ליל הברווזים

"ערב טוב מאזינותים יקרים, אני אליענה דרורי, ותודה שהצטרפתם אליי לעוד תוכנית של 'מטפלים בזה'. הערב נפתח עם כמה מילים על פרויד. לא פרויד ההוא, עם תסביך אדיפוס וקנאת הפין, אלא דווקא הנכד שלו, לוסיאן."לוסיאן פרויד לא היה פסיכואנליטיקאי כמו סבא זיגמונד ודודה אנה. הוא היה צייר. צייר פנומנלי. היצירות שלו עומדות בכבוד בזכות עצמן, אבל הן הופכות להיות מפעימות ממש כשחושבים על החוטים הדקיקים שנמתחים בין הסבא לנכד. תפתחו גוגל ותסתכלו על הציורים שלו, ותראו אמן שחודר כמו מנתח דרך כל השכבות של האובייקט שמולו. בטח לא יפתיע אתכם, מאזינותים יקרים, שתהליך הציור של לוסיאן היה ארוך מאוד, וכלל היכרות מעמיקה עם הדוגמנים שלו, בזמן שהם שוכבים על הספה. נשמע מוכר?

"אם ליוויתם את התוכנית שלנו מספיק זמן, אתם יודעים שאחד התחומים הכי מסקרנים בעיניי הוא העברה בין־דורית. עכשיו, תראו כמה יָפֶה היכולת האנליטית של הסבא חלחלה אל הנכד, ולא משנה כמה הוא ניסה להסתיר את הזהות המשפחתית שלו. אולי זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו.

ועכשיו לסיוון, המאזינה הראשונה שלנו."

1.

אליענה גיששה על גבי הארונית עד שמצאה את טבעת הנישואין שלה, ואז קמה מתנודדת מהמיטה וכמעט מעדה על צרור שמיכות שנערם למרגלותיה. "מלכישוע," גנחה, "די כבר עם זה." בתגובה, החתול החל לגרגר וללוש בכפותיו את שמיכת הצמר העליונה, שגונה הכתום תאם את הפרווה שלו. "אתה מבין שזאת לא באמת אימא שלך, נכון?" שאלה אליענה. "זאת סתם שמיכה מעפנה." החתול גרגר חזק יותר במחאה על העלבון, ואליענה הרימה אותו בעדינות והניחה אותו על המיטה. כמדי בוקר היא קיפלה בסבלנות את השמיכות, ארבע בסך הכול, והניחה אותן על המדף הגבוה ביותר בארון, בידיעה שגם לשם תגיע זרועו הארוכה של מלכישוע. אחר כך היא נעמדה מול המראה בעלת המסגרת העתיקה, בחנה את עצמה וחשבה:

משי. קטיפה. תחרה. אורגנזה. פלנל. שיפון. קורדרוי. טול. טפטה. דנים.

רביולי. רדיאטורה. ספגטי. מקרוני. ניוקי. לזניה. פטוצ'יני. פפרדלה. טורטליני. פנה.

אחרי שצחצחה שיניים, אליענה פנתה אל המטבח. היא פתחה את המדיח הקטנטן, ממצמצת מול משב האדים החם שבקע מתוכו. במעמד הפלסטיק של הסכו"ם, חמים עדיין, המתין לה מזלג חדש שהמדיח המליט במהלך הלילה. אליענה בחנה אותו: היה לו ראש רבוע וידית קצרה בעלת קצה מעוין. אליענה כבר מזמן הפסיקה להתרגש מהתופעה. היא הניחה אותו במגירת הסכו"ם, סגרה אותה וחזרה לחפש במדיח ספל אספרסו נקי.

היא הביטה בשעון החכם שלה; השעה הייתה שבע וארבעים. יום חדש התחיל.

"ורדוש בוקר טוב!"

ורדה הרימה את עיניה מהמחשב. "בוקר טוב מותק."

"תראי מה הבאתי." אליענה הושיטה למזכירה קופסת פלסטיק גדושה עוגיות שוקולד צ'יפס.

"איזה כיף! אני מתה על העוגיות שלך."

"שלי ושל איתן," תיקנה אותה אליענה. "הוא עבד יותר קשה ממני. בסוף יצאה לנו כמות כפולה ממה שתכננו."

