לא חייבים להיות אני, אוסטין, איידן או אפילו נואה. אבל כל אחד מאיתנו ישמח להקשיב."

"תעשה לי טובה, מורגן." אנחה עייפה נפלטה ממנו. "תשמור את שיחות הלב אל לב לנואה." ובטפיחה קטנה על הלחי שלי, הוא קם ולקח את תיק הרחצה שלו.

"יום אחד, מייס," קראתי אחריו, ונכשלתי לכבוש את הצחוק בקולי. "יום אחד אתה תבין."

"אתה חושב שמייסון לא בא בגלל הארפר?" שאלתי את נואה כשלגמנו מהבירות שלנו, בזמן שהבנות העדיפו לפטפט עם הארפר.

מילרס היה בר-מסעדה במרכז העיר שבו הארפר עבדה. מייסון מיהר לדחות את ההזמנה קודם, מה שרק עורר את החשד שלי שקורה שם יותר ממה שהוא היה מוכן להודות.

"כן, עכשיו אנחנו מדברים." נואה הניף את אגרופו באוויר. הוא שלף את הטלפון שלו וכרך את זרועו סביב צווארי כשהתחיל לשיר את המנון הקבוצה — Saturday Night's, Alright for Fighting של ניקלבק.

הצטרפתי אליו ונתתי את כולי כשרקדתי למצלמה. נואה הפנה את הטלפון שלו אל הבר, ולכד בעדשה את אלה ורורי, לפני שהמשיך למקום שבו אחד הטירונים היה עסוק בלפטפט עם הארפר.

"מי זה?" שאלתי, כששמתי לב שהוא מסמס למישהו.

הוא גיחך. "מי אתה חושב?"

"הולדן, מה עשית?"

"נותן לו קצת מוטיבציה."

התכופפתי וקראתי את ההודעות.

מייס: כדאי שהארפר תעבוד? היא עדיין נראית קצת חיוורת.

נואה: היא בסדר. לפחות זה מה שהיא אומרת.

אצבעותיו נעו על המסך, וצחקתי. "אל תעצבן אותו יותר מדי."

"דחיפה חברית קטנה מעולם לא פגעה באף אחד. חוץ מזה, יעשה לו טוב להתנתק מהמחשבות שלו מדי פעם."

"מה הוא אומר?"

"הוא מתנהג באדישות האופיינית לו. אבל הוא רק עובד על עצמו."

קמתי ולחצתי על כתפו של נואה. "תהיה עדין איתו."

"אוקיי."

התקדמתי לאורך הבר למקום שבו הארפר עמדה לבד. "מה קורה, דיקסי?" שאלתי, כשהבחנתי בהבעתה העגומה כשהביטה בטלפון שלה.

"שום דבר." היא העלתה חיוך על פניה, אבל לא הצליחה לעבוד עליי. ראיתי את הסדקים.

אחרי שענתה למי שזה לא יהיה שסימס לה, היא תחבה את הטלפון לכיס.

"עוד משהו לשתות?" היא שאלה.

"בהחלט. יש לי הרבה מה לחגוג הערב."

"אה, כן?"

"יש לי את הבחורה שלי. הקבוצה שלי. העתיד שלי עם הפליירס של פילדלפיה. החיים טובים, בייבי. לעזאזל, החיים מדהימים."

היא צחקקה, "אשמח למעט מהחיוביות הקונור מורגנית הזו."

"היי, יש לי מספיק בשביל כולם." קרצתי, והנחתי לה להמשיך לעבוד.

"מה כל זה היה?" אלה שאלה כשניגשה אליי.

"רק בדקתי לשלומה של הארפר."

"היא נראית לך בסדר?"

"וורד כנראה עשה לה טראומה עם משפטי הפתיחה העלובים שלו." נשקתי לראשה. "מה שלום הבחורה שלי?"

"אני בסדר."

"שמחה?"

"הכי שמחה." היא חייכה אליי חיוך בוהק. "אני לא מאמינה שכבר שליש מהשנה האחרונה מאחורינו."

"תאמיני, חתלתולה. העולם הוא הצדפה שלנו."

היא נלחצה מעט, כפי שנלחצה בכל פעם שדיברתי על העתיד שלנו. ידעתי שאלה רוצה חיים משותפים איתי, אבל גם ידעתי שהיא מסתירה ממני את הפחדים שלה. לא האשמתי אותה. אם הכול ילך לפי התוכנית, אחרי שנסיים את הלימודים, כבר אתחיל להתאמן עם הפליירס. זה יהיה התגשמות החלום, קו הסיום מאז שזכרתי את עצמי. אבל איפשהו באמצע הדרך, החלום שלי התרחב ואלה הצטרפה. הייתי מוכן לעשות הכול כדי שהיא תבוא איתי לפילדלפיה.

"קונ —"

תפסתי בעורפה של אלה והתרפקתי על כתפה. לא הנחתי לה לסיים את מה שרצתה להגיד. לא רציתי לשמוע את זה, לא הלילה.

"קונור!"

"אני לא יכול להוריד ממך את הידיים." הצמדתי נשיקות קטנות לאורך כתפה.

"אנחנו בציבור, אידיוט."

"את חושבת שאכפת לי?" התרחקתי, והצמדתי את ראשי אל ראשה, נושם אותה פנימה. "זו את, חתלתולה. זו תמיד היית את."

"אתה יודע, כשאתה אומר דברים כאלה, אני כמעט מאמינה לך," היא התגרתה בי עם חיוך על שפתיה.

"כמעט, מה? אולי אני צריך להעלות הילוך."

אלה הניחה את ידה על חזי, והביטה אליי כאילו תליתי את הירח המזוין. רציתי להגיד לה שהיא האחת שלי. שהיא האישה שאיתה אתחתן. גברת מורגן לעתיד. אם ילדיי. היחידה שלצידה אני רוצה להזדקן. אבל לא אמרתי. כי לפעמים מילים לא הספיקו, ורציתי להיות מספיק בשבילה. רציתי שכל אבן דרך בחיינו המשותפים תהיה רגע שהיא תזכור. בלעתי את המילים, נעלתי את שפתיי על שלה ונישקתי אותה. שפכתי את כל מה שעוד לא העזתי להגיד לתוך ההתגרויות של לשוני ומגע שפתיי.

אלה האנשו הייתה שלי.

ולא משנה מה צופן העתיד, לא תכננתי אי פעם לשחרר אותה.