כימיה

הפעם הראשונה שפגשתי את שיר־שיר היתה בסופר פארם. עמדתי שלושה אנשים אחריה בתור לקופה היחידה שהיתה פתוחה. לפניה היתה זקנה אחת שעשתה את הכל לאט ובנחת. כשסוף סוף סיימה וחשבתי שהנה התור יתקדם, הקופאית פנתה לזקנה והציעה לה כל מיני מבצעי קופה מפגרים. ״אפשר אולי לפתוח עוד קופה?״ רטן מישהו בתור. אבל פה מרכז מסחרי כפר הרצל, חור מארץ החורים וסופר פארם לא טורחת לשים כאן יותר מקופאית אחת במשמרת. למה להם? ממילא אין לנו מקום אחר לקנות את התרופות שלנו. ״אולי תעשי כרטיס חבר?״ המשיכה הקופאית והזקנה התעניינה: ״מה זה כולל?״ הרגשתי שעוד רגע אני מתפוצץ. ״די!!!״ להפתעתי הצרחה שפילחה את האוויר לא באה ממני, אלא מהבחורה שעמדה אחרי הזקנה בתור, שאז עוד לא ידעתי שקוראים לה שיר־שיר. ״מה את צועקת?״ נהמה עליה הקופאית ובתגובה שיר־שיר נגשה אליה, נתנה לה שתי סטירות וברחה מהחנות עם התרופות שלה מבלי לשלם. כשהקופאית התאוששה, היא התחילה לצרוח: ״משטרה! משטרה!״ ונהיה שם בלגן שלם.

המשך העלילה בספר המלא