"נו, אז הרווחנו," אמרה ורדה. "אני הולכת להביא צלחות מהמטבח, אחת למטפלים ואחת לחדר ההמתנה. בינתיים תכירי את רוני, העובדת החדשה," היא החוותה לעבר צעירה עם פוני ומשקפיים שחורי מסגרת שעמדה לא רחוק מעמדת הקבלה ונראתה מעט מתוחה. "היא תהיה המחליפה של נעמה לבני. עשיתי לה סיור בקליניקה, אבל בכל מה שקשור לעבודה עצמה — אמרתי לה שאת כבר תיקחי אותה תחת חסותך." "אין בעיה," אמרה אליענה. היא חייכה בחום אל הצעירה וכשאמרה, "ברוכה הבאה לקליניקת נחמני," ראתה איך המתח עוזב את פניה.

"אילנה אוהבת להתחיל איתנו לאט, ככה שקודם תספגי את המקום, תקלטי מי נגד מי ואז תתחילי. אני חושבת שהיא צודקת לגמרי. יש איזו חוברת אוריינטציה שוורדה תכף תביא לך, משהו שכל העובדים החדשים צריכים לקרוא. כל מיני ניג'וסים על רישום סיכומי טיפול וגביית תשלום, כאלה. אני מציעה שקודם כול תעברי עליה, ואחרי זה אני פה לכל שאלה שתהיה לך. בקשר לעובדים פה, אנחנו בסך הכול עשרה מטפלים: את אילנה המנהלת כבר פגשת. כמו שאת יודעת, היא כרגע באונטריו, עוזרת לבת שלה שבדיוק ילדה. היא תהיה איתנו בקשר בזום ככל שיתאפשר לה. בילדים ונוער יש אותי, את יסמין שעוד תפגשי ועוד שני מטפלים של אחר הצהריים והערב, עַבְּד וטניה. עבד מהמם. הוא ואני גם מעבירים ביחד קבוצת נוער פעם בשבוע. יודעת מה, למה שלא תצטרפי אלינו על תקן הרשֶמֶת של הקבוצה? אפשר ללמוד שם המון. חוץ מאיתנו יש את תכלת ומיכאל שמטפלים במבוגרים, ואת צחי שמתמחה בלהטב"ק ואם תשאלי אותי, הוא בכלל גר כאן. ברצינות, לא נראה לי שראיתי אותו פעם הולך הביתה. את כולם תפגשי בישיבת צוות שאני מנחה." הקול שלה היה מעט נמוך והדיבור איטי, מדוד, בטוח בעצמו ובעניין שיש לצד השני לשמוע את דבריה עד תום.

"אליענה היא ממש המנהלת השנייה של המקום הזה," אמרה ורדה, שחזרה בינתיים. "אל תשימי לב אליה, היא סתם מצטנעת."

אליענה צחקה. היא ראתה שמבטה של רוני נודד ממנה אל צלוחית העוגיות וחזרה, אבל היא לא מעיזה לגעת בהן. היא גם הבחינה בכתם קטן על שרוול חולצתה הלבנה של העובדת החדשה — שוקו? — והשתדלה שלא לעקם את אפה. "פעמיים בשבוע אני מסיימת לעבוד באחת כדי לאסוף את הבן שלי מבית הספר. אז אם יש לך שאלות אחרי השעה הזאת, את מוזמנת לשלוח לי הודעה, אבל אולי ייקח לי קצת זמן לחזור אלייך, ואם זה משהו דחוף — פשוט תתקשרי."

"אני מקווה מאוד שלא יהיו לי מקרי חירום," אמרה רוני. "וכל הכבוד לך! אלמה שלי בצהרון כל יום עד רבע לחמש."

אליענה נדה בראשה. "לא יודעת כמה כל הכבוד לי. אני פשוט לא יכולה לחשוב על זה שאיתן יהיה רחוק ממני במשך כל כך הרבה שעות, עם אנשים זרים, אז עדיף לי לעבוד קצת פחות אבל לשבת איתו כשהוא אוכל צהריים, לשמוע ממנו חוויות. את יודעת, להיות נוכחת בחייו כל עוד הוא מאפשר לי. אני לא רוצה להתעורר עוד כמה שנים ולהבין שפספסתי אותו."

"ומי אוסף אותו בשאר הימים?"

"אבא שלו. הגיוני, לא?"

"וואי, איך אני מרגישה אשמה עכשיו," אמרה רוני.

אליענה סובבה את טבעת הנישואין הרחבה שעל אצבעה, שהייתה עשויה זהב מרוקע. קווצת שיער מטופחת, בהירה מעט יותר מחברותיה, שהייתה פרי ניסוי וטעייה של ספר מוכשר במיוחד, נפלה על פניה וכיסתה אותם חלקית. "שטויות," אמרה לרוני, "כמו שתלמדי פה מהמטופלים הקטנים שלנו — כל אימא והשיגיונות שלה. אני בטוחה שאת אימא נהדרת." היא לקחה מפית נייר והניחה בתוכה כמה עוגיות. "יודעת מה, בואי אליי לחדר. יש לי כמה דקות עד הטיפול הבא. נכיר אותך קצת." הן פסעו יחד לחדר. רוני סקרה אותו בעניין: תעודות הסמכה על הקיר. מכתבי תודה מהורים של מטופלים. קישוטים קטנים על שולחן העבודה וכמה עציצים, רוני שיערה שאלו מתנות שניתנו בסיומם של טיפולים מוצלחים, ושפתיה עקצצו לרגע כדי לומר משהו על חשיבות ניקיון הקליניקה מנוכחות מטופלים קודמים, או על היות המטפל לוח חלק להשלכות, או כל שטות אחרת. אבל היא שתקה; אליענה בטח יודעת יותר טוב ממנה מה היא עושה.

היו שם שתי כורסאות נוחות למראה ועליהן כריות בצבעי פסטל נעימים, וגם פופים ומשחקים עבור המטופלים הצעירים יותר. רוני הרימה בובת פליימוביל כדי לבחון אותה מקרוב, אבל הבובה נשמטה מידה. היא פלטה צחקוק עצבני כשהתכופפה להרים אותה.

"סליחה, אני כזאת קלאמזי לפעמים."

"זה בסדר," אמרה אליענה. "אז מה, את מגיעה אלינו מאוניברסיטת תל אביב?"

"חיפה."

"וואלה. ד"ר ריקלין־בביוף עדיין שם?"

"כן, אבל עכשיו היא רק ריקלין. את והיא הקמתן יחד את מכון צמרות, לא?"

"כן. וואו, איזה עבר רחוק. היא הייתה חתיכת אישה..." אליענה נדה בראשה, לא ברור אם בהערכה או בתיעוב, "באמת מעניין מה קורה איתה היום. אחרי שהקמנו את המכון, הבנתי שאני מעדיפה לעסוק בטיפול ולא בניהול," חיוך הפציע על פניה, "ולא משנה מה ורדה מנסה למכור לך עליי. יותר מתאים לי שמישהו אחר ישבור את הראש עם שיווק ומיתוג וגבייה וספקים, וישאיר אותי פנויה רגשית לעזור לאנשים וליצור איתם קשר בלתי אמצעי." רוני הביטה בה בהערצה שנעמה לה. "תגידי..." פתחה בהיסוס, "למה נעמה לבני עזבה? הבנתי שהיא לא הייתה פה הרבה זמן."

"נעמה לא התאימה לכאן," אמרה אליענה בנוקשות, "אז אילנה הראתה לה את הדלת." היא חייכה אל רוני, "לא נורא, ככה התפנה לך מקום אצלנו."

"אני ממש רוצה להצליח כאן," אמרה רוני.

"ברור. זה אחד ה־מקומות לטפל בהם. אל תדאגי, את תהיי בסדר גמור," אמרה אליענה. ראש הציץ מבעד לדלת. "היי, ורדה אמרה לי שאת פה. אני מפריעה?" קולה היה צרוד וחם.

"ממש לא," אמרה אליענה. "תיכנסי. רוני, זאת יסמין המעולה שלנו. יסמין, תכירי את רוני, המחליפה של נעמה."

יסמין נעה כמו רקדנית לעברה של רוני כדי ללחוץ את ידה, ואליענה אמרה, "רוני, אם אי פעם תצטרכי מטפלת ילדים מעולה או מדריכת פילאטיס מצוינת, יסמין היא הכתובת שלך." יסמין בתגובה הפריחה לה נשיקה באוויר. "תשמעי," אמרה, "אני עוד לגמרי בהלם מכל הסיפור עם נעמה."

"לא רק את", אמרה אליענה. "ובטח כשאנחנו עוסקות כאן בנבכי נפשם של בני אדם, בכלל נשארנו עם הרגשה שהיא הצליחה לעבוד על כולנו. איך אחת כזאת עברה לנו מתחת לרדאר."

"ממש!" הסכימה איתה יסמין. היא פנתה אל רוני. "שיהיה בהצלחה," אמרה ויצאה מהחדר, מותירה אחריה שובל של קסם, כמו צעיף שקוף.

אליענה עקבה אחריה במבטה ולפתע זינקה ממקומה, "תגידי, מתי הצפירה?"

רוני הרימה מבט אל שעון הקיר שנתלה מולן, "עוד שעה ועשרים דקות."

"אה, אוקיי. אני אספיק עוד סשן אחד לפני כן. פתאום לא הייתי בטוחה."

"שואה זה תמיד בעשר, זיכרון באחת־עשרה."

אליענה צחקה. "כל הכבוד, תמצתְּ את הישראליות למשפט אחד קצר. וואו, את לא מאמינה איזה בושות עשיתי הבוקר. שכחתי לגמרי מהקטע של יום הזיכרון והחולצות הלבנות. יצא שהבן שלי הלך לבית הספר בחולצה שחורה עם גולגולות."

"את לא נורמלית!" פלטה רוני בחיוך ואז הסמיקה. "סליחה."

"זה בסדר," אליענה ביטלה את העניין בתנועת יד, "זאת לא הפעם הראשונה שאומרים לי את זה."

"תגידי," רוני הסיעה את הכיסא המשרדי שלה לעברה, "איך זה לגדל ילד בתל אביב? עברנו ממש השבוע מקיבוץ מעברות, אני עדיין קצת בהלם תרבות."

אליענה חשבה על העניין. "תראי, אם זה היה תלוי ביובל, בעלי, היינו מזמן גרים שלושתנו בחולון, באמצע כיכר הדמעות. הוא נולד וגדל שם אז יש לו סנטימנטים, וזה הוויכוח הקבוע בינינו. כל כמה זמן הוא מנסה לשכנע אותי לעזוב את תל אביב ולעבור לחולון, מספר על הילדות המאושרת שהייתה לו שם, ואז אני אומרת לו שאיתן שלנו מאושר פה ובזה נגמר הוויכוח עד הפעם הבאה. והוא באמת מאושר פה. הנה, תראי," היא הוציאה את הטלפון הנייד מתיקה ואחרי חיפוש קצר הושיטה אותו לרוני. היא ראתה ילד בן עשר, שערו בגוון בלונד־כהה פרוע באופן מוקפד. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת פלנל אדומה משובצת וחייך חיוך רחב אל המצלמה כשהוא מסמן "לייק" באגודלו.

"הוא ממש דומה לך," התפעלה רוני, "ואיזה ילד קוּל הוא נראה!"

"הוא באמת מדהים," אמרה אליענה. קולה היה רווי אהבה.

"מצטערת שאני מפריעה," ורדה הציצה לתוך החדר. "אליענה, המטופל של שעה עשר הקדים קצת. את רוצה לגשת אליו או שאני אגיד לו להמתין?"

"אני אגש אליו", אמרה אליענה. "תודה ורדה. תגידי, איך הוא נראה לך?"

"רציני," אמרה ורדה. "מאוד רציני."

"יאללה," אמרה אליענה לרוני, "נמשיך אחר כך. שיהיה לך בהצלחה", והיא קמה על רגליה וצעדה לחדר ההמתנה, שבו התנגנו כבר שירים נוגים לקראת יום הזיכרון. אווירת האבל הספיקה לחלחל לקליניקה. המטופלים הצעירים בחדר ההמתנה שלה, על חולצותיהם מדבקות אחידות של דם המכבים שקיבלו בבית הספר לקראת הטקס בבוקר, עטו ארשת פנים רצינית מהרגיל.

אבל רציני יותר מכולם היה הילד החדש שהמתין לה. רזה וחיוור, הבעת פניו קודרת באופן שלא תאם את אחת־עשרה שנותיו. הוא ישב באחת הכורסאות ובהה קדימה. אימו עמדה לצידו, קרוב למתקן המים של תמי 4, כששפת הגוף שלה זועקת אי־נוחות. הם לא היו דומים, הבחינה אליענה. האימא נראתה ישראלית שורשית, קיבוצניקית במקור, ואילו הילד הזכיר לה תמונות של יתומים פולנים מתום מלחמת העולם השנייה. היא יכלה לדמיין אותו חובש לראשו קסקט ומוכר סיגריות לחיילים. היא תיאמה מבטים עם האימא, אותה כבר הכירה משיחתן הטלפונית, ופנתה אל הילד. "היי, שני?" ניסתה לשוות לקולה את הטמפרטורה החמימה המדויקת. "נעים מאוד להכיר אותך. אני אליענה ואני מטפלת פה. שניכנס?"

הילד קם על רגליו הצנומות והביט באימו, ששלחה לו מבט מעודד. "אני אחכה לך פה," אמרה.

"תדעו שאתם בידיים הכי טובות שיש!" אמרה ורדה מדלפק הקבלה שלה. הייתה לאליענה הרגשה שהילד מתכווץ והולך עם כל צעד שעשו לעבר חדר הטיפולים וליבה נכמר. היא התאפקה לא להניח יד על כתפו ורק אמרה, "הנה, אנחנו כאן מימין."

ליד דלפק הקבלה, רוני שאלה את ורדה, "אפשר עוגייה?" וכל אחת מהן לקחה אחת ונגסה בה ולרגע אחד שתיהן התמסרו לחוויה. העוגיות היו נהדרות. נימוחות, עם מינונים מדויקים של מתיקות ומליחות.

"היא ממש נחמדה," אמרה רוני.

"נהדרת," אמרה ורדה.

"כיף לה. היא נראית כמו אחת שהכול בא לה בקלות בחיים."

"איפה," נאנחה ורדה. "לא היו לה חיים קלים בכלל."

"למה, מה קרה לה?"

ורדה נאנחה. "עזבי, למה לך לשמוע דברים כבדים כאלה על הבוקר. כאילו לא מספיקים לנו הסיפורים של המטופלים."

"זה בסדר," אמרה רוני. "אני רוצה לשמוע."

"טוב," ורדה התרצתה. "הבעל הראשון שלה, זכרו לברכה, מת שנה אחרי שהם התחתנו. הוא היה ממש צעיר, בן שלושים וחמש או שלושים ושש. יום אחד היא חזרה הביתה והריחה ריח שרוף. היא רצה למטבח, מצאה על הכיריים הדולקות מחבת שכבר הספיקה להתפחם, ואת בעלה על הרצפה, מת. דום לב."

"אוי, זה נורא," אמרה רוני. היא דמיינה לרגע את תומר שלה והצטמררה. "אז יובל זה הבעל השני שלה?"

"כן, בחור זהב. אם תשאלי אותי, הוא ממש הוציא אותה בשערות מהבוץ. וכמה שנים לקח להם אחרי זה עד שנולד הילד! אל תשאלי איזה טיפולים היא עברה. קשה לדמיין, אבל היא הייתה ממש רזה פעם. בסוף נולד להם איתן, הפרח הזה. הוא קופי אליענה, רק בילד קטן. אז נכון, יש לו הורים טיפה מבוגרים, אבל אני חותמת לך באחריות שהוא קיבל את האימא הכי טובה שיכולה להיות."

רוני העיפה פירור עוגייה זעיר שדבק על לחיה. "רק אל תגידי לה שסיפרתי לך," ביקשה ורדה. "היא נראית חברותית והכול, אבל היא בן אדם מאוד פרטי."

"בטח, אל תדאגי," הבטיחה רוני. היא לקחה עוגייה נוספת וחזרה לחדר לקרוא את החוברת שלה.

הילד בחן את חדר הטיפולים. ההבעה האדישה שניסה לעטות לא הצליחה להסתיר את הסקרנות שלו. מבטו חלף על פני הפופים הצבעוניים, על פני בית הבובות וארגז החול הטיפולי.

"מה, את מטפלת פה בתינוקות?" שאל.

"אני מטפלת בילדים ונוער."

"ומה אני?"

"הממ... בוא נראה. איפה אתה מעדיף לשבת?"

הוא התיישב מולה, מחקה את שפת הגוף שלה — רגליים משוכלות, זרוע אחת על מסעד הכורסה. אליענה חייכה. "נראה לי שענית על השאלה. אז כמו שכבר אמרתי, קוראים לי אליענה, ואני פסיכולוגית ילדים ונוער..."

"אמרו לך פעם שהשיער שלך די מוזר? כאילו, יש לך צד אחד קצר, והצד השני יותר ארוך ומכסה לך את הפרצוף. את עושה את זה בכוונה?"

"מה אתה חושב?"

"אני חושב שכן, זה בכוונה. שאת בטח חושבת שזה יפה."

"אם אני מבינה נכון בין המילים שלך, אתה פחות חושב ככה."

שני חשב כמה שניות. "למה את עובדת עם ילדים? לא היית מספיק טובה בשביל לעבוד עם גדולים?"

"זאת שאלה מעניינת. למה אתה חושב שמי שיותר טוב עובד עם מבוגרים?"

"ככה נראה לי, שילדים זה יותר קל."

"החיים שלך קלים?" הוא לא ענה.

"אוקיי, אז אני אנסה לענות על השאלה שלך לפני שנתקדם, טוב? כשהייתי הרבה יותר צעירה, הייתה מישהי שמאוד הערכתי את דעתה, והמישהי הזו שמה לב שאני מסתדרת ממש טוב עם ילדים. היא חשבה שאני יכולה להצליח מאוד בעבודה איתם ואני החלטתי לשמוע בעצתה."

הילד הקשיב. אליענה הייתה למודת ילדים ומבוגרים, קצרי קשב וריכוז, אבל הילד הזה הקשיב בכל ישותו ומאודו, ולכן היא המשיכה. "והיום אני שמחה שהקשבתי לה. אני גם מבינה למה היא כיוונה אותי לתחום הזה. אני חושבת שבגילים כאלה אפשר לעשות שינוי אמיתי ומשמעותי וממש להזיז אתכם, אותך, למסלול חיים יותר טוב, כי הכול עדיין כל כך חדש ורענן. כי אני מגיעה לכל טיפול כזה עם תקווה. אתה מבין מה אני אומרת?" היא הבחינה אצלו בזיע קטנטן, בלתי נראה כמעט, כשהגתה את המילה "תקווה". "עכשיו, כדי שלא נלך לאיבוד, אני רוצה להתחיל ממש מההתחלה, טוב? אז ככה..." אליענה משכה אליה את הטפסים, "שני אלון, בן אחת־עשרה. אימא: ראומה, אבא: גיורא. עד כאן נכון?"

הוא הנהן.

"אוקיי, שני. אז בוא תספר לי במילים שלך למה בעצם אתה כאן."

"זה הכול בגלל אבא שלי!" התפרץ הילד. "הכול היה טוב בחיים שלי עד שהוא החליט לקלקל אותם."

אליענה קירבה מעט את הכיסא שלה אל הכורסה של שני. "מה הכוונה, לקלקל?"

"הוא בגד באימא שלי," הילד הישיר אליה מבט. עיניו היו אדומות. מכוחו של ההרגל, אליענה וידאה שקופסת הטישו נמצאת בהישג יד.

"אני מבינה," אמרה. היא פלטה נשיפה ממושכת. "אז תתקן אותי אם אני טועה, אבל זה יהיה נכון להגיד שהוא בגד גם בך?"

הילד בלע רוק. הוא הנהן בשתיקה.

"זה בטח כאב מאוד," אמרה אליענה.

"זה כואב גם עכשיו," אמר שני, "ובגללו! בגלל שהוא אחד כזה שדואג רק לעצמו, אני הייתי צריך לעבור לבית ספר חדש ולעזוב הכול."

"תספר לי על בית הספר החדש."

"אני שונא אותו." אליענה המתינה שימשיך.

"בבית הספר הקודם היינו כיתה מגובשת והיו לי המון חברים. ועכשיו, בבית הספר הזה..." המילים שלו נשארו תלויות באוויר.

"אני מתארת לעצמי שזה לא פשוט לעבור כל כך הרבה שינויים: גם הפרידה של ההורים והפרידה שלך מאבא, גם המעבר לסביבה חדשה, בטח אחרי שיצרת לך חברויות כל כך משמעותיות בבית הספר הקודם."

"בדיוק," הסכים שני. הוא כל כך יפה, הבינה אליענה במפתיע. איך היופי הזה הסתתר עד עכשיו מתחת להבעה המכורכמת? לרגע יכלה לראות את פניו לפני שכל עולמו השתבש.

"תראה, שני, אני אדבר עם אימא שלך על כך שבהתחלה לפחות, אנחנו ניפגש פעמיים בשבוע," ושאלוהים יעזור לי לשכנע אותה שזה אכן קריטי לטיפול בך. "זה אמנם יצריך הרבה היערכות מצידה מבחינת הסעות ותשלום, ועוד יותר היערכות מצידך, אבל זה גם ייתן לנו הזדמנות לראות איך אנחנו מתמודדים עם המעבר הזה והופכים אותו לנסבל יותר עבורך, בסדר?"

שני כאילו לא שמע אותה. "הם שונאים שאני תמיד אומר את האמת," אמר.

"למה אתה מתכוון?"

"אני לא יודע לשקר. אף פעם לא ידעתי. בבית הספר הקודם שלי זה דווקא היה מגניב, ילדים היו שואלים אותי מה שהם רצו לדעת ואני הייתי עונה להם, ותמיד הם ידעו שאני אומר להם את האמת. פה זה רק מכניס אותי לצרות."

"אתה רוצה לתת לי דוגמה?"

"למשל, כשהילדים קלטו שאני לא יודע לשקר, אז הבנות נעמדו בשורה והתחילו לשאול אותי מי הכי יפה ומי לא יפה בכלל, ואני עניתי להן, אז היו כמה שנורא נעלבו ממני וגם הבנים החברים שלהן כעסו עליי שאמרתי להן דברים כאלה בפרצוף."

צריך לבדוק אם הוא מאובחן כ־ASD בתפקוד גבוה, ציינה לעצמה אליענה, ובקול רם אמרה, "אתה יודע שני, חלק מלגדול, מלהפוך למבוגר, זה ללמוד לעגל טיפה את האמת, לצבוע אותה בצבעים קצת אחרים לפעמים כדי שהיא תחליק יותר טוב בגרון. אנחנו יכולים לקרוא לזה נימוס, או צביעות. אבל בזכות זה אנחנו מצליחים להסתדר זה עם זה. אני יודעת שתמיד חינכו אותנו לומר את האמת, אבל אולי כאן נוכל ללמוד ביחד איך להגיד רק אמת, אבל לא תמיד את כולה. מה אתה אומר?"

הוא חייך אליה ונשימתה נעתקה. "יופי, בוא. אני אלווה אותך חזרה לאימא שלך. היא בטח מחכה לשמוע איך הלך לנו. ואנחנו נתראה בפגישה הבאה, טוב?"

"טוב," אמר הילד.

היא נפרדה מהם וחזרה לחדר, ועוד לא הספיקה לכתוב את סיכום הפגישה כשהצפירה נשמעה, חזקה ונוקבת. ורדה הראתה לה פעם את צופר האזעקה שהיה מורכב סמוך לקליניקה ואמרה בחיוך של הקלה, "מזל שזה רק שלוש פעמים בשנה." אליענה נעמדה בחדר, נועצת מבט במגפי העור שלרגליה שהיו שחורים עם רצועות ואבזמים. היא רצתה לחשוב על בלורית ועל תואר, על מגשי כסף ובדמי ימיהם, אבל במקום זה הצליחה לחשוב רק על אלה שאיתרע מזלם ליפול בין כיסאות המערכת. עליהם, ועל גיגי